כמו חלוצים אחרים גם יהושע מרגולין ראה את החזרה של היהודים אל הטבע כחלק מהציונות. על אף שהיה אמון על המדע ועל אף שפעילותו הולידה מוסדות אקדמיים הוא לא חיפש את הטבע בנוסחאות ובמיון זנים, אלא בטיולים המאפשרים להיפגש עם הטבע באופן בלתי אמצעי, להתפעל ולדמיין

פורסם בגיליון 122, אב תש”ף, אוגוסט 2020
מופת לדורות של שוחרי טבע ומלומדים. דיוקן של יהושע מרגולין, דפנה מרגולין

 

בספר הזואולוגיה שממנו למדתי בתיכון בשנות השבעים הופיע צילומו של יהושע מרגולין, האיש עם הקרחת. כשהתחקיתי אחרי דמותו התברר לי כי הוא היה המורה הנערץ על החלוצים. יהושע מרגולין הביא לחברי הקיבוצים את רוח היהדות מתובלת בטבע. בהתלהבות של ילד הוא חקר אתם פרחים ובעלי חיים שאת הכרתם ראה כחלק מבניית היהודי החדש והישראליות המודרנית.

כמו נטורליסטים, חוקרי הטבע באירופה ובארצות הברית בתחילת המאה העשרים, הבין מרגולין את חשיבותו של החינוך לטבע עבור המהפכה הציונית:

אנו בני העם שהיה תלוש במשך שנות אלפיים מן הקרקע ומן הטבע, אנו מתהלכים בתוך שפע העושר הזה כזרים, כחולמים, מחוסר נטייה והרגל להסתכלות ומחוסר ידיעה – ידיעה הנקנית אמנם מתוך החיים בטבע במשך מאות דורות והעוברת בירושה מאבות לבנים. הילכך מחויבים אנו לחפש ולמצוא את הדרך לטבע הסובב אותנו וללמוד להכיר אותו, שכן טיולים ארעיים או אפילו החיים עצמם בחיק הטבע אינם מספיקים עדיין להקנות ידיעות ברורות ונכונות בחי ובצומח וליצור קשר נפשי אליהם (‘החינוך לטבע – משנת יהושע מרגולין’ בעריכת שמואל ניצן, עמ’ 28).

.

הפך את אהבת הטבע לאתוס לאומי. יהושע מרגולין בטיול

חשקי למדעי הטבע

יהושע מרגולין נולד ב-1877 בעיירה הרדזץ שבבלארוס. אביו היה סוציאליסט שעשה הסבה מהוראה לצביעת חוטים, ועל אמו כתב באוטוביוגרפיה שלו:

אישה מעשית, פיקחית, שופעת מרץ, פעילות ותנועה. היא אהבה ללכת עם החיים ולעולם לא הסתפקה ביש אלא שאפה למה שלמעלה מזה (יהושע מרגולין, ‘דרכו של מחנך עברי’, עמ’ 11).

בבית דיברו יידיש, אך הוא למד עברית מאחיו, וכשהגיע לחדר כבר ידע לקרוא עברית והתקדם במהירות בלימודי הקודש. בגיל 11 החל ללמוד בישיבה וגם שם הצטיין. הוא ידע בעל פה פרקים שלמים בתנ”ך וקטעים ארוכים בתלמוד. לצד נטייתו ללימוד תורה גילה מרגולין כבר בילדותו אהבה ראשונית לטבע ורצון עז לידע ולהשכלה מדעית.

בגיל 21, בהשפעת התקוות שהפיח הקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל ב-1897, עזב מרגולין את ביתו ועבר לסנובסק שבאוקראינה, שם עבד במשך שנתיים כמורה פרטי לעברית בבתי עשירים יהודים. משם עבר לקייב, אך התאכזב מהציונים בעיר שלא האמינו בעלייה מעשית לארץ.

הצעיר הנלהב התאכזב מהציונים של אודסה שלא התעניינו באפשרות המעשית של עלייה לארץ. אודסה בראשית המאה העשרים. צילום: HOBOPOCC

 

הוא החליט להשלים את לימודיו לתעודת בגרות ולהמשיך לאוניברסיטה כדי ללמוד מדעי הטבע ולהכשיר עצמו לעבודה בארץ ישראל. פרעות קישינב עיכבו מעט את תכניותיו ובסופו של דבר הסתפק בתעודת מורה ביתי למתמטיקה וב-1905 הפליג לארץ ישראל והגיע לנמל יפו ביום הכיפורים תר”ו.

ביפו עבד כמורה בבית הספר וייעץ לגננות הראשונות של היישוב שסבלו ממחסור בספרים ובשירים בעברית. בערבים הצטרף לחבורה של שחקני תאטרון, ביים הצגות ואף שיחק בהן. לאחר שנתיים בארץ, כשהיה בן שלושים, הבין כי “חשקי נתון למדעי הטבע, שלבי נוטה אליהם משחר ילדותי” (שם, עמ’ 114) וחזר לקייב להשתלם במדעי הטבע.

שנותיו באירופה התארכו. תחילה נתקל בקשיים להתקבל לאוניברסיטה כיוון שלא הייתה לו תעודת בגרות וכיוון שהייתה מגבלה על קבלת יהודים ללימודים. הוא החליט לעבוד בהוראה כדי לחסוך כסף ללימודים באוניברסיטה בשוויץ, אך כשעמד לנסוע לשוויץ ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה הקדיש מרגולין את זמנו לחינוך ילדי פליטים בקייב שעברה בין הצדדים הלוחמים ולסיוע ליתומים, ובסיומה עבר את בחינות הבגרות רק ב-1917, בגיל ארבעים, והתקבל ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת קייב. הוא סיים את לימודיו ב-1921, והחל ללמד מדעי הטבע בבית ספר למורים בקייב. הוא הוזמן לקובנה בירת ליטא, מרכז יהודי גדול באותה תקופה, כדי ללמד מדעי הטבע בסמינרים למורים עבריים. לאחר שלוש שנים בקובנה עלה לארץ בשנית ב-1924 כשהוא בן 47.

מיד עם חזרתו ארצה הגיע יהושע מרגולין למקוה ישראל וביקש לעבוד בחקלאות, אך לאחר חמישה שבועות של עבודה לקה בהתקף לב. בדיוק אז עזב שלמה צמח את ההוראה במקוה ישראל, והמנהל אליהו קראוזה, שבאותן שנים ביקש להעביר את לימודי הטבע מצרפתית לעברית, ביקש ממרגולין להיות המורה לטבע. הוא הקים בבית הספר מוזאון לטבע ופינת חי, היה שותף לחיי התרבות, ובמשך חמש שנים גם ארגן השתלמויות למורים מדי קיץ והחל להתעניין בדרכי הוראה חדשות.

במקווה ישראל ארגן מרגולין סמינרים למורים לטבע. תלמיד במקווה ישראל עם תרנגול הודו, 1939. צילום: זולטן גלוגר, לע"מ
קטיף במקווה ישראל, 1939

הדוד יהושע

בעקבות ההשתלמויות שהעביר במקוה ישראל הוזמן מרגולין ללמד בסמינר למורים שקיבוצי העמק ביקשו לייסד בעין חרוד, והוא התפטר ממשרתו במקוה ישראל. דרכונו וזיכרונותיו מלמדים כי בסתיו תרפ”ט (ספטמבר 1928) נסע לאירופה ובמשך חודשיים ביקר בבתי ספר שונים כדי ללמוד מדרכי ההוראה בהם. התכניות להקים את הסמינר בעין חרוד לא יצאו אל הפועל, ובמהלך שנת תרפ”ט הסתובב מרגולין בין יישובי העמק כמורה נודד לטבע.

"עליתי על גבעת נחל ואמרתי... כאן יקום בית אולפנה למורי ארץ ישראל" מרגולין מדריך טיול

 

מרגולין האמין כי יש להעמיד את הילדים הצעירים מול תופעות הטבע מבלי לספק הסברים המכבים את סקרנותם ואת דמיונם. אם ילד פעוט ייתקל בשרוכים של ביצי צפרדעים בברֵכה ללא כל הסבר הוא ימשיך לחקור אותם, יגלה את הראשנים הבוקעים מהם ואחר כך את הצפרדעים הקטנות. לדעתו המפגש הישיר של הילדים עם תופעות הטבע, ההתבוננות הפעילה בהן, הדמיון שהן מעוררות וחוויותיהם בראותם ציפורים ויצורים אחרים – ההתלהבות והפחד, ההערצה ולפעמים הדחייה – מהווים את הבסיס ללימוד עיוני של הטבע.

לשיטתו, רק בשנות התיכון ייחשפו התלמידים לתהליכי ההפשטה האקדמיים הדרושים כדי ללמוד את חוקי הטבע לעומקם ואז יוכלו להבין את התופעות שהכירו מילדותם. הוא ציפה כי הילדים יפעילו את דמיונם, והדבר ניכר בשירי הטבע ובסיפורים לילדים שפרסם בעיקר בעיתון ‘דבר לילדים’ בליווי עיטוריו של נחום גוטמן. הוא טען כי לא ניתן ללמוד את טבע הארץ מספרים, וכי יש לצאת עם הילדים החוצה ולאפשר להם להסתכל, לגעת, להריח ולחוות את הטבע ישירות. בטיולי הטבע דרש כי תהיה ללימוד ולהתבוננות מטרה ברורה:

הנושאים יכולים להיות שונים … תופעות פנולוגיות עונתיות בטבע … נושאים לוקליים … כגון החיים בביצה, בנחל או בברֵכה … נושאים ספציאליים … כגון צבעי ההגנה אצל החרקים (יהושע מרגולין, ‘בדרך לטבע’, עמ’ 111-112).

מרגולין דגל בביקורים חוזרים בעונות שונות, ושידל את המורים לקחת את הילדים לאותם מקומות במהלך כל השנה כדי שיחוו את השינויים בלבלוב, בפריחה ובנבילה, יזהו את ביקוריהם של העופות המקיצים והחורפים, ויחושו בתמורות במעשי האדם. לשיטתו יש להקדים לטיול שיחת הכנה ולהצטייד מראש בכלי איסוף שונים.

מרגולין מדריך טיול לחניתה

 

הוא נהג להפתיע את הפעוטות במאובנים, בראשני צפרדעים ובפרחים שאסף בדלי ובתרמיל. כיוון שהיה מבוגר יחסית לקיבוצניקים הצעירים הילדים קראו לו ‘הדוד יהושע’, ובשם זה גם חתם על השירים והסיפורים שפרסם בעיתוני הילדים. הוא תיבל את הסבריו בקטעים מספרי הנביאים ומהתלמוד, שר שירים ולימד דקלומים בהתלהבות עצומה מיופייה של ארץ הבחירה. בערב ישב עם המתיישבים הצעירים ודרש בשבח ערכים סוציאליסטיים משולבים בערכי היהדות, הרצה בפניהם על בעלי חיים, על מיני ירקות ועל הרכבות בעצי פרי, ויחד הם רקדו הורה ושרו ניגונים חסידיים.

ראה את חווית הפליאה מול הטבע כתנאי מקדים ללימוד תאורטי. מרגולין מטייל עם תלמידים

 

בשנה שבה בילה בעמק הבין מרגולין כי עליו לעמול כדי להכשיר מורים ללמד את טבע הארץ:

במשך שנת ההדרכה בשלה בלבי ההכרה שאין לתקן את הדבר הזה תיקון של ממש על ידי הדרכה והוראה ארעית לשיעורין, אלא יש ליצור מוסד הכשרה קבוע … הלכתי לתור מקום בשבילו. נתתי את עיני בשערי העמקים, על גבול עמק זבולון ועמק יזרעאל. שם קסם לי טבע עשיר: ים ונהר, ביצות וחולות, הרים ובקעות ומרכזי חקלאות ותעשייה העתידים להתפתח שם. קרבת העיר חיפה גם בה היה כדי להקל על רכישת מורים חלקיים בעלי מקצוע בשביל המוסד … עליתי על גבעת נחל כורדני, סקרתי את כל המרחב ואמרתי בקול: “כאן בסביבה זו יקום בית אולפנה למורי ארץ ישראל העובדת”. אולם קולי אבד בחלל הריק ללא הד. נשארתי על עומדי יחיד ובודד (‘החינוך לטבע – משנת יהושע מרגולין’, עמ’ 148-149).

כשנפטר מרגולין בכ”ו באלול תש”ז (1947) הוא נקבר על אותה גבעה, ומורי הקיבוצים נענו להזמנתם של ממשיכי דרכו והקדישו את ימי החופשה כדי לבנות את בית מרגולין שהפך מאוחר יותר לסמינר אורנים.

"את רעבוני וצמאוני לאדמת ארץ ישראל לא אשבור ולא ארווה עד אשר אשוב אליה ואנוח בחיקה מנוחת עולמים". מצבת קברו של מרגולין בגן הבוטני של סמינר אורנים. צילום: ד"ר אבישי טייכר, פיקיוויקי

 

המכון

למרות שלא הצליח להקים בחייו את המוסד שעליו חלם על אותה גבעה בגליל הוא לא ויתר על הרעיון העקרוני:

באתי לתל אביב ושחתי את לבי לתלמידתי בעבר, לשושנה פרסיץ שעמדה אז בראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, והיא הציעה לי להתחיל ביצירת המוסד בתל אביב. אחרי חיפושים רבים נמצא לו גם מקום: צריף רעוע של בית הכנסת הראשון בתל אביב שנסגר מטעמים אנטי סניטריים (שם, עמ’ 149).

הצריף הרעוע גדל להיות המכון הביולוגי-פדגוגי. פרסיץ, בתו של הגביר הלל זלטופולסקי מקייב, הייתה תלמידתו של מרגולין בעת שהתגורר בקייב, והוא זה שהציע לה לתרגם את שמה רוזה לשושנה. פרסיץ פעלה כל חייה למען המכון הביולוגי ואף עמדה בראש אגודת הידידים שסייעה במימון פעילותו.

תל אביב גדלה בשנים ההן בקצב מהיר. בתקופת המנדט קלטה העיר כארבעים אחוז מכלל המהגרים היהודים שהגיעו לארץ ישראל, בתי ספר חדשים הוקמו והתעורר צורך בהכשרת מורים שילמדו את טבע הארץ. רוב העולים הגיעו לנמל יפו, ורבים מהם השתקעו בעיר ובמושבות שמסביבה. בארץ הייתה אז רק האוניברסיטה העברית בירושלים, אך תל אביב התאימה למרגולין יותר. ירושלים בת ה-5,000 שנבנתה על הר סלעי הייתה עיר דתית, לא סובלנית ואף קנאית, ואילו תל אביב הצעירה שהוקמה על החול כעיר שלא העבר קבע את סדר יומה אלא ההווה והעתיד, התאפיינה בקלות דעת עכשווית וחילונית.

עיריית תל אביב החליטה להקציב 110 לירות ארץ ישראליות לשנה לטובת המכון הביולוגי, ומרגולין הקים את המכון בראשית תרצ”ב (1931) בצריף בית הכנסת הישן ברחוב יהודה הלוי 12. מרגולין החל מיד באיסוף בעלי חיים ובגידולם. חיילים בריטים ומטיילים הביאו אליו לטאות וציפורים פצועות, וגננות שהשתלמו במקום הקימו גינת ירק בשטח סמוך. לצוות המכון הצטרפו מורה לכימיה ומורה לפיזיקה, וב-1935 הצטרף למכון גם היינריך מנדלסון, זואולוג צעיר שכתב עבודת דוקטור על ציפורי ישראל באוניברסיטה העברית.

המכון הביולוגי-פדגוגי ברחוב יהודה הלוי 12בתל אביב. אוסף המרשטיין
צריף המכון מבפנים. אוסף המרשטיין

תחרות עם גן החיות

למכון הביולוגי הגיעו תלמידים מבתי הספר בתל אביב, ובהדרכותיו עודד אותם מרגולין להשתמש בחושיהם, להתבונן בחיות ולהסיק מסקנות בעצמם. הוא ניהל את המכון הביולוגי-פדגוגי עד לפטירתו, ובמהלך השנים התמודד עם קשיים רבים במימון אחזקתו של הצריף והאכלתם של בעלי החיים. ב-1937 הפליג מרגולין לארצות הברית כדי לגייס כסף. באותה תקופה גויס ממון רב עבור מוסדות שונים בארץ, ובהם מכון וייצמן ותחנת הניסיונות החקלאית של וילקנסקי, היום מכון וולקני. מרגולין שב ארצה כעבור חצי שנה ללא פרוטה, כשבאמתחתו רק שני קרוקודילים שניתנו לו במתנה מאוצר הזוחלים של המוזאון האמריקני לתולדות הטבע בניו יורק.

מרגולין ניסה לשכנע את אנשי העירייה בנחיצותו של מכון גדול עם מעבדות משוכללות ואוספים ביולוגיים שישרת את כל בתי הספר בעיר. העירייה אמנם לא נאותה להעביר את המכון למבנה ראוי, אך ב-1938 נתנה את הסכמתה להקמתו של גן בוטני ארץ ישראלי על יד בית תאטרון הבימה. יחד עם יעקב גלימצ’ר (גליל) שתל מרגולין באזורים שונים של הגן צמחים שהובאו מרחבי הארץ, כך שהגן קיבל צורה מוקטנת של ארץ ישראל. היה זה הגן הבוטני הראשון בתל אביב, וחלק מהצמחים שהיו בו הועברו מאוחר יותר לגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב. אולם מרגולין לא הסתפק בכך. ב-13 בפברואר 1936 תיאר במכתב לראש העיר למאיר דיזנגוף את חזונו לפיתוח המכון הביולוגי וביקש להקצות לו שטח של עשרה דונמים לפחות. על פי חזונו המכון יעסוק בחיבוב הטבע על המורים ועל התלמידים בתל אביב, וישמש מרכז ללימוד גננות כדי להתמודד עם הפיתוח המהיר של העיר:

תל אביב הולכת וניתקת מן הטבע. גנים, כרמים ופינות טבע שנמצאו בתחומי העיר ובסביבתה הקרובה כוסו בבנייני אבן צפופים … הגינות הפרטיות עזובות, מדולדלות ומסואבות. אין הבנה ואין יחס נפשי לצמח ולחי. דרושה פעולה חינוכית נמרצת … המכוונת לקרב אותם לטבע, לחבב אותו עליהם ולהקנות להם את הידיעות הדרושות לטיפול בפרח ובעץ (ארכיון עיריית תל אביב, תיק 1819 א’3).

מרגולין צירף למכתבו מתווה ובו תיאור מפורט של הבניינים הדרושים למעבדות ולאוספי המכון. מועצת העיר אמנם אישרה לתקצב את המכון, אך לראש העיר החדש ישראל רוקח היו העדפות אחרות. באותו זמן הוחלט להקים בעיר ביוזמתו של הרב ד”ר מרדכי שורנשטיין גן חיות, ובעירייה נתגלעו חילוקי דעות בשאלה מה עדיף, גן שעשועים מסחרי או מוזאון חי לקידום החינוך כפי שמרגולין שאף להקים. ראש העיר רוקח העדיף את גן החיות. הוא הקצה לו דונם בצפון העיר ואף דאג להביא אליו גורי אריות מחברו מושל קהיר.

ג

 

בשל הקשיים התקציביים היה מצבם של רבים מהמוצגים במכון הביולוגי גרוע ביותר. גג הצריף דלף והחל להתפרק וארגזים שהכילו מוצגים נרקבו. ביולי 1940 המצב היה נואש: במשך שלושה חודשים לא היה כסף לתשלום משכורות ולמזון עבור מאות בעלי החיים השונים שהיו אז במכון. בתשעה בספטמבר 1940 הפציצו מטוסי חיל האוויר האיטלקי את תל אביב כחלק ממלחמתם בבריטים ולמעלה ממאה איש נהרגו. הפחד מהפצצות נוספות במרכז העיר הביא את מרגולין להסכים לדרישתו של ראש העיר להעביר את החיות הטורפות לגן החיות, ולאחר חילופי מכתבים עם גורמי הביטחון בעיר הצליח היינריך מנדלסון להשיג רישיון נשק לשומר כדי שיוכל לירות בבעלי חיים מסוכנים כמו החזירים והצבוע במקרה שישתחררו מהכלובים הרעועים שבהם הוחזקו.

ד"ר היינריך מנדלסון שעבד במכון לצד מרגולין החליף אותו בניהול לאחר פטירתו ב-1947 ושילב את המכון באוניברסיטת תל אביב כשזו הוקמה. מרגולין ומנדלסון במכון הביולוגי, 1945

זרעי אוניברסיטה

המכון הביולוגי לא היה רק מוסד מחקרי. מורי הקיבוצים בעמק זכרו את מרגולין כמורה לטבע שלימד אותם גם תנ”ך, מורשת ישראל וסוציאליזם, וב-1937 הם ביקשו ממנו שיקלוט קבוצת מורים מהקיבוצים לשנת לימודים במכון. כך הפך המכון לגרעין שממנו נוצר לימים סמינר הקיבוצים, ויהושע מרגולין הכשיר את מורי הסמינר מיום היווסדו ב-1939 ועד לפטירתו ב-1947. הוא היווה גורם משמעותי בפיתוח החינוך הקיבוצי בפרט, ובפיתוח מוסדות להכשרת מורים בישראל בכלל, מתוך נאמנות לתפיסתו החינוכית:

לימוד הביולוגיה של החי והצומח מתוך הסתכלות ומחקר ניסיוני עצמי. לא רק הכרת החי והצומח מצדם המורפולוגי, אלא ידיעה הבאה מתוך חדירה לסגולותיהם הביולוגיות ולתנאי הסביבה שבה הם חיים ומתפתחים, שהם הם המעצבים גם את צורתם (‘החינוך לטבע – משנת יהושע מרגולין’, עמ’ 128).

מרגולין בקרב תלמידותיו בסמינר

 

מרגולין ביקר תכופות בקיבוצים, הדריך את המורות, עזר בהקמתם של חדרי טבע ועודד את הילדים לעסוק בצפרות ובאיסוף פרטי טבע שונים. מדי שנה הוא חגג את הפסח בקיבוץ שדה נחום, מורי 177 הקיבוצים, שמנו ב-1947 כ-47 אלף נפש, למדו אצל מרגולין וקראו בשקיקה את מאמריו ואת ספריו.

בתזכיר לעיריית תל אביב מיוני 1944 פרס מרגולין את חזונו להקמת אוניברסיטה עממית למדעי הטבע המכוונת לחינוך ילדים, בני נוער ומבוגרים. הוא חלם על מוסד שיכלול אולמות לאוספים של בעלי חיים, גן בוטני, מעבדות נפרדות למדעים השונים, אולם הרצאות לקהל הרחב וחדרי מפגשים לחוגי נוער. לאחר פטירתו של מרגולין המשיך מנדלסון את ההוראה במכון ואת ניהולו, וחזונו של מרגולין היה למעשה התבנית שעל פיה הקים מנדלסון את ‘המכון האוניברסיטאי למדעי הטבע’ ב-1953. מרגולין קיווה להקים אוניברסיטה עממית, בניגוד לאוניברסיטה העברית בירושלים שמטרתה הייתה לגדל חוקרים ולהעניק תארים אקדמיים. הוא חלם על אוניברסיטה פתוחה לציבור הקשורה לבתי הספר העממיים והתיכוניים, שמטרתה לחנך לערכי המורשת היהודית בנוסף להוראת המדעים. זהו החזון שאימץ חיים לבנון כאשר התמנה לראש העיר במקומו של רוקח והחל בהקמתה של אוניברסיטת תל אביב ב-1953.

לגעת בטבע

מעדויות על קשריו של יהושע מרגולין עם שושנה פרסיץ שהייתה צעירה ממנו ב-16 שנה נראה כי ייתכן שהיה ביניהם גם קשר אישי שלא התממש לכדי זוגיות. מרגולין לא נישא מעולם ולא הותיר אחריו ילדים, אך הוא הטביע את רישומו בנפשותיהם של רבים והותיר אחריו מורשת של אהבת הטבע. הוא קישר בין הצמחים ובעלי החיים המצויים בארץ ישראל לבין התנ”ך והמקורות היהודיים, וקירב אותם אל לבם של תושבי הארץ הצעירים, המורים והילדים, בפעילות תרבותית וחינוכית מאומצת של הוראה, כתיבה, הרצאות ושיעורים במשך 23 שנים, מאז חזרתו לארץ ועד לפטירתו.

ב-1939 כתב מרגולין עבור משרד החינוך של כנסת ישראל – הארגון הכללי של היישוב היהודי בארץ – את תכנית הלימודים לטבע שבה השתמשו עד שהחלה התכנית להוראת מדעי הטבע בשנת תשכ”ג (1962). בערוב ימיו כתב שני ספרי זואולוגיה, אחד על חסרי חוליות ואחד על בעלי חוליות, והם שימשו את תלמידי המגמות הביולוגיות עד שנות השבעים. ספרו ‘בדרך לטבע’ שימש להכשרת מורים וגננות במכון הפדגוגי והיה התנ”ך של המחנכים בקיבוצים. כתביו העיקריים קובצו עשר שנים לאחר מותו בספר ‘החינוך לטבע – משנת יהושע מרגולין’, ובימים אלה עמלים חוקרים על עריכתו והוצאתו לאור מחדש. מורשתו של מרגולין ניכרת עד היום ביחס האינטימי של הציבור לטבע ובמגמותיו של המחקר הביולוגי בארץ.

המורים והגננות קראו בשקיקה את כתביו של מרגולין. כתביו העיקריים קובצו לאחר מותו, ובימים אלה נערכים מחדש

 

רבים מאנשי התנועה הציונית ראו במדעי הטבע כלי יעיל לסיוע בחזרתו של העם היהודי למולדתו, וראו בטבע אויב שיש לשלוט בו, שדות טרשים שיש לסקלם ולעבדם, יתושים שיש למגרם ואזורים שוממים שיש לסלול בהם דרכים ולבנות בהם יישובים. גישה זו הייתה שלטת גם בשנות החמישים, לאחר קום המדינה, והתבטאה בין השאר בפרויקט הלאומי של ייבוש אגם החולה שכיום מוסכם כי היה מיותר. היחידים שנאבקו בפרויקט זה בזמנו היו מנדלסון ותלמידיו.

תפיסתו הציונית של מרגולין כללה את שובם של היהודים אל טבע הארץ, וכמו אהרן דוד גורדון הוא ראה באדם חלק מהטבע ולא מי שאמור להשתלט עליו. גישתו החינוכית לעבודה המדעית הביאה אותו להתנגד לאופי התאורטי של לימודי הטבע באוניברסיטה העברית. המוסד המדעי שראה לנגד עיניו לא נועד להעשיר את הידע המדעי באמצעות כתיבת מאמרים, אלא מתוך מפגש בין הציבור לבין הטבע. העבודה במכון הביולוגי סבבה סביב המפגש הישיר עם בעלי החיים והצמחים, והיא זו שהצמיחה את החברה להגנת הטבע שהוקמה ב-1953 ואת המדור לשמירת הטבע במשרד החקלאות שהוקם ב-1956 – לימים רשות הטבע והגנים. ארגונים אלה שינו את תודעתם של אלפי אנשים שנקשרו לטבע באמצעות מפגש בלתי אמצעי אתו ולא באמצעות שליטה עליו.

בהשראת גישתו של מרגולין לטבע התנגדו תלמידיו לייבוש החולה. מרגולין עם תלמידיו בשיט באגם

 

גישה רומנטית זו לא נותרה בבתי הספר ובתנועות הנוער בלבד אלא חדרה גם למחלקות למדעי הטבע באוניברסיטאות. רבים מתלמידו הנאמנים והאהובים של מרגולין – ובהם מאיר לבבי מקיבוץ מרחביה שקיבל אחריות למימוש צוואתו – המשיכו את דרכו בסמינר הקיבוצים, בבית ברל שהתפצל ממנו, בסמינר אורנים שהוקם ביוזמתו של מרגולין ובאוניברסיטת תל אביב. מבית מדרשו של מרגולין יצאו מדענים חשובים כמו היינריך מנדלסון ששימש ראש המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אמוץ זהבי ממייסדי החברה להגנת הטבע והוגה ‘עקרון ההכבדה’ בחקר האבולוציה, אביתר נבו שהקים את המכון לאבולוציה באוניברסיטת חיפה ואלכסנדר ברש שהיה האחראי לחינוך בחברה להגנת הטבע ומרצה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

הזרם המדעי שפיתח מרגולין לא דחף לדחיסתן של תופעות הטבע לנוסחאות תאורטיות ולתכניות מחקר ניסוייות ומעבדתיות כפי שקרה באוניברסיטה העברית ובמעבדות רבות בעולם. מרגולין וממשיכי דרכו עסקו במחקר של האורגניזמים השלמים במקומות חיותם ובחקר מערכות סביבתיות, בתי גידול ויחסי גומלין בטבע. הוא ייסד מחקר שאינו מפריד את האורגניזם לחלקיו או למרכיביו הביוכימיים, וחוקרים באוניברסיטת תל אביב ובסמינר אורנים ממשיכים בדרך זו.

הדרך לחינוך הציבור לאהבת הטבע הייתה רצופה מכשולים והתנגדויות, ומרגולין נדרש לגייס כוחות רבים כדי לקיים את המכון הביולוגי-פדגוגי. מאבקו היה ארוך, הדרגתי וקשה, אך בעזרת הכריזמה והמנהיגות שלו הוקמה בזכותו תנועה של חובבי טבע בישראל. הוא הבין כי רק אם יעמול על הכשרת מורים וידריך מנהיגות צעירה יצליח לגרום לשינוי. כיום, כשהמשבר הסביבתי בארץ ובעולם ידועים לכולם, מובנת החשיבות של מפעל חייו. בתקופתו היו מעטים, אם בכלל, שידעו להעריכו כיאות, על אף שרבים העריצוהו כמורה וכאדם.

נספחים

הטבע מספר סיפורים

שיטתו החינוכית של יהושע מרגולין לאהבת הטבע שילבה מדע ודמיון. סיפורי הטבע שפרסם בעיתון ‘דבר לילדים’ לצד איוריו של נחום גוטמן כתובים בסוגה ספרותית שכל מדריך טיולים מכיר. דוגמה קטנה

פעמי אביב – התאנה

עמי וכרמלה הלכו לכרם. הם ראו בכרם עץ תאנה גדול.

לתאנה גזע עבה. הגזע של התאנה חלק, הצבע של הגזע לבנבן אפור. לגזע של התאנה ענפים רבים. על הענפים אין עלים. התאנה ערומה. לענפים של התאנה עיניים, עיניים גדולות וקטנות. העיניים סגורות. התאנה ישנה.

אמר עמי:

תאנה, תאנה

למה את ישנה?

אביב בא, אביב בא

עינייך פקחי נא.

אמרה כרמלה:

אביב בא, אביב בא

עינייך פקחי נא

שמש אביב כבר זרחה

השקדייה כבר פרחה.

שלחה השמש קרניים, קרני אור, קרני חום. חיממו קרני השמש את האדמה, את הגזע, את הענפים ואת העיניים של התאנה. פקחה התאנה את עיניה וראתה: אביב בא.

צצו מן העיניים הגדולות של התאנה עלים קטנים ירוקים. והעלים כמו ידיים קטנות ירוקות. בכל עלה-יד חמש אצבעות קטנות. צצו מן העיניים הקטנות והעגולות של התאנה פגים עגולים ירוקים. בתוך הפגים – הפרחים של התאנה. הפגים הפרחים דומים לתאנים קטנות.

מן הפגים יגדלו תאנים גדולות ומתוקות (הדוד יהושע ונחום גוטמן, ‘בשדה ובגן’,  עמ’ 29-30).

ענף תאנה בתחילת לבלובו. צילום: H. Zell, ויקיפדיה

 

שמו של האמנון

השמות העבריים של בעלי החיים הנמצאים בארץ ישראל ושל הצמחים הגדלים בה נקבעו ברובם על ידי אישים ידועים כמו הסופר מנדלי מוכר ספרים, הזואולוג ישראל אהרוני והבוטנאי אלכסנדר איג. בסוף שנות העשרים של המאה העשרים פעלו בוועד הלשון העברית ועדות מקצועיות שונות, ויהושע מרגולין היה חבר בוועדות שקבעו את שמותיהם של בעלי חיים ושל צמחים שהתגלו חדשות לבקרים. מרגולין טייל עם נשיא ועד הלשון חיים נחמן ביאליק על חוף תל אביב ודן עמו בשם שבו ראוי לקרוא לדג בכנרת השומר את צאצאיו בפה, דג שהערבים קראו לו מושט. הם בחרו בשם המשלב את המלה אֵם המבטאת את הדאגה ההורית לצאצאים עם המלה הארמית נון שפירושה דג, וכך נולד שמו העברי של דג האמנון.

דיג אמנונים. MuthoniMwangi, ויקיפדיה

 

פורסם בגיליון 122, אב תש”ף, אוגוסט 2020