שנים אחדות לאחר שיהודים החלו לבנות שכונות מחוץ לחומות ירושלים צעדו בעקבותיהם גם מוסלמים. בניגוד לשכונות היהודיות שהוקמו מכספי צדקה לרווחת התושבים העניים, אצל המוסלמים היו אלה דווקא משפחות הנכבדים שהקימו בתי מידות בפרברי העיר

זה איזה שנים אשר עבר רוח דרור על בני העיר ורבים החלו לקנות שדות מחוץ לעיר ולטעת כרמים ולבנות בתים. גם רבים מאחינו אשר השיגה ידם קנו שדות ויבנו בתים לשבת בראותם כי גם השוכנים שמה לא יראו רע ושלוות השקט להם מסביב. כי עיני הממשלה משוטטות גם שמה … והנה כל כיכר הארץ הזאת אשר לפנים לא נשמע בה קול איש, מיראת שמיר ושית ומבלהות צלמוות, עתה תצלצלנה אוזניים מקול המקבות והגרזן וכל כלי הברזל החוצבים בהרים ("שלום ירושלים", 'חבצלת', י"ב בתשרי תרל"א, 7.10.1870, עמ' 6).

היציאה מהחומות רשמה פרק מפואר בתולדות ירושלים והציונות בכלל, אולם היהודים לא היו יחידים בתהליך הזה. בתיאורי נוסעים וגאוגרפים מתחילת המאה ה-19 מתוארת ירושלים כעיר סגורה בין החומות שמסביבה שממה. תיאורים אלה אינם מדויקים לחלוטין. כפרים קטנים ובינוניים היו פזורים בסביבות ירושלים, ומחוץ לחומות העיר היו גם מבנים ומתחמים אחדים שנבנו שנים רבות קודם לכן. עם זאת, אין ספק שבשנות השבעים של המאה ה-19 החל תהליך ששינה את מראה העיר. ככל שחלף הזמן גדל מספר התושבים שהתגוררו מחוץ לחומות בקצב מואץ.

 

לפני ההתחלה

הכפרים הערביים ששכנו סמוך לירושלים בתחילת המאה ה-19 היו סילוואן, אבו דיס, אל-עזריה, א-טור, ליפתא, מלחה, בית צפאפא ועין כרם שהיה הגדול מכולם. תושבי שמונת הכפרים האלה היו ברובם חקלאים, רוכלים ובעלי מלאכה. מקור פרנסה נוסף של התושבים, בעיקר באבו דיס ובאל-עזריה, היו עולי רגל שהגיעו לירושלים מכיוון יריחו, ללא הבדל דת, והם שימשו מטרה לשוד ולגביית מכס. בעין כרם התפרנסו התושבים גם מצליינות נוצרית. בהסתמכו על תיאורי נוסעים ומדריכי תיירים מאותה תקופה העריך פרופ' יהושע בן-אריה, מגדולי החוקרים של ירושלים, כי בתחילת המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה המוסלמית בכל הכפרים הללו יחד בין 800 ל-1,200 נפש. להערכתו שבעים שנה מאוחר יותר, ב-1870, מנתה האוכלוסייה בין 1,800 ל-2,500 איש. כלומר, לפני היציאה ההמונית של המוסלמים מחומות ירושלים יכלה אוכלוסיית הכפרים להתגורר במתחם מגדלי הולילנד הירושלמיים של היום ועוד היה נשאר מקום.

מחוץ לחומות היו במאה ה-19 גם בתי קברות מוסלמיים, מבני דת וארמונות קיץ של נכבדי העיר. רבים ממבני הדת נבנו עוד במאה ה-12 בתקופתו של צלאח א-דין. הם הוקמו כדי להחזיר לעיר את צביונה המוסלמי וכדי להפגין שליטה על השטח. לאחר שניצח את הצלבנים חילק צאלח א-דין לקציני צבאו אדמות מחוץ לחומות, בעיקר באזור אבו תור ושייח' ג'ראח, כפרס על השתתפותם בקרבות וכדי שהשטח יישאר בידי הצבא המנצח. במהלך השנים קיבלה משפחת דג'אני, משפחה ירושלמית ותיקה ומכובדת, את החסות על הר ציון, ומשפחת אל-עלמי קיבלה את החסות על פסגת הר הזיתים. בשטחים אלה הוקמו מסגדים, אכסניות לעולי רגל, זאוויות – מתחמי התבודדות קטנים – עבור דרווישים צוּפים, ומבנים שונים מעל מקומות שהתקדשו במסורת האסלאמית. במאה ה-19 רוב המבנים האלה כבר תפקדו באופן חלקי בלבד.

מחוץ לחומות ירושלים היו ארבעה בתי קברות מוסלמיים: בית הקברות הגדול והמפורסם ממילא השתרע ממערב לשער יפו; בית הקברות אל-דאהריה הוקם סמוך לשער הרחמים; ושני בתי קברות סמוכים לשער שכם. באחד מהם, א-סאהרה, קבורים על פי המסורת חללי המלחמה של צלאח א-דין. 

בנוסף לבתי הקברות המסודרים היו פזורים בשטח קברים בודדים. נראה שהמפורסם שבהם הוא קבר השייח' ג'ראח הממוקם בדרך שכם סמוך לקבר שמעון הצדיק, בשכונה הנקראת כיום על שמו. כפי שהשם ג'ראח מעיד עליו, חוסיין אבן עיסא אל-ג'ראח היה רופא ומנתח, והוא שימש בתפקיד זה בחצרו של צלאח א-דין. אל-ג'ראח בנה במקום זאוויה, ולאחר מותו נקבר בה. במשך מאות שנים המשיך המקום לשמש זאוויה ומדרסה – בית ספר. ב-1895 שופץ המבנה ונוספו שם מסגד ומינרט – צריח – העומדים עד היום.