אחרית לאיש שלום

פגישה עם הנאצי

כשיצא הרב מהפגישה עם המושל הנאצי הוא ידע דבר אחד: את בקשתו של המושל הוא לא ימלא. הוא אמנם לא ידע בוודאות מה הייתה כוונתו הנסתרת של אותו גרמני שביקש רשימה של כל יהודי הקהילה, אולם לרב הקשיש היה ברור למדי שתכלית הבקשה אינה תמימה כלל ועיקר. תוך שעות אחדות הובהר לו מה רצונם האמיתי של הגרמנים, ובלבו גמלה החלטה: הוא יעשה ככל יכולתו כדי שהקהילה לא תיפול לידי הנאצים. שמו של האיש היה הרב משה שמעון פסח, ומבצע ההצלה שיזם וביצע בעזרת בני קהילתו ובעזרת שכניו היוונים תחת עננת האימה של מלחמת העולם השנייה היה רק שיאם של חיים שהיו רוויים מסירות ופעילות למען הציבור, היהודי והלא יהודי בעיר וולוס (Volos) שבמזרח יוון.

רב גוני

דמותו יוצאת הדופן של הרב משה שמעון פסח רצופה ניגודים. הוא חי בין קטבים פוליטיים, דתיים, חברתיים ותרבותיים שונים, וההתרוצצות ביניהם הייתה מרכז חייו: רב שהקפיד על קלה כחמורה, ובעל תארים מתקדמים בפילוסופיה; פטריוט יווני שהתגייס לצבא וקיבל אות כבוד מהמלך בשל פעילותו הציבורית, וחבר בארגונים ציוניים; מאמין בלב שלם ביהדות, ובעל קשרים מצוינים עם ראשי הכנסייה המקומית; בעל ספרא וסייפא; איש מוסר והלכה ומאגיקון מקצועי.

-

הרב משה שמעון פסח עטור במדליות הרבות שהוענקו לו. דמותו המיוחדת משתקפת גם בעצם העובדה שלא נרתע מלענוד עיטורים אלה בגאווה למרות שנשאו צורת צלב

הרב משה שמעון פסח נולד בתרכ”ט (1869) בעיר לריסה שביוון. אביו, הרב שמעון אהרן פסח, היה רבה הראשי של קהילת לריסה ושל מחוז תסליה ונמנה על הרבנים הבולטים של יהודי יוון בעת החדשה. אמו לאה הייתה נכדתו של הרב אברהם סטרומזה שכיהן כרבה הראשי של העיר סרס, צפונית לסלוניקי. לרב משה שמעון פסח היו שישה אחים ואחיות שכולם חיו ונפטרו ביוון, למעט האח הצעיר יצחק שעלה לישראל בראשית המאה העשרים, השתקע בתל אביב ונפטר בה.

הרב משה שמעון פסח הוא היחיד מאחיו שהמשיך את דרכו של אביו וקנה השכלה תורנית רחבה אצל מורים מהשורה הראשונה, ובהם חוקר התלמוד דוד אנג’ל ששימש אז רבה הראשי של קהילת לריסה. הרב פסח אף הוכשר להיות שוחט, חזן ומורה לעברית, ולימים הוסמך לרבנות בישיבה הגבוהה לרבנות ‘בית יוסף’ בסלוניקי. הוא שלט בשפות רבות – יוונית, תורכית, עברית, לדינו וספרדית – גילה עניין רב בתרבות הכללית, ועסק בין השאר בפילוסופיה, בהיסטוריה וברפואה. כממשיך מורשתו של אביו, וכמי שירש את ספרייתו שמנתה כעשרים אלף כרכים, התייחס הרב פסח בחיבה יתרה למלה הכתובה ושִמעה של ספרייתו הענפה יצא למרחוק. לצד מלאכת האיסוף, הליקוט והעתקת כתבי יד וספרים, הפליא הרב פסח בכתיבתם של דרשות, ספרות מוסר והגות, פיוטים, מחזות ועוד.

ב-1894 נישא הרב פסח לשרה בורלא מלריסה ונולדו להם שישה ילדים: יוסף, שמעון, לואיזה, אלגרה, רבקה ודוד.

במשך יותר מחצי מאה רבת תהפוכות, בין השנים 1892–1955, שימש הרב פסח סמכות רוחנית רבת השפעה ומנהיג קהילתי של יהודי העיר וולוס שביוון. הוא מילא תפקיד פעיל בחיים הציבוריים, הן היהודיים והן היווניים, הרבה מעבר למצופה בתנאים המיוחדים של התקופה. הרב פסח פתח מחדש את בית הספר של הקהילה היהודית בעיר שנוסד על ידי ארגון ‘כל ישראל חברים’, והנהיג תקנות חדשות בתחומים שונים, ובהם סידורי התפילה בבית הכנסת, קבורה ומנהגי אבלות, קידוש על היין, סדרי אירוסין ונישואין, הכשרת בשר וגניזת ספרים וחפצי קודש. ב-1894 ייסד וניהל מדרשה רבנית שבה הוכשרו נערים להיות שליחי ציבור.

הארכיבישוף יואכים אקסופולוס, ידידו של הרב פסח וחסיד אומות העולם

הרב פסח השכיל לטפח יחסים הדוקים עם ראשי הכמורה הנוצרית בעיר והיה מחלוצי הקשרים הבין דתיים בעידן המודרני. אישיותו הייחודית הקנתה לו ידידים ואנשי שיח ועצה בקרב ראשי השלטון היווני המקומי, וקרובי משפחתו מספרים כי אפילו גאורגיוס השני מלך יוון נועץ בו רבות בחשאי בעניינים אישיים ומדיניים. המלך אף העניק לרב פסח את מדליית ‘צלב הזהב’ של אבירי מסדר עוף החול ב-1939 על תרומתו הרבה להקמת מוסדות סעד בקהילה.

זהותו הלאומית היוותה נדבך משמעותי באופיו הייחודי. הרב פסח ראה עצמו שייך הן לאומה היוונית והן לעם היהודי, ולימים אף למדינת ישראל. בהתאם לתפיסה מורכבת זו התנדב הרב פסח בשנים 1913-1912 לצבא יוון ונלחם במלחמה הבלקנית הראשונה שהתנהלה בין מדינות הבלקן נגד האימפריה העות’מאנית, ואילו ב-1915 הצטרף כחבר לתנועה הציונית ‘פועלי ציון’.

אוהב משפט ושונא גזל

למרות פעילותו הרבה התערער מעמדו של הרב פסח בקהילה היהודית ב-1923, בעקבות עימות קשה עם אנשי מפתח בוועד הקהילה. אלה ערערו על סמכותו הרבנית וביקשו לסלקו מכל תפקידיו הדתיים והציבוריים. העימות החל בשל סירובו למנות את בניהם לחזנים, דבר שהיה מעניק להם פטור משירות בצבא יוון. במכתב מראש חודש אב תרפ”ד (1924) שנמצא בעיזבונו האישי של הרב פסח הוא שיתף את הרב עמנואל ברודו, רבה הראשי של סלוניקי, בכאבו וביקש את תמיכתו בעימות עם ועד הקהילה:

רב נכבד ושופט צדק!

הנני מתכבד בזה להשמיע במרום קודשו את כל העובר עליי פה עם ועד הכוללות דפה, המבקשים תמיד להשפיל כבוד התורה ולומדיה וליקח רסן הרבנות בידם לעשות כרצונם כדי למנות את בניהם בשם חזנים לפוטרם מן הצבא כידוע, ועל זאת להיות כי על פי נימוסי הממשלה עניין הדתי הזה הוא רק ברשות ורצון הרב הדתי … יען כי לי משפט הבכורה, מזה רבות בשנים שאני משרת בקודש בתואר רב ראשי וניכר מהממשלה, והעניים העלובים צועקים בנפש מרה על מזלם הרע, יען כי תמיד בני הגדולים והעשירים ניצולים מהצבא, והקומוניטה [ועד הקהילה] מחייבים אותי בכל מיני חיובים ופחדי שווא ומדוחים כדי לפטור את בניהם, ואם לאו מפטרים אותי מרבנותי (המכתב נמצא כיום בידי נכדו מוריס אשכנזי).

כאמור, משלא נעתר להפצרותיהם הנשנות איימו כי יפעלו להדחתו מול משרד הדתות היווני בטענה כי לא מונה לתפקידיו השונים מטעם ועד הקהילה, וכי יש להרחיקו לאלתר ואף לסגור את בית הכנסת הראשי בעיר. המאבק הפנים קהילתי בין תומכיו למתנגדיו נמשך שלוש שנים, ובמהלכו אף התפטר הרב פסח מתפקידו. הרב פסח פנה לרבנים אחדים בבקשה שיסייעו לו בעימות עם ועד הקהילה, ובהם, בנוסף לרב עמנואל ברודו, גם לרבה הראשי של אתונה הרב יוסף דה ג’אביש, ולרבה הראשי של תל אביב יפו הרב בן ציון חי עוזיאל, לימים הראשון לציון והרב הראשי לישראל, שהיה מיודד עם הרב פסח מתקופת כהונתו הקצרה כרבה הראשי של סלוניקי. הרבנים נעתרו מיד וניסו לגשר על המחלוקת בין הצדדים. בעקבות תמיכתו של הרב ברודו ברב פסח והתערבותו בסכסוך נאות האחרון להגיע לפשרה עם ועד הקהילה ושב לכהן בתפקידו, אך המתח שנוצר סביב מעמדו נמשך זמן רב ורק ב-1933 הוגדרו באופן רשמי ומוחלט תפקידו וסמכויותיו על פי חוקי משרד הדתות היווני.

הרב משה שמעון פסח בצעירותו, בעת ששימש מורה לעברית בבית ספר בסלוניקי בחברת תלמידיו, 1892

על אף שקנה לו מעמד מכובד הן בהגמוניה היוונית הלאומית והן בקהילה היהודית, חי הרב פסח בדלות ודוחק והקדיש עצמו לקידום צורכי נזקקים יהודים ונוצרים כאחד. הוא סייע מבחינה חומרית למי שידו אינה משגת וחלק גם את המעט שהיה ברשותו. בקיאותו בקבלה המעשית והתעניינותו הרבה בתחום הנסתר סייעה לו להעניק סיוע ממשי לחולים, לנדכאים, לנכפים ולקרבנות כישוף, עין הרע ומיני חולאים שפגעו בסובבים אותו. הוא שלט במאגיה עממית וקבלית שלמד מהזוהר, ממסורות קדומות של רבנים ידועי שם, ואף ממרפאות עממיות זקנות, גויות ויהודיות. בני משפחתו ובני קהילתו העידו כי הרב פסח סייע בכל בעיה, אך מומחיותו המיוחדת הייתה השכנת שלום בית וגישור בין בני זוג באמצעות קמעות, לחשים, מיני סגולות וטקסי טיהור שונים. בכתבי יד רבים של הרב פסח המצויים בארכיון יד יצחק בן-צבי מוזכרים מרשמים, טקסים, קמעות ולחשים שעשה בהם שימוש. לדוגמה, בכתב היד ‘אֹהב משפט’ מוזכרת הסגולה המעניינת והלא מפתיעה – “סגולה טובה למצוא חן בעיני המלך” (BNZ 2214, דף 220 א’), וכן לחש “לשים שלום בין איש לאשתו” (שם, דף 330 א’).

קצינים נאצים על פסגת האקרופוליס מעט לאחר כיבוש אתונה על ידי הוורמכט

מבצע הצלה

בט’ בניסן תש”א (1941) פלשו גרמניה ובנות בריתה ליוון וכעבור חודש השתלטו על המדינה כולה. יוון חולקה לשלושה אזורי שליטה בין בעלות הברית – גרמניה, איטליה ובולגריה – והעיר וולוס הייתה באזור האיטלקי. כבר בראשית הכיבוש הפגין הרב פסח אומץ ותעוזה ביחסיו עם השלטונות הכובשים, פעל להצלת חיילים יוונים ובריטים רבים משבי וסייע להם לחצות את הגבול ולהימלט מהאזור הכבוש. על פעילות נאצלת זו הוענק לו תואר כבוד דיפלומטי מטעם מטה המזרח התיכון של בנות הברית. בספטמבר 1952 העניק לו פאולוס מלך יוון את עיטור ‘צלב הזהב’ של מסדר המלך גאורגיוס הראשון, כאות כבוד והערכה.

גאורגיוס השני מלך יוון

הכיבוש האיטלקי לא היווה אמנם איום ישיר על הקהילה היהודית, אך המלחמה נתנה אותותיה בכל, ובמיוחד גרמה לרעב ולמחסור כללי. בראשית אלול תש”ג (1943) נכנעה איטליה לבעלות הברית, ובעקבות זאת השתלט צבא גרמניה על כל השטחים באיטליה וביוון שהיו עד אז בשליטה איטלקית, ובהם גם על העיר וולוס. שלושה שבועות אחר כך, בראש השנה תש”ד, זומן הרב פסח מתוקף תפקידו כרבה הראשי של וולוס אל המושל הצבאי הגרמני של העיר קורט ריקרט. ריקרט הורה לרב להגיש לו תוך 24 שעות רשימה של כל יהודי העיר ורכושם בתואנה שהרשימה דרושה לניהול מצבת התושבים ולאספקת מזון עבורם בתקופת הכיבוש. הרב פסח חש כי המושל מסתיר ממנו את האמת וכי מטרת הרשימה אינה תמימה כפי שהציג בפניו, ועל כן ביקש מריקרט ארכה של שלושה ימים לגיבוש הרשימה מפורטת. מיד לאחר הפגישה עם המושל פנה הרב פסח לידידו, ארכיבישוף העיר יואכים אקסופולוס. אקסופולוס בירר עם הקונסול הגרמני בעיר, שהיה מקורבו, מה צפוי לעלות בגורל היהודים, ועדכן את פסח שמטרתם העיקרית של ריקרט והזונדרקומנדו היא גירוש היהודים והשמדתם. כבר באותו הלילה פעל הרב פסח להברחת כל היהודים מהעיר אל כפרי הסביבה. הקשרים הטובים שיצר לאורך שנים עם התושבים היוונים עמדו לו בעת זו, והוא זכה לשיתוף פעולה מלא מצד הממשל היווני המקומי ובמיוחד מצד אנשי הכמורה באזור. בארכיון יד ושם שמור מכתב שנתן הארכיבישוף לרב פסח כדי לסייע בבריחתו:

אני ממליץ בחום על מורה הדרך הנושא מכתב זה, ומבקש מכל אח שפוגש בו להקשיב לו הקשבה יתרה ברצון טוב ולתת לו כל סיוע בכל דבר שיזדקק לו עבור חייו או עבור חיי צאן מרעיתו, כדי שהם לא יהיו קרבנות של המצב הקשה הזה (ארכיון יד ושם, תיק M.31.2/10246, עמ’ 6-3).

תוך ימים ספורים עזבו את העיר כ-800 חברי הקהילה היהודית בעזרת שכניהם שסייעו להם בחשאי. ראש העיר ופקידיו עזרו ליהודים באומץ למרות הסכנה שהייתה כרוכה בכך, ומפקד משטרת וולוס חילק תעודות זהות יווניות מזויפות ללא הגבלה. הרב פסח אף דאג לפנות לנציגי הצלב האדום בבקשה שיספקו מזון ותרופות לבני קהילתו הנרדפים הפזורים בכפרים שמסביב. משנתגלתה הבריחה הגדולה הפך הרב פסח למבוקש על ידי הנאצים. בחמתם הם הרסו ובזזו את בית הרב ואת בית הכנסת, ואף הציעו פרס כספי גבוה בתמורה להסגרתו. אך איש לא הסגיר את הרב פסח, שכן הוא נתפס בעיני הכפריים היוונים כאיש קדוש ובעל השפעה רבה, ועל כן הם העניקו מקלט לו ולבני ביתו.

הקהילות היהודיות באזורי הכיבוש ביוון

רכושו העיקרי של הרב פסח היה כאמור ספרייתו הגדולה. הספרים יקרי הערך עוררו את התעניינותו של המושל הנאצי, ובעיקר את התעניינותם של האנשים שנמנו על ‘מטה מבצע רוזנברג’ – יחידה שייעודה היה ביזת ספריות, ארכיונים וחפצי יודאיקה של קהילות יהודיות לטובת חקר העם היהודי. בראש היחידה עמד ד”ר יוהנס פול, ראש המחלקה העברית במכון לחקר היהדות שבפרנקפורט, ובעקבות תחקיר שערך הוא הכיר את עושרה ואת ייחודה של הספרייה שהייתה ברשותו של הרב פסח וחיפש אחריה באופן מיוחד. הרב פסח דאג להסתיר את ספרייתו היטב בעזרתם האדיבה של אנשי הכמורה, והוא סיפר על כך לדוד בנבנישתי שנשלח לוולוס מטעם יצחק בן-צבי לאחר מלחמת העולם השנייה כדי לסייע באיתור ספרייתו של הרב פסח:

הכמורה היוונית הסתירה חלק חשוב מספרייתי הגדולה, וכן גווילי התורה, מנורות, רימונים תשמישי קדושה ועוד. הם הוחזרו לנו מיד עם שובנו אל העיר אחרי נסיגתם של הגרמנים מיוון (דוד בנבנישתי, ‘קהילות היהודים ביוון – רשמי מסע’, עמ’ 74).

יהודי וולוס הפקידו בידי שכניהם למשמרת רכוש רב ערך, ולימים כשחזרו לבתיהם בתום המלחמה קרא הארכיבישוף יואכים אקסופולוס לתושבים להשיב את הציוד לבעליו ולסייע ליהודים ששבו להסתגל במהרה לחייהם החדשים. בזכות פעילותו של הארכיבישוף אקסופולוס למען יהודי וולוס במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה הוא הוכר לאחר מותו על ידי מוסד יד ושם ב-1997 כחסיד אומות העולם.

לא כל חברי הקהילה היהודית שעו לאזהרותיו ולהפצרותיו של הרב פסח, ולבסוף נותרו בוולוס כ-130 יהודים. מהם שלא האמינו לבשורת האיוב ומהם שהעדיפו להישאר בעיר ולנהל את עסקיהם המקומיים מאשר לברוח להרים. המושל ריקרט מינה ליושב ראש הקהילה את יצחק ששון, יהודי שחי בוולוס ושלט בשפה הגרמנית. במשך חמישה חודשים חיו היהודים בשקט יחסי תחת פיקוחו של ששון, אך בראש חודש ניסן תש”ד (1944) הם קובצו ונשלחו לאושוויץ עם יהודי אתונה, ושם מצאו את מותם.

בתנועת ההתנגדות לכיבוש הנאצי שפעלה ביוון היו פעילים גם יהודים. לוחמים יהודים ובהם כנראה גם יהודים מוולוס

בזמן שהותו בהרים, ולמרות 74 שנותיו, היה הרב פסח בין מקימיה של יחידת פרטיזנים שביצעה פעולות חבלה נגד הכיבוש הגרמני. הרב פסח אף שיתף פעולה עם כוחות בעלות הברית שפעלו בים התיכון בעזרת משדר רדיו שהצליח להבריח להרים. מנהיגותו ניכרה באופן שבו עודד את רוחם של הלוחמים הצעירים ונטע בהם תקווה לעתיד טוב יותר.

כבוד אחרון

בזכות תגובתו הנמרצת של הרב פסח למעשי הנאצים שרדו בתום המלחמה 74% מבני הקהילה היהודית בוולוס, שיעור גבוה בהשוואה לממוצע של 15% ניצולים בקהילות יוון האחרות. ההתאוששות האישית, הקהילתית והלאומית הייתה קשה ומורכבת, אך עם עזיבת הנאצים את יוון בסוף 1944 שב הרב פסח להנהיג את קהילת יהודי וולוס שמנתה אז כ-700 חברים, חלקם פליטי קהילות אחרות. הוא שימש הרב הראשי של העיר ואב בית הדין ולקח על עצמו את שיקומה של הקהילה ושל מוסדותיה, ובפרט את שיקומו של בית הכנסת החרב. ב-1946 נבחר הרב פסח לכהן כנשיא מועצת הרבנים של יוון. יצחק בן-צבי, חוקר קהילות ישראל במזרח ולימים נשיא מדינת ישראל, עמד בקשר הדוק עם הרב פסח והפציר בו לעלות לישראל, אך הרב סירב מתוך דאגה לעתיד קהילתו ולשימור מורשתה הענפה של יהדות יוון, וזאת למרות מלחמת האחים הקשה שהתחוללה אז במדינה.

ברמה האישית התמודד הרב פסח בכאב רב עם אובדן אהוביו. חתנו, אברהם אלברטו כהן נרצח בידי כוחות בולגריים ביום הכיפורים תש”ב (1941) בעיר דרמה והותיר אחריו את אשתו רבקה בת הרב פסח שלה נישא שנה קודם לכן ואת בנם התינוק ג’קי (יעקב) שלא זכה להכיר את אביו. לואיזה, בתו הגדולה של הרב פסח, סייעה בגידולו של ג’קי הקטן, כיוון שלה ולבעלה לא היו ילדים משלהם. לאחר המלחמה נישאה רבקה ליצחק אשכנזי, ניצול שואה מדידימוטיכו.

שני בניו הגדולים של הרב פסח, יוסף ושמעון, היו ממשיכי דרכו ועיקר גאוותו. הם למדו הוראת עברית בסמינר למורים על שם דוד ילין בירושלים, שבו ליוון, התיישבו בסלוניקי ולימדו עברית. יוסף אף ניהל את בית הספר העברי בסלוניקי. שמעון ואשתו מטילד לבית שאלתיאל, ויוסף, אשתו אסתר לבית ג’יברי ובתם היחידה שרה שהייתה אז בת שבע נרצחו במחנה ההשמדה אושוויץ באביב תש”ג (1943).

בראשית תש”ה (1944), בעת שהסתתרו בהרים, נפטרה שרה אשתו של הרב פסח, כנראה בשל תנאי מחיה קשים בצירוף שברון לב לאחר קבלת הידיעה על מות אהוביהם. הרב פסח שב לוולוס עם שניים מילדיו – אלגרה ודוד – שחיו לצדו עד סוף ימיו. שניהם לא נישאו ולא נולדו להם ילדים.

ב-1955 פקדה את וולוס רעידת אדמה עזה שפגעה בבית הכנסת ובביתו של הרב פסח והוא נאלץ לגור באוהל. תנאי המחיה הקשים הביאו להידרדרות במצבו הבריאותי, הוא חלה ונפטר בכ”ח במרחשון תשט”ז (13.11.1955) בבית החולים בסלוניקי בגיל 86. הרב פסח הובא לקבורה בהלוויה ממלכתית בבית העלמין בוולוס, ונכחו בה גם נציגי ממשל רבים. ביוזמתו הברוכה של נשיא המדינה דאז, יצחק בן-צבי, התממשה צוואתו של הרב פסח שביקש להיקבר בארץ ישראל:

כי הנני היום בן 81 שנה, ועבודתי פה בקהל עדתי זאת 59 שנה ויותר. שהקדוש ברוך הוא יחייני ויזכני לילך לארץ ישראל משאת נפשי, לבלות שמה ימי האחרונים, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ולזכות בקבורת ארץ ישראל בעזרת ה’ יתברך, שזאת תפילתי ובקשתי ותחינתי יומם ולילה תמיד כל הימים לפני הא-לוהים השוכן בציון והבוחר בירושלים, אמן (כתב היד של ספרו ‘סמך משה’, BNZ 464, דף 80 ב’).

בד’ באדר ראשון תשי”ז (1957) כיבדה ממשלת ישראל את זכרו, ובהסכמת ממשלת יוון הועלו עצמותיו ועצמות אשתו שרה לקבורה בירושלים. הרב פסח ואשתו נטמנו בחלקת הרבנים בהר המנוחות, סמוך לקברו של ידידו הרב בן ציון חי עוזיאל. גם ספרייתו הענפה והחשובה – הכוללת כתבי יד, ספרים ותעודות בני מאות שנים שנאספו על ידי שושלת הרבנים בני משפחת פסח לאורך דורות – הובאה לישראל. הארכיון המלא שמור במכון יד יצחק בן-צבי בירושלים כיחידה עצמאית.

צילום: הנס פין, לעמ

ידידות קרובה. הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל בדרך לטקס ההקמה של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ה, כשישים שנה לאחר פטירתו של הרב פסח, ערך המרכז העולמי של ארגון בני ברית בירושלים טקס ייחודי שהוקדש להוקרת פועלו ולהנחלת מורשתו של הרב משה שמעון פסח, רב שהציל את בני הקהילה היהודית של וולוס מאבדון. בטקס קיבלו בני משפחתו של הרב פסח – נכדו מוריס אשכנזי ונינו ד”ר איליאס פסח – את אות המציל היהודי בשמו.

באדיבות ד

איליאס פסח, נינו של הרב משה שמעון פסח, עם הפטריארך היווני תאופילוס השלישי מירושלים ונציגי ארגון בני ברית בטקס שהתקיים באתר ‘מגילת האש’ בתשע”ה. בטקס קיבלו בני המשפחה את ‘אות המציל היהודי’ בשמו של הרב פסח על פועלו בזמן השואה