כרזת הסרטאשתו של שומר גן החיות
ניקי קארו
ארצות הברית, 2017, 127 דקות
התמודדות מוסרית בימי אימה
יחסה של מרבית האוכלוסייה המקומית ליהודים בתקופת השואה התאפיין באדישות או בעוינות. אנשים ראו כיצד שכניהם היהודים הוצאו מביתם, גורשו, הושפלו או נרצחו ולא מחו על כך, חלקם אף שיתפו פעולה עם הרוצחים. אולם היה גם מיעוט קטן של אנשים שהתמודדו עם השאלה המוסרית הגדולה האם ראוי לסכן את החיים כדי למנוע עוול כלפי חפים מפשע, וענו עליה בחיוב. הסרט ‘אשתו של שומר גן החיות‘ מזמן דיון במידת מחויבותו ואחריותו של אדם נוכח עוולות אנושיות המתרחשות בסביבתו, נושא אוניברסלי שנותר אקטואלי גם בימינו.
הסרט מבוסס על ספר בשם זהה שכתבה דיאנה אקרמן וראה אור באנגלית ב-2007. הספר והסרט מנציחים את מעשי ההצלה של בני הזוג יאן ואנטונינה ז’בינסקי (Jan & Antonina Żabiński) בזמן מלחמת העולם השנייה. עם כיבושה של פולין על ידי הגרמנים סייעו יאן ואנטונינה – המגולמים על ידי יוהן הלדנברג וג’סיקה צ’סטיין – ל-300 יהודים להסתתר ולהימלט מפני הנאצים.
הסרט סובל מחולשות רבות האופייניות למלודרמות אמריקניות אבל הוא מטפל בשני נושאים חשובים שבגינם הצפייה בו משתלמת ומעוררת עניין.
חסידי אומות העולם
יאן ואנטונינה ז’בינסקי מוצגים בסרט כחסידי אומות העולם. אנשים המגלים גדלות נפש באחת מתקופות השפל המוסריות הקשות ביותר בתולדות האנושות. בניגוד לסובבים אותם הם רואים ביהודים בני אדם שווים להם ומתנהגים וחשים כי יש להם מחויבות מוסרית כלפיהם.
-ערב הכיבוש הנאצי של פולין שימש יאן ז’בינסקי מנהל גן החיות של ורשה. לאחר שהגן ניזוק קשות בהפגזה הגרמנית ניסו הוא ואשתו לשמר את מה שנותר מגן החיות – שבו מצוי גם ביתם – ולהופכו לחווה לגידול חזירים. הרעיון נרקם בעקבות רצונם לשמור על קשר עם ידידים ועמיתים יהודים. הם הציעו לאנשי המנגנון הנאצי להשתמש בשאריות הזבל של הגטו היהודי להזנת החזירים, ובתמורה ישמשו החזירים מזון לחיילים. הרעיון היה למצוא דרך שבה יאן ייכנס לגטו ורשה ברשות השלטונות וכך יוכל לחלץ מתוכו יהודים ולארגן להם מקומות מסתור. בני הזוג מסתירים יהודים שהוצאו מהגטו במרתף ביתם ובכלובים של גן החיות שהתרוקנו מבעלי החיים שהיו בהם. יאן, אנטונינה ובנם הצעיר רישרד היו שותפים למשימת הצלה מסוכנת ביותר וניהלו למעשה חיים כפולים. על פני השטח הם פעלו תחת עינם הפקוחה של הנאצים והיו נאמנים להם, ובמסתרים שמרו קשר אינטנסיבי עם יהודים רדופים שהסתירו בביתם וחגגו אתם במרתף את ליל הסדר.
-בני הזוג ז’בינסקי מוצגים בסרט כאנשים רגילים. יאן למשל מקנא לאשתו המחוזרת על ידי קצין נאצי שמעורב בטיפול בבעל החיים במקום, ואילו אנטונינה חולקת עם נערה יהודייה שהצילו את המקור הפסיכולוגי לאהבתה המיוחדת לחיות. הם אינם מיוצגים כדמויות מורמות מעם, אלא אדרבה, כמי שאנושיותם הבסיסית ואומץ לבם מובילים אותם לשמור על ערכי המוסר שלהם. אמפתיה ותחושה של חיבור לזולת מביאים אותם לפעול ללא לאות למען הצלת היהודים, החל בהוצאתם מהגטו, דרך הסתרתם, הזנתם, מציאת זהויות בדויות ותעודות מזויפות עבורם, ועד להסעתם למקום מבטחים מעבר לגבול.
במציאות העניק יד ושם לזוג ז’בינסקי ב-1965 התואר חסידי אומות העולם. ב-1968 הגיע יאן לביקור בישראל והשתתף בטקס נטיעת עץ בשדרת חסידי אומות העולם. בריאיון אתו אמר:
יש גיבורים שאינם יודעים פחד. אני לא אסתיר את האמת, פחדתי, אבל הייתי כבר אדם מבוגר, קרוב לחמישים, וידעתי את חובתי הלאומית. רציתי להילחם בגרמנים, ויכולתי לעשות זאת רק במחתרת (דנקה הרניש, “בכלובי חיות”, ‘דבר’, ב’ במרחשון תשכ”ו, 1.11.1965, עמ’ 15).
מקרה בני האדם ומקרה הבהמה
בספרה האחרון של אורלי קסטל-בלום ‘הרומאן המצרי’ עוסק הפרק “אביב המהומות” בסיפורן של דמויות בקהיר בתקופת האביב הערבי. גן החיות של קהיר משמש בספר מרחב סמלי משמעותי, ומה שמתרחש בו מקביל למצבה של החברה האנושית:
אבל בימים הבאים המצב עוד החמיר. בנות היענה הושפעו לרעה מרעש היריות ברחבי העיר, לעתים ממש ברחוב הסמוך לגן. אחרי לילה סוער במיוחד מתו יותר ממחציתן ממחלה שהיו לה סימפטומים של שפעת, אך כנראה נגרמה על ידי בהלה. באותו לילה נפצע הפיל מקליע, אמנם באופן שטחי, אך גם בו היה צורך לטפל. לקופים היו התקפים של צרחות איומות (אורלי קסטל-בלום, ‘הרומאן המצרי’, עמ’ 153).
על אף ההקשר הראלי של המאורעות המתרחשים בסרט ‘אשתו של שומר גן החיות’, שאכן קרו במציאות, גם בסרט מוסיף גן החיות נופך סמלי המעצים את האירועים. בסצנת הפתיחה אנטונינה פותחת את שערי הגן למבקרים ואחר כך רוכבת על אופניה בשמחה כדי לטפל בחיות. בדרכה היא מברכת את בעלי החיים כברך אדם את ידידיו הקרובים ביותר. סצנה זו מייצגת את החיים הנורמליים בוורשה לפני פרוץ המלחמה, ומשקפת את מצב הרוח האופטימי ברגעי מימושו האחרונים.
-מיד אחר כך מתרחשת סצנה הזויה ואפוקליפטית הממחישה את שבירת סדרי העולם שהמלחמה מחוללת: הגן נפגע בהפגזה גרמנית, והחיות שלא נהרגו יוצאות מכלוביהן ומסתובבות מבוהלות בעיר בחפשן אחר מקום מסתור, בדומה לבני האדם שחרב עליהם עולמם.
אנטונינה מוצגת כדמות מלאת חמלה ביחסה אל החיות. היא אוהבת ומטפחת אותן ומזדהה עם כאבן. הדבר בא לביטוי בסצנה מרגשת שבה היא מצילה גור פילים שנולד כשחדקו סתום. היא מתייחסת אל הפילה המודאגת – שבעיניים אחרות נראית מאיימת – בהבנה, באמפתיה ובדאגה. היא נלחמת על חייו של הגור בנחישות מרשימה. סצנה זו, המצויה בתחילת הסרט, מטרימה את יחסה ליהודים שהיא שותפה להצלתם בהמשכו. הרס הגן ואכזריות הנאצים כלפי החיות הנותרות מקבילים לאכזריותם כלפי היהודים ומשלימים את האנלוגיה הנפרסת בסרט בין היהודים לבין חיות הנרדפות על לא עוול בכפן.
יחסה של אנטונינה לנערה היהודייה – המגולמת על ידי שירה האס הישראלית – שהציל יאן לאחר שנאנסה באכזריות על ידי חיילים נאצים בגטו, דומה ליחסה החומל על החיות הפצועות והמבוהלות שנותרו בגן. הנערה נתונה בפוסט טראומה ואינה מסוגלת לדבר, ואנטונינה אינה לוחצת עליה. בלי לדעת מה עבר עליה מגלה כלפיה אנטונינה רוך וסבלנות אין קץ. למרות שהנערה שותקת היא מצליחה לנהל אתה סוג של דיאלוג מכיל ותומך המפורר משהו מהטראומה ומאפשר לה לשוב לדבר ואף לצייר.
בני הזוג מוצגים בהקבלה ניגודית לזואולוג הבית של היטלר לוץ הק – המגולם על ידי דניאל ברוהל – ‘האיש הרע’ בסרט. לוץ מציע להעביר חיות נבחרות לגן החיות של ברלין שהוא מנהלו, לכאורה במטרה להציל את חייהן. הזואולוג הנאצי חולם על מבצע גנטי לשחזורו של שור הבר המיתולוגי שנכחד מזמן. הנטייה הנאצית המגלומנית המשתמשת בבעלי החיים כדי להגיע הישגים בתחום הגנטיקה מזכירה את האופן שבו ניצל ד”ר מנגלה יהודים לקידום מחקריו הרפואיים. זו כמו זו מתעלמות מהייחוד שבכל חי ומתייחסות אליו כאל חפץ גרידא.
הסרט אינו מסתפק בהקבלה בין החיות לבני האדם ובזיהוים כקרבנות, אלא רואה בבעלי החיים יצורים הנעלים על בני האדם. הרוע והאכזריות הנאציים יוצרים אצל אנטונינה חוסר אמון עמוק באדם ובכוונותיו הטובות, ואילו בברואים האחרים היא מגלה תום ויושר שחסר במין האנושי.
אפשר לזהות בסרט עקבות לגישה אקופמיניסטית. האקופמיניזם מניח כי יש קשר בין דיכוי נשים לבין פגיעה בסביבה, ובין קיימות לבין יחסים שוויוניים בין נשים לגברים. לפי גישה זו יחסים לא שוויוניים – כמו שוביניזם או גזענות – נובעים מעמדה פטריארכלית המתבטאת בניצול הסביבה ובהשתלטות עליה. ייתכן כי הבחירה להעמיד גיבורה נשית במרכז הספר והסרט – ואף לקרוא להם על שמה – משקפת גישה זו. ניצול הנשים והפגיעה בהן – הבאים לידי ביטוי בסרט באונס הנערה היהודייה ובניסיונו של הזואולוג לכפות את עצמו על אנטונינה – מקבילים לגזענות נגד יהודים ולפגיעה בבעלי החיים. מבחינה זו מאשש הסרט את התובנה העתיקה של קהלת:
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן (קהלת ג’, י”ט).
–