פוטומונטז' מחבר תמונות שונות, מעוות הקשרים וגורם לעין להאמין במה שאינו אמת. בסרט התיעודי 'אהבה זאת לא הייתה' הוא משמש אמצעי להעמיד אותנו על מציאות בלתי אפשרית

אהבה זאת לא היתה

---

בימוי: מיה צרפתי
ישראל ואוסטריה, 2020, 86 דקות

 

הסרט 'אהבה זאת לא היתה', שזכה בפרס הראשון בפסטיבל דוקאביב, מגולל את סיפורה של ניצולת שואה שהיו לה בזמן המלחמה יחסי קרבה אינטימיים עם קצין אס אס זוטר בשם פרנץ וונטש. הלנה סיטרון בת העשרים הגיעה לאושוויץ במשלוח ובו אלף נערות מרחבי סלובקיה שהיו הראשונות להיכנס בשערי הגיהינום. לימים נדרשה הלנה להחלטה מוסרית קשה כאשר הוזמנה להעיד במשפט שנערך לקצין בווינה שלושים שנה לאחר תום המלחמה.

בנימוקי השופטים נכתב:

סיפור נדיר בעוצמתו הדרמטית שנפרס בהדרגה וביד בוטחת באמצעות דמויות כובשות לב, עריכה מעולה ועיבוד מקורי ומבריק של צילומי ארכיון. הסרט מהלך לכל אורכו על התפר המצמרר שבין קרבן לתוקפן, ומצליח להביא בו בזמן תיעוד חשוב ורב עוצמה של זוועות המלחמה, עדויות מלאות חיים, עיסוק בזיכרון ושכחה ושאלות נוקבות על כוחה המתעתע של האהבה.

הסיפור האנושי המדהים שעומד ברקע הסרט מסופר במלאכת מחשבת אמנותית שבמרכזה הצילום.

 

עקבות מהעבר

בכל עיסוק אמנותי בשואה יש חשיבות מיוחדת לסרטים ולתמונות מהעבר המתווכים לעין המתבונן את מושא הצילום, ובו בזמן מהווים עדות חזקה ביותר להיעדרו, לשייכותו לעבר. בספרו 'מחשבות על הצילום' כותב רולאן בארת על הכוח התקשורתי המיוחד הטמון בתצלומים בכלל ובתצלומי משפחה בפרט, ועומד על יכולתם להעביר באופן כמעט מוחשי את העבר, את הרגע שהיה, אל ההווה. תכונתו האימננטית של התצלום לשאת עקבות מהעבר מכוננת אותו כדימוי בלעדי המאפשר למתבונן בו להבין מה שהיה שם באותו זמן.