החוזה הדרקוני שעליו נאלצו לחתום פועלי נמל סלוניקי היהודים כדי לעלות ארצה לא הרתיע אותם, וגם לא העובדה שנאלצו לעבוד בשבת — בניגוד חריף למה שהורגלו לו בנמל סלוניקי שלא היה פעיל בשבת. האם עלייתם וכיבוש עבודת הנמל היו סיפור הרואי של הצלה מופלאה והצלחה כבירה, או סיפור עגום של ניצול ציני? נראה שהתמונה ההיסטורית מורכבת למדי

בבוקר אביבי אחד, אחרי לילה שקט על הים, נגלה לעיניהם קו החוף של פלשתינה. השניים עמדו ללא נוע על גשר הפיקוד, ובמשך כעשר דקות צפו במשקפותיהם לעבר האופק.

"אני מוכן להישבע שזה מפרץ עכו", אמר פרידריך.

"אפשר גם להישבע שזה לא המפרץ", השיב קינגסקורט. "אני עוד זוכר איך הוא נראה. לפני עשרים שנה הוא היה שומם לגמרי. שם מימין זה הר הכרמל. שמאלה ממנו, ממול, נמצאת עכו".

"כמה שהכל השתנה", קרא פרידריך. "קרה פה נס".

כשהתקרבו לחוף יכלו לראות את הפרטים ביתר בהירות. במפרץ שבין עכו לבין מורדות הכרמל עגנו אניות גדולות מהסוג שבנו עוד בסוף המאה ה-19. מאחורי צי האוניות נראו קווי המתאר של המפרץ היפה … כיוון שבאו מדרום, הסתירה להם צלע ההר את מראהו של נמל חיפה, אבל עכשיו הוא כבר השתרע לפניהם, ומניין השדים והרוחות בדיבורו של קינגסקורט הלך וגדל.

העיר ששכנה לחוף הים הכחול התגלתה כיפהפייה. סוללות אבן עצומות על פני המים יצרו בעיני המבקרים בנמל רחב הידיים רושם נכון: זה היה הנמל הנוח והבטוח ביותר בים התיכון. אניות בכל הגדלים, מכל הסוגים, תחת דגלן של כל האומות, עגנו בו בשלום.

קינגסקורט ופרידריך היו המומים. במפת הימים שנשארה אצלם מלפני עשרים שנה עיר הנמל הזאת לא הייתה מסומנת כלל, והנה כבמטה קסם היא קמה והייתה לעובדה (תיאודור הרצל, 'אלטנוילנד', עמ' 50-51).

לאחר עשרים שנות היעדרות וניתוק מהעולם חוזרים קינגסקורט ופרידריך, גיבוריו של הרומן 'אלטנוילנד', לארץ ישראל. הרגע הראשון שבו הם נחשפים לשינויים הרבים שהתחוללו בארץ במהלך תקופה זו הוא הרגע שבו נגלה לעיניהם נמל חיפה.

את הרומן האוטופי רב ההשפעה שלו פרסם הרצל ב-1902. מתברר כי על אף שחסרו לו ההכשרה המתאימה והידע המקצועי הנדרש זיהה הרצל את חיפה כמרכז הכלכלי הפוטנציאלי החשוב של הארץ, מרכז שיישען על הנמל המתקדם שיוקם לחופה של העיר.

ב-1922, עשרים שנה מאוחר יותר, אישר המהנדס הבריטי סר פרדריק פלמר – שנשלח על ידי שלטונות המנדט לתור את חופי הארץ – את אבחנתו של הרצל: מפרץ חיפה הוא אכן המקום המתאים ביותר להקמת נמל עמוק ומודרני.

 

לכבוש את הנמל

הצעות שונות הוגשו לבניית הנמל, ובסופו של דבר נבחרה הצעתו של פלמר עצמו שהיה מבעלי חברה לבניית נמלים. ב-1927 החלו העבודות. טונות רבות של חול הוצאו מקרקעית הים הסמוכה לחוף כדי להעמיק את אזור העגינה. החול פוזר לאורך החוף, וכך יובשה רצועה נוספת שאפשרה את בניית מבני הנמל ומתקניו.

נמל חיפה שימש כל השנים אחד משעריה של הארץ. בשנותיו הראשונות של המנדט הבריטי עבדו בו פועלי נמל מעטים, רובם המכריע ערבים, שכן עד להחלטת ראשי המנדט להפוך אותו למרכזי שבנמלי הארץ נשמרה הבכורה לנמל יפו.

העבודה העצומה שהושקעה בפיתוחו של נמל חיפה זרעה חששות בקרב מנהיגי היישוב. הם הבינו כי עבודה ערבית בנמלי הארץ תקשה על פעילות כלכלית יהודית שתזדקק לנמלים, כמו גם על עלייה חופשית שהנמל היה תחנה הכרחית להבאתה. עד סוף שנות העשרים ניסתה הסתדרות העובדים לכבוש את העבודה בנמלים ללא הצלחה. 

מי שלקחה אחריות על ניסיונות אלה הייתה מועצת פועלי חיפה בראשותו של אבא חושי. 

ב-1926 עזב חושי את קיבוצו בית אלפא ונרתם למשימה לאומית – עמידה בראש מועצת פועלי חיפה למען קידומה הכלכלי והחברתי של העיר. מאז ועד למותו ב-1969 אי אפשר היה להפריד בין דמותו החזקה, הבלתי מתפשרת, לבין התפתחותה הבלתי רגילה של חיפה. ב-1951 מונה חושי לראש העיר המיתולוגי של חיפה, והוא זה שקבע במידה רבה את דימויה של 'חיפה האדומה' כעיר הפועלים ואת מקומה בתרבות הישראלית.

הניסיונות לייהד את העבודה בנמל ההולך ונבנה הביאו את מועצת הפועלים בראשותו של חושי לגייס סוורים מבין חברי קיבוצים שהתארגנו לפני העלייה לקרקע בחיפה. ניסיונות אלה נכשלו לאחר שהתברר כי העבודה קשה והפועלים רואים בה עיסוק זמני בלבד. נראה היה שביסוס עבודה עברית בנמל הוא אתגר לא פשוט.

 

נמל יהודי ביוון

בי"א בתשרי תרצ"ב (1931) פרסם ברוך עוזיאל רשימה ב'הארץ' תחת הכותרת "לברכה או לרועץ (לעלית יהודי שאלוניקי)". עוזיאל נולד בסלוניקי, עלה ארצה ב-1914, פעל בקרב קהילת העולים שהגיעו מסלוניקי במהלך שנות העשרים ונחשב לאחד ממנהיגיה. ברשימתו הציע עוזיאל להעלות את יהודי סלוניקי ולייעד אותם לעבודה בנמל חיפה.

עם הכיבוש האימפריאלי העות'מאני במאה ה-16 הגיעו לסלוניקי שרידי היהודים המגורשים מספרד ומפורטוגל. העיר התמלאה בכוחות תרבותיים, מסחריים ותעשייתיים, ובזכות החופש שהעניק השלטון התאפשרה פריחתה של הקהילה היהודית אשר חשה כ-300 שנה כרפובליקה אוטונומית. מכל התחומים קנתה לה סלוניקי שם כעיר נמל התלויה בעובדיה היהודים. נראה כי הביטוי המוכר והמשמעותי ביותר לכך הוא העובדה שהנמל לא פעל בשבתות ובחגי ישראל.

תור הזהב של יהודי סלוניקי הגיע לסיומו ב-1912, אז ניצחה יוון את תורכיה במלחמות הבלקן. שני העשורים הבאים עמדו בסימן תהפוכות שדרדרו את מצב הקהילה היהודית לשפל שלא ידעה עד אז.

כחלק מחילופי אוכלוסין שהוסדרו בין הלאומים הנצים עברו אלפי יוונים לסלוניקי והפרו את האיזון שהושג לאורך השנים בין הקהילה היהודית לקהילה המקומית. רבים מהתושבים החדשים היו דייגים, ואלה דחקו את היהודים שעסקו בדיג ממשלח ידם.

ב-1917 פרצה בעיר שרפה גדולה שכילתה את רוב בתי היהודים. האסון הכבד הצריך שיקום מורכב ויקר, והעול הוטל על פרנסי הקהילה ועל מוסדותיה החברתיים.

בתקופה זו נחקקו על ידי השלטונות חוקים שמטרתם הייתה דחיקת רגלי היהודים מהחיים הכלכליים והחברתיים בסלוניקי. נראה כי שיאו של מהלך זה היה החוק שחייב לציין את יום ראשון כיום מנוחה. כך הכריח השלטון את יהודי העיר לוותר על השבת, ששמירתה ברחבי הנמל הייתה כאמור אחד מסימני ההיכר המובהקים שלו.

המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-1929 לא פסח על יוון, והרגשות הלאומניים שהתגברו, לצד התעמולה האנטישמית והצגת היהודים כאחראים למצבם הרעוע של אזרחי הרפובליקה הלא יציבה היוו קרקע נוחה להתפרצות פוגרום נורא בקיץ 1931, פוגרום שיהודי סלוניקי לא חוו כמותו עד אז. הפרעות כונו 'פרעות קמבל', כשם השכונה המרכזית שבה פגעו. במשך ארבעה ימים השתוללו כאלפיים פורעים, רצחו יהודים ובזזו ושרפו את בתיהם.

בסוף אותו קיץ, למחרת יום הכיפורים, כתב עוזיאל ברשימתו:

עלינו להיאחז בארץ ישראל בכל מקצועות הכלכלה, ושאלת כיבוש הים אף היא שאלה חיונית היא מכמה בחינות, ואין יהודים אחרים שיוכלו להיאחז במקצועות הים בקלות, במהירות, באופן טבעי ובהשקעת כספים מעטים בערך כיהודי סלוניקי (שי סרוגו, "מנמל שאלוניקי לנמל חיפה – עלייתם של פועלי נמל שאלוניקי בין שתי מלחמות העולם", עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, עמ' 88).

היה זה ניסיון של יהודי ציוני שעלה לארץ עשרים שנה קודם לכן למצוא פתרון מכובד למצבם של בני קהילתו המוכים בנכר. בתחילה נשאר הקול הקורא של ברוך עוזיאל ללא מענה. המנהיגות הציונית לא הרימה את הכפפה שזרק, ויהודי סלוניקי אכן הגרו מהעיר במספרים לא מבוטלים, אך לא לארץ ישראל, ודאי לא במידה שעוזיאל דמיין.

כשנה וחצי אחר כך הרגיש עוזיאל שהשעה דוחקת והביא להקמתה של 'ועדת הים' במטרה להעלות כמה שיותר עובדי נמל יהודים. בוועדה ישבו נציגי 'הוועד למען חיפה' וראשי קהילת יהודי סלוניקי בארץ. עד מהרה הבין עוזיאל כי אם ברצונו לקדם את העניין כדאי לצרף לוועדה את אבא חושי. הוא ידע עד כמה ייהוד עבודת הנמל היה בנפשו של חושי, ותיאר לעצמו כי בהיותו חבר מפא"י יוכל להשיג ביתר קלות סרטיפיקטים עבור יהודי סלוניקי. באותם ימים עמדו בראש רשימת המועדפים לקבלת אשרות עליי יהודים ממדינות פשיסטיות שנתפסו מסוכנות יותר בהשוואה לסלוניקי.