פורסם בגיליון 127, טבת תשפ”א, ינואר 2021
-
אהבה זאת לא היתה
בימוי: מיה צרפתי
ישראל ואוסטריה, 2020, 86 דקות
הסרט ‘אהבה זאת לא היתה’, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל דוקאביב, מגולל את סיפורה של ניצולת שואה שהיו לה בזמן המלחמה יחסי קרבה אינטימיים עם קצין אס אס זוטר בשם פרנץ וונטש. הלנה סיטרון בת העשרים הגיעה לאושוויץ במשלוח ובו אלף נערות מרחבי סלובקיה שהיו הראשונות להיכנס בשערי הגיהינום. לימים נדרשה הלנה להחלטה מוסרית קשה כאשר הוזמנה להעיד במשפט שנערך לקצין בווינה שלושים שנה לאחר תום המלחמה.
בנימוקי השופטים נכתב:
סיפור נדיר בעוצמתו הדרמטית שנפרס בהדרגה וביד בוטחת באמצעות דמויות כובשות לב, עריכה מעולה ועיבוד מקורי ומבריק של צילומי ארכיון. הסרט מהלך לכל אורכו על התפר המצמרר שבין קרבן לתוקפן, ומצליח להביא בו בזמן תיעוד חשוב ורב עוצמה של זוועות המלחמה, עדויות מלאות חיים, עיסוק בזיכרון ושכחה ושאלות נוקבות על כוחה המתעתע של האהבה.
הסיפור האנושי המדהים שעומד ברקע הסרט מסופר במלאכת מחשבת אמנותית שבמרכזה הצילום.
עקבות מהעבר
בכל עיסוק אמנותי בשואה יש חשיבות מיוחדת לסרטים ולתמונות מהעבר המתווכים לעין המתבונן את מושא הצילום, ובו בזמן מהווים עדות חזקה ביותר להיעדרו, לשייכותו לעבר. בספרו ‘מחשבות על הצילום’ כותב רולאן בארת על הכוח התקשורתי המיוחד הטמון בתצלומים בכלל ובתצלומי משפחה בפרט, ועומד על יכולתם להעביר באופן כמעט מוחשי את העבר, את הרגע שהיה, אל ההווה. תכונתו האימננטית של התצלום לשאת עקבות מהעבר מכוננת אותו כדימוי בלעדי המאפשר למתבונן בו להבין מה שהיה שם באותו זמן.
על יכולתה של שפת הצילום לייצג נוכחות של חיים ומוות בו זמנית עומדת גם סוזן סונטאג בספרה ‘הצילום כראי התקופה’. סונטאג רואה בכלי הצילומי דרך ייחודית להציג את תמימותם ואת פגיעותם של החיים המתקדמים לקצם, ומצביעה על קשר שאינו ניתן למחיקה בין צילום למוות, קשר הנוכח לדבריה בכל תצלום של בני אדם.
בהמשך לדבריו של בארת כותבת מריאן הירש בספרה Family Frames: Photography, Narrative and Postmemory (מסגרות משפחתיות: צילום, סיפור ופוסט זיכרון) על עוצמתם המתווכת של תצלומי שואה ועל התפקיד החשוב שהם ממלאים בהעברת הזיכרון. הירש מתארת את התצלומים כסוג של רוח רפאים המגיחה מהעבר אל ההווה. תצלומים המתעדים את חייהם של אנשים לפני השואה ובמהלכה הם סוג של קשר ראשוני ובלתי אמצעי, סוג של חבל טבור המחבר את בני הניצולים לעבר המשפחתי שנמחק, לבני המשפחה שנספו, לזיכרון שאינו מדובר.
הסרט ‘אהבה זאת לא היתה’ כולל צילומי ראיונות שנעשו לאחר המלחמה עם הלנה, עם אחותה, עם פרנץ וונטש ועם חברותיה של הלנה, נשים מבוגרות ניצולות שואה שהיו עדות למה שניתן לתאר כרומן בין קצין אס. אס לאסירה יהודייה שסיפק להלנה הגנה והצלה של ממש. העבר מוצג רק באמצעות צילומי תמונות, וליתר דיוק באמצעות פוטומונטז’ – הרכבה של תצלומים שונים לתמונה אחת, פעמים רבות תוך יצירת רושם שהתמונה שנוצרה היא תמונה מציאותית שנלכדה באופן זה בעדשת המצלמה.
לדמיין אהבה
הסרט נפתח בתצלום ישן אחד בשחור לבן: תמונה של צעירה נאה, זקופה, פיג’מת פסים לגופה ועל פניה העגלגלות משוך חיוך רחב ומאיר. זוהי הלנה היפה שדמותה בהחלט אינה הולמת את תמונות המוזלמנים ורוחות הרפאים החיות שאנו רגילים לראות באושוויץ. למרות שתמונה זו אינה פוטומונטז’ יש בה דיסוננס מטריד המעורר את השאלה האם הפנים המלאות והמחייכות אינן מודבקות לגוף הלקוח מההקשר האפל של אשוויץ. יש משהו בתמונה שקשה להאמין לו, שנראה מלאכותי.
שפה קולנועית שממחישה את המצב הבלתי אפשרי. מתוך הסרט
במאית הסרט מיה צרפתי מסמנת כבר בתמונת הפתיחה את הפוטומונטז’ כסמלו המכונן של הסיפור עצמו. מרגע זה ואילך הוא הופך לאמצעי הייצוג המרכזי שבו היא משתמשת כדי להחזיר את גיבוריה לעבר ולביים באמצעותו סצנות באושוויץ ובבית המשפט שבו עמד פרנץ וונטש לדין. צרפתי שאלה את האמצעי הטכני הזה מריאיון שערכה עם בתו של וונטש. הבת סיפרה כי במשך שנים נהג אביה, חולה הגעגועים והאהבה, לגזור את פניה של הלנה ואת פניו שלו מתמונות שנותרו בידו ולהדביק אותן לגופם של זוגות אחרים שצולמו במקומות ובמצבים שונים בתכלית.
אלא שהבמאית מרוממת כאמור את האמצעי הטכני ומעלה אותו לדרגת סמל. היא משתמשת בו כדי לסמן את הפער בין הדימויים שלנו על סיפורי אהבה, כולל אלה של פרנץ וונטש עצמו, לבין סיפורי אהבה המתקיימים לעתים במציאות גיהינומית שבה האוהב הוא קצין נאצי סדיסט והאהובה היא אסירה יהודייה במחנה ריכוז.
פרנץ וונטש מצטייר כמאהב תמים שגם שנים רבות לאחר המלחמה חש כי מעולם לא חווה אהבה נפלאה יותר, אולם המציאות מוכיחה כי אהבה בין שני אנשים אינה יכולה להיות מנותקת לחלוטין מההקשר שבו היא מתקיימת. האם אהבה הלנה את פרנץ אשר שמר עליה, דאג לה, הציל אותה ממוות כשחלתה בטיפוס ושלף את אחותה מהתור למשרפות? האם העריכה את הסתכנותו למענה? האם הוא זה שאחראי לפניה העגלגלות והמחייכות מהתצלום הפותח או שאחראים לכך רק יופייה הנדיר וכוח נעוריה? האם אהבה הלנה את פרנץ באמת או שהקשר אתו נכפה עליה בהיעדר אפשרות אחרת לשמור על חייה? הסרט מעלה את השאלות הללו אך אינו מספק להן תשובות חד משמעיות.
כותרת הסרט ‘אהבה זאת לא היתה’ לקוחה משיר בגרמנית שנקשר להיכרות בין פרנץ להלנה. הוא מתאהב בה כאשר הוא שומע את שירתה. יהיה מי שיראה בכותרת הצהרה, ויהיה גם מי שישים בסופה סימן שאלה.
אהבה או יחסי ניצול? צילום: רונית פורת
עדות ואמנות
גם המשפט שנערך לפרנץ וונטש בווינה בשנות השבעים מוצג באמצעות פוטומונטז’. הלנה נדרשת להחלטה קשה כאשר היא מוזמנת לעדות אופי על מצילה. בחירתה להעיד על אף הלחצים שהופעלו עליה בארץ להימנע מכך היא בחירה אמיצה שאינה מובנת מאליה. החלטתה לוותה מן הסתם בחיבוטי נפש קשים, כפי שכותבים שושנה פלמן ודורי לאוב:
מאחר שאין כל אפשרות להעביר את העדות הלאה, לחזור עליה או לדווח עליה באמצעות אחר בלי שבתוך כך תאבד את הפונקציה שלה כעדות – משאו של העד … ייחודי בתכלית, בלתי ניתן להחלפה וגם בודד מאוד (שושנה פלמן ודורי לאוב, ‘עדות – משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה’, עמ’ 20-21).
אנחנו מתקשים להבין כיצד פושעי מלחמה נאצים שרצחו מאות אנשים במהלך יום עבודה, תפקדו בשעות הערב כאנשים בעלי משפחות, הורים לילדים ושוחרי תרבות. עדות האופי של הלנה מתארת אדם מורכב שברגע מסוים אהב אותה, דאג לה, הציל אותה ואת אחותה והגן לעתים על אסירים לבקשתה, וברגעים אחרים היכה אנשים באכזריות נוראה. סיפורה של הלנה ועדותה מציגים סיפור שקשה להאמין לו בשל הסתירות הפנימיות שהוא מכיל. הוא נראה כהרכבה של חלקים שאינם מתיישבים זה עם זה בטבעיות.
הלנה אינה שופטת, היא רק מעידה על התרכובת עוכרת השלווה של גם וגם שאינה נכנעת להצגה חד ממדית של הדמות הנשפטת. האם עדותה במשפט הייתה דרכה לגמול לפרנץ וונטש על הטוב שעשה למענה? האם הייתה זו מחויבותה לאמת כפי שחוותה אותה? האם הייתה בה נאמנות מסוימת לאהבה המוקדמת שליוותה אותה כצל במשך השנים? גם שאלות אלה נותרות בסרט התיעודי המיוחד והמתוחכם הזה ללא מענה. הסרט מותיר את הצופים לבדם עם מחשבותיהם על טבעו של הקיום האנושי.
החיוך נראה לא אמין על פניה של אישה במדי אסירה הכלואה במחנה ריכוז. צילום: Franz Wunsch