פורסם בגיליון 121, תמוז תש”ף, יולי 2020
איור: עובדיה בנישו
דימוי ידוע ומקובל בלשוננו למקום שקט הוא ‘שקט כמו בית קברות’. ההנחה העומדת בבסיס הדימוי – שלפיה מקום משכנם של שוכני עפר הוא מרחב שומם, דומם, קפוא ומאובן – מתבקשת מאליה. אולי בשל העובדה הפשוטה ששוכני בית הקברות אינם יכולים לדבר עוד, ואולי משום שהמבקרים בו נתונים בהתכנסות ושקועים באבלם, או שרויים בהרהור מדכדך על מותם ההולך וקרב מיום ליום. אולם מי שפוקד את בית הקברות ולבו כרוי להקשיב, יודע כי זהו מרחב של שיח תמידי מקיף ומסחרר, ולעתים אפילו פטפטני. שיח בין אידאות והשקפות עולם העוסק בתרבויות ובמנהגים, בשמות ובדמויות, ביחסים בין משפחתיים, באירועים היסטוריים ובפכים קטנים מחיי היומיום. קולו של השיח לא נשמע – זהו שיח בכתב. ההליכה בין שבילי בית הקברות, בין חלקותיו ובמבחר קבריו היא הליכה ממשית בין מלים.
שער בית הקברות היהודי בהייגרלוך, גרמניה. צילום: Rainer Halamaמילה בסלע
גם בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים אנו מוקפים במלים: ברשתות החברתיות, בתכתובות הדואר האלקטרוני, בספרים ובעיתונים הדיגיטליים. אחת הדאגות שהולידה מהפכת הדיגיטציה היא שאלת שרידותם של הטקסטים הנוצרים בה. בעולם שבו נסגרים בתי דפוס חדשים לבקרים, וחשרת ענני הגיבוי הווירטואליים הולכת ומתעבה, עולה השאלה כיצד אפשר יהיה להבטיח את שימורם של מיליארדי טקסטים הנתונים למשמרתו המתעתעת של הג’יגה בייט.
נוהגו של האדם לחקוק מלים באבן מוכיח כי הדאגה לשימורם של טקסטים הטרידה את האנושות משחר קיומה. בעת העתיקה נחקקו באבן מכתמים וכתובות מסוגים שונים בניסיון להעניק למלים תוקף מיוחד ולהאריך את זמן הישארותן בעולם ככל שניתן. החרדה מהיעלמותן של המלים פקדה את האדם ביתר שאת בעת שפגש במוות. דווקא בשעה שמתו היה מוטל לפניו הכיר האדם בארעיות חייו וביקש לגבור על הזמן המכלה. דווקא אז, מתוך הפנמה כי אין עצה כנגד הזמן, פנה האדם לחקיקת כתובת באבן ובכך קרא תיגר על הזמן החולף. “אפילו סלעים נשברים”, כתבה המשוררת דליה רביקוביץ’, והאדם ידע זאת היטב. הם נסדקים, מתפוררים או נשחקים לבלי הכר, אך למרות זאת זמנה של האבן וזמנו של הכתב החקוק עליה ממושכים לאין שיעור מזמנו של האדם החי שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה או קצת יותר.
כתובות מצבה מצריות, יווניות ופיניקיות שהתגלו, מתעדות מנהגי קבורה שונים ומגוונים. בעת העתיקה נפוץ המנהג לקבור עם המת תכשיטים ורכוש. נוהג זה הוליד חשש
מפני שודדי קברים, ועל כן נחקקו על המצבות כתובות אזהרה וקללות לשודדי הקברים. בכתובת פיניקית ידועה שנחרתה על הסרקופג – ארון הקבורה – של תַּבּנִת מלך צידון בראשית המאה החמישית לפסה”נ, נכתב:
אנכי תבנת כהן עשתורת מלך צידונים בן אשמנעזר כהן עשתורת מלך צידונים שוכב בארון הזה. מי אתה כל אדם אשר תעלה את הארון הזה. אל, אל תפתח עלייתי ואל תרגיזני, כי אין אתי כסף אין אתי זהב וכל כלים לשוד, בלתי אנכי שוכב בארון זה. אל תפתח עליי ואל תרגיזני כי תועבת עשתורת הדבר ההוא, ואם תפתח עלייתי ורגז תרגיזני אל יהיה לך זרע בחיים תחת השמש ומשכב רפאים
(נחום בן-דוד סלושץ, ‘אוצר הכתובות הפניקיות – אוסף שיָרי ספרות כנען’, עמ’ 15).
"אל תפתח עליי ... כי אין אתי כסף, אין אתי זהב". אזהרה על ארון הקבורה של תַּבְּנִת מלך צידון בכתב פיניקי, המאה החמישית לפסה"נ. הארון מוצג במוזאון הארכאולוגי באיסטנבול צילום: oncenawhileקול מקבר
כתובות המצבה היווניות הקדומות ביותר שנמצאו הן מהמאה השמינית לפסה”נ, ורובן נכתבו בצורת שיר שקול. בכתובות אלה נעשה שימוש בנוסחאות ובמוסכמות ספרותיות שבחלוף הזמן קנו להן שביתה בסוגת האפיטף כנוסחאות קבועות, לעתים עד ימינו. דוגמה בולטת לנוסחה כזו היא הפנייה לעוברים בדרכים שלצדן נקברו המתים כדי שיעצרו ויקראו את החרות על המצבות ובכך יצילו את המתים משכחה. בפתח אפיטף יווני מהמאה השלישית לפסה”נ נכתב:
הָאֲדָמָה נֶחְפְּרָה זֶה עַתָּה, וְעַל פְּנֵי הַמַּצֵּבָה
מִתְנַפְנְפִים זֵרִים שֶׁעֲלֵיהֶם כִּמְעַט כְּמוּשִׁים.
בּוֹא נִקְרָא אֶת הַכָּתוּב, עוֹבֵר אֹרַח
וְנִרְאֶה שֶׁל מִי הָעֲצָמוֹת הַצַּחוֹת
שֶׁהָאֶבֶן הַזֹּאת מְכַסָּה לִדְבָרֶיהָ:
“זָר, אֲנִי אָרֶטֶמִיַס, מִקְּנִידוֹס.
אַחֲרֵי שֶׁנִּכְנַסְתִּי לַמִּטָּה שֶׁל אוּפְרוֹן
לֹא נֶחְסְכוּ מִמֶּנִּי צִירִים
וְיָלַדְתִּי זוּג תְּאוֹמִים.
אֶחָד הִשְׁאַרְתִּי לְבַעֲלִי, לְטַפֵּל בּוֹ בְּזִקְנָתוֹ
וְאֶחָד לָקַחְתִּי אִתִּי כְּדֵי לְהַזְכִּיר לִי אוֹתוֹ”
(שמעון בוזגלו, ‘כאן שוכב – מבחר אפיטפים מיוון העתיקה’, עמ’ 59)
קולה של ארטמיס, אם התאומים האומללה שמתה בלידתה עם אחד מבניה, משמש מעין מוסכמה ספרותית עתיקת יומין. לעתים מאמץ כותב האפיטף את קולו של המת ומדבר בשמו. המת פונה לקרוביו, לקובריו ואף לעוברי אורח, ומבקש כי יבכו את מותו וישמרו את זכרו. לעתים משתמש כותב האפיטף בקול המת כדי לטעון טענה פילוסופית בדבר הזמן החולף או כדי להרביץ בקוראים מוסר ולקרוא להם לשוב בתשובה לפני יום המיתה.
אחד האפיטפים היווניים העתיקים המוכרים המאמץ את קולו של המת נמצא בחפירות בבית שערים – ‘ביסארה’ בלשונו של האפיטף – והוא מתוארך לראשית המאה השלישית לספירה:
שוֹכֵב אֲנִי מֵת, בֶּן לִיאוֹנְטָיוּס, סַן סָאפּוֹ-יוּסְטוּס, אֲשֶׁר אַחֲרֵי קָטַפְתִי מִפְּרִי שֶׁל כָּל חָכְמָה עֲזַבְתִּי אֶת הָאוֹר, הַהוֹרִים הָאֻמְלָלִים הַמִּתְאַבְּלִים בְּלִי הֶרֶף וְאֶת הָאָחִים, אוֹי לִי בְּבֵית שְׁעָרִים שֶׁלִּי. וְאַחַר לֶכְתִּי שְׁאוֹלָה אֲנִי יוּסְטוּס בֶּן לִיאוֹ שוֹכֵב כָּאן, עִם רַבִּים מִקְּרוֹבַי, הוֹאִיל וְכָךְ רָצְתַה הַמּוּיָרָה הַתַּקִּיפָה. הִתְנַחֵם יוּסְטוּס, אֵין אִישׁ בֶּן-אַלְמָוֶת
(משה שובה וברוך ליפשיץ, ‘בית-שערים – כרך שני: הכתובות היווניות’, עמ’ 45).
"התנחם יוסטוס, אין איש בן אלמוות". ארון קבורה מעוטר בתבליטי חיות שנמצא במערת קבורה מימי בית שני בבית שערים צילום: David Bena
יוסטוס, השוכב מת לצד קרוביו במצוותה של אלת הגורל האכזרית מוירה, מנחם כביכול את עצמו. מסורת כתיבה זו, המשמיעה את קול המת באופן בלתי אמצעי, נמשכה במשך מאות שנים והתקבלה בטבעיות גם בקרב נוצרים ויהודים.
במאה הרביעית לפסה”נ בשלה ביוון הקדומה ההכרה כי האפיטפים לא חייבים להישאר רק בבית הקברות וכי הם ראויים לציטוט ולאיסוף בספרים. לקראת סוף התקופה הקלסית הפך האפיטף מטקסט בעל משמעות מקומית ומעשית לסוגה שירית עצמאית. אפיטפים רבים נכללו באנתולוגיות היווניות הגדולות, ומשם נפוצו ברחבי אירופה והפכו לאחת הסוגות המוכרות והמבוססות בשירה האירופית גם בעת החדשה. לשיא תפארתה הגיעה סוגה זו בין המאה ה-17 למאה ה-19. באנגליה למשל עסקו משוררים בולטים כמו סמואל ג’ונסון, בן ג’ונסון, ויליאם וורדסוורת’, אלכסנדר פופ וג’ון דאן בכתיבת אפיטפים שיריים, ואף דנו בסוגה ובייחודה במסות תאורטיות.
בית החיים
במשך מאות שנים שיקפו בתי עלמין יהודיים באירופה את חייהם של הקהילות היהודיות בקרב החברה הנוצרית. מקומו של בית הקברות, תכנונו האדריכלי, עיצוב המצבות וניסוח התוכן שעליהן הצביעו לעתים על אימוץ של מנהגי קבורה נוצריים, ולעתים העידו כי תוכננו כתגובה מפורשת נגד מנהגים אלה.
אחד ממאפייני הדחייה הבולטים ביותר הוא ריבוי המלל על המצבות. בית קברות נוצרי טיפוסי באירופה מתהדר באסתטיקה ובתכנון חזותי מוקפד. מצבותיו מקושטות בפסלי שיש מצועצעים של מלאכים, קדושים ומדונות, בדיוקנאות גרניט חמורות סבר ובתיאורים של סצנות מהברית החדשה המפוסלים במלאכת מחשבת.
לעומת הנוצרים שהתהדרו בתי הקברות נאים, היהודים היו מחויבים להגבלה שמטיל האיסור “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”. בחסות המגבלה ההלכתית הפכו בתי הקברות היהודיים לממלכתם של האוחזים בעט. מליצים ומשוררים פיתחו את האמנות של חיבור כתובות מצבה וכתבו יצירות מוקפדות בעלות מאפיינים שיריים ברורים בהתאם לטעם התקופה – משקל וחרוז, לשון ציורית עשירה ומליצות מקראיות למכביר.
בית הקברות היהודי החדש במזיבוז
גם בקרב המשוררים העבריים הופקעו במרוצת הדורות כתובות המצבה מתחומם של בתי הקברות ונכללו בספרי שירה, לעתים בין שירים אחרים ולעתים בשער נפרד המיוחד לכתובות מצבה. היו גם משוררים שהוציאו ספרים שכללו כתובות מצבה בלבד.
בהשפעת הבארוק האירופי חיברו משוררי איטליה העבריים במאה ה-17 כתובות מצבה שיריות והעתיקו אותן לקובצי השירה שלהם. גדול אמני האפיטף העברי בתקופה זו היה המשורר המקובל רבי משה זַכּוּת שכתב למעלה מתשעים כתובות מצבה ייחודיות באיכות ספרותית יוצאת דופן. בבתי הקברות היהודים בוונציה ובמנטובה אפשר לראות עד היום רבות מהכתובות שחיבר רבי משה זכות. אחד האפיטפים המרגשים ביותר שלו נכתב על מצבת בתו היחידה שנפטרה כשמלאו לה 22 שנה. במלים שביקש לחקוק על קברה הביע רבי משה זכות את שברון לבו על בתו המתה וביטא אותו בעושר ציורי, בהידוק צורני ובליטוש מצלולי ומוזיקלי:
הֵן עַתָּה תִהְיֶה עַל בִּתִּי
אֶבֶן, מִקִיר לִבִּי אָצוּר
נַפְשִׁי, נַפְשִׁי הַנִיחָה נָא
רֹאשׁ כִּסְלֵו אַף צוּר בִּי חָנָה
בִּשְׁנַת חָסֵר אַחַת בֵּיתִי
כִּי אַחַת זוֹ חָסֵר בֵּיתִי
גּוּפָהּ עָצוּר תַּחַת הַצוּר
רוּחָהּ אָצוּר תַּחַת הַצוּר
בִּמְנוּחָה נָחָה נָא חַנָּה.
אֵלֶה שׁוּרוֹת תִּשְׁעָה לָאָב הַנִּכְאָב
עַל צָרַת הַבַּת הַיְּחִידָה, יְקָרָה וּצְנוּעָה
(דבורה ברגמן, ‘אשא את לבבי – שירים מאת ר’ משה זכות’, עמ’ 401).
לצד כתובות המצבה הממשיות שכתב רבי משה זכות ראוי להזכיר כי אחדים ממשוררי הבארוק העברי באיטליה אימצו את סוגת האפיטף כדי לכתוב שירי מצבה בדיוניים בנימה אירונית מבודחת. הנודע שבהם היה המשורר עמנואל פראנסיש. הוא הושפע רבות מהמסורת האיטלקית וכתב סדרת אפיטפים פרודיים על טיפוסים מוזרים בשולי החברה (ראו נספח ראשון – קרוצי חומר וקורצי קריצה).
שיר כבקשתך
פריחתו של האפיטף העברי באיטליה הייתה סנונית ראשונה שבישרה על תופעה רחבת ממדים ומפתיעה בהיקפה. תופעה זו נפוצה בקרב משוררי ההשכלה העבריים שאימצו אותה בחום. משלהי המאה ה-18 ועד שלהי המאה ה-19 רווחו מאוד בשירה העברית שירי הזדמנות – המכונים גם שירים לעת מצוא – שנועדו ללוות אירועים שונים בחיי האדם. בין השירים שנכתבו לחתונות, לחנוכות בתי כנסת ולִשְבח נגידים ושליטים בלטו כתובות מצבה שיריות.
אחדים ממשוררי ההשכלה הידועים פעלו כשכירי עט ונהנו מתשלום בעבור כתובות מצבה שהוזמנו על ידי בני משפחת הנפטר, אחרים כתבו ללא תמורה אפיטפים לבני משפחה, לחברים ולאנשי שם, והיו שיצרו אפיטפים שיריים שלא נועדו כלל להיחקק על מצבתו של מת מסוים אלא עמדו כשירים בפני עצמם. המעיין בספרי שירה עבריים שנדפסו בתקופה זו באירופה יופתע לגלות כי כתובות מצבה תופסות מקום ניכר בספרים. יהודה ליב גורדון – יל”ג – גדול משוררי ההשכלה, כתב הקדמה לאוסף כתובות המצבה שהדפיס בין שיריו, ובה נימק את כינוס הכתובות בחשיבותן ההיסטורית:
אמר יל”ג: לזיכרון החיים המהלכים תחת השמש ומעשיהם במספר ימי חיי הבלם אין שמירה מעולה יותר מן הכתב שעל גבי קברם. ועינינו הרואות כמה יגיעות יגעו סופרי דברי הימים לשוטט ולבקש ולאסוף ולכנוס את הכתובות החרותות על המצבות ולהוציא מהן רמזים וידיעות לקורות הדורות מראש
(‘כל-שירי יהודה ליב גורדון – ספר חמישי: שירי הגיון’, עמ’ ק’).
עת כנוס אבנים
משכילים עבריים ראו באפיטפים תעודות היסטוריות רבות ערך, ולפיכך פנו הן לכינוס אפיטפים מהעבר והן לכתיבת אפיטפים חדשים. הם לא הסתפקו בחקיקה באבן והנציחו את כתובות המצבה גם בדפוס. דוגמה למפעל כינוס חשוב ורב היקף של כתובות מצבה הוא ‘ספר גל עד’ שפרסם המשכיל קלמן ליבען בתרט”ז (1857). מתועדים בו “מאה ושבעים כתבי לוחות אבני זכרון בשדה הקבורה ישן נושן קהילת קודש פראג”, כפי שנכתב בכותרת המשנה של הספר. בהקדמה הנרחבת שכתב המשכיל הידוע הרב שלמה יהודה ליב הכהן רפפורט – שי”ר – הוא הציג את איסוף הכתובת כמגמה משכילית חדשה:
ובעבור כי בדורנו גדלה התשוקה בין חוקרי ישראל לדרוש בתולדות עמם וקורותם, לכן החלו גם כן להשים עין על המצבות הישנות הנמצאות הנה והנה, ולאסוף במחברות את אשר נמצא כתוב עליהן. ולזאת אמרנו: העת עת כנוס אבנים
(קלמן ליבען, ‘ספר גל עד’, עמ’ 9).
משכילים רבים פעלו במרץ לכנס את כתובות המצבה שבעירם ולהדפיסן בספרים. הם גילו עניין רב בשמות הנפטרים ושאבו מהמצבות מידע היסטורי על מנהיגי קהילות ואנשי שֵם, על יום לידתם ועל יום פטירתם, על ייחוסם המשפחתי ועל משלח ידם. הם עסקו במחקר גנאלוגי ותיעדו באמצעות כתובות המצבה שושלות יוחסין יהודיות רבות. במובן מסוים היה בית הקברות היהודי בתקופה זו לארכיון מקומי חקוק בסלע שממנו יכלו המשכילים שהתעניינו בהיסטוריה לדלות מידע רב שסייע להם בתיעודן של קהילות יהודיות.
במקביל עסקו המשכילים כמיטב יכולתם וכישרונם בחיבור כתובות מצבה והעניקו להן מקום מכובד בין כתביהם הקנוניים. בכתובות אלה הם ביקשו לתעד את אירועי תקופתם מתוך מודעות גדולה לכוחם של האפיטפים לעתיד לבוא.
יוחנן ויטקובר הוא דוגמה למשכיל שעסק הן בכתיבת אפיטפים על בני דורו והן בהעתקת אפיטפים היסטוריים מבית הקברות בעירו אלטונה שליד המבורג כדי לשמרם לדורות הבאים. בספרו קיבץ את כולם יחדיו והסביר:
הֶעְתַּקְתִּים בְּאֵמוּן בִּמְקוֹם שְֹדֵה מְנוּחָתָם
וְעָרַכְתִּים עַל מְכוֹנָם כְּפִי סֵדֶר גְּוִיעָתָם
לְמַעַן יִהְיוּ חֲרוּתִים עַל לוּחַ מַחְבַּרְתֵּנוּ
לְיַד וָשֵׁם לָנוּ, וּלְדוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
(שם, עמ’ VI)
אפיטף שכתב ויטקובר נושא על גבו פיסת היסטוריה. הגימטרייה בראשו – “בשנת אֲבוֹי כִּי גָוַע יַעֲקֹב וְהָלַךְ לְדַרְכֹּו לפ”ק” – רומזת כי מושא הכתובת נהרג בשנת תרל”א (1870). האפיטף מתאר את קורותיו של בחור צעיר אשר למד משפטים והיה ללוחם בצבא הפרוסי:
יָנוּחַ בְּהַקֶּבֶר בָּחוּר כָּאֶרֶז
לָמַד דַּעַת הַמִּשְׁפָּט וְחֻקָּתוֹ
מְשׂוֹשׂ אָבִיו, לִמְיוּדָעָיו תִּפְאֶרֶת
צָעִיר וְכִמְלֹא יָמִים תְּבוּנָתוֹ
כְּגִבּוֹר חַיִל לָבַשׁ נְקָמָה
לִלְחֹם מֵאַהֲבָתוֹ אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּהוּ
וַיְהִי בִּהְיוֹתוֹ בִּשְׂדֵה הַמִּלְחָמָה
וַיָּקָם עָלָיו הָאוֹיֵב וַיַּהַרְגֵהוּ
מֵאַדְמַת נֵכָר הוֹעֲלוּ עַצְמוֹתָיו
לִקְבּוֹר בְּכָבוֹד הַהוֹלֵךְ תָּמִים
וְנִטְמָן בְּעַפְרֹת קִבְרַת אֲבוֹתָיו
עֲדֵי יְעִירֵהוּ הַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים
(יוחנן וויטטקאווער, ‘אגודת פרחים – קְבֻצַת שירים שונים, משלים קצרים ומאמרים קטנים לְאַלֵּף מוסר השֹכל ולהשיב לב ונפש’, עמ’ 259)
הבחור נהרג כנראה במלחמה בין פרוסיה לצרפת. שלושה חודשים לאחר מותו בשדה הקרב נחתם הסכם שביתת הנשק בין גרמניה לצרפת שהוביל להכרזתו של אוטו פון ביסמרק על איחודה של גרמניה. לפנינו אם כן גילוי נדיר של פטריוטיות לאומית גרמנית על גבי מצבת קבורה יהודית. מתיאור חייו כסטודנט למשפטים וממותו למען המולדת ניכרת זהותו האזרחית של המנוח, אך הבית האחרון באפיטף מלמד על זהותו היהודית. הוא נטמן בקבר אבותיו בבית הקברות היהודי באלטונה, וייחל כמוהם לתחיית המתים.
מעשה הגבורה של החייל היהודי הירש שירה בתותח ביד אחת במלחמה בין צרפת לפרוסיה. גלויה על פי ציור של הרמן יונקר, פרנקפורט, סביבות 1900 בית התפוצות, ארכיון התצלומים, באדיבות לורן פיקאר, שוויץעצמות וחזון
כתובות המצבה המשכיליות משקפות חברה יהודית מגוונת מאוד מבחינה תרבותית וחברתית, החל ממעמד סוציו אקונומי ומגדרי, דרך היחס לילדוּת ולאדם המודרני ועד ליחס למוות ולעולם הבא. מבין השורות של כתובות המצבה שבה ועולה גם האידאולוגיה של המשכילים היהודים.
על פי חזונה של תנועת ההשכלה העברית – כפי שניסח אותה נפתלי הרץ ויזל במנשר ‘דברי שלום ואמת’ – הוצבו לימודי ‘תורת האדם’ בראש סדר העדיפויות המשכילי. האפיטף שכתב שמואל דוד לוצאטו – שד”ל – על בנו אוהב גר שנפטר בבחרותו, מתאר את חיי הבן דרך ההשקפה המשכילית, ומדגיש את מאמציו לקנות את תורת האדם. חזקה על שד”ל כי ביכה את מות בנו באופן אישי והתאבל על פטירתו בטרם עת, אולם בכתובת המצבה שניסח אין כל רמז לרגשות אבהיים אינטימיים:
מצבת קבר אוהב גר
(תרי”ד)
אוהב גר לוצאטו
בְּאַהֲבַת הַחָכְמָה וְהָאֱמֶת וּבְנֵי עַמּוֹ שָׁקַד. יָגַע. לֹא נָח
בַּחֲקִירַת קַדְמוֹנִיּוֹת הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת
לְהוֹסִיף מַדָּע הָלַךְ עִיר פָּארִישׂ
חָלָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ
וּבְמַכְאוֹבִים קָשִׁים וַאֲרֻכִּים
בֵּן כ”ד שָׁנִים וָחֵצִי
בְּיוֹם כ”ה טֵבֵת תרי”ד נִקְטַף
וְעַד אַחֲרִית יָמָיו
מִמְּלֶאכֶת חֲקִירוֹתָיו לֹא חָדַל
בְּכוּ לַאֲבֵדָה
מִפָּז וּמִפְּנִינִים יָקְרָה
(שמואל דוד לוצאטו, ‘כנור נעים: חלק שני – כולל שירים ומצבות’, עמ’ 372)
לא רק תוכני כתובות המצבה גויסו לשירות האידאולוגיה המשכילית, גם לשונן תאמה את המגמה המשכילית להקפיד לכתוב עברית על טהרת לשון המקרא. כך למשל מתואר אסון גדול במלים ‘שאיה’, ‘שוד ושבר’, ‘שמיר ושית’ ו’אימה חשכה’; צער ואבל באים לידי ביטוי ב’נפש נענה’ וב’לב דווה’; בכי הוא ‘נהי וקינה’; אדמת הקבר היא ‘על גבי עפרות’; המת ‘שב למנוחייכי’; התינוקות היתומים הם ‘עוללים’ או ‘יונקי שדיים’; הא-ל הוא ‘רב העליליה’ או ‘דיין האמת’; ובית הקברות מכונה ‘חצר מוות’ או ‘מבחר קברינו’.
שירת המצבות
המשכילים לא ראו באפיטפים רק תיעוד היסטורי. הם התעניינו גם בערכם האמנותי. מתוך תודעה שהכתובות יישמרו לשנים רבות הפקידו קהילות את ניסוח כתובות המצבה בידי משוררים המוכשרים למלאכה זו, ועל כן יש לרבים מהאפיטפים ערך ספרותי רב וניכרת בהם הקפדה יתרה על משקליו של השיר ועל חרוזיו. דוגמה לכך היא האפיטף שכתב חלוץ תנועת ההשכלה העברית באימפריה הרוסית יצחק בר לווינזון – ריב”ל – על מצבת אימו:
בְּמָעוֹן דַּל
תַּחַת הַגַּל
מָלֵא רִמָּה
שָׁכְנָה דּוּמָה
בְּצֵל לָיִל
אֵשֶׁת חַיִל
שְׁאָר וְזָר
יִבְכָּיוּן מַר
הוֹי שְׁדוּדָה
בַּת כְּבוּדָה
נָפְלָה עֲטָרָה
צְפִירַת תִּפְאָרָה
(יצחק בער לעווינזאהן, ‘אשכֹּל הסופר – קבוץ שירים, מכתמים, מליצות וחידות’, עמ’ 10)
אפיטף זה התאים מאוד לחקיקה על מצבה בשל שורותיו הקצרות של הטור השירי, אך לא כל המשוררים הצליחו לעמוד בתקן שירי קפדני תוך התחשבות המגבלות שהציבה החקיקה על המצבה.
בפתח הקובץ ‘אבני בכות – קבוצת פתוחי מצבות קבר’ מתנצל המשורר הווילנאי הידוע אד”ם הכהן על הפגמים בכתובות המצבה ומתרץ:
הקינות האלה שיריהם בלתי שקולים, יען כי חורשי האבן העניים רק אל המידה יישאו עיניהם ולא אל המשקל, ומתחננים למלאות להם את האבן מפה אל פה להרבות שכרם, גם חפץ האבלים לקרוא בראשי הטורים בשם המת לא ייתן מקום אל המשקל, ובאלה יצטדק המקונן גם על קושי המליצה או על חלישותה במקומות מעטים
(אברהם דובער בן-חיים הכהן לעבענזאהן, ‘שירי שפת קֹדש’, לייפציג 1842, עמ’ 194).
"כי המצבות טמונות הן מחוץ לעיר וגם נשחתות ברוב הימים כנודע, וכל ספר עומד לעד ומתפשט בארץ". המשכילים הכירו בערכם הספרותי והתיעודי של אפיטפים ופרסמו אותם בספרים.
אד”ם הכהן הצליח להתגבר על האילוצים הצורניים במגוון טכניקות שיריות וספרותיות. כך למשל בכתובת מצבה שהעניק לה מבנה יוצא דופן מבליטה החזרה לסירוגין על המלים אבן ועין בסופי השורות את הניגוד בין האבן הדוממת לבין האבלים המקוננים (ראו נספח שני – בחתימת בעל הגווייה).
עַל אַדְמַת קֶבֶר אֵשֶׁת חַיִל הֻקַמְתִּי אֲנִי מַצֶּבֶת אֶבֶן
עַל קְבוּרַת אֵם הַבָּנִים גְּבֶרֶת הַבַּיִת וְטוֹבַת הָעַיִן
מָה תַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק בְּנֵי גְּבִירָה וּלְבַבְכֶם נִדְמֶה כָּאֶבֶן
גֹּשוּ הָלוֹם וְיִמַּס כַּמַּיִם – גַּם מַיִם תֵּרֵד הָעַיִן
אַתֶּם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנְתָה וְהִיא בְּרֹאשׁ פִּנָּתוֹ הָאֶבֶן
וּלְאֶבֶן אַחַת זוֹ אַתֶּם שִׂבְעָה עֵינַיִם, אֲבָל הִיא לָכֶם בַּת הָעַיִן
וְהַשְּׁמִינִי בֵּן שְׁמוֹנָה, הִקְדִּים שָׁנָה, לָתוּר לְפָנֶיהָ מְקוֹם הָאֶבֶן
וְהִנֵּהוּ פֹּה, עַל יַד אִמּוֹ, יֶלֶד חָכָם מַחְמָד כָּל עַיִן
הִיא עֲטֶרֶת בַּעַל נּוֹדָע בַּשְּׁעָרִים הַמְּלֵאָה לָהּ כָּל יִקְרַת אֶבֶן
אֲשֶׁר זִכְרָהּ חָקוּק עַל לוּחַ לִבּוֹ וּמִשָּׁם דִּמְעָתוֹ עֲלֵי עַיִן
קוֹרוֹת בֵּיתָהּ עַתָּה יֶאֶבָלוּ וּמִקִּיר הַלֹּא תִּזְעַק הָאֶבֶן
וְאָנוּ עֲנִיִּים בִּפְתָחֶיהָ אֲשֶׁר סֻגְּרוּ עַתָּה בְּסָגְרָה עַיִן
אֵיךְ תִּדְמֶּה חָכְמַת נָשִׁים אֲשֶׁר בְּדַבְּרָהּ עוֹרְרָה אֶבֶן
וְאֵיךְ לִדְמָעוֹת יֵרְדוּ עֵינֵי בָּנֶיהָ עַתָּה הִיא לֹא תִּשָּׂא עַיִן
אַל תִּבְכּוּ לַמֵּת כִּי רוּחָהּ מִמַעַל וְאַךְ עָפָרָהּ מִתַחַת לָאֶבֶן
שְׂאוּ עֵינֶיכֶם אֵלֶיהָ הַשָּׁמָיְמָה וּמִשָּׁם עוֹד תָּשִׂים אֲלֵיכֶם עַיִן
(אברהם דובער בן-חיים הכהן, ‘שירי שפת קדש’, לייפציג 1842, עמ’ 220-221)
מצבת אישה ובראשה סמל עין בבית קברות יהודי עתיק בעיירה מנינגן, גרמניה. צילום: Dietrich Krieger
כתובת מצבה זו, כמו כתובות מצבה רבות שכתב אד”ם הכהן, חריגה באורכה. ייתכן שהאורך נובע מלחצם של הסתתים, כפי שכתב אד”ם הכהן, אך עדות ייחודית זו אינה עולה בקנה אחד עם אורכן של רוב כתובות המצבה.
בניגוד לטענתו, רבים ממחברי האפיטפים היו נתונים בסד שהכתיב דווקא את קוצר היריעה: גודלה של המצבה ועלות עבודת החקיקה הגבילו את המשוררים והביאו ליצירתם של אפיטפים בעלי אופי מהודק וניסוחים מצומצמים ומלוטשים.
החקיקה באבן הציב בפני הכותבים אילוצים ייחודיים. סתת בעבודתו, Wikicommonהאתגר הגדול בכתיבת אפיטפים היה המגבלה המכוננת של קוצר היריעה. סוד הצמצום היה הכרחי, גבולות הגזרה חייבו דיוק רב, והפער העמוק בין הדומם לרוגש היה למשימתם הבלתי מעורערת של כותבי האפיטף – לכתוב מעט המחזיק את המרובה, להצליח לעורר רגש ממשי ולשקף באופן הנאמן ביותר את מנעד הרגשות שעלו בעת קבורת המת. באפיטף הקצר שחיבר יצחק שמואל רג’יו – יש”ר – לאחר פטירתו של ילד קטן הוא מפנה את מחאתו לשמים:
אִם כָּל כֶּרֶם תִּבְצֹר
לְךָ עֲנָבִים אֵין חֹסֶר
לָמָּה מָוֶת אַכְזָר
לָמָּה תִּקְטֹף הַבֹּסֶר?
(יש”ר, “מצבה על קבורת ילד”, ‘בִּכּוּרֵי העתים – מנחת בכורים לראשית שנת תקפ”ו’, עמ’ 58)
שד”ל, המקונן גם הוא על מותו של ילד קטן, מבליט את הצער שמזמנים לאדם חייו בעולם:
דִּבְשֵךְ מִצְעָר, עָקְצֵךְ אַכְזָר, טָעַמְתִּי
תֵּבֵל בִּמְעַט יָמָי
טָעַמְתִּי וָאִירָא, עַל כֵּן קִדַּמְתִּי
וָאָעָף לִמְרוֹמָי
(‘כנור נעים’, עמ’ 353)
גבריאל פאלק, שגם מלותיו מעטות, מביע את הזעזוע באמצעות המחזה של המתרחש בעולמות העליונים עם מותה של הנפטרת:
מצבת
אשה נכבדה, צנועה ונדיבת לב, שרה שמה
רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה
קוֹל בְּמָרוֹם נִשְׁמָע, קוֹל מֵהֵיכָל קָרָא
“הַצְּנוּעָה בַנָּשִׁים!” וַתָּמָת שָׂרָה
(גבריאל בן הרב אייזק פאלק, ‘הפורט’, עמ’ 64)
כתובות המצבה נוסחו בקפידה רבה ונחקקו באבן בניסיונו של האדם להילחם בזמן החולף, במוות ובחדלון. דורות לאחר שנכתבו ונחקקו המלים הללו עוד מהדהדות ומדובבות שפתי ישנים, מעוררות את זכר הימים שעברו, מזכירות אירועים שחלפו ומקימות שוב לתחייה דמויות שהיו ואינן. ברוחם של דברי קהלת אפשר לומר: טוב ללכת אל בית הקברות, באשר הוא סוף כל האדם והחי ייתן אל לבו.
טוב ללכת אל בית הקברות... והחי יתן אל לבו. צילום: יהושבע סמט שינברגנספחים
קרוצי חומר וקורצי קריצה
לצד כתובות מצבה שנכתבו במטרה שייחקקו באבן כתבו משוררים עבריים בהשפעתו של האפיטף הקלסי גם אפיטפים בדיוניים שנונים ועוקצניים שמטרתם הייתה לשעשע את הקוראים או להוכיחם. הניגוד בין האופי המהלל של הסוגה לבין הלעג שניכר בשירים הוליד תוצאה קומית. מבחר דוגמאות
לְאִשָּׁה שְמֵנָה
אִשָּׁה שְמֵנָה פֹּה, וְהַתּוֹלָע
כִּמְעַט בְּשָׂרָהּ מֵאֱכֹל חָדַל
לָכֵן, לְבַל יָקִיא אֲשֶר בָּלַע
שִׂימוּ בְּצִדָּהּ קַעֲרַת חַרְדָּל
(עמנואל פראנסיש, ‘דיואן לר’ עמנואל בן דוד פראנסיש’, עמ’ 104)
שני אפיטפים לקמצן
זֶה קֶבֶר אִישׁ, בְּחַיָּיו לֹא נָתַן לֶעָנִי מִפִּתּוֹ
לוּ יֵשׁ לָאֵל יָדוֹ הַתּוֹלָעִים יְגָרֵשׁ מֵאִתּוֹ.
(צבי בן מו”ה שמעון לבית זומרהויזן, ‘חצי שנונים – מחברת ראשונה: מאגדת מכתבים’, עמ’ 47)
פֹּה טָמוּן נָבָל, אִישׁ כִּילַי וְאַכְזָר
אַף אִם קְרֹבִי הָיָה לֹא אֶסְפְּדֵהוּ
כִּי מֵת בִּשְׁלָשׁ-עָשָֹר לְחֹדֶשׁ אֲדָר
לְבַל יִשְׁלַח לְמָחֳרָת מָנוֹת לְרֵעֵהוּ
(שם)
על מצבת איש עצל מפחד מתחיית המתים
עַתָּה יָשַׁנְתִּי יָנוּחַ לִי
וְהַמְּנוּחָה מָה הִיא נַעֵמָה!
הָה לַיּוֹם הַנּוֹרָא בּוֹא גּוֹאֲלִי
לְהָקִיצֵנִי מִתַּרְדֵּמָה
(יהודה בן-יונה לבית ייטלש, ‘בני הנעורים – כולל משלים, מכתבים, אמרי מוסר וחכמה, חִדות ומליצות מוסר’, כרך ראשון, עמ’ 134)
הבעל על קבר אשתו
פֹּה קָבַרְתִּי אֶת אִשְׁתִּי לִמְנוּחָתָהּ
מַה שָׁפְרָה נַחֲלָתָהּ!
פֹּה קָבַרְתִּי אֶת אִשְׁתִּי לִמְנוּחָתִי
מָה שָׁפְרָה נַחֲלָתִי!
(יצחק אייזיק בן-יעקב, ‘מכתמים ושירים שונים: ומאמר מכתם ללמד כולל דרכי המכתם חקיו ומשפטיו’, עמ’ 42)
על קבר אשה זונה
לְיָפְיָהּ כֻּלָּם נִכְסָפוּ
בְּעוֹדָהּ בִּימֵי נְּעוּרֶיהָ
מְבַקְּשֶׁיהָ לֹא עָיָפוּ
כִּי נִמְצְאָה לְדוֹרְשֶׁיהָ
אֲבָל הַזְּמַן בִּרְמִיָּה
לְזַעֲוָה הָפַךְ הַיְּפֵהפִיָה
וּמֵאָז לְזִקְנָה שָׁחָה
מָאֲסוּ בָּהּ עוֹגְבֶיהָ
וַתֵּרֶא כִּי נִשְׁכָּחָה
וְאֵין פּוֹנֶה אֵלֶיהָ
וַתֵּלֶךְ שַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת
לַעֲגֹב גַּם עַל הַמָּוֶת
(אריה ליב קינדערפריינד, ‘שירים שונים’, עמ’ 115)
המוות שאינו מכיר בהבדלי מעמדות הוא הבסיס למוטיב הקומי והגרוטסקי של מחול המוות: כולם מובלים בריקוד אל הסוף הבלתי נמנע. 'ריקוד המוות של בזל', העתק בצבעי מים של ציור על קיר בית קברות של כנסייהד בבזל, יוהן רודולף פיירהבנד, 1806, המוזאון ההיסטורי בבזלבחתימת בעל הגווייה
תופעה מרתקת, אם כי שולית יחסית בקרב משוררי ההשכלה, היא כתיבת אוטו אפיטפים -אפיטפים שחיברו הכותבים על עצמם. רבים ממשוררי אירופה הגדולים במאה ה-17 חיברו בעצמם את שייכתב על מצבותיהם, ואחדים ממשוררי האפיטף העברי הלכו בעקבותיהם. ריב”ל אפילו הזכיר על מצבתו את שמות ספריו כעדים לפועלו
מצבת קבורת המחבר אשר הכין לו בחייו
יָקֹשְׁתָּ מָוֶת לִי וְגַם נִלְכַּדְתִּי
כִּי מִי אֱנוֹשׁ יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶךָּ
אָמְנָה יְחִידָתִי דְּרוֹר מִמֶּךָּ
כִּי תַּעֲלֶה אֶל רוֹם בְּעֵת נִפְקַדְתִּי
וּכְמוֹ בְעוֹדִי חַי דְּמוּת הַמָּוֶת
כֵּן אֶחֱזֶה חַיִּים בְּגֵיא צַלְמָוֶת
(יצחק לוצאטו, ‘תולדות יצחק’, עמ’ 130)
כתובת על מצבת ברוך ייטלס
מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי מְגוּרֹתַי
הַרְבֵּה יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי
הִרְבֵּיתִי לִי אוֹהֲבִים
וְגַם הִרְבֵּיתִי לִי אוֹיְבִים
אֵלֶּה מֵאַהֲבָתָם הֵרִימוּ הוֹדִי
וְאֵלֶּה מִשִּׂנְאָתָם הוֹרִידוּ כְּבוֹדִי
וַאֲנִי לֹא קָמָה בִי רוּחַ
אָמַרְתִּי מָתַי אֶשְׁקֹט מָתַי אָנוּחַ
עַתָּה לַשָּׁוְא אַהֲבָתָם
עַתָּה לַשָּׁוְא שִׂנְאָתָם
אֵלֶּה לָרִיק הֵרִימוּ הוֹדִי
אֵלֶּה לָרִיק הוֹרִידוּ כְּבוֹדִי
הַגּוּף שָׁב אֶל הָאֲדָמָה
שָׂם יֹאכְלֻהוּ תּוֹלֵעָה וְרִמָּה
אֶל הָאֱ-לֹהִים שָׁב הָרוּחַ
עַתָּה אֶשְׁקֹט עַתָּה אָנוּחַ
פֹּה אִישַׁן וָאִיקָץ אֲנִי בָּרוּךְ בן החכם המפואר מו”ה יונה זצ”ל לבית ייטליש. נולדתי ערב ראש חודש אייר חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושניים ליצירה
(‘קסת הסופר’, עמ’ 139-140)
מצבת ריב”ל
אֹמַר לַה’ מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ!
מֵאֶפֶס יָ-הּ הֵעִירָנִי לְנֶפֶשׁ חַיָּה
הָהּ! חֶלְדִּי עָף כְּמוֹ לֹא הָיָה
וָאִישַׁן שֵׁנִית בְּחֵיק הוֹרָתִי
תַּחַת גַּל זֶה עֵדָה מַצֵּבָתִי
עִם אוֹיְבֵי ה’ נִלְחַמְתִּי שְׁעָרִים
לֹא בְּנֶשֶׁק בַּרְזֶל אַךְ בְּמַאֲמָרִים
תֻּמַּת יְשֻׁרוּן גִּלִּיתִי לָעַמִּים
עֵדִי זְרוּבָּבֶל שַֹהֲדִי אֶפֶס דָּמִים.
(נחמיה שמואל ליבאוויטש, ‘פניאל’, עמ’ 101)
המשוררים המרכזיים המוזכרים בכתבה, פרטים ביוגרפיים