המהלך בבית הקברות משתאה לנוכח המלים המבקשות לומר דבר מה שיש בו אחיזה בנצח. שירים על גבי כתובות מצבה היו לסוגה ספרותית נפוצה בקרב האוחזים בעט. משוררי ההשכלה העבריים אספו כתובות קדומות, התפרנסו מכתיבת שרים למצבות של מתים בני זמנם ואף כללו אותם בספרי שיריהם

דימוי ידוע ומקובל בלשוננו למקום שקט הוא 'שקט כמו בית קברות'. ההנחה העומדת בבסיס הדימוי – שלפיה מקום משכנם של שוכני עפר הוא מרחב שומם, דומם, קפוא ומאובן – מתבקשת מאליה. אולי בשל העובדה הפשוטה ששוכני בית הקברות אינם יכולים לדבר עוד, ואולי משום שהמבקרים בו נתונים בהתכנסות ושקועים באבלם, או שרויים בהרהור מדכדך על מותם ההולך וקרב מיום ליום. אולם מי שפוקד את בית הקברות ולבו כרוי להקשיב, יודע כי זהו מרחב של שיח תמידי מקיף ומסחרר, ולעתים אפילו פטפטני. שיח בין אידאות והשקפות עולם העוסק בתרבויות ובמנהגים, בשמות ובדמויות, ביחסים בין משפחתיים, באירועים היסטוריים ובפכים קטנים מחיי היומיום. קולו של השיח לא נשמע – זהו שיח בכתב. ההליכה בין שבילי בית הקברות, בין חלקותיו ובמבחר קבריו היא הליכה ממשית בין מלים.

 

מלה בסלע

גם בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים אנו מוקפים במלים: ברשתות החברתיות, בתכתובות הדואר האלקטרוני, בספרים ובעיתונים הדיגיטליים. אחת הדאגות שהולידה מהפכת הדיגיטציה היא שאלת שרידותם של הטקסטים הנוצרים בה. בעולם שבו נסגרים בתי דפוס חדשים לבקרים, וחשרת ענני הגיבוי הווירטואליים הולכת ומתעבה, עולה השאלה כיצד אפשר יהיה להבטיח את שימורם של מיליארדי טקסטים הנתונים למשמרתו המתעתעת של הג'יגה בייט.

נוהגו של האדם לחקוק מלים באבן מוכיח כי הדאגה לשימורם של טקסטים הטרידה את האנושות משחר קיומה. בעת העתיקה נחקקו באבן מכתמים וכתובות מסוגים שונים בניסיון להעניק למלים תוקף מיוחד ולהאריך את זמן הישארותן בעולם ככל שניתן. החרדה מהיעלמותן של המלים פקדה את האדם ביתר שאת בעת שפגש במוות. דווקא בשעה שמתו היה מוטל לפניו הכיר האדם בארעיות חייו וביקש לגבור על הזמן המכלה. דווקא אז, מתוך הפנמה כי אין עצה כנגד הזמן, פנה האדם לחקיקת כתובת באבן ובכך קרא תיגר על הזמן החולף. "אפילו סלעים נשברים", כתבה המשוררת דליה רביקוביץ', והאדם ידע זאת היטב. הם נסדקים, מתפוררים או נשחקים לבלי הכר, אך למרות זאת זמנה של האבן וזמנו של הכתב החקוק עליה ממושכים לאין שיעור מזמנו של האדם החי שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה או קצת יותר.

כתובות מצבה מצריות, יווניות ופיניקיות שהתגלו, מתעדות מנהגי קבורה שונים ומגוונים. בעת העתיקה נפוץ המנהג לקבור עם המת תכשיטים ורכוש. נוהג זה הוליד חשש מפני שודדי קברים, ועל כן נחקקו על המצבות כתובות אזהרה וקללות לשודדי הקברים. בכתובת פיניקית ידועה שנחרתה על הסרקופג – ארון הקבורה – של תַּבּנִת מלך צידון בראשית המאה החמישית לפסה"נ, נכתב:

אנכי תבנת כהן עשתורת מלך צידונים בן אשמנעזר כהן עשתורת מלך צידונים שוכב בארון הזה. מי אתה כל אדם אשר תעלה את הארון הזה. אל, אל תפתח עלייתי ואל תרגיזני, כי אין אתי כסף אין אתי זהב וכל כלים לשוד, בלתי אנכי שוכב בארון זה. אל תפתח עליי ואל תרגיזני כי תועבת עשתורת הדבר ההוא, ואם תפתח עלייתי ורגז תרגיזני אל יהיה לך זרע בחיים תחת השמש ומשכב רפאים (נחום בן-דוד סלושץ, 'אוצר הכתובות הפניקיות – אוסף שיָרי ספרות כנען', עמ' 15).

 

קול מקבר

כתובות המצבה היווניות הקדומות ביותר שנמצאו הן מהמאה השמינית לפסה"נ, ורובן נכתבו בצורת שיר שקול. בכתובות אלה נעשה שימוש בנוסחאות ובמוסכמות ספרותיות שבחלוף הזמן קנו להן שביתה בסוגת האפיטף כנוסחאות קבועות, לעתים עד ימינו. דוגמה בולטת לנוסחה כזו היא הפנייה לעוברים בדרכים שלצדן נקברו המתים כדי שיעצרו ויקראו את החרות על המצבות ובכך יצילו את המתים משכחה. בפתח אפיטף יווני מהמאה השלישית לפסה"נ נכתב:

הָאֲדָמָה נֶחְפְּרָה זֶה עַתָּה, וְעַל פְּנֵי הַמַּצֵּבָה
מִתְנַפְנְפִים זֵרִים שֶׁעֲלֵיהֶם כִּמְעַט כְּמוּשִׁים.
בּוֹא נִקְרָא אֶת הַכָּתוּב, עוֹבֵר אֹרַח
וְנִרְאֶה שֶׁל מִי הָעֲצָמוֹת הַצַּחוֹת
שֶׁהָאֶבֶן הַזֹּאת מְכַסָּה לִדְבָרֶיהָ:
"זָר, אֲנִי אָרֶטֶמִיַס, מִקְּנִידוֹס.
אַחֲרֵי שֶׁנִּכְנַסְתִּי לַמִּטָּה שֶׁל אוּפְרוֹן
לֹא נֶחְסְכוּ מִמֶּנִּי צִירִים
וְיָלַדְתִּי זוּג תְּאוֹמִים.
אֶחָד הִשְׁאַרְתִּי לְבַעֲלִי, לְטַפֵּל בּוֹ בְּזִקְנָתוֹ
וְאַחַד לָקַחְתִּי אִתִּי כְּדֵי לְהַזְכִּיר לִי אוֹתוֹ"
(שמעון בוזגלו, 'כאן שוכב – מבחר אפיטפים מיוון העתיקה', עמ' 59)

קולה של ארטמיס, אם התאומים האומללה שמתה בלידתה עם אחד מבניה, משמש מעין מוסכמה ספרותית עתיקת יומין. לעתים מאמץ כותב האפיטף את קולו של המת ומדבר בשמו. המת פונה לקרוביו, לקובריו ואף לעוברי אורח, ומבקש כי יבכו את מותו וישמרו את זכרו. לעתים משתמש כותב האפיטף בקול המת כדי לטעון טענה פילוסופית בדבר הזמן החולף או כדי להרביץ בקוראים מוסר ולקרוא להם לשוב בתשובה לפני יום המיתה.

אחד האפיטפים היווניים העתיקים המוכרים המאמץ את קולו של המת נמצא בחפירות בבית שערים – 'ביסארה' בלשונו של האפיטף – והוא מתוארך לראשית המאה השלישית לפסה"נ:

שוֹכֵב אֲנִי מֵת, בֵּן לִיאוֹנְטָיוּס, סַן סָאפּוֹ-יוּסְטוּס / אֲשֶׁר אַחֲרֵי קָטַפְתִי מִפְּרִי שֶׁל כָּל חָכְמָה עֲזַבְתִּי אֶת הָאוֹר / הַהוֹרִים הָאֻמְלָלִים הַמִּתְאַבְּלִים בְּלִי הֶרֶף וְאֶת הָאָחִים / אוֹי לִי בְּבֵיסָארָה שֶׁלִּי! / וְאֲחַר לֶכְתִּי שְׁאוֹלָה אֲנִי יוּסְטוּס בֶּן לִיאוֹ שוֹכֵב כָּאן / עִם רַבִּים מִקְּרוֹבַי, הוֹאִיל וְכָךְ רָצְתַה הַמּוּיָרָה הַתַּקִּיפָה. / הִתְנַחֵם יוּסְטוּס, אֵין אִישׁ בֶּן-אַלְמָוֶת (משה שובה וברוך ליפשיץ, 'בית-שערים – כרך שני: הכתובות היווניות', עמ' 45).

יוסטוס, השוכב מת לצד קרוביו במצוותה של אלת הגורל האכזרית מוירה, מנחם כביכול את עצמו. מסורת כתיבה זו, המשמיעה את קול המת באופן בלתי אמצעי, נמשכה במשך מאות שנים והתקבלה בטבעיות גם בקרב נוצרים ויהודים.

במאה הרביעית לפסה"נ בשלה ביוון הקדומה ההכרה כי האפיטפים לא חייבים להישאר רק בבית הקברות וכי הם ראויים לציטוט ולאיסוף בספרים. לקראת סוף התקופה הקלסית הפך האפיטף מטקסט בעל משמעות מקומית ומעשית לסוגה שירית עצמאית. אפיטפים רבים נכללו באנתולוגיות היווניות הגדולות, ומשם נפוצו ברחבי אירופה והפכו לאחת הסוגות המוכרות והמבוססות בשירה האירופית גם בעת החדשה. לשיא תפארתה הגיעה סוגה זו בין המאה ה-17 למאה ה-19. באנגליה למשל עסקו משוררים בולטים כמו סמואל ג'ונסון, בן ג'ונסון, ויליאם וורדסוורת', אלכסנדר פופ וג'ון דאן בכתיבת אפיטפים שיריים, ואף דנו בסוגה ובייחודה במסות תאורטיות.

 

בית החיים

במשך מאות שנים שיקפו בתי עלמין יהודיים באירופה את חייהם של הקהילות היהודיות בקרב החברה הנוצרית. מקומו של בית הקברות, תכנונו האדריכלי, עיצוב המצבות וניסוח התוכן שעליהן הצביעו לעתים על אימוץ של מנהגי קבורה נוצריים, ולעתים העידו כי תוכננו כתגובה מפורשת למנהגים אלה.

אחד ממאפייני הדחייה הבולטים ביותר הוא ריבוי המלל על המצבות. בית קברות נוצרי טיפוסי באירופה מתהדר באסתטיקה ובתכנון חזותי מוקפד. מצבותיו מקושטות בפסלי שיש מצועצעים של מלאכים, קדושים ומדונות, בדיוקנאות גרניט חמורות סבר ובתיאורים של סצנות מהברית החדשה המפוסלים במלאכת מחשבת.

לעומת הנוצרים שהתהדרו בתי הקברות נאים, היהודים היו מחויבים להגבלה שמטיל האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". בחסות המגבלה ההלכתית הפכו בתי הקברות היהודיים לממלכתם של האוחזים בעט. מליצים ומשוררים פיתחו את האמנות של חיבור כתובות מצבה וכתבו יצירות מוקפדות בעלות מאפיינים שיריים ברורים בהתאם לטעם התקופה – משקל וחרוז, לשון ציורית עשירה ומליצות מקראיות למכביר.

גם בקרב המשוררים העבריים הופקעו במרוצת הדורות כתובות המצבה מתחומם של בתי הקברות ונכללו בספרי שירה, לעתים בין שירים אחרים ולעתים בשער נפרד המיוחד לכתובות מצבה. היו גם משוררים שהוציאו ספרים שכללו כתובות מצבה בלבד.

בהשפעת הבארוק האירופי חיברו משוררי איטליה העבריים במאה ה-17 כתובות מצבה שיריות והעתיקו אותן לקובצי השירה שלהם. גדול אמני האפיטף העברי בתקופה זו היה המשורר המקובל רבי משה זכות שכתב למעלה מתשעים כתובות מצבה ייחודיות באיכות ספרותית יוצאת דופן. בבתי הקברות היהודים בוונציה ובמנטובה אפשר לראות עד היום רבות מהכתובות שחיבר רבי משה זכות. אחד האפיטפים המרגשים ביותר שלו נכתב על מצבת בתו היחידה שנפטרה כשמלאו לה 22 שנה. במלים שביקש לחקוק על קברה הביע רבי משה זכות את שברון לבו על בתו המתה וביטא אותו בעושר ציורי, בהידוק צורני ובליטוש מצלולי ומוזיקלי:

הֵן עַתָּה תִהְיֶה עַל בִּתִּי
אֶבֶן, מִקִיר לִבִּי אָצוּר
נַפְשִׁי, נַפְשִׁי הַנִיחָה נָא
רֹאשׁ כִּסְלֵו אַף צוּר בִּי חָנָה
בִּשְׁנַת חָסֵּר אַחַת בֵּיתִי
כִּי אַחַת זוֹ חָסֵר בֵּיתִי
גּוּפָהּ עָצוּר תַּחַת הַצוּר
רוּחָהּ אָצוּר תַּחַת הַצוּר
בִּמְנוּחָה נָחָה נָא חַַנָּה.
אֵלֶה שׁוּרוֹת תִּשְׁעָה לָאָב הַנִּכְאָב
עַל צָרַת הַבַּת הַיְּחִידָה, יְקָרָה וּצְנוּעָה
(דבורה ברגמן, 'אשא את לבבי – שירים מאת ר' משה זכות', עמ' 401).

לצד כתובות המצבה הממשיות שכתב רבי משה זכות ראוי להזכיר כי אחדים ממשוררי הבארוק העברי באיטליה אימצו את סוגת האפיטף כדי לכתוב שירי מצבה בדיוניים בנימה אירונית מבודחת. הנודע שבהם היה המשורר עמנואל פראנסיש. הוא הושפע רבות מהמסורת האיטלקית וכתב סדרת אפיטפים פרודיים על טיפוסים מוזרים בשולי החברה (ראו מסגרת).

 

שיר כבקשתך

פריחתו של האפיטף העברי באיטליה הייתה סנונית ראשונה שבישרה על תופעה רחבת ממדים ומפתיעה בהיקפה. תופעה זו נפוצה בקרב משוררי ההשכלה העבריים שאימצו אותה בחום. משלהי המאה ה-18 ועד שלהי המאה ה-19 רווחו מאוד בשירה העברית שירי הזדמנות – המכונים גם שירים לעת מצוא – שנועדו ללוות אירועים שונים בחיי האדם. בין השירים שנכתבו לחתונות, לחנוכות בתי כנסת ולִשְבח נגידים ושליטים בלטו כתובות מצבה שיריות.

אחדים ממשוררי ההשכלה הידועים פעלו כשכירי עט ונהנו מתשלום בעבור כתובות מצבה שהוזמנו על ידי בני משפחת הנפטר, אחרים כתבו ללא תמורה אפיטפים לבני משפחה, לחברים ולאנשי שם, והיו שיצרו אפיטפים שיריים שלא נועדו כלל להיחקק על מצבתו של מת מסוים אלא עמדו כשירים בפני עצמם. המעיין בספרי שירה עבריים שנדפסו בתקופה זו באירופה יופתע לגלות כי כתובות מצבה תופסות מקום ניכר בספרים. יהודה ליב גורדון – יל"ג – גדול משוררי ההשכלה, כתב הקדמה לאוסף כתובות המצבה שהדפיס בין שיריו, ובה נימק את כינוס הכתובות בחשיבותן ההיסטורית:

אמר יל"ג: לזיכרון החיים המהלכים תחת השמש ומעשיהם במספר ימי חיי הבלם אין שמירה מעולה יותר מן הכתב שעל גבי קברם. ועינינו הרואות כמה יגיעות יגעו סופרי דברי הימים לשוטט ולבקש ולאסוף ולכנוס את הכתובות החרותות על המצבות ולהוציא מהן רמזים וידיעות לקורות הדורות מראש ('כל-שירי יהודה ליב גורדון – ספר חמישי: שירי הגיון', עמ' ק').