בעוד שמחלה רגילה נותרת עניינם של החולה ושל בני משפחתו, מגפות משפיעות על החברה כולה. מגפת הכולרה שפקדה את העיר נאפולי שבאיטליה בסוף המאה ה-19 הולידה בהלה, הבליטה פערים חברתיים ואתגרה את הלכידות החברתית

מגפות, כפי שמעידה גם מגפת הקורונה, הן תופעה חברתית ותרבותית לא פחות משהן תופעה רפואית. בחינת ההתרחשויות בזמן מגפות מאפשרת לעמוד על דרכי תגובה והתמודדות ברגעי קיצון שבהם מסגרות הסדר הציבורי נדמות חסרות אונים.

עבור האירופים הכולרה הייתה מחלה חדשה. היא פקדה את היבשת לראשונה ב-1830, ומאז ועד ערב מלחמת העולם הראשונה שבה והכתה בשישה גלים נוספים. בגלל מאפייניה נתפסה הכולרה כמחלתם של המעמדות הנמוכים. היא הייתה מחלה נראית לעין, ונקשרה בתודעת האנשים לזוהמה, להפרשות ולעוני, ועל כן הטילה אימה גדולה במיוחד. מסתורית וזרה, היא הכתה במהירות וגרמה לחוליה ייסורים קשים במיוחד שלא הייתה דרך להקל עליהם (ראו מסגרת).

 

מגפה לאורך החוף

ב-1884 הכתה הכולרה בעיר נאפולי. העיר, שחיו בה כחצי מיליון אנשים, הייתה ענייה וצפופה, ואחת הערים הגדולות באירופה באותו זמן. לנאפולי, כמו לערים אירופיות אחרות, הייתה היסטוריה של מגפות שהייתה חקוקה בזיכרון הקולקטיבי. בחמישים השנים שקדמו למגפת הכולרה פקדו אותה תריסר מגפות – ארבע של טיפוס ושמונה של כולרה. הן לא היו אלימות כמו המגפה שפרצה ב-1884, אבל תרמו להעצמתה של תחושת האימה.

בואה של המגפה היה צפוי, וכך היה לפחד זמן להכות שורש בלבבות. התחנה הראשונה של הכולרה באירופה הייתה בעיר הנמל הצרפתית טולון. הוא הועברה באמצעות ספינה שהגיעה לנמל מהמזרח הרחוק, ובמשך חודשיים זחלה המגפה דרומה לאורך החוף האיטלקי.

בטולון קמה בהלה המונית. רוב תושביה נמלטו להרים, ובעיר הנטושה למחצה התרחשו מקרי שוד רבים. פקידי עירייה בכירים עזבו את משרדיהם ונסו, ואפילו חופרי הקברים והכובסות שעבדו בבית החולים נמלטו. העובדים החסרים הוחלפו עד מהרה באסירים שקיבלו הבטחה לחנינה בתום המגפה. רופאים לא העזו לבקר חולים בלי סיגר תקוע בפיהם, כי רווחה דעה שעשן הסיגרים מטהר ומרחיק חיידקים. קצין צי צעיר שנתקף בשלשולים סבר כי אם ימהר להתאבד יציל את חיי אשתו וילדיו ועל כן קפץ מהחלון אל מותו. ממשלת צרפת אילצה רבבות מהגרים איטלקים שהתגוררו באזור טולון לשוב לארצם, אבל באיטליה הם התקבלו בעוינות ובאלימות. איכרים נפחדים עקרו קטעים ממסילת הרכבת כדי למנוע את הגעת הרכבות לכפריהם, וספינות של מהגרים חוזרים הותקפו ברגע שעגנו בנמלים.

 

נגע ההזנחה

הכולרה לא הכתה בתושבי נאפולי באופן מקרי. היא פגעה בעיקר במי שאכלו מזון או שתו מים שהיה להם מגע עם צואת אדם הנגוע במחלה. התודעה ההיגיינית של המקומיים הייתה מזערית. אחת מתעלות הביוב הראשיות באזור הנמל הייתה סדוקה, ומימיה חלחלו בקביעות לבארות מים. תושבי הקומות העליונות נהגו להשליך מחלונות הבית לסמטאות הצרות את מי הכביסה המלוכלכים, את האשפה ואף את הדליים שבהם עשו את צרכיהם. העוברים והשבים בוססו בזוהמה זו באין מפריע.

בנוסף לזיקה הישירה בין רמת ניקוז וסניטציה לקויות לבין התפשטות הכולרה, המחלה נכרכה בבירור גם בתזונה לקויה. החיידק התקשה לשרוד במעיו של מי שהקפיד על תזונה מאוזנת. תושבי פורטו, רובע הנמל הצפוף והעני של נאפולי, התקשו לגלות עמידות כלפי חיידקי הכולרה משום שנחשפו לתת תזונה, לאנמיה, לעייפות ולחוסר תיאבון כרוני. רבים סבלו ממשקל גוף עודף שנבע מריבוי שומנים במזון. הם אמנם הרבו לאכול פֵּרות בקיץ, אלא שפֵּרות שניתן היה לקנות בזול היו לעתים קרובות רקובים למחצה או לא בשלים, וגרמו להם לשלשולים כרוניים שהקלו על קליטת חיידקי המחלה בגוף.

ראשוני החולים בנאפולי התגלו ב-24 באוגוסט 1884 ברובע פורטו. בשבוע הראשון היו שבעה מתים, ובסופו אף נוצר רושם שהכולרה נבלמה. רבים חגגו באכילה ובשתייה, אך כבר למחרת התפרצה המגפה מחדש בעוצמה רבה יותר. תוך יממה חלו 122 איש, ו-82 מתו.

תנאי הצפיפות וחוסר ההיגיינה ששררו בנאפולי אילצו את רשויות העיר לטפל בחולים בנוקשות רבה. כל אימת שדווח על חולה חדש נשלחו אליו שני צוותים. הצוות הראשון כלל רופא, אנשי משמר ועגלה, ותפקידו היה לאמת את ההידבקות ולפנות את החולה לבית חולים. תפקידו של הצוות השני היה לחטא את המקום. הוא טיהר בעשן את יחידת המגורים ושרף את בגדי החולה, את כלי מיטתו ואת המזרון שעליו שכב. התוצאה הייתה שמשפחות עניות רבות העדיפו להסתיר את דבר קיומם של חולים כדי להגן על רכושן הדל. הן הותירו בבית את החולה שהתייסר מול עיניהן עד שמת, וכך גרמו להדבקות נוספות.

המחלה פגעה בעיקר בצעירים שהיו בשיא אונם, עובדה שהגבירה עוד יותר את תחושות הפחד וחוסר האונים. כתוצאה מגיל החולים נותרו אלמנות ויתומים רבים. כשליש מתושבי העיר – בעיקר בני מעמד הבינים שיכלו להרשות זאת לעצמם מבחינה כלכלית – נסו להרים שמסביב לעיר עד יעבור זעם. העניים יותר נותרו בלית בררה בעיר הנגועה.

התפשטות המחלה התחוללה במהירות בלתי נתפסת. לעתים אנשים שהלכו לדווח על פטירה של אדם אחר נפלו ומתו בעודם עומדים בתור. לא אחת מלאו המשרדים בקיא, והפקידים נאלצו להפסיק את עבודתם ולתמוך בחולים. אחרים צנחו לפתע ברחובות או בכנסיות. התסמינים הנראים לעין של המחלה – לחיים ועיניים שקועות, שפתיים כחולות ועור מקומט – היו גורם חשוב בתחושת האימה שהשתלטה על התושבים. החולים נותרו מוטלים ברחובות זמן רב עד שפונו, שכן עוברים ושבים פחדו לסייע להם ושירותי הפינוי היו איטיים בשל ארגון גרוע ובשל ריבוי החולים.

המערכת הרפואית סבלה ממחסור בכוח אדם, ובתי החולים לא עמדו בעומס והפכו למוקדי בידוד משום שלא יכלו להציע טיפול יעיל. בנאפולי כולה התגוררו כ-1,200 רופאים, אך רק 150 מהם עסקו ברפואה ציבורית. רמת השירות, המקצועיות והמוטיבציה שגילו רופאים אלה הייתה ירודה.

העירייה החרימה את גופות הנפטרים כדי שלא יפיצו את המחלה. נושאי אלונקות סבבו ברחובות וכרוזים שנלוו אליהם קראו לאנשים להוציא את מתיהם לפתחי הבתים. בימי השיא של המגפה נותרו לעתים גוויות שלא נאספו במשך ימים. היו סמטאות שבהם לא נותר מי שיכול היה להוציא את המתים החוצה, שכן מספר החולים והנפטרים בהן היה גבוה. הגוויות הובלו ללא מלווים לבתי קברות מיוחדים שנבחרו בקפידה כך שריקבון הגופות לא יחלחל בשום אופן למי השתייה של העיר, ונקברו בקברים המוניים שחוטאו בכמות עצומה של חומצות מאכלות.

 

כזה וכזה

על כל המבנים הציבוריים נתלו דגלים שחורים לאות אבל. חיי העיר שותקו, הנמל שבת והחנויות והמסעדות נסגרו. ברחובות לא נראו אנשים. מכל פינה נשמעה הלמות פטישי הנגרים שבנו ארונות קבורה. כמו בטולון גם בנאפולי נסו על נפשם רבבות מאלה שיכלו לאפשר זאת לעצמם והתגוררו בגבעות המקיפות את העיר, וגם פקידים עירוניים בכירים נטשו את משמרתם ואת חובתם המוסרית לתושבים ונמלטו.

על רקע זה בלטה התנהגותו של אומברטו מלך איטליה, שמיד עם היוודע דבר המגפה בא במיוחד מרומא כדי להפגין סולידריות עם נתיניו. במשך יום תמים עבר המלך ברבעים העניים ביותר, ביקר בבתי המגורים העלובים ושוחח עם התושבים מבלי להירתע מקרבתם. ביקורו זכה להצלחה כבירה משום שיצר מודעות ללא תקדים למצבה של נאפולי, מהעניות שבערי איטליה.

הידע הרפואי באותם ימים לא אפשר להציע דרכי התגוננות של ממש, ועוברים ושבים הניחו על חוטמם ממחטות טבולות בעשבי הרחה ובחומץ. נעשו מאמצים ציבוריים לבלום את התפשטות המחלה בכל דרך אפשרית. צוותי הניקוי של הרחובות תוגברו, פונדקי המלחים שנחשבו למדגרה עיקרית לחיידקים סוידו מחדש, בורות ספיגה נוקזו במידת האפשר וטוהרו בשפע של חומצות. הרופאים האמינו כי המחלה אינה עוברת רק דרך המים אלא גם דרך האוויר, ולכן הובערו בקרנות הרחובות מדי לילה תרכיזים גופרתיים שריחם החריף גרם למחנק ולשיעולים בלתי פוסקים. לאחר המגפה נותר הזיכרון של מדורות הגופרית חקוק בתודעה הציבורית במשך שנים.

במקביל נעשה ניסיון לשפר את איכות התזונה ככל שניתן. העירייה פתחה על חשבונה מטבחים ציבוריים שסיפקו לחם, בשר ומרק ל-18 אלף איש מדי יום, אך אלה היוו רק כארבעה אחוזים מהאוכלוסייה. הרשויות הורו לשתות רק מים מורתחים או ממים ממקורות בטוחים, אך להוראה זו לא הייתה משמעות מעשית בתנאי המגורים של התושבים העניים. עוד התבקשו האנשים להימנע ממתחים ומרוגז המחלישים את יכולת העמידה של הגוף. כל ההוראות פורסמו במודעות שנכתבו באיטלקית, למרות שרבים מהתושבים כלל לא ידעו לקרוא והבינו רק נפוליטנית.

המגפה השתוללה בעיר קרוב לשלושה חודשים. החולה האחרונה שמתה מכולרה נקברה ב-15 בנובמבר. לפי המניין הרשמי 7,143 מתו במגפה ו-14,233 חלו אך נותרו בחיים, אולם יש להניח שמספר החולים והנפטרים היה גדול הרבה יותר, משום שגם המשפחות וגם הרשויות ניסו להסוות מקרים לא ברורים. ימי השיא היו ב-10 וב-11 בספטמבר, ובהם לבד נמנו כשליש מהמתים, אולם לדברי הקונסול הבריטי בעיר הרשויות שיקרו ופרסו את הנתון הזה על פני כעשרה ימים.