כמו חלוצים אחרים גם יהושע מרגולין ראה את החזרה של היהודים אל הטבע כחלק מהציונות. על אף שהיה אמון על המדע ועל אף שפעילותו הולידה מוסדות אקדמיים הוא לא חיפש את הטבע בנוסחאות ובמיון זנים, אלא בטיולים המאפשרים להיפגש עם הטבע באופן בלתי אמצעי, להתפעל ולדמיין

בספר הזואולוגיה שממנו למדתי בתיכון בשנות השבעים הופיע צילומו של יהושע מרגולין, האיש עם הקרחת. כשהתחקיתי אחרי דמותו התברר לי כי הוא היה המורה הנערץ על החלוצים. יהושע מרגולין הביא לחברי הקיבוצים את רוח היהדות מתובלת בטבע. בהתלהבות של ילד הוא חקר אתם פרחים ובעלי חיים שאת הכרתם ראה כחלק מבניית היהודי החדש והישראליות המודרנית.

כמו נטורליסטים, חוקרי הטבע באירופה ובארצות הברית בתחילת המאה העשרים, הבין מרגולין את חשיבותו של החינוך לטבע עבור המהפכה הציונית:

אנו בני העם שהיה תלוש במשך שנות אלפיים מן הקרקע ומן הטבע, אנו מתהלכים בתוך שפע העושר הזה כזרים, כחולמים, מחוסר נטייה והרגל להסתכלות ומחוסר ידיעה – ידיעה הנקנית אמנם מתוך החיים בטבע במשך מאות דורות והעוברת בירושה מאבות לבנים. הילכך מחויבים אנו לחפש ולמצוא את הדרך לטבע הסובב אותנו וללמוד להכיר אותו, שכן טיולים ארעיים או אפילו החיים עצמם בחיק הטבע אינם מספיקים עדיין להקנות ידיעות ברורות ונכונות בחי ובצומח וליצור קשר נפשי אליהם ('החינוך לטבע – משנת יהושע מרגולין' בעריכת שמואל ניצן, עמ' 28).

 

חשקי למדעי הטבע

יהושע מרגולין נולד ב-1877 בעיירה הרדזץ שבבלארוס. אביו היה סוציאליסט שעשה הסבה מהוראה לצביעת חוטים, ועל אמו כתב באוטוביוגרפיה שלו:

אישה מעשית, פיקחית, שופעת מרץ, פעילות ותנועה. היא אהבה ללכת עם החיים ולעולם לא הסתפקה ביש אלא שאפה למה שלמעלה מזה (יהושע מרגולין, 'דרכו של מחנך עברי', עמ' 11).

בבית דיברו יידיש, אך הוא למד עברית מאחיו, וכשהגיע לחדר כבר ידע לקרוא עברית והתקדם במהירות בלימודי הקודש. בגיל 11 החל ללמוד בישיבה וגם שם הצטיין. הוא ידע בעל פה פרקים שלמים בתנ"ך וקטעים ארוכים בתלמוד. לצד נטייתו ללימוד תורה גילה מרגולין כבר בילדותו אהבה ראשונית לטבע ורצון עז לידע ולהשכלה מדעית.

בגיל 21, בהשפעת התקוות שהפיח הקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל ב-1897, עזב מרגולין את ביתו ועבר לסנובסק שבאוקראינה, שם עבד במשך שנתיים כמורה פרטי לעברית בבתי עשירים יהודים. משם עבר לקייב, אך התאכזב מהציונים בעיר שלא האמינו בעלייה מעשית לארץ.

הוא החליט להשלים את לימודיו לתעודת בגרות ולהמשיך לאוניברסיטה כדי ללמוד מדעי הטבע ולהכשיר עצמו לעבודה בארץ ישראל. פרעות קישינב עיכבו מעט את תכניותיו ובסופו של דבר הסתפק בתעודת מורה ביתי למתמטיקה וב-1905 הפליג לארץ ישראל והגיע לנמל יפו ביום הכיפורים תר"ו.

ביפו עבד כמורה בבית הספר וייעץ לגננות הראשונות של היישוב שסבלו ממחסור בספרים ובשירים בעברית. בערבים הצטרף לחבורה של שחקני תאטרון, ביים הצגות ואף שיחק בהן. לאחר שנתיים בארץ, כשהיה בן שלושים, הבין כי "חשקי נתון למדעי הטבע, שלבי נוטה אליהם משחר ילדותי" (שם, עמ' 114) וחזר לקייב להשתלם במדעי הטבע.

שנותיו באירופה התארכו. תחילה נתקל בקשיים להתקבל לאוניברסיטה כיוון שלא הייתה לו תעודת בגרות וכיוון שהייתה מגבלה על קבלת יהודים ללימודים. הוא החליט לעבוד בהוראה כדי לחסוך כסף ללימודים באוניברסיטה בשוויץ, אך כשעמד לנסוע לשוויץ ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה הקדיש מרגולין את זמנו לחינוך ילדי פליטים בקייב שעברה בין הצדדים הלוחמים ולסיוע ליתומים, ובסיומה עבר את בחינות הבגרות רק ב-1917, בגיל ארבעים, והתקבל ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת קייב. הוא סיים את לימודיו ב-1921, והחל ללמד מדעי הטבע בבית ספר למורים בקייב. הוא הוזמן לקובנה בירת ליטא, מרכז יהודי גדול באותה תקופה, כדי ללמד מדעי הטבע בסמינרים למורים עבריים. לאחר שלוש שנים בקובנה עלה לארץ בשנית ב-1924 כשהוא בן 47.

מיד עם חזרתו ארצה הגיע יהושע מרגולין למקוה ישראל וביקש לעבוד בחקלאות, אך לאחר חמישה שבועות של עבודה לקה בהתקף לב. בדיוק אז עזב שלמה צמח את ההוראה במקוה ישראל, והמנהל אליהו קראוזה, שבאותן שנים ביקש להעביר את לימודי הטבע מצרפתית לעברית, ביקש ממרגולין להיות המורה לטבע. הוא הקים בבית הספר מוזאון לטבע ופינת חי, היה שותף לחיי התרבות, ובמשך חמש שנים גם ארגן השתלמויות למורים מדי קיץ והחל להתעניין בדרכי הוראה חדשות.

 

הדוד יהושע

בעקבות ההשתלמויות שהעביר במקוה ישראל הוזמן מרגולין ללמד בסמינר למורים שקיבוצי העמק ביקשו לייסד בעין חרוד, והוא התפטר ממשרתו במקוה ישראל. דרכונו וזיכרונותיו מלמדים כי בסתיו תרפ"ט (ספטמבר 1928) נסע לאירופה ובמשך חודשיים ביקר בבתי ספר שונים כדי ללמוד מדרכי ההוראה בהם. התכניות להקים את הסמינר בעין חרוד לא יצאו אל הפועל, ובמהלך שנת תרפ"ט הסתובב מרגולין בין יישובי העמק כמורה נודד לטבע.

מרגולין האמין כי יש להעמיד את הילדים הצעירים מול תופעות הטבע מבלי לספק הסברים המכבים את סקרנותם ואת דמיונם. אם ילד פעוט ייתקל בשרוכים של ביצי צפרדעים בברֵכה ללא כל הסבר הוא ימשיך לחקור אותם, יגלה את הראשנים הבוקעים מהם ואחר כך את הצפרדעים הקטנות. לדעתו המפגש הישיר של הילדים עם תופעות הטבע, ההתבוננות הפעילה בהן, הדמיון שהן מעוררות וחוויותיהם בראותם ציפורים ויצורים אחרים – ההתלהבות והפחד, ההערצה ולפעמים הדחייה – מהווים את הבסיס ללימוד עיוני של הטבע.

לשיטתו, רק בשנות התיכון ייחשפו התלמידים לתהליכי ההפשטה האקדמיים הדרושים כדי ללמוד את חוקי הטבע לעומקם ואז יוכלו להבין את התופעות שהכירו מילדותם. הוא ציפה כי הילדים יפעילו את דמיונם, והדבר ניכר בשירי הטבע ובסיפורים לילדים שפרסם בעיקר בעיתון 'דבר לילדים' בליווי עיטוריו של נחום גוטמן. הוא טען כי לא ניתן ללמוד את טבע הארץ מספרים, וכי יש לצאת עם הילדים החוצה ולאפשר להם להסתכל, לגעת, להריח ולחוות את הטבע ישירות. בטיולי הטבע דרש כי תהיה ללימוד ולהתבוננות מטרה ברורה:

הנושאים יכולים להיות שונים … תופעות פנולוגיות עונתיות בטבע … נושאים לוקליים … כגון החיים בביצה, בנחל או בברֵכה … נושאים ספציאליים … כגון צבעי ההגנה אצל החרקים (יהושע מרגולין, 'בדרך לטבע', עמ' 111-112).

מרגולין דגל בביקורים חוזרים בעונות שונות, ושידל את המורים לקחת את הילדים לאותם מקומות במהלך כל השנה כדי שיחוו את השינויים בלבלוב, בפריחה ובנבילה, יזהו את ביקוריהם של העופות המקיצים והחורפים, ויחושו בתמורות במעשי האדם. לשיטתו יש להקדים לטיול שיחת הכנה ולהצטייד מראש בכלי איסוף שונים.

הוא נהג להפתיע את הפעוטות במאובנים, בראשני צפרדעים ובפרחים שאסף בדלי ובתרמיל. כיוון שהיה מבוגר יחסית לקיבוצניקים הצעירים הילדים קראו לו 'הדוד יהושע', ובשם זה גם חתם על השירים והסיפורים שפרסם בעיתוני הילדים. הוא תיבל את הסבריו בקטעים מספרי הנביאים ומהתלמוד, שר שירים ולימד דקלומים בהתלהבות עצומה מיופייה של ארץ הבחירה. בערב ישב עם המתיישבים הצעירים ודרש בשבח ערכים סוציאליסטיים משולבים בערכי היהדות, הרצה בפניהם על בעלי חיים, על מיני ירקות ועל הרכבות בעצי פרי, ויחד הם רקדו הורה ושרו ניגונים חסידיים.

בשנה שבה בילה בעמק הבין מרגולין כי עליו לעמול כדי להכשיר מורים ללמד את טבע הארץ:

במשך שנת ההדרכה בשלה בלבי ההכרה שאין לתקן את הדבר הזה תיקון של ממש על ידי הדרכה והוראה ארעית לשיעורין, אלא יש ליצור מוסד הכשרה קבוע … הלכתי לתור מקום בשבילו. נתתי את עיני בשערי העמקים, על גבול עמק זבולון ועמק יזרעאל. שם קסם לי טבע עשיר: ים ונהר, ביצות וחולות, הרים ובקעות ומרכזי חקלאות ותעשייה העתידים להתפתח שם. קרבת העיר חיפה גם בה היה כדי להקל על רכישת מורים חלקיים בעלי מקצוע בשביל המוסד … עליתי על גבעת נחל כורדני, סקרתי את כל המרחב ואמרתי בקול: "כאן בסביבה זו יקום בית אולפנה למורי ארץ ישראל העובדת". אולם קולי אבד בחלל הריק ללא הד. נשארתי על עומדי יחיד ובודד ('החינוך לטבע – משנת יהושע מרגולין', עמ' 148-149).

כשנפטר מרגולין בכ"ו באלול תש"ז (1947) הוא נקבר על אותה גבעה, ומורי הקיבוצים נענו להזמנתם של ממשיכי דרכו והקדישו את ימי החופשה כדי לבנות את בית מרגולין שהפך מאוחר יותר לסמינר אורנים.

 

המכון

למרות שלא הצליח להקים בחייו את המוסד שעליו חלם על אותה גבעה בגליל הוא לא ויתר על הרעיון העקרוני:

באתי לתל אביב ושחתי את לבי לתלמידתי בעבר, לשושנה פרסיץ שעמדה אז בראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, והיא הציעה לי להתחיל ביצירת המוסד בתל אביב. אחרי חיפושים רבים נמצא לו גם מקום: צריף רעוע של בית הכנסת הראשון בתל אביב שנסגר מטעמים אנטי סניטריים (שם, עמ' 149).

הצריף הרעוע גדל להיות המכון הביולוגי-פדגוגי. פרסיץ, בתו של הגביר הלל זלטופולסקי מקייב, הייתה תלמידתו של מרגולין בעת שהתגורר בקייב, והוא זה שהציע לה לתרגם את שמה רוזה לשושנה. פרסיץ פעלה כל חייה למען המכון הביולוגי ואף עמדה בראש אגודת הידידים שסייעה במימון פעילותו.

תל אביב גדלה בשנים ההן בקצב מהיר. בתקופת המנדט קלטה העיר כארבעים אחוז מכלל המהגרים היהודים שהגיעו לארץ ישראל, בתי ספר חדשים הוקמו והתעורר צורך בהכשרת מורים שילמדו את טבע הארץ. רוב העולים הגיעו לנמל יפו, ורבים מהם השתקעו בעיר ובמושבות שמסביבה. בארץ הייתה אז רק האוניברסיטה העברית בירושלים, אך תל אביב התאימה למרגולין יותר. ירושלים בת ה-5,000 שנבנתה על הר סלעי הייתה עיר דתית, לא סובלנית ואף קנאית, ואילו תל אביב הצעירה שהוקמה על החול כעיר שלא העבר קבע את סדר יומה אלא ההווה והעתיד, התאפיינה בקלות דעת עכשווית וחילונית.

עיריית תל אביב החליטה להקציב 110 לירות ארץ ישראליות לשנה לטובת המכון הביולוגי, ומרגולין הקים את המכון בראשית תרצ"ב (1931) בצריף בית הכנסת הישן ברחוב יהודה הלוי 12. מרגולין החל מיד באיסוף בעלי חיים ובגידולם. חיילים בריטים ומטיילים הביאו אליו לטאות וציפורים פצועות, וגננות שהשתלמו במקום הקימו גינת ירק בשטח סמוך. לצוות המכון הצטרפו מורה לכימיה ומורה לפיזיקה, וב-1935 הצטרף למכון גם היינריך מנדלסון, זואולוג צעיר שכתב עבודת דוקטור על ציפורי ישראל באוניברסיטה העברית.