הערות בשולי הגדה שנכתבה על ידי יעקב בן שלמה מפנות אותנו למכת הדבר שחוו הסופר ומשפחתו במגפה שפקדה את אירופה. נראה כי הסופר שנפרד מבתו הגוססת במהלך העתקת ההגדה הזדהה עם המצרים מוכי הדבר לא פחות מאשר עם בני ישראל שיצאו לחירות והתעקש לראות בדבר מכה משמים

רק לעתים נדירות יכול אדם לזקק את המאורעות שעיצבו את מסע חייו בעולם ולמצות אותם במשפט יחיד. לעתים גם קורה שמלים אחדות מתוך ספר ידוע ומוכר עשויות לעורר תחושה דומה של הזדהות וזיכרון, כפי שכתב אומברטו אקו:

יש בכך כדי להסביר מדוע מוצאים אנו לעתים בשולי כתבי יד משפטים שהושארו בידי המעתיק כעדות לסבלו (אומברטו אקו, 'שֵׁם הַוֶּרֶד', עמ' 114).

 

מכה אחר מכה

הערת שוליים מכמירת לב ברוח זו נרשמה בעשור האחרון של המאה ה-14 בכתב יד מאויר להגדה של פסח, פרי קולמוסו של יעקב בן שלמה צרפתי. נוכל לדמיין אותו בוכה מעל הדף בהגדה שבו מנה בקפידה את עשר מכות מצרים, לרבות הדֶּבֶר שלפי המסופר בספר שמות המית רק בהמות, אבל במאה ה-14 נודע בשם 'המוות השחור' והמית גם בני אדם. מגפת דבר נוראה הכתה באירופה בשנים 1347-1351, וגלים שלה הוסיפו להכות ביבשת עד המאה ה-17.

תוך חודשים אחדים גזל הדֶּבֶר מיעקב בן שלמה שלושה מילדיו והותיר אותו שקוע באבל ללא נחמה. יעקב בן שלמה לא יכול היה להשלים את מלאכתו בלי להזכיר כי גם הוא הוכה באחת ממכות מצרים, והפנה את קוראיו לסיום הקונטרס 'ישועות יעקב':

הרוצה לדעת למה נתן רבי יהודה סימנין אלו [דצ"ך עד"ש באח"ב] לא זולתם על דרך האמת בלי לב עקוב, יעיין בקונדרס חיברתי על זה קראתיו 'ישועות יעקב' ('הגדת וולף', הספרייה הלאומית, דף 18).

בנספח לקונטרס 'ישועות יעקב' מופיע חיבור בשם 'אבל רבתי' שבו סיפר על מיתות הייסורים הטרגיות של ילדיו לאחר שמגפת הדבר הגיעה לאביניון בסתיו 1382. ההיסטוריון רון ברקאי שחקר את התקופה ההדיר את כתב היד של 'אבל רבתי' והוסיף אותו כנספח למאמרו "על מות ילדים במגפה השחורה".

החיבור 'אבל רבתי' מתעד את רגעיה האחרונים של אסתר (טרינה), בתו של יעקב בן שלמה, באביב 1383. חודשים אחדים קודם לכן חלה יעקב עצמו במגפה והיה חשש לחייו. לאחר שהחלים הוא גילה כי בנו ישראל (מונרילי) חלה גם הוא. יעקב בן שלמה קבר את ישראל בתשרי קמ"ג (אוקטובר 1382). מעט לפני פורים נפטרה גם בתו שרה שאותה תיאר האב כאישה חכמת לב, מלאת חכמה ודעת. שרה נפטרה בה' באדר קמ"ג (8.2.1483), ונקברה למחרת ביום השנה הראשון לנישואיה. כעבור פחות מחודש, בכ"ו באדר, נפטרה גם אסתר, ומותה היה הקש ששבר את גב הגמל. ייתכן שהערת השוליים המצויה בהגדת וולף, כפי שנקראת כיום יצירת הפאר של יעקב בן שלמה, מתייחסת בעקיפין לסיפור חייו הטרגי המתואר ב'אבל רבתי':

מודיע לכל כי בגלל הדֶּבֶר הזה הנזכר כל ימיי מכאובים. ואפילו שבתות וימים טובים בהם תמיד מתאנח ובוכה על אבלי, ועתה כותב בדמע (רון ברקאי, "על מות ילדים במגפה השחורה", בתוך 'נשים זקנים וטף' בעריכת מירי אליאב-פלדון ויצחק חן, עמ' 84).