חיים של טהרה

למה מקווה?

האם יש לחיים היהודיים הקדומים ביטוי בתרבות החומרית? מה ממצאים ארכאולוגיים יכולים ללמד אותנו על זהות יהודית? וכיצד הקפידו יהודים על שמירת הלכה בימי קדם? עד לפני כחמישים שנה לא ניתן היה להשיב על שאלות אלה, אולם באמצע שנות השישים חפר יגאל ידין במצדה וחשף מה שזיהה כמקוואות טהרה – שלוש ברֵכות קטנות חצובות בסלע ומטויחות למניעת חלחול מים. בין שתיים מהברֵכות יש חור השקה ואפשר לרדת אליהן במדרגות צרות אחדות. בשנות התשעים של המאה העשרים גברה המודעות להימצאותם של מקוואות קדומים ומאות מהם זוהו ברחבי ארץ ישראל. החוקרים קישרו את ריבוי המקוואות בימי בית שני להקפדה הרבה על דיני טהרה בתקופה זו. מקורות כתובים רבים מעידים על הקפדה זו: מסכת מקוואות במשנה ובתוספתא, הלכות ודינים ממגילות קומראן, קטעים מכתבי יוסף בן מתתיהו וספרי הברית החדשה. אליהם מצטרפים כלים העשויים מאבן קירטון שהיו נפוצים בסוף ימי בית שני ומעט לאחר מכן, שכן לפי חז”ל הם אינם נטמאים.

יאיר טלמור

יגאל ידין זיהה שלוש ברכות במצדה כמקוואות והעלה את המודעות הארכאולוגית לקיומם. המדרגות למקווה במצדה

התורה מצווה על רחצה לצורך טהרה מטומאה, אך לא מפורט בה כיצד והיכן מתבצע הדבר. מקוואות הטהרה שנחשפו עד היום – ברֵכות מים קטנות, חצובות, מטויחות ובעלות מדרגות – מתוארכים רק משנת 100 לפסה”נ, מימי אלכסנדר ינאי ואילך. נראה שעד אז יהודים טבלו במקורות מים טבעיים – במעיינות, בנחלים ובים. מספר המקוואות הולך ועולה ככל שקרבים לחורבן בית שני בשנת 70 לסה”נ, ומתקופה זו נמצאו באזור ירושלים מאות מקוואות. מקוואות רבים שנחשפו מתוארכים לשנים שלאחר המרד הגדול ואף לאחר מרד בר כוכבא. החל מהמאה השלישית מספר המקוואות פוחת מאוד.

מדוע הופיעו המקוואות דווקא בתקופה החשמונאית ומדוע היו נפוצים מאוד אחריה? האם המקוואות הרבים שנמצאו מלמדים אותנו דברים חדשים על היהודים ועל הקפדתם על דיני הטהרה?

עשרות שנים לפני שנחצבו המקוואות הראשונים הופיעו על במת ההיסטוריה הפרושים, הצדוקים והאיסיים. יוסף בן מתתיהו מתארך קבוצות אלה לימי יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המקבי, ששימש כהן גדול בשנים 152–143 לפסה”נ. הוא מציין כי חלק מחוקי הפרושים נדחו על ידי הצדוקים, וכי הצדוקים החמירו יותר מהפרושים בדיני עונשין. מדבריו משתמע כי בתקופה החשמונאית פרח העיסוק בפרשנות חוקי התורה. גם החכמים הראשונים המוזכרים בספרות חז”ל, ובהם אחדים מאלה שדבריהם מופיעים במסכת אבות שבמשנה, פעלו בתקופה החשמונאית. הראשון שבהם היה יוסי בן יועזר, שחי כנראה בתקופת מרד המקבים. במגילות שנמצאו בקומראן מוזכרים פולמוסים ישירים ועקיפים בנושאי הלכה עם הפרושים המכונים בהן ‘דורשי החלקות’ או ‘אפרים’. ייתכן כי כיתות קומראן התפתחו מלכתחילה כאלטרנטיבה לפרושים. כל כיתה בחרה לדייק בפירוש חוקי התורה והקפידה על ההלכה בדרכה שלה. הייתה זו פריצת דרך של ממש, שכן שבמאות השנים שקדמו לתקופה החשמונאית נראה כי תשומת הלב התרכזה בעיקר בעבודת הקרבנות במקדש ולא ידוע לנו על דיונים ועל מחלוקות הלכתיות שהתקיימו בהן. הופעת המקוואות מעט אחר כך מעידה על הקפדה יתרה בדיני טומאה וטהרה, כנראה כפועל יוצא של המודעות ההלכתית בחברה היהודית בימי החשמונאים.

יאיר אלדן, לע''מ

יגאל ידין מציג בפני משלחת בראשות הנשיא זלמן שזר את ממצאיו במצדה, 1964

מיהו טהור

מפתיע לגלות כי ברבים מהאתרים נחצב יותר ממקווה אחד. הדוגמה הקדומה ביותר היא ארמונות החשמונאים ביריחו. במרחב המלכותי נחשפו 11 מקוואות, חמישה מהם בארמונות התאומים שנבנו עבור אריסטובולוס השני והורקנוס השני, בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון. באחד מהארמונות היו שני מקוואות ובתאומו שלושה. גם בארמונות הורדוס במצדה, בהרודיון וביריחו יש יותר ממקווה אחד, ולעתים אף מקוואות אחדים באותו מבנה. במבנים ובמתחמים לא מעטים מהמאה הראשונה נמצאו מקוואות אחדים, וביניהם בולטים במיוחד חורבת קומראן ששטחה 4,800 מ”ר ובית המידות בירושלים ששטחו 600 מ”ר, שבכל אחד מהם התגלו עשרה מקוואות.

ברתולד ורנר

אנשי כיתות מדבר יהודה הרבו בטבילות יותר מאחרים. מקווה בקומראן

האם ריבוי המקוואות נובע מצורך דחוף ומיידי להיטהר כדי לעמוד בדרישות התורה? אין זה סביר בעיניי. נראה כי יהודים בחרו לבנות מקוואות מעבר לדרישה ההלכתית כדי לאפשר טבילה כמעט מדי יום. המקוואות שידרו, במודע או שלא במודע, מסר בדבר זהותו של בעל הבית. הימצאותו של המקווה, כמו גם הטבילה בו, היה עניין הצהרתי – כאן חיים יהודים המבקשים להתקדש ולהיטהר. המקווה והטהרה עצמה לא היו רק מענה לדרישה הלכתית להיטהרות, הם שימשו גם להגדרת הזהות החברתית של האדם. אנשים נהגו להיטהר לפני סעודה רגילה כאילו היה מדובר באכילת קדשים, ותופעה זו מכונה אצל חז”ל אכילת חולין בטהרה. בבשורה על פי לוקס שבברית החדשה מסופר כי ישו פגש פרושי וזה הזמין אותו לסעוד עמו. הפרושי טבל במקווה לפני הסעודה, ותמה מאוד כיצד ישו אינו טובל כמותו. מנקודת מבטו של הפרושי הטבילה לא הייתה רק חיוב הלכתי, היא סימנה את רמת הקפדה על המצוות. במונחים של חז”ל הטבילה הפרידה בין חבר לעם הארץ. מי שהיה חבר בחברת הפרושים הקפיד לאכול חולין בטהרה ואילו עמי ארצות לא הקפידו על כך. ייתכן כי האיסיים ואנשי כת קומראן טבלו אפילו יותר מהפרושים, ונראה כי גם החשמונאים וגם הורדוס הרבו לטבול (ראו מאמרי, ‘היהודי הטוב’, גיליון 44).

זה שעולה וזה שיורד

חלק קטן מהמקוואות מימי בית שני מתייחדים בכך שגרם המדרגות שלהם מחולק לשניים. בדרך כלל מחיצת טיח בגובה סנטימטרים אחדים עוברת לאורך גרם המדרגות, או לאורך חלקו העליון, ולעתים הכניסה החצובה למקווה מופרדת לשני חצאים. סביר להניח כי מטרת המחיצה הייתה להבחין בין דרך הכניסה למקווה לבין דרך היציאה ממנו. מה הייתה מטרתה של הפרדה זו ולמה היא מופיעה רק בחלק מהמקוואות?

ALAMY

המיטהר לא עלה מהמקווה בדרך שבה ירד כדי להיות מודע לשינוי שחל בו בתהליך ההיטהרות. מקווה קדום סמוך להר הבית

ההפרדה אינה מונעת מגע בין טמאים היורדים למקווה לבין טהורים העולים ממנו, שכן המחיצה נמוכה מאוד ולעתים אינה נמשכת לכל אורך גרם המדרגות. נמצאו גם מקוואות קטנים שיש בהם הפרדה, ולא נראה שהייתה בהם צפיפות של טובלים שדרשה הפרדה בין הטהורים לבין היורדים להיטהר. נראה כי המשמעות של ההפרדה אינה מעשית אלא סמלית. היא באה לסמן את הייחודיות של המקווה ושל הטובלים בו כמשתייכים לדרגת טהרה אחרת.

ההבחנה בין הנכנסים ליוצאים אופיינית לבית המקדש. במשנה נאמר:

כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל (מידות ב’, ב’).

גם הכהנים עולים לכבש המזבח לצורך הקרבת הקרבנות מימין ויורדים משמאל. באוקסירינכוס שבמצרים נמצא פפירוס ובו קטע ממעין בשורה – אוונגליון שלא נכלל בברית החדשה וחובר כנראה מאוחר יותר. בקטע זה מתווכח ישו עם כהן גדול פרושי בשם לוי על הטהרה לצורך כניסה למקדש. הכהן הגדול טוען שבטבילתו ירד בסולם אחד ועלה בסולם אחר. בעקבות סיפור זה הצעתי בעבר כי מקוואות עם הפרדה שימשו בעיקר כהנים, אולם זו רק אפשרות פרשנית אחת. ברור שההפרדה מסמנת מקוואות עם הקפדה מיוחדת, אך מה היה אופייה של ההקפדה ניתן רק לשער.

חז”ל הבחינו במשנה בין דרגות טהרה שונות:

הטובל לחולין והוחזק לחולין – אסור למעשר. טבל למעשר והוחזק למעשר – אסור לתרומה. טבל לתרומה והוחזק לתרומה – אסור לקודש. טבל לקודש והחזק לקודש – אסור לחטאת. טבל לחמור – מותר לקל. טבל ולא הוחזק – כאלו לא טבל (חגיגה ב’, ו’).

המשנה מפרטת את מעלות הטהרה שלשמן טובל האדם מהקלה לחמורה, החל מאכילת חולין בטהרה, דרך מעשר שני הנאכל בירושלים, תרומה הנאכלת על ידי כהנים בלבד ואכילת קרבנות המכונים קודש, ועד לטהרה חמורה מכולן – נגיעה במי חטאת שנעשו מאפר פרה אדומה. ההבדל בין דרגות הטהרה אינו טמון בסממן חיצוני או במעשה טכני אלא רק בתודעתו ובכוונתו של הטובל. בדומה לכך סביר להניח כי ההקפדה שמשדרת המחיצה המפרידה בין היורדים למקווה לבין העולים ממנו משקפת תודעה מסוימת של טהרה בדרגה גבוהה מהרגיל. ייתכן כאמור שמדובר בטהרה האופיינית לכהנים לצורך אכילת תרומה או קודש, וייתכן שמדובר באנשים רגילים המבקשים להיטהר בדרגת טהרה גבוהה יותר, ומקרים מסוג זה מוכרים מספרות חז”ל. למשל אנשים המקפידים על טהרת תרומה או קודש גם בחיי החולין.

טבילה על הסף

בחפירות שנערכו סמוך לכותל המערבי ולכותל הדרומי של הר הבית התגלו למעלה מעשרה מקוואות טהרה בגדלים שונים. מספר דומה של מקוואות התגלה מעט רחוק יותר, מדרום להר הבית, בעיקר באזור העופל. אין ספק שרובם, אם לא כולם, שימשו את באי בית המקדש שטבלו בהם קודם שעלו להר הבית. לכאורה הדבר מובן מאליו, שהרי המבקרים בהר הבית, כהנים ועולי רגל כאחד, היו חייבים להיות טהורים כדי להיכנס לבית המקדש, אולם דווקא דרישות ההלכה מעלות תמיהה באשר לצורך במקוואות אלה.

התורה מצווה על מי שנטמא בטומאות שונות כמו קרי, שרץ, נידה, זיבה, צרעת וטומאת מת להיטהר במים כדי שיוכל להיכנס למקדש או לאכול קדשים, אך לאחר שטבל הוא מכונה ‘טבול יום’, ועליו להמתין לפחות עד שקיעת השמש – ובטומאות מסוימות שבעה ימים – ורק אז הוא נטהר.

לפיכך, אדם טמא שטבל במקווה סמוך להר הבית עדיין אינו טהור ולא יוכל להיכנס לתחום המקודש של הר הבית מיד לאחר טבילתו. גם נשים נידות ויולדות שיטבלו במקוואות אלה לא יוכלו להיכנס להר הבית לאחר הטבילה. רק הטובלים כדי לאכול חולין בטהרה לפי מנהגים של החברים אינם צריכים להמתין עד הערב והם נחשבים טהורים מיד. כל הטובלים האחרים יצטרכו להמתין עד ערבו של יום, ובערב פוסקת עבודת הקרבנות ודלתות המקדש נסגרות בפני מבקרים.

למעשה, הציבור שהגיע להר הבית לא השתמש במקוואות הסמוכים אליו כדי להיטהר מטומאה. עולי הרגל הגיעו לירושלים כשהם טהורים, שהרי לא היו מעוניינים להמתין יום או שבוע עד שייחשבו טהורים ויוכלו להיכנס למקדש. גם עמי הארצות שלא הקפידו על טהרה בחיי היומיום, ובמהלך השנה נחשדו על ידי חכמים כטמאים, הוחזקו בעיני חכמים במהלך שלושת הרגלים כמי שנטהרו כהלכה לפני שהגיעו לירושלים, ועל כן גם הם לא נזקקו למקוואות הסמוכים למקדש.

מתברר אם כן כי המקוואות הסמוכים להר הבית לא שימשו לטהרתם של טמאים שבאו לבית המקדש. עבור אנשים טמאים מיקומם של מקוואות אלה אינו מעלה ואינו מוריד, והם אינם שונים מהמקוואות האחרים המצויים בירושלים, שהרי לאחר טבילה הם יצטרכו לפנות שוב לעיסוקיהם, לבתיהם, או במקרה של עולי רגל לאכסניות שבהן הם שוהים, ולהמתין עד הערב. מדוע אם כן מוקמו מקוואות כה רבים סמוך להר הבית?

טהורים טובלים

במשנה נזכרת טבילה לפני הכניסה לעזרה שבמקדש. כל אדם הנכנס לעזרה לצורך הבאת קרבן או לצורך עבודה חייב לטבול קודם לכן, אף שברור לכל שהוא טהור, שהרי כבר נכנס לתחום המקודש בעזרת נשים:

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שיטבול (יומא ג’, ג’). 

כלומר, גם אדם שנטהר כבר צריך לטבול שוב לפני הכניסה לעזרת כהנים, כפי שנאמר בתוספתא:

מצורע טובל בלשכת המצורעים ובא עומד בשער ניקנור. רבי יהודה אומר: לא היה צריך טבילה שכבר טבל מבערב. אמרו לו: לא מן השם הוא זה, אלא כל הנכנס לעזרה דרך שערי ניקנור היה טובל באותה לשכה (תוספתא נגעים ח’, ט’).

המצורע כבר נטהר יום קודם, ולמרות זאת עליו לטבול שוב לפני הכניסה לעזרת כהנים דרך שער ניקנור.

יש דמיון בין הלכה זו לבין הימצאותם של מקוואות סמוך להר הבית. המטרה אינה לטהר את האדם שנטהר כבר קודם לכן, אלא להעלותו לדרגת טהרה גבוה יותר. אפשר לכנות תופעה זו ‘טבילת יתר’. מדובר בטבילה בעלת אופי טקסי ייחודי שאינה מטהרת מטומאה אלא רק מכשירה את אדם להיכנס למקום המקודש.

המקוואות שנחצבו סמוך להר הבית מלמדים כי מדובר בתופעה רחבה יותר מזו המתוארת בדברי חז”ל. אנשים טבלו לא רק בלשכת המצורעים ולא רק לצורך כניסה לעזרת כהנים, אלא גם במקוואות נוספים באזור הר הבית שלא נזכרו כלל בספרות חז”ל. הממצא הארכאולוגי ממחיש את ההלכות ואף מרחיב אותן.

לא ברור אם מי שטבל במקוואות הסמוכים להר הבית לא נדרש לטבול שוב בלשכת המצורעים או במקום אחר על הר הבית לפני נכנס לעזרת כהנים. ייתכן שהטבילה במקוואות אלה נועדה רק לתוספת טהרה לקראת הכניסה להר הבית כולו, אך מי שנכנס לעזרת כהנים חויב לטבול שוב. קשה להכריע בסוגיה זו, אך נראה כי מטרת הטבילה מחוץ להר הבית לא הייתה היטהרות מטומאה אלא רצון להיטהר ולעלות בקודש.

תנאים ואמוראים ניסו להסביר את טבילת הטהורים לפני הכניסה לעזרת כהנים בדרכים שונות:

שאלו את בן זומא: טבילה זו למה? אמר להם: ומה המשנה מקודש לקודש … טעון טבילה, המשנה מחול לקודש … אינו דין שטעון טבילה? רבי יהודה אומר: סרך טבילה היא זו, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש (יומא ל.).

בן זומא מסביר את הצורך בטבילת הטהורים באמצעות קל וחומר מטבילותיו של הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים: הכהן הגדול טובל בכניסתו למקום קדוש יותר בתוך תחום הקודש, וכך אפשר להבין גם את טבילתם של הנכנסים אל המקדש כמעין הכנה או התקדשות, טקס מעבר שיטהר את האדם. בדומה לכך יש אמוראים המסבירים את הטבילה הנוספת בצורך לטבול “על דעת ביאת המקדש” (שם, ל:), כלומר הטבילה צריכה להיות בכוונה להיכנס לעזרה, בדומה לדברי המשנה במסכת חגיגה המדרגת את רמת טהרתו של האדם בהתאם לכוונתו בעת הטבילה. בניגוד לדעת בן זומא, רבי יהודה מפרש טבילה זו כאמצעי תודעתי. הטבילה נועדה לגרום לאדם להיזכר אם נטמא בעבר ושכח, ואם אכן נטמא אסור לו להיכנס למקדש קודם שייטהר כהלכה.

להתקדש

באדיבות דירקטמדיה, גרמניה

טבילתו של ישו, יהודי שחי בסוף תקופת בית שני, תוארה כאירוע מחולל בהתגלותו כמושיע. פסיפס מהעיר דפני שבתורכיה, סביבות 1100

החל מהתקופה החשמונאית הושם דגש רב יותר על ענייני טומאה וטהרה. תופעה זו הייתה כנראה תולדה של עליית המודעות לשמירת מצוות התורה ופירושן הדקדקני, אך מספרם הגדול של המקוואות וסגנונם מלמדים כי הטבילה לא נועדה רק לקיים את דרישות התורה, אלא נבעה גם מרצון להתקדש ולהיטהר. מנקודת מבט הלכתית מדובר בטבילת יתר שהיה לה גם ממד חברתי: נראה שחלק מבוני המקוואות ומהטובלים בהם שייכו עצמם לקבוצה מובחנת של מי שמקפידים להתקדש, ושאפו כי מחויבותם לטבילה תבלוט לעין ותוכיח את מסירותם לעניין הטהרה.

אפשר להסביר את המחיצות שנוספו בגרם המדרגות של חלק מהמקוואות כרצון להבחין בין הירידה למקווה בטומאה ולבין העלייה ממנו בטהרה. הירידה והעלייה בדרכים שונות מעידות על מודעות של הטובל לתהליך ההיטהרות, והמחיצה מבטאת את המודעות הפנימית הזו כלפי חוץ. ממקוואות אלה, ומהמקוואות שנחצבו סמוך להר הבית, אפשר ללמוד כי הטבילה לא הייתה רק היענות לדרישה ההלכתית אלא סגנון חיים של התקדשות, סגנון שמי שהקפידו עליו ביקשו להשפיע על התודעה הפנימית שלהם וגם להפגין אותה כלפי זולתם. באמצעות הטבילה אדם לא רק הופך מטמא לטהור, אלא גם נותן דעתו למעשה ההיטהרות, לשינוי מקודש לחול, להכנה לקראת מעלת קדושה גבוהה יותר.