מקוואות שהתגלו בשנים האחרונות מלמדים כי היו יהודים שטבלו בהם גם כשההלכה לא חייבה זאת. מה יכולים ממצאים ארכאולוגיים ללמד אותנו על משמעותה של הטבילה בקרב קדמונינו?

האם יש לחיים היהודיים הקדומים ביטוי בתרבות החומרית? מה ממצאים ארכאולוגיים יכולים ללמד אותנו על זהות יהודית? וכיצד הקפידו יהודים על שמירת הלכה בימי קדם? עד לפני כחמישים שנה לא ניתן היה להשיב על שאלות אלה, אולם באמצע שנות השישים חפר יגאל ידין במצדה וחשף מה שזיהה כמקוואות טהרה – שלוש ברֵכות קטנות חצובות בסלע ומטויחות למניעת חלחול מים. בין שתיים מהברֵכות יש חור השקה ואפשר לרדת אליהן במדרגות צרות אחדות. בשנות התשעים של המאה העשרים גברה המודעות להימצאותם של מקוואות קדומים ומאות מהם זוהו ברחבי ארץ ישראל. החוקרים קישרו את ריבוי המקוואות בימי בית שני להקפדה הרבה על דיני טהרה בתקופה זו. מקורות כתובים רבים מעידים על הקפדה זו: מסכת מקוואות במשנה ובתוספתא, הלכות ודינים ממגילות קומראן, קטעים מכתבי יוסף בן מתתיהו וספרי הברית החדשה. אליהם מצטרפים כלים העשויים מאבן קירטון שהיו נפוצים בסוף ימי בית שני ומעט לאחר מכן, שכן לפי חז"ל הם אינם נטמאים.

התורה מצווה על רחצה לצורך טהרה מטומאה, אך לא מפורט בה כיצד והיכן מתבצע הדבר. מקוואות הטהרה שנחשפו עד היום – ברֵכות מים קטנות, חצובות, מטויחות ובעלות מדרגות – מתוארכים רק משנת 100 לפסה"נ, מימי אלכסנדר ינאי ואילך. נראה שעד אז יהודים טבלו במקורות מים טבעיים – במעיינות, בנחלים ובים. מספר המקוואות הולך ועולה ככל שקרבים לחורבן בית שני בשנת 70 לסה"נ, ומתקופה זו נמצאו באזור ירושלים מאות מקוואות. מקוואות רבים שנחשפו מתוארכים לשנים שלאחר המרד הגדול ואף לאחר מרד בר כוכבא. החל מהמאה השלישית מספר המקוואות פוחת מאוד.

 

למה מקווה?

מדוע הופיעו המקוואות דווקא בתקופה החשמונאית ומדוע היו נפוצים מאוד אחריה? האם המקוואות הרבים שנמצאו מלמדים אותנו דברים חדשים על היהודים ועל הקפדתם על דיני הטהרה?

עשרות שנים לפני שנחצבו המקוואות הראשונים הופיעו על במת ההיסטוריה הפרושים, הצדוקים והאיסיים. יוסף בן מתתיהו מתארך קבוצות אלה לימי יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המקבי, ששימש כהן גדול בשנים 152–143 לפסה"נ. הוא מציין כי חלק מחוקי הפרושים נדחו על ידי הצדוקים, וכי הצדוקים החמירו יותר מהפרושים בדיני עונשין. מדבריו משתמע כי בתקופה החשמונאית פרח העיסוק בפרשנות חוקי התורה. גם החכמים הראשונים המוזכרים בספרות חז"ל, ובהם אחדים מאלה שדבריהם מופיעים במסכת אבות שבמשנה, פעלו בתקופה החשמונאית. הראשון שבהם היה יוסי בן יועזר, שחי כנראה בתקופת מרד המקבים. במגילות שנמצאו בקומראן מוזכרים פולמוסים ישירים ועקיפים בנושאי הלכה עם הפרושים המכונים בהן 'דורשי החלקות' או 'אפרים'. ייתכן כי כיתות קומראן התפתחו מלכתחילה כאלטרנטיבה לפרושים. כל כיתה בחרה לדייק בפירוש חוקי התורה והקפידה על ההלכה בדרכה שלה. הייתה זו פריצת דרך של ממש, שכן שבמאות השנים שקדמו לתקופה החשמונאית נראה כי תשומת הלב התרכזה בעיקר בעבודת הקרבנות במקדש ולא ידוע לנו על דיונים ועל מחלוקות הלכתיות שהתקיימו בהן. הופעת המקוואות מעט אחר כך מעידה על הקפדה יתרה בדיני טומאה וטהרה, כנראה כפועל יוצא של המודעות ההלכתית בחברה היהודית בימי החשמונאים.

 

מיהו טהור

מפתיע לגלות כי ברבים מהאתרים נחצב יותר ממקווה אחד. הדוגמה הקדומה ביותר היא ארמונות החשמונאים ביריחו. במרחב המלכותי נחשפו 11 מקוואות, חמישה מהם בארמונות התאומים שנבנו עבור אריסטובולוס השני והורקנוס השני, בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון. באחד מהארמונות היו שני מקוואות ובתאומו שלושה. גם בארמונות הורדוס במצדה, בהרודיון וביריחו יש יותר ממקווה אחד, ולעתים אף מקוואות אחדים באותו מבנה. במבנים ובמתחמים לא מעטים מהמאה הראשונה נמצאו מקוואות אחדים, וביניהם בולטים במיוחד חורבת קומראן ששטחה 4,800 מ"ר ובית המידות בירושלים ששטחו 600 מ"ר, שבכל אחד מהם התגלו עשרה מקוואות.

האם ריבוי המקוואות נובע מצורך דחוף ומיידי להיטהר כדי לעמוד בדרישות התורה? אין זה סביר בעיניי. נראה כי יהודים בחרו לבנות מקוואות מעבר לדרישה ההלכתית כדי לאפשר טבילה כמעט מדי יום. המקוואות שידרו, במודע או שלא במודע, מסר בדבר זהותו של בעל הבית. הימצאותו של המקווה, כמו גם הטבילה בו, היה עניין הצהרתי – כאן חיים יהודים המבקשים להתקדש ולהיטהר. המקווה והטהרה עצמה לא היו רק מענה לדרישה הלכתית להיטהרות, הם שימשו גם להגדרת הזהות החברתית של האדם. אנשים נהגו להיטהר לפני סעודה רגילה כאילו היה מדובר באכילת קדשים, ותופעה זו מכונה אצל חז"ל אכילת חולין בטהרה. בבשורה על פי לוקס שבברית החדשה מסופר כי ישו פגש פרושי וזה הזמין אותו לסעוד עמו. הפרושי טבל במקווה לפני הסעודה, ותמה מאוד כיצד ישו אינו טובל כמותו. מנקודת מבטו של הפרושי הטבילה לא הייתה רק חיוב הלכתי, היא סימנה את רמת הקפדה על המצוות. במונחים של חז"ל הטבילה הפרידה בין חבר לעם הארץ. מי שהיה חבר בחברת הפרושים הקפיד לאכול חולין בטהרה ואילו עמי ארצות לא הקפידו על כך. ייתכן כי האיסיים ואנשי כת קומראן טבלו אפילו יותר מהפרושים, ונראה כי גם החשמונאים וגם הורדוס הרבו לטבול (ראו מאמרי, 'היהודי הטוב', גיליון 44).