מסעות הצלב העמידו את היהודים שחיו באזור הריין בפני הבררה להתנצר או למות. רבים בחרו להתאבד והרגו גם את ילדיהם. מה הוביל את ההורים באשכנז למעשים שאין להם תקדים בהיסטוריה היהודית?

במסע הצלב הראשון ב-1096 (תתנ"ו) עשו הצלבנים את דרכם מאירופה לארץ ישראל, עברו דרך הקהילות היהודיות באזור הריין שבאשכנז – במערבה של גרמניה – והעמידו בפני התושבים שתי אפשרויות: המרת דת לנצרות או מוות. היו יהודים מעטים שהמירו את דתם, היו שהושיטו את צווארם למיתה, היו שהתאבדו, והיו שלא הסתפקו רק בהתאבדות אלא הרגו במו ידיהם גם את ילדיהם ובלבד שלא יתנצרו בכפייה. לאורך ההיסטוריה התמודד עם ישראל עם פרעות, עם הרג ועם הרס על רקע דתי. גזרות תתנ"ו היו תקדים שבו נטלו היהודים לידיהם לא רק את תפקיד הנשחט אלא גם את תפקיד השוחט:

ושם הייתה אישה חשובה, מרת רחל הבחורה בת רבי יצחק ברבי אשר, ותאמר אל חברתה: "ארבעה ילדים לי. גם עליהם אל תחוסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפסום חיים ויהיו מקוימים בטעותם. גם בהם תקדשו שם הקדוש" … ותקח את יצחק בנה הקטן, והיה נער נעים מאוד, ותשחט אותו … והנער אהרן, כשראה כי נשחט אחיו, היה צועק: "אמי, אמי, אל תשחטיני". והלך ונחבא תחת תיבה אחת. ותקח את שתי בנותיה, בילא ומדרונא, וזבחה אותם לה' א-לוהי צ-באות אשר ציונו בלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו. וכאשר השלימה הצדקת לזבוח שלושה בניה לזבוח לפני בוראינו, אז הרימה קולה וקראה לבנה: "אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם". ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני א-ל מלך רם ונשא (אברהם מאיר הברמן, 'ספר גזירות אשכנז וצרפת', הוצאת תרשיש תש"ו, עמ' קא-קב).

מקרה מזעזע זה הוא אחד מני רבים המתוארים בתיעודים ההיסטוריים. המקורות העיקריים המתארים את האירועים במסע הצלב הראשון הם שלוש כרוניקות שנכתבו שניים או שלושה דורות מאוחר יותר, והן ניזונו כנראה ממקור קדום שנכתב שנים אחדות לאחר המאורעות. בידינו גם חמש כרוניקות נוצריות שנכתבו במהלך המאה ה-12, המעידות אף הן על האירועים.

בהכללה ניתן לומר כי כותבי הכרוניקות היהודים ראו במי שהחליטו להרוג את ילדיהם ולהתאבד צדיקים שעשו מעשה של אומץ לב ראוי לציון. מעשים אלה אינם עולים בקנה אחד עם ההלכה. בספרות התלמודית קיימים תקדימים להתאבדות כדי להימנע מעשיית מעשים חמורים בכפייה, אך אין תקדים להריגת אחרים כפי שעשו הורים שהרגו את ילדיהם. למרות זאת, מעשיהם של היהודים מאזור הריין השפיעו על פסקי הלכה עתידיים. במסע הצלב השלישי שנערך ב-1190 התיר לעצמו רבי יום טוב מיואני, מבעלי התוספות ומתלמידיו של רבנו תם, להרוג אחרים על קידוש השם:

בשנת תתקנ"א קמו טועים על עם ה' בעיר אברווך אשר באנגליטרה [אנגליה] בשבת הגדול … ויעמוד הרב רבי יום טוב וישחט כס' נפשות, וגם אחרים שחטו (שם, עמ' קכז).

מהר"ם מרוטנבורג, בן המאה ה-13, נשאל בעניין דומה:

יהודי אחד שאל את מהר"ם שיחיה אם צריך כפרה על ששחט אשתו וד' בניו ביום הרג רב בקובלינש עיר הדמים, כי כך ביקשוהו יען ראו כי יצא הקצף מלפני ה' והתחילו האויבים להרוג בני א-ל חי … וגם הוא רצה להרוג עצמו במיתתם, אלא שהצילו ה' על ידי גויים. 

ומהר"ם השיב:

ודאי ההורג עצמו על ייחוד ה' רשאי לחבול בעצמו … אבל לשחוט אחרים צריך עיון למצוא ראיה להתיר … מיהו דבר זה פשט התירא, כי שמענו ומצאנו שהרבה גדולים שהיו שוחטים את בניהם ואת בנותיהם ('ספר שערי תשובות – מהר"ם בר' ברוך ז"ל', ברלין תרנ"א, עמ' 346-347).

למרות שמהר"ם אינו מוצא מקור להיתר להרוג אחרים, הוא מסתמך על גדולי תורה שנהגו כך ועל כן מסיק בהמשך התשובה כי אין להטיל דופי בהתנהגותו של השואל וכי הוא אינו צריך כפרה על מעשהו, שהרי לא ייתכן שכל הקודמים לו בהריגת אחרים נהגו שלא כדין.

אירועי תתנ"ו היוו תקדים שגרם ליהודים בדורות הבאים להרוג את עצמם ואפילו אחרים על קידוש השם, אך על אילו תקדימים יכלו יהודי אשכנז להסתמך? מה גרם להם לחשוב כי מעשה זה מותר ואולי אפילו רצוי? האם היה להם תקדים היסטורי כלשהו? מעבר לכך יש לשאול מדוע יהודי אשכנז הגיבו בהתאבדות ובהריגת אחרים על קידוש השם בעוד שאחיהם בספרד שאולצו להתנצר ואחיהם בצפון אפריקה שאולצו להתאסלם בלעו את הגלולה המרה והמשיכו לקיים את יהדותם בסתר במידה זו או אחרת.

 

גזרות הדת הקדומות

הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית שבה נאלצו היהודים להתמודד ניסיון להעבירם על דתם בכפייה הייתה ב-167 לפנה"ס, אז הטיל אנטיוכוס אפיפנס גזרות דת על היהודים. מאבק החשמונאים נגד הגזרות הסתיים כידוע בניצחון, ואנו מציינים ניצחון זה בחנוכה. אולם נראה שהלכה ברורה בדין קידוש השם התגבשה רק 300 שנה אחר כך, סביב אירועי מרד בר כוכבא וגזרות אדריאנוס. אז נקבע כי על שלוש עברות בלבד יש להיהרג ולא לעבור – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ואילו בכל האיסורים האחרים יש לעבור על האיסור ולשמור על החיים. בספרות האמוראים התבאר כי דין זה חל רק בצנעה ורק במקרים שבהם שלא מדובר בשעת גזרה, אך בשעת גזרה או בפרהסיה חובה להיהרג אף על מצווה קלה. הלכה זו מוסכמת הן במקורות ארץ ישראליים והן במקורות בבליים.

אבל הלכה לחוד ואגדה לחוד. בתלמודים ובמדרשים קיימים סיפורי גבורה על יהודים שמסרו את נפשם כדי לא לעבור איסורים נוספים לשלוש העברות שדינן ייהרג ואל יעבור. רבי עקיבא מסכן את נפשו על מצוות נטילת ידיים – מצוות עשה מדרבנן – ומצהיר: "מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבריי" (עירובין כא:), ואלישע בעל כנפיים יוצא נגד גזרות הרומאים שאסרו להניח תפילין ומניחן בפרהסיה בשוק למרות שהיה יכול להניחן בצנעה ולא לסכן את עצמו (שבת מט.).

בספרות האגדה אפשר להבחין בבירור בהבדלים בין הסיפורים המופיעים במקורות ארץ ישראליים לבין אותם סיפורים המופיעים במקורות בבבליים. במקורות הארץ ישראליים גיבורי הסיפור מתגרים בנכרים הכופים עליהם לעבור על צו הא-ל ואף מתאבדים בעצמם, ואילו במקורות הבבלים הגיבורים מתונים יותר. כך לדוגמה בסיפור מותו של רבי עקיבא על קידוש השם המובא בשני התלמודים. בתלמוד הירושלמי מסופר כי רבי עקיבא עמד לפני טורנוס רופוס בעת שזה דן אותו וקרא קריאת שמע על אף שהגזרה אסרה זאת (ירושלמי ברכות ט', ה'), ואילו בתלמוד הבבלי רבי עקיבא קורא קריאת שמע רק לאחר שנגזר דינו למוות, בשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל (ברכות סא:).

ניכרת גם מגמה עקבית של המקורות הבבליים להפחית מסמכותם של הגיבורים שקידשו את השם באופן אקטיבי והרגו את עצמם, ולייחס את המעשים לדמויות שוליות או לדמויות שלקו בשיגעון רגעי. כך למשל בסיפור על השבויים שקפצו לים. האגדה מספרת על שבויים יהודים שהובלו לרומא לאחר חורבן בית שני במטרה להעבידם בזנות, והם החליטו להתאבד כדי להימנע מהחטא. הסיפור מופיע הן במסכת גיטין בתלמוד הבבלי (נז:) והן במדרש איכה רבה (בובר, פרשה א') שנוצר בארץ ישראל, אולם דרך הסיפור מעבירה לקורא מסר שונה.

לפי התלמוד הבבלי גיבורי האגדה הם 400 ילדים וילדות שהתלבטו בשאלה האם במקרה שיתאבדו יזכו לחיי העולם הבא, והילד הגדול בחבורה דורש להם את הפסוק "אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם" (תהלים ס"ח, כ"ג) והם קופצים לים. האם צדקו בהכרעתם? האם דרשת הילד נכונה וראויה? בתלמוד הבבלי אין לכך תשובה ברורה. ייתכן שהדרשה ראויה, וייתכן שלא, שהרי הוא רק ילד. לפי מדרש איכה רבה השבויים אינם ילדים אלא גברים ונשים מגדולי ירושלים המתלבטים כיצד עליהם לנהוג, והתשובה לשאלתם מגיעה ישירות מפי הגבורה: "האיר הקדוש ברוך הוא עיניהם בפסוק הזה". הקדוש ברוך הוא בכבודו מבהיר כי עליהם להתאבד, וכי מי שיעשה זאת מובטח לו שיזכה לחיי העולם הבא.

אפשר להבין מגמה זו על רקע חיי השלווה היחסיים שמהם נהנו יהודי בבל לעומת חיי היהודים בארץ ישראל שלוו במתח לאומי מול הכובש הרומי. נראה כי יהודי אשכנז במאה ה-11 התבססו על העמדה המוצגת במדרשים אלה, שלפיה קידוש השם אקטיבי או מתריס הוא ראוי. אך במעבר מארץ ישראל בעת העתיקה לאזור הריין במאה ה-11 עברו כנראה המסרים הקצנה נוספת, שכן יהודי אשכנז ראו עצמם זכאים, ואולי אף חייבים, לא רק לקחת את נפשם אלא גם להרוג אחרים – את ילדיהם. נראה כי בין ארץ ישראל לאשכנז מקשרת חוליה נוספת – יהדות איטליה במאה העשירית.