צאצאיהם של התימנים שנתנו לעמק הפסטורלי שבקצה עין כרם את שמו עומדים בפני עתיד לא ברור ותובעים צדק היסטורי

לאן נוסעים?

עמק התימנים
עמק עם סיפור ייחודי בשכונת עין כרם שבמערב ירושלים

 

עין כרם הפכה בשנים האחרונות לטוסקנה של ירושלים בזכות נופי הפרא הירוקים, הסמטאות הציוריות, הפֵּרות בבוסתנים וההרגשה שרק חסר פה דיוטי פְּרי. ביום ובלילה נצפים בה גדודי תיירים המשוטטים מצועפי עיניים בין השבילים ומצלמים סלפים נרגשים על רקע המעיין העתיק שנחשב אפילו לקדוש. הכפר הערבי הזה, שניטש ב-1948 והודבק לירושלים על תקן שכונה, ידוע בעיקר בשל המנזרים והכנסיות שבו.

הקהל הישראלי נוהר בהמוניו בסופי שבוע אל בתי הקפה המקומיים ומסמן וי מרוצה על אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים. המנזרים והכנסיות קורצים פחות לציבור הדתי, שלא תמיד מודע לפינות החמד האחרות בכפר. לא פלא שבכל פעם שמסעדה כשרה מנסה להרים ראש בעין כרם, היא נסגרת בקול ענות חלושה אחרי תקופת הרצה מוגבלת שבה הלקוחות המרכזיים היו ילדיו של המלצר.

בין כל מה שיש לכפר להציע נעסוק הפעם בפינה בלתי מוכרת במיוחד שנקראת 'עמק התימנים'. העמק היפה, בין כרמים ושדות, שוכן בפאתי השכונה למרגלות הר הרצל, בערוץ נחל עין כרם הנשפך מתישהו בהמשך לנחל שורק. עוד לפני מלחמת העצמאות היה העמק חלק בלתי נפרד מהכפר הערבי עין כרם. הכפר הגיע לשיאו בשלהי המנדט הבריטי, אז נמנו בו כמעט 4,000 תושבים. הבתים בעמק היו בתים ערביים טיפוסיים מהסוג הכפרי, כלומר בתי מידות עם חלל מרכזי שופע קשתות וקמרונות, ולידם אורווה ודיר.

 

אולי תרדו שם?

תושבי הכפר ברחו מעין כרם במלחמת העצמאות, והבתים נותרו ריקים במשך חודשים אחדים עד שבדצמבר 1948 נפל דבר: המוסדות המיישבים החליטו בעיצומה של המלחמה לשכן בנכסים הנטושים עולים חדשים, מפונים ושאר נטולי כתובת. על פניו מדובר היה ברעיון מוצלח, ואפשר שאילו כל זה קרה היום המשוכנים היו מנשקים בדמעות תודה את הדונם פלוס שתי טראסות שהוצעו להם. אלא שהעולים הראשונים ונספחיהם, שהובאו בשני אוטובוסים מקרטעים לביתם החדש בירושלים, סירבו לרדת מהאוטובוס. הם טענו בכעס שלא ייתכן לזרוק אותם באמצע השומקום הזה בהרים, בתוך כפר ערבי נטוש, מבודד ופרימיטיבי, ועוד להעז לקרוא לזה 'ירושלים'. פקידי הסוכנות ניסו לשכנע אותם שיום אחד כל השממה הזאת תהיה טוסקנה, אבל העולים לא הסכימו לשמוע אפילו מלה.

הרוחות התלהטו, וההמולה הגיעה לאוזניה של נזירה מהמנזר הרוסי אשר צפתה חודשים אחדים קודם לכן בקרבות שהתחוללו בעין כרם והייתה מלאת התפעלות מגבורתם של חיילי צה"ל הצעירים שלחמו על כיבוש הכפר. כששמעה מה קורה היא עלתה בעצבים לאוטובוסים ונתנה לסרבנים על הראש:

לא התאפקתי ואמרתי להם שאין הם ראויים לזכרם של חיילי ישראל שנפלו בקרב בסביבה זו. אין הם ראויים למקום הקדוש לנוצרים ויהודים גם יחד, וצר לי עליהם שאין הם יודעים להעריך את טיבו וחִנו של המקום הזה (רחל ינאית בן-צבי, 'ילדינו ממזרח וממערב – כפר הנוער עין-כרם', עמ' 26).

הנזירה פגשה ברחל ינאית בן-צבי – שבאותם רגעים ממש עמדה במקרה ליד המעיין ושרטטה את גבול החלקות בכפר הנוער שתכננה להקים על אדמות הכפר הנטוש – וסיפרה לה את שאירע. רחל ינאית ניגשה לברר מה קורה ועמדה נדהמת:

התמונה שנגולה לעיניי הייתה מחרידה. ראיתי אוטובוסים דחוסים בעולים שצעקו בקולי קולות כי הפקידים הטעו אותם, ובמקום להובילם לירושלים כפי שהבטיחו הביאו אותם למקום נידח זה. הם לא רצו לצאת מהאוטובוסים. פקידי הסוכנות היו רגוזים ונבוכים. אחד מהם ניסה להסביר להם שעין כרם אינה אלא פרוור של ירושלים, חלק בלתי נפרד ממנה. פקיד אחר איים שיחזיר אותם אל המחנות אשר מהם באו. התשובה הייתה צווחות בערבית ובצרפתית שמשמעותן אחת – לא ירדו מהאוטובוסים (שם, עמ' 26-27).

היא ניסתה לתווך ולשכנע, אבל שום דבר לא עזר.