שומרת מסך

-

מניה

אגדה בחייה

פנינה גרי. בימוי: גבריאלה לב, קבוצת התאטרון הירושלמי וארכיון יד בן-צבי

התפאורה

מסך בד שחור ועל הבמה ספסלי עץ וארגזים בודדים. התפאורה הצנועה הזו משמשת מסגרת הולמת לסיפור חייה של מי שהייתה בעצמה סמל לפשטות, על סף הסגפנות. גם התלבושות פשוטות ואינן מתיימרות לייצר אווירה תקופתית ססגונית. בגדים שחורים ואביזרים מעטים שנוספים ללבוש הבסיסי מדי פעם – סינר לבן, עניבה, כובע. לצד צהלה מיכאלי המגלמת את מניה משתתפים בהצגה רק שלושה שחקנים נוספים – סער שני, רן כהן וענבל מילוא-בכר – המחליפים תפקידים וזהויות. ההצגה נמשכת שעה בלבד.

צילום: אילנה בן יעקב

ההצגה מלווה באמצעים המשלימים את הסצנות המועלות על הבמה לסיפור חיים שלם

במסגרת המינימליסטית הזו נפרס בהרחבה סיפור חייה של מניה שוחט, דמות ססגונית ורבת פנים שקורותיה יכולים ללא ספק לאכלס ספרים וגם סרטי דרמה סוערים. כדי למלא את החסר מוקרנים על המסך השחור שמאחורי השחקנים קטעים של סרטי ארכיון ותמונות מתקופת חייה של מניה, ובהם קטעים מהסדרה ‘עמוד האש’ המקימים לחיים את נופי ילדותה ונעוריה של מניה ברוסיה. את ההצגה מלווים גם קטעי שירה מפי השחקנים השרים ומשחקים בחן רב. במאמר מוסגר אוסיף כי חבל שהם אינם מקפידים יותר על הגייה נכונה של הטקסט על פי כללי הדקדוק העברי. כאשר משתדלים לכבד את מורשת העברית, מדוע לא להתייחס בכבוד הראוי גם לשפה העברית עצמה?

דמות רבת ניגודים

מניה נולדה ב-1878 ברוסיה הלבנה למשפחת וילבושביץ האמידה. כבר בגיל צעיר נמשכה לפעילות פוליטית במסגרת הבונד ונאסרה בעקבות פעילותה. ב-1901 הקימה את מפלגת הפועלים היהודית העצמאית שמנתה תוך זמן קצר עשרות אלפי חברים. ב-1904 עלתה ארצה בעקבות תחבולה של אחיה נחום שהזעיק אותה ארצה כדי לסעוד אותו בחולי שלא היה ולא נברא. מחלה של ממש אולי לא הייתה, אבל על אף התרמית נדבקה גם מניה עד מהרה בחיידק הציוני וקשרה את גורלה בגורל הארץ. היא יזמה את הקמת הקולקטיב הראשון בסג’רה, הייתה ממקימי ארגוני השמירה היהודיים הראשונים בארץ ‘בר גיורא’ ו’השומר’ יחד עם ישראל שוחט שהפך לאישהּ, ואף הייתה מראשי ארגון ‘השומר’. לאורך כל חייה, עד לפטירתה ב-1961, המשיכה בפעילות פוליטית ונטלה חלק במאבק על מעמד הנשים בארץ ישראל.

צילום: אילנה בן יעקב

סיפור מרגש על אחת הדמויות הבולטות בין חלוצי העלייה השנייה. מניה שוחט בגילומה של צהלה מיכאלי

מטבע הדברים קשה לפרוס יריעת חיים רחבה ועשירה כל כך בהצגה שנמשכת שעה בלבד. את המידע החסר מנסים להשלים באמצעות קטעי מידע קצרים המוקרנים גם הם על המסך לצד קטעי הסרטים, ולעתים מוסיפים השחקנים דברי הסבר קצרים להשלמת התמונה. כדי להציג תמונת חיים מלאה עד כמה שניתן נבחרו בקפידה סיפורים ואנקדוטות שצירופם יחד יוצר קו מתאר המשרטט את קורותיה של מניה. ילדה סוערת המבקשת להפוך לפועלת. מאסר. הקמת מפלגה. פעילות להגנה צבאית על יהודי רוסיה מפני הפרעות. עלייה ארצה. היכרות עם ישראל שוחט. הקמת הקולקטיב בסג’רה והקמת ארגון השומר. תקופת גלות בתורכיה בימי מלחמת העולם הראשונה. שיבה ארצה וניסיון לשלב בין חיי משפחה לבין פעילות ציבורית חסרת מנוחה.

הסצנות יוצרות תמונה של דמות רבת ניגודים. אישיות סוערת וחסרת מנוח, אך גם כזו הנוטה לדכאונות ממושכים. מי שעסקה במשך שנים בבניית כוח לחימה, אך גם פעלה למציאת הסדר מול הערבים. מי שנזעקה ובאה מרוסיה בעקבות שמועה על מחלתו של אחיה הצעיר, אך גם עזבה את ילדיה למשך תקופות ממושכות לצורך פעילות ציבורית. שני קטעים נוגעים ללב במיוחד בהצגה עוסקים בקשייה המשפחתיים של מניה: דבריו של בנה גדעון (גדע) הזועק כלפי אמו הנוטשת פעם אחר פעם אותו ואת אחותו בשם המפעל הלאומי, ואהבתה הלוהטת לישראל שוחט שנענתה לא פעם בכתף קרה ואף בבוגדנות.

שיעור בציונות

בתמונת הפתיחה של המחזה נראית מניה המבוגרת בצריפם של יצחק ורחל ינאית בן-צבי בשכונת רחביה כשעיניה חבושות לאחר טיפול במרפאתו של ד”ר טיכו. פתיחה זו, שבה היא מספרת לרחל ינאית את סיפור חייה, משקפת אירוע אמיתי שממנו אולי נבט הגרעין לכתיבת המחזה. בשנת 1951, שנים רבות לפני שכתבה את המחזה, ביקרה פנינה גרי בצריפם של בני הזוג בן-צבי. גרי הייתה אז כלתם המיועדת של יצחק ורחל ינאית, והביקור נערך כשבוע לפני חתונתה המתוכננת עם בנם עלי שנפל בקרב ימים מעטים אחר כך. באותה פגישה, שבה ניצלה רחל ינאית את המנוחה שנכפתה על מניה כדי לרשום מפיה את קורות חייה, הכירה פנינה גרי את מניה שוחט. שנים אחדות לאחר פגישה זו קיבלה גרי מרחל ינאית את ספרה על חייה של מניה, וכעבור שנים רבות היא עיבדה את הסיפור למחזה.

ההקשר הזה, והעובדה שהמחזאית בת ה-92 היא עצמה בת לדור הנפילים ההוא והכירה באופן בלתי אמצעי רבים מחלוצי העלייה השנייה, משווים למחזה כולו ניחוח מיוחד של התרפקות על עולם שהיה ואיננו.

בעידן שבו התאטרון הפך למוסד חתרני המבקש לשחוט פרות קדושות ולערער על ערכים מקודשים, מבטא המחזה ‘מניה – אגדה בחייה’ חתרנות מסוג אחר, כפי שמעידה במאית ההצגה גבריאלה לב:

בעולם התאטרון הישראלי של היום המלה ‘ציוני’ היא כמעט ביטוי שלילי. לפיכך, להציג יצירה כמו ‘מניה – אגדה בחייה’, החוגגת ללא בושה את חייה – חיים שהוקדשו לבניית המפעל הציוני – ניתן לראות זאת כמעשה חתרני. נראה לי שלתאטרון, ולאמנות בכלל, ישנה אחריות כפולה. האחת, להעריך את החסרונות של הממסד ולהצביע על חזון נאור יותר, והשנייה היא לחגוג, לחגוג את העובדה שאנחנו בחיים. בעידן זה, הנשלט על ידי הרשת והמסכים, התאטרון – אמנות עתיקה שבבסיסה תקשורת חיה בין שחקנים לקהל הצופים, היא הכרה ייחודית על היותה אנושית (מתוך התכנייה).

היוצרות אכן אינן מתביישות בכך שהמחזה מתיימר להנחיל לצופים בו ערכים ציוניים. הדבר מתבטא גם בשיתוף הפעולה עם ארכיון יד בן-צבי, ומצטרף למטרתה המוצהרת של קבוצת התאטרון הירושלמי:

לחקור את ארון הספרים היהודי לצד ארון הספרים הישראלי, לחבר בין ישן וחדש, בין תרבות ויצירה עכשווית, בין מורשת והיסטוריה, ולהצמיח מכל זה יצירה תאטרונית חדשה (שם).

כל אלה משווים למחזה יותר מקורטוב של דידקטיות, וזו באה לידי ביטוי גם בקטעי הקריינות המוסיפים מידע כדי להשלים פרטים על חייה של מניה, והופכים את ההצגה לא רק להצגה חינוכית אלא במידה מסוימת גם להצגה לימודית.