בשמיעה ראשונה נדמה כי זה אחד מהשירים הנוגים על הסתיו המתקרב, אבל כשבוחנים את מלות השיר ואת נסיבות כתיבתו מגלים את הרקע העצוב הניצב מאחורי הרוחות והשלכת שתחילת השנה מבשרת

השיר 'אמצע ספטמבר' נכתב על ידי אסתר שמיר בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה שנערך בערב ראש השנה תשמ"ג ובחג עצמו (16-18.9.1982). מלות השיר והמנגינה שלו הן מלאכת מחשבת היוצרת אצל השומע תחושה מעיקה של סתיו טעון ברשמים מקיץ קשה מנשוא. העונות המתחלפות, הבאות לידי ביטוי במזג האוויר המשתנה ובימים המתקצרים, משקפות היטב את מה שהתחולל בחודשים שקדמו לכתיבתו ואת התחושה הפנימית של הכותבת.

השיר יצא ב-1986 באלבום של הזמרת גלי עטרי שנשא את שמו. שירים נוספים באלבום נכתבו גם הם בהשראת מלחמת לבנון, והאווירה שנרקמה בו כארבע שנים לאחר פרוץ המלחמה עגמומית למדי. 'הכל עומד במקום', 'ילדות גדולות בוכות עכשיו', 'כל שנה בסתיו', 'אין לי ארץ אחרת', 'גם אם אדמתי בוערת' הן אחדות מהשורות שביטאו את המוטיבים המובילים באלבום.

רעידת האדמה שחולל האירוע המזעזע בדעת הקהל הישראלית הולידה הפגנת ענק כשבוע אחר כך בכיכר מלכי ישראל, אך נראה כי גם באי ההפגנה לא שיערו אז את עומק הקשר שהיה בין ממשלת ישראל לבין מנהיגי הפלנגות הנוצריות שהיו אחראים לטבח.

 

בוץ מצפון

הפלנגות הוקמו ב-1937 על ידי פייר ג'ומאייל, בן למשפחה נוצרית מארונית ידועה שהשתייכה למעמד הגבוה בצפון לבנון מאמצע המאה ה-16. המשפחה הייתה ידועה בפטריוטיות שלה ובהתנגדותה לשלטונות הזרים שהשתלטו על לבנון לאורך המאה העשרים.

פייר היה רוקח במקצועו. הוא ליווה את משלחת לבנון לאולימפיאדת ברלין ב-1936, שם נחשף ליעילותו של המשטר הנאצי ולמד להעריץ אותו. עם חזרתו ללבנון הקים את מפלגת הכתאיב – ארגון הפלנגות – שקיווה כי יפעל נגד השלטון הצרפתי המנדטורי. את מבנה הארגון ביסס על מה שראה בגרמניה.

השלטון הצרפתי קבע מפתח לייצוג העדות השונות בפרלמנט הלבנוני, ולפי מפתח זה היה יחס של 5:6 לטובת הנוצרים, לאחר שבמפקד אוכלוסין שנערך על ידי הצרפתים ב-1932 היה לנוצרים רוב זעיר על פני המוסלמים והדרוזים. מ-1943 נחשבה לבנון לעצמאית, אך היחס המשתנה בין העדות ערער את יציבותה. האוכלוסייה הנוצרית הלכה וקטנה, גם משום שרבים מבניה בחרו להגר לאירופה, ואילו האוכלוסייה המוסלמית – שאליה נוספו פליטים שברחו מארץ ישראל בעקבות מלחמת העצמאות – הלכה וגדלה.

מלחמת האזרחים הראשונה פרצה בלבנון ב-1958 בעקבות השינוי בהרכב האוכלוסייה. לכל עדה ותת עדה בלבנון הייתה מיליציה משלה, וצבא העם שבו שירתו בני כל העדות נמנע מלהתערב במתרחש. המלחמה הסתיימה כעבור ארבעה חודשים לאחר שהושגה פשרה שלפיה המוסלמים והדרוזים יזכו לייצוג הוגן יותר בפרלמנט ובממשלה ביחס למשקלם באוכלוסייה.

המתח נותר בעינו עד להתפרצותה של מלחמת אזרחים שנייה ב-1975. 16 קבוצות שונות לחמו זו בזו במערכה אכזרית ועקובה מדם. ידם של הנוצרים הייתה על התחתונה, והייתה אפילו דאגה אמיתית של מנהיגיהם מפני הפסד שיביא להיעלמות העדה. העולם הנוצרי לא תמך בפלנגות הנוצריות, ופייר ג'ומאייל הגאה – שראה בישראל את האחראית לכניסת הפלשתינים למדינתו – פנה בחורף 1976 לראש ממשלת ישראל יצחק רבין בבקשה כי יסייע לו בהתמודדותו עם הכוחות פלשתיניים שהתרבו בלבנון לאחר גירושם מירדן ב-1970, בעקבות אירועי ספטמבר השחור. הוא סבר שמאבק זה הוא גם אינטרס של ישראל שגבולה הצפוני סבל מהתקפות מחבלים.

רבין הבטיח סיוע בנשק ובאימון לוחמים, אך סירב לבקשתו של ג'ומאייל להשתתפותם של חיילי צה"ל בקרבות. גומאייל בלע את גאוותו וקיבל את הסיוע הביטחוני שאפשר למארונים להחזיק מעמד ולמגר את המליציות האחרות בנקודות אסטרטגיות.

 

בסבך האינטרסים

כניסתו של אריאל שרון לתפקיד שר הביטחון בממשלת בגין שינתה את העמדה הישראלית באשר למעורבות בלבנון. שרון האמין כי יש לנצל את התוהו ובוהו בלבנון לקידום האינטרסים של ישראל, ורקם תכנית שלפיה יומלך נציג נוצרי לנשיא לבנון על כידוני הצבא הישראלי; הנהגת אש"ף והמליציה שלה יגורשו מלבנון, וכמוהם גם הצבא הסורי; וייחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון.