דמות אגדה אמיתית
סר ג’ון מונש זוכה כיום באוסטרליה לכבוד הראוי לו. דיוקנו של הקצין היהודי שפיקד על הכוחות האוסטרליים בצרפת במלחמת העולם הראשונה והיה מופת למנהיגות צבאית מופיע על שטרי כסף בארץ מולדתו ועל שמו קרואים רחובות, אוניברסיטה ואפילו עיר קטנה באוסטרליה.
ההתעניינות בקורות חייו של מונש החלה רק ב-1958, לאחר שבמדינת ויקטוריה – אחת המדינות המרכיבות את אוסטרליה – הוחלט להקים בעיר הבירה מלבורן אוניברסיטה על שמו. רק בשנות השמונים הופיעו ספרי ביוגרפיה ראשונים על מונש, שכן צאצאיו מנעו עד אז גישה למכתבים ולחומרים פרטיים נוספים. ברבות השנים הפכה דמותו לאגדה, לאחר שהישגיהם של כוחות אנז”ק – הגיס המשותף של האוסטרלים והניו זילנדים – במלחמת העולם הראשונה באירופה נזקפו לזכות יכולתו הפיקודית. לשיא מעט מוגזם הגיעו הדברים באביב 2018 כאשר בכפר הצרפתי וילר-ברטונה (Villers-Bretonneux) הוקם ‘מרכז ג’ון מונש’ לשימור מורשת החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. בטקס נאמו ראשי הממשלות של צרפת ואוסטרליה, והאחרון ייחס למונש את ניצחונם של חיילי אנז”ק בקרב שנערך בכפר, על אף שמונש כלל לא היה באזור באותה עת.
בניגוד לכבוד שמונש זכה לו באוסטרליה ובצרפת, במדינת ישראל כמעט שאין אזכור לפועלו. זאת למרות שהיה הגנרל היהודי המצליח ביותר ובעל הדרגה הצבאית הבכירה ביותר בצבא לא יהודי בעידן המודרני, ולמרות שלאחר שובו משדה הקרב שימש נשיא ההתאחדות הציונית באוסטרליה.
מחפש את מקומו
ג’ון מונש נולד ב-1865, הבכור מבין שלושה ילדים במשפחה יהודית שמוצאה מקרוטושין, עיר בחבל פוזן שבפרוסיה המזרחית (היום פוזנן שבפולין). אביו היגר לאוסטרליה ב-1854, אך שב ב-1863 לפרוסיה כדי להתחתן. הוא הביא את רעייתו הטרייה למלבורן, שם נולד ג’ון. הוריו של ג’ון לא הקפידו על אורח חיים דתי, אך הם ערכו טקס בר מצווה לבנם והוא אף היה חבר במקהלת בית הכנסת של מזרח מלבורן. בבית הספר התגלה כתלמיד מצטיין, הוא ניגן בפסנתר, שיחק שחמט ואהב מאוד תאטרון. ג’ון נהג ללכת להצגות פעמיים בשבוע, ולא אחת התגנב לשם כך מהבית על אף התנגדותה של אמו.
ב-1884 החל מונש ללמוד באוניברסיטת מלבורן, ובמהלך לימודיו האקדמיים נפלה אמו למשכב ואחותו מטילדה נטלה על עצמה את עול ניהולו של הבית. כדי לסייע לאחותו החל לעבוד כמהנדס מתלמד בפרויקטים לבניית מסילות ברזל ולהקמת גשרים. עבודתו ומצבה הכלכלי של משפחתו עיכבו את סיום לימודיו לתואר ראשון בהנדסה, והוא קיבל אותו לבסוף ב-1891.
ג’ון נודע כאוהב נשים, וב-1888 עורר שערורייה כאשר החל לנהל רומן עם אנני גבריאל, אישה נשואה ממוצא לא יהודי שאִתה קיווה לברוח. הוא נותר בקשר עמה גם לאחר שהתחתן ב-1891 עם חנה ויקטוריה מוס, ואף לאחר הולדת בתם היחידה ברטה ב-1893. ייתכן שהרומן המתמשך היה אחד המניעים בהחלטתה של משפחת מונש שלא לחשוף את מסמכיו הפרטיים עד לפטירתה של בתו ב-1979.
בשנות התשעים המשיך ג’ון מונש בלימודיו האקדמיים. הוא השלים תואר שני בהנדסה ותארים ראשונים במשפטים ובאמנויות, אך קבלת התארים בפועל נדחתה עד שהשלים את חובו לאוניברסיטה. מצבו הכלכלי לא היה מזהיר, אך השתפר קלות ב-1897, כאשר החל להופיע בבתי משפט כעד מומחה להנדסה, ולשמש עורך דין בתחומי הנדסה ובנייה. במקביל עסק בייצור צינורות בטון ובבניית גשרים, אבל החברה שהקים עם שותפים דשדשה בעקבות קריסתו של אחד הגשרים שהקימו – דבר שחייב אותם לבנות אותו מחדש על חשבונם – ובשל מוסר תשלומים ירוד של לקוחותיהם. ב-1905 החלה החברה להקים בתי מגורים, ונחלה הצלחה בזכות ניצול פטנטים שהיו בידה ובזכות המונופול שהיה לה על בנייה בבטון. עד מהרה כיסה מונש את חובותיו, וכאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה כבר היה אדם אמיד.
חייל במשרה חלקית
הקריירה הצבאית של מונש החלה עוד בזמן לימודיו באוניברסיטה. ב-1884 הצטרף לפלוגה אוניברסיטאית, וכעבור 14 חודשים קודם לדרגת סמל הדגל, המקבילה לסמל ראשון בצה”ל. כשהפלוגה האוניברסיטאית פורקה ביולי 1886 ניסה מונש להתמנות לקצין הנדסה. לאחר שנכשל בכך הצטרף לסוללת הארטילריה של צפון מלבורן וב-1887 מונה לקצין. באותה תקופה החל להתעניין בתאוריה צבאית. בעוד שבעולם העסקים היה עליו להילחם על מעמדו ולהיות נתון לתהפוכות המציאות, הרי שהצבא הציע מערכת היררכית ברורה שתגמלה את המצטיינים והעניקה למונש כבוד וכוח לפקד על אנשים. בהמשך שימש בתפקידים שונים ועלה בסולם הדרגות. ב-1897 קיבל דרגת מייג’ור (רב סרן) ומונה לפקד על הסוללה של צפון מלבורן. בתפקיד זה נשאר במשך 11 שנים שבהן התקדם בעיקר בחייו האזרחיים.
ב-1907, כאשר נראה כי הגיע למבוי סתום בקריירה הצבאית שלו, הציע לו מפקד חיל המודיעין קולונל ג’יימס מקיי (McCay) לפקד על אגף ויקטוריה. ההצעה הייתה מפתיעה במיוחד, כי בשלב זה מונש עדיין לא התאושש לגמרי מבחינה כלכלית, וחובות נחשבו ככתם על שמו הטוב. מינוי למרות הכל יכול ללמד על אמונו של מקיי במונש, שאותו הכיר עוד מימי לימודיהם האקדמיים. בתפקידו החדש הוא הועלה לדרגת לוטננט קולונל (סגן אלוף) ועסק בעיקר במיפוי, אך זכה גם בהצצה ראשונית לתפקודו של מטה הפיקוד הכללי של הצבא. הוא החל לשמוע שיעורים בנושאים צבאיים באוניברסיטת סידני, חיבורים שכתב באותה תקופה על היסטוריה צבאית זיכו אותו בפרסים, והחוברת שפרסם A Hundred hints for company commanders (מאה עצות למפקדי פלוגה) הפכה לקריאת חובה בקרב קציני הצבא.
המלחמה הגדולה
ביוני 1913, כשנה לפני פרוץ המלחמה, קיבל מונש את הפיקוד על חטיבת הרגלים ה-13 וקודם לדרגת קולונל (אלוף משנה). בתחילת המלחמה שימש במשך ארבעה שבועות בתפקיד מטה, ואז קיבל פיקוד על החטיבה הרביעית של הכוחות האימפריאליים האוסטרליים. בסוף דצמבר 1914 נשלחה החטיבה למצרים, וכשהגיעה לשם בינואר 1915 סופחה לאוגדת אנז”ק בפיקודו של מייג’ור גנרל אלכסנדר גודלי, וזה שיבח את מונש על הכושר שאליו הביא את חיילי היחידה תחת פיקודו.
הם נלחמו לראשונה במערכה בגליפולי. החטיבה נשמרה בעתודה, וביום השני לנחיתה הוטל עליה להדוף את מתקפת הנגד העות’מאנית. פתיחת החזית בגליפולי נחשבת עד היום לכישלון של מדינות ההסכמה, אך יחידתו של מונש תפקדה לא פחות טוב מכל יחידה אחרת. הכתב הצבאי ולימים היסטוריון המלחמה הרשמי של אוסטרליה צ’רלס בין, שהתלווה למערכה בגליפולי לכל אורכה, ציין לאחר סיום המערכה כי עוד קודם לכן היו שניבאו שמונש יהיה מפקד אוגדה טוב יותר ממפקד חטיבה, ומפקד גיס טוב יותר ממפקד אוגדה. ואכן, לאחר המערכה בגליפולי המשיך מונש להתקדם במעלות הפיקוד הצבאי.
בינואר 1916, עם כישלונו של מאמץ ההבקעה בגליפולי, הוצבה חטיבתו של מונש בחזית המערבית. ביולי הוא קודם לדרגת מייג’ור גנרל (אלוף) וקיבל את הפיקוד על האוגדה השלישית שהתאמנה במישורי סולסברי שבאנגליה. ב-1917 נפרסה האוגדה בצרפת והשתתפה בקרבות באזור מסין. מונש זכה לתשבחות על תפקודו במערכה. האוגדה המשיכה למערכה הצבאית באיפר שבמערב בלגיה והשיגה ניצחון חשוב בקרב ברודסיינדה (Broodseinde). בהמשך נשחקה יחידתו של מונש בקרבות האכזריים, אך למרות זאת היה ברור שמונש הוא קצין מעולה, ועל כן הודיע לו פילדמרשל דאגלס הייג, המפקד העליון של חיל המשלוח הבריטי, על כוונתו לקדמו למפקד גיס. ביוני 1918 קיבל מונש פיקוד על גיס וזכה לדרגת לוטננט גנרל (רב אלוף) – הדרגה השנייה בחשיבותה.
התקדמותו של מונש בצבא לא עברה ללא התנגדות. חוגים שונים נימקו את התנגדותם במוצאם הגרמני של הוריו. במהלך המלחמה צצו שמועות בלונדון, במלבורן ובקהיר כי מונש הוא מרגל גרמני. שמועות דומות נפוצו אף בשעה שקודם לדרגת בריגדיר גנרל. הטענות בדברי זיקתו לגרמניה מוזרות למדי, לאור העובדה שמונש נאלץ לפרוש מהמועדון הגרמני של מלבורן ב-1889 בגלל שנחשב לבעל דעות אנגליות מדי.
גם יהדותו הייתה מניע לעוינות כלפיו. בעודו מקדיש את מלוא המאמצים לניהול המערכה נגד הגרמנים בקיץ 1918 נאלץ מונש לפעול במקביל כדי למנוע את הדחתו מהפיקוד. העיתונאים צ’רלס בין וקית’ מרדוק – אביו של איל העיתונות רופרט מרדוק – עשו ככל יכולתם כדי לשכנע את ראש ממשלת אוסטרליה בילי יוז להחליף את מונש במקורבם הגנרל ברודנר וייט ולתת בידיו את הפיקוד. צ’רלס בין נימק את פעילותם נגד מונש בחסרונותיו של הגנרל היהודי, שכללו הולכת שולל, הטעיה, רמייה וחוסר כנות, והוסיף:
איננו רוצים שאוסטרליה תיוצג בידי בני אדם שהגיעו לתפקידיהם בעיקר בשל כושר ההידחפות שהנו טבעי ומולד בקרב היהודים (Peter FitzSimons, Monash’s Masterpiece: The battle of Le Hamel and the 93 minutes that changed the world, ch.1).
פריצת דרך אסטרטגית
לאחר קבלת הפיקוד על גיס, ובעודו מתמודד עם מאמצי העיתונאים האוסטרלים להדיחו מתפקידו, התיישב מונש בטירתה של משפחת קלרמון-טונר, משפחת אצילים צרפתית רבת מוניטין, כדי להתרכז בתכנון קרב האמל. בימי ההכנות לקרב ביקר ראש ממשלת אוסטרליה בילי יוז בצרפת כדי לבחון את הטענות נגד מונש. כשבוע לפני הביקור סיפר מונש על חששותיו במכתב לרעייתו:
זו טרדה גדולה להילחם בפוגרום מסוג זה [פעילותם של בין ומרדוק] בתוך כל החרדות האחרות (Geoffrey Serle, John Monash: A Biography, p. 322).
ענני הדאגה הוסרו לאחר התרשמותו של ראש הממשלה יוז מדברי השבח שהשמיעו פקודיו של מונש. בארבעה ביולי החל קרב האמל ומונש הוציא לפועל את התכנית שעליה עמל. ביצועה המזהיר השתיק באופן סופי את הניסיונות להדיחו.
מונש שילב בתכנית הקרב זרועות שונות – ארטילריה, רגלים, שריון ואוויר – לראשונה במאה העשרים. מונש התחיל בריכוך מתוזמן היטב של כוחות אוויר וארטילריה כהכנה להתקפה, השתמש בטנקים ככוח פריצה ומיקם את הרגלים בעקבות הטנקים כשהם מוגנים מאחוריהם ומגבים אותם בטיהור היעדים ובהתבססות בהם. לימים הכתיר תכנון זה את קרב האמל בתואר ‘הקרב המודרני הראשון’. התכנית המהפכנית שנהגתה בטירה הצליחה באופן מזהיר בשדה הקרב. בתכנונו הדקדקני העריך מונש כי הקרב יימשך 90 דקות בלבד. הקרב אכן התנהל כמתוכנן, אך נמשך לבסוף 93 דקות, וההכרעה הייתה חד משמעית. מאז נחשב מונש לאחד מאבות הלוחמה המשולבת, לגאון צבאי ולקצין מודרני ופורץ דרך השואף ליישם טכנולוגיה מודרנית בשדה הקרב. קרב האמל נלמד עד היום בהכשרות צבאיות באוסטרליה ובארצות הברית.
בשמונה באוגוסט 1918 החלו בעלות הברית במתקפה שהכריעה את המלחמה. מונש היה אחראי על המערכה באזור אמיין ותכנן בקפידה את הקרב. הגנרל הקנדי ארתור קורי פיקד לצדו על הכוחות בגזרה. שניהם זכו בתשבחות רבות על הפריצה המוצלחת הראשונה בחזית המערבית, שבה חדרו לעומק 16 קילומטר בשטח האויב, ופריצה זו הייתה נקודת הפתיחה ל’מתקפת מאה הימים’. גנרל אריך לודנדורף, הקצין השני בחשיבותו בצבא גרמניה, אמר על קרב אמיין:
שמונה באוגוסט הוא היום השחור של הצבא הגרמני בהיסטוריה של המלחמה הזאת (Erich Ludendorff, Meine Kriegserinnerungen 1914-1919, p. 547).
הצבא הגרמני הוכה קשות בשדה הקרב והמורל והמשמעת של חייליו נפגעו אנושות. בעקבות הניצחון המוחץ בקרב אמיין ביקר המלך ג’ורג’ החמישי בחזית ב-12 באוגוסט, ובו במקום העניק למונש את תואר האבירות הבכיר – ‘אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג’ורג’ הקדוש’. מונש היה הראשון שזכה בתואר אבירות של האימפריה הבריטית מידי מלך בשדה הקרב מאז 1743, אז העניק המלך ג’ורג’ השני את התואר לסר תומס בראון בקרב דטינגן.
במשרה חלקית
מדינות ההסכמה זכו ברצף ניצחונות אדיר שראשיתו בשמונה באוגוסט 1918. הצלחה מיוחדת נחל הכוח בפיקודו של מונש שכלל יותר ממאתיים אלף חיילים, כולל יחידות אמריקניות. בתקופה זאת התגלה מלוא כישרונו הצבאי של מונש, כאשר בתום חודשיים אינטנסיביים של קרבות מספר ההרוגים מקרב הצבא האוסטרלי היה זעום במונחים של מלחמת העולם הראשונה. בניגוד לקצינים בכירים אחרים מונש לא נתפס כקצב קל דעת השולח את חייליו לקרבות חסרי תוחלת.
כושרו הניהולי, אופיו הדקדקני, חשיבתו האנליטית והשפעתו על פקודיו, קצינים כחיילים, גרמו למונש לבלוט על פני הקצינים האחרים. צ’רלס בין ציין לשלילה את העובדה שמונש לא בחר בקריירה צבאית כבר בנעוריו, וסבר כי הוא אינו ראוי לפיקוד בכיר בשל היעדר ניסיון קרבי מספיק ובשל העובדה שלא הייתה לו התעוזה הפיזית שחיילים מעריכים. כיום סבורים היסטוריונים וביוגרפים כי היעדר קריירה צבאית במשרה מלאה היה דווקא סוד הצלחתו של מונש. השכלתו המדעית והמתמטית ופעילותו ההנדסית עוררו אותו לחשיבה מקורית ורעננה, ועל כן הוא לא נשבה בתפיסות הצבאיות שהיו מקובלות בעידן הפרשים והמרכבות. הוא היטיב להכיר את החידושים הטכנולוגיים ובעקבותיהם הבין מהם השינויים הנדרשים בשדה הקרב המודרני, והוא ידע לתכנן ולנהל את הקרב המשולב באופן דקדקני.
יהודי בלי בושה
בנובמבר 1918, לאחר סיומה של מלחמת העולם, פיקד מונש בהצלחה ובזריזות על החזרת הכוחות האוסטרליים לארצם. הוא שקל להשתלב בפוליטיקה, אך זכה ליחס צונן מצד המערכת הפוליטית, ובראשה ראש ממשלת אוסטרליה בילי יוז שחשש מהפופולריות של מונש ומשאפתנותו. כאשר יוז הזכיר בנאומיו בפרלמנט ניצחונות אוסטרליים הוא נמנע מלנקוב בשמו של מונש ולהצביע על תרומתו הפיקודית. אפשר שסלד ממונש באופן אישי בשל היותו גאה ובטוח בעצמו, דעתן ועקשן, ואפשר שחשש כי בזכות הילת הקרבות הוא יסחוף אחריו המונים. ייתכן שחששו של יוז היה מבוסס, שכן מונש זכה לאהדה עממית רחבה עוד בחייו, וביטוי השיא לכך היה בעת מסע הלווייתו ב-1931. 300 אלף איש גדשו את רחובותיה של מלבורן, ובהם עשרת אלפים חיילים לשעבר ששירתו תחת פיקודו.
לאחר שמונש הבין כי עתידו אינו בפוליטיקה הוא חיפש תעסוקה אחרת. הצבא צומצם לאחר המלחמה והשכר שקיבלו בעלי התפקידים הבכירים היה נמוך. מונש חזר לעבוד בחברת הבנייה שבבעלותו, וב-1920 מונה ליו”ר הוועדה הממלכתית לחשמל במדינת ויקטוריה. בתפקיד זה הביא לידי מיצוי את יכולותיו הניהוליות וההנדסיות. פעילות הוועדה הייתה רווחית כבר ב-1926, ועד 1930 הצליחה לסיים את משימתה – לחבר את כל מדינת ויקטוריה לחשמל.
במקביל לעיסוקיו הבין מונש כי מעמדו מטיל עליו חובה לפעול גם במישור הציבורי ולכן קיבל על עצמו תפקידים מנהיגותיים וסמליים בקהילה היהודית. הבעת תמיכה גלויה בציונות לא אפיינה יהודים בתפקידים בכירים – בוודאי לא באוסטרליה – אך מונש לא נרתע מכך, וב-1927 מונה לנשיא ההתאחדות הציונית באוסטרליה. מונש לא נדרש לנושא האנטישמיות שרווח במקומות אחרים בעולם, והיו שסברו כי מעמדו ונוכחותו הפעילה בחיים הציבוריים באוסטרליה הפכו את האנטישמיות לדעה לא מקובלת במדינה באותה תקופה.
ב-1927 שקלה הממשלה למנותו למושל הכללי של אוסטרליה, אך לבסוף נמנעה מכך. ב-1929, ביום השנה ה-11 לסיום המלחמה, ביקשה הממשלה בראשות ג’יימס סקאלין לכבד את מונש והעלתה אותו לדרגת גנרל – דרגתו של המפקד העליון של הצבא כולו. באותם ימים מונש כבר סבל מבעיות בלחץ הדם. ב-1931 התדרדר מצבו הבריאותי של הגנרל בדימוס, והוא נפטר בגיל 66 ממחלה בכלי הדם הכליליים.
בוועידת אוויאן שהתכנסה בצרפת ב-1938 כדי לדון בבעיית הפליטים היהודים תירצו האוסטרלים את סירובם לקלוט פליטים יהודים רבים בטענה שאין להם בעיה יהודית והם אינם רוצים ליצור בעיה כזו. ניתן רק לשער מה היה קורה לו מונש היה עדיין בחיים. קשה להאמין שבימי חייו של גיבור המלחמה האוסטרלי היו מגדירים את בני עמו כבעיה, וייתכן שאוסטרליה אף הייתה פותחת את שעריה בפניהם.
במדינת ישראל נשאר ג’ון מונש אלמוני למדי, על אף שנקראו על שמו רחובות בערים מרכזיות. המחווה הגדולה ביותר שניתנה לו בארץ הייתה פרי יוזמתם של חיילים יהודים משוחררים, חלקם יוצאי אוסטרליה, ששירתו בשורות בעלות הברית ב-1942 בקרב אל עלמין. לאחר מלחמת העולם השנייה הם עלו לארץ ישראל והקימו מושב שיתופי בעמק חפר. הם העניקו למושב את השם כפר מונש, הן כהוקרה לגנרל היהודי והן משום שאדמות היישוב נרכשו בסיוע הקהילה היהודית באוסטרליה שמונש היה נשיא הכבוד שלה בשנים האחרונות לחייו.