לאורך המאה העשרים הייתה מעין ברית תרבותית בין יהודים ושחורים שהתבטאה בשיתופי פעולה רבים במוזיקה האמריקנית. אחד היהודים שהוקסמו מהמוזיקה השחורה ומילאו תפקיד חשוב בתיווכה להמונים היה המלחין ג'ורג' גרשווין. הוא התמסר למוזיקה השחורה ויצר שילובים בין הקלסי לפופולרי ובין השחור ללבן

במשך שנים ניסו להגדיר את המוזיקה האמריקנית במושגים של שחור ולבן, אולם לא תמיד שמו לב שבתוך הצבע הלבן מסתתרים גוונים שונים. במוזיקה האמריקנית היה מקום נרחב לא רק לשחורים, אלא גם למיעוטים אירופיים שונים. אלה עברו תהליך ממושך עד שזכו להכרה מצד האליטה האמריקנית שהורכבה בעיקר מלבנים פרוטסטנטים ממוצא אנגלוסקסי המכונים וואספים (WASP – White Anglo-Saxon Protestant). במהלך המאה ה-19 התבלטו יוצרים ממוצא אירי בעיצובה של המוזיקה הפופולרית האמריקנית, ולאורך השנים בלטו מאוד זמרים ממוצא איטלקי, אולם מקומם של היהודים בתחום זה היה נרחב הרבה מעבר למספרם באוכלוסייה, והם שעיצבו למעשה את המוזיקה הפופולרית האמריקנית כפי שאנו מכירים אותה כיום.

העובדה ששאגות וסלסולים, יללות בלוז ותפילות גוספל, כלי הקשה ותופים דומיננטיים מאוד במוזיקה האמריקנית נראית לנו מובנת מאליה, אולם לוואספים היה חזון מוזיקלי אחר. הם העדיפו מוזיקה פסטורלית ופוריטנית. התפתחות המוזיקה האמריקנית היא במובנים רבים תוצאה של ברית שנוצרה בין יהודים לשחורים, ברית תרבותית ומוזיקלית שהתבטאה גם בשותפות פוליטית במאבק לשוויון זכויות.

בזמן שאירופה הפכה לאדמת דמים אומללה יהודים שהיגרו לארצות הברית וצאצאיהם כתבו, הלחינו, עיבדו והפיקו את מיטב המוזיקה האמריקנית. המלחין הגרמני ריכרד וגנר האשים את היוצרים היהודים כי הם אחראים למוזיקה הבינונית שנוצרה במאה ה-19, ובמעין נקמה קולקטיבית, לא מתכוננת ולא מודעת, יהודים המציאו מחדש את המוזיקה האמריקנית. הם היו אחראים להמנוני רגטיים פופולריים, למחזות זמר רבי מכר בברודווי, לפסקולים עבור תעשיית הסרטים, לאופרות ג'אז פורצות דרך ולשירי בלוז ורוק פואטיים שדרשו צדק חברתי. דרך המוזיקה הם עיצבו את ארצות הברית כפי שהם היו רוצים לחוות אותה: ליברלית, רב תרבותית וקוסמופוליטית. המקום שבו כל אדם, לא משנה מה צבעו ודתו, יקבל הזדמנות לבנות מדרגות לגן עדן, כפי שהטיף ג'ורג' גרשווין באחד משיריו.

 

להיות שחור

אחד הלהיטים הגדולים בשנים האחרונות הוא 'Uptown Funk' (2014) שיצרו המפיק היהודי מרק רונסון והזמר ברונו מארס שגם לו שורשים יהודיים. השיר והווידיאו קליפ שלו רוויים סלנג שחור, יופי נשי וגברי, נהנתנות נעורים, נרקיסיזם בלתי מזיק וביטחון עצמי. הוא ניחן באווירה פאנקית שכמו ניזונה משנות השבעים, אך למרות זאת נשמע רלוונטי מאוד לימינו.

השיר מהווה דוגמה לאחת התשוקות הגדולות של מאה השנים האחרונות בקרב יוצרים ואמני במה בתחום המוזיקה הפופולרית: להיות שחורים, להשיל את הזהות המקורית ולהתחפש לשחור. נורמן מיילר כינה את אורח החיים הזה 'White Negro' ('כושי לבן') בספר שנקרא בשם זה. קולות הזמר השחורים, קצב אפרו אמריקני ואווירת ה-cool השחור נתפסים פעמים רבות כדבר הנכון. אחרי הכל, במוזיקה פופולרית קיימת מעין גזענות הפוכה: שחור נתפס בדרך כלל כדבר האמיתי והאותנטי, ואילו הצבע הלבן נראה כחיקוי דהוי. כך האמינו גם משוררי דור הביט, ואמני פופ חשו מחויבים לתפיסה זו לאורך השנים. למוזיקאים יהודים היה תפקיד חשוב במהלך זה, שכן אמנים וכותבי שירים יהודים עיצבו את המוזיקה האמריקנית על תרבות המוזיקה השחורה. 

 

אל ארץ האפשרויות

יהודים נכנסו לתעשיית הבידור בתחילה כיזמים. הסיפור של הוליווד כבר מוכר למדי: את ששת האולפנים הגדולים בחוף המערבי ייסדו מהגרים יהודים או בני מהגרים. אולם המעורבות היהודית בתעשיית המוזיקה הייתה משמעותית לא פחות מאחותה הקולנועית. במהלך המאה ה-19 לא הייתה תעשיית השירים משתלמת דיה ועל כן יזמים נרתעו מלהיכנס אליה, אולם עם התרבותם של מופעי וודוויל בניו יורק בשנות השמונים, ובעיקר לאחר חקיקת החוק לזכויות יוצרים בראשית שנות התשעים, השתנתה המגמה והשירים הפכו מקור מצוין לרווחים. להיט אחד יכול היה לסדר כלכלית לא רק את התמלילן ואת המלחין, אלא גם את המוציא לאור. יהודים אמריקנים, בעיקר ממוצא גרמני, חדרו לתחום הבתולי של הוצאת מוזיקה לאור. רובם היו סוחרים בעברם, והם השתמשו באסטרטגיות השיווקיות שהכירו מעיסוקם הקודם.

בין השנים 1880-1920 הגיעו יותר משני מיליון וחצי יהודים ממזרח אירופה לחוף המזרחי. רובם התיישבו במרכזים עירוניים, ובעיקר בניו יורק שבה היוו את המיעוט הגדול ביותר. למרות שארצות הברית הייתה עבורם גן עדן בהשוואה לעולם האירופי האנטישמי, לא בכל מקום התקבלו יהודים בחפץ לב. התעשיות הכבדות, החברות החשובות בוול סטריט והאוניברסיטאות המובילות היו סגורות בפניהם, והם נאלצו ליצור לעצמם תעשיות אלטרנטיביות, נישות ייחודיות שהתאימו לתקופתן. תעשיית הביגוד הייתה אחת מהן, ותעשיית הבידור הייתה השנייה. בסיכומו של דבר הגירת היהודים הייתה סיפור הצלחה פנטסטי; ארצות הברית התאימה להם בזכות התנופה הקפיטליסטית. ייתכן כי כתוצאה מהצלחה זו החלו האליטות האמריקניות לסגור את השערים בשנות העשרים של המאה העשרים מתוך חשש מהמהגרים הרבים, וההגירה לארצות הברית נעשתה קשה יותר.

המוציאים לאור התמקמו ליד ברודווי. הם הקימו חברות קטנות שעסקו בכתיבה, בהפקה ובהפצה של שירים על דפי תווים – הדרך המקובלת להפצת שירים לפני כניסת הגרמופון. העיתונאי היהודי מונרו רוזנפלד העניק לתעשייה את הכינוי 'סמטת טין פאן' – סמטת מחבת הבדיל – בשל הצלילים הקקופוניים של שירה ונגינת פסנתר בלי כל תיאום שנשמעו בעת ביקור במשרדי המו"לים. כינוי זה זוהה עם מוזיקת פופ אמריקנית מהמחצית הראשונה של המאה העשרים.

 

המלחין מהסמטה

ג'ורג' גרשווין, מגדולי המוזיקאים האמריקנים בכל הזמנים צמח בסביבה הזו. הוריו, שניהם מהגרים מרוסיה, התחתנו בארצות הברית ושינו את שם המשפחה מגרשוויץ לגרשווין. ג'ורג' נולד ב-1898 בשם יעקב, שנתיים לאחר אחיו איירה (ישראל) שהיה בהמשך שותפו המצליח בכתיבת תמלילים לפזמונים פופולריים ולמחזות זמר, ואף השתתף בכתיבת אופרת פורגי ובס. משפחת גרשווין סבלה בעיות פרנסה, אך הקפידה – כמו משפחות יהודיות אחרות – להעניק לילדים סביבה תרבותית בורגנית, ובבית דיברו אנגלית ולא יידיש.

ג'ורג' מתואר בביוגרפיות כילד רחוב שהיה היפראקטיבי עד שנכנע לקסם הפסנתר שהגיע לבית המשפחה כשהיה בן 12. הוא התגלה ככישרון מולד והצליח לנגן בפסנתר ברגע שנגע בו. הוא למד פסנתר ובהמשך גם קומפוזיציה אצל מורים פרטיים, אבל למעט שני קורסים באוניברסיטת קולומביה מעולם לא למד מוזיקה באופן רשמי במוסד גבוה. במכתב פרטי סיפר אחד ממוריו כי הוא מלמד גאון הלהוט אחר ג'אז – עוד בטרם יצאה הקלטת הג'אז הראשונה ב-1917 – וכי הוא מנסה להעניק לו יסודות של מוזיקה קונצרטנטית מודרנית. גרשווין תר אחר מוזיקאים ומקורות השפעה שונים. הוא הושפע מהתאטרון היידי, התוודע למלחין ולפסנתרן לס קופלנד, ובתחילת 1915 פגש בניצוצות הג'אז הראשונים אצל מלחינים אפרו אמריקנים שהתמחו בסגנון 'סטרייד פיאנו' – סגנון שהיו בו ממאפייני סגנון הרגטיים, אך הוא היה חופשי ומורכב יותר וקשה לנגינה.
מאז ראה גרשווין את הצבע השחור כבסיס למוזיקה האמריקנית. במאבק שהתנהל בתקופה ההיא בין המלחינים הוואספיים האליטיסטיים והפסטורליים לבין המלחינים המודרניסטיים זכתה הקבוצה השנייה בבכורה, הן בתחום המוזיקה הגבוהה והן בתחום המוזיקה הפופולרית, והטמיעה במסורת השירים האמריקניים מרכיבים ומאפיינים אפרו אמריקניים.