אשתורי הפרחי כתב את המחקרים החלוציים על ארץ ישראל בשבתו בבית שאן, אבל מאחורי פעילותו עומדים פולמוסים שהתחילו עוד בילדותו והסעירו את העולם היהודי. סיפורו של ראשון חוקרי ארץ ישראל 

רבי אשתורי הפרחי – מחבר הספר כפתור ופרח העוסק במצוות התלויות בארץ ובמצוות הקרובות להן – לא היה מלומד ימי ביניימי רגיל. בשישים פרקי הספר לא הסתפק אשתורי בעיון נמרץ בדברי התלמודים, המדרשים והפרשנים אלא ביצע תצפיות משלו כדי להכיר את ארץ ישראל מכלי ראשון, כפי שהוא מעיד על עצמו: 

הן הייתי כשני שנים בגליל דורש וחוקר, ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים, לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל את הארץ ('כפתור ופרח', חלק ב', מהדורת חבצלת, ירושלים תשנ"ו, עמ' נ"ב). 

אם נכונים דבריו של טשרניחובסקי על היותו של האדם תבנית נוף מולדתו, הרי שאשתורי הפרחי הוא תבנית נופם של שלושה אזורים שונים. הוא גדל והתחנך באזורי ההתיישבות היהודית בפרובאנס, גורש משם וניסה להמשיך את חייו באראגון הספרדית, ולבסוף נדד לארץ ישראל, השתקע בה ובחר להקדיש לה את חייו ואת מחקרו. את תצפיותיו בארץ ישראל ניהל אשתורי בעזרת ידע מתקדם שהביא עימו מפרובאנס. גם ספריו האחרים של אשתורי מעידים על היותו גשר בין תבניות נוף (אולי תרבויות?) שונות. חוץ מכפתור ופרח אנו יודעים על שני חיבורים רפואיים שתרגם אשתורי לעברית, אחד מהשפה הלטינית ואחד מהשפה הערבית.

אפשר לראות את פעילות התרגום של אשתורי על רקע הקשר המשפחתי שלו ליעקב בן מכיר אבן תיבון (1307-1236), אחד המתרגמים החשובים בזמנו ונינו של יהודה אבן תיבון גדול המתרגמים של המאה ה-12. יעקב בן מכיר היה אסטרונום, מתמטיקאי וממציא, וההיסטוריון של המתמטיקה יקותיאל גינצבורג ראה אותו כאחד מארבעת המתמטיקאים הגדולים בעולם בזמנו. בספרו רובע ישראל תיאר בן מכיר בפירוט את חידושו למכשיר המדידה קואדרנט, שכינה בעברית רובע. הרובע היה רבע של אצטרולב שהשתמשו בו כדי למדוד זוויות הפחותות מ-90 מעלות. רובע העיגול החדש (Quadrans novus) שהמציא בן מכיר לא כלל חלקים נעים, ולכן היה קל לייצור ותרם להפצת המדידה המדויקת.

 

מתוך פולמוס

אשתורי הראה כי השימוש בכלי המדידה החדשניים בני הזמן יכולים לשמש לבירור שיסייע בקיום מדויק יותר של המצוות התלויות בארץ. השימוש של אשתורי בידע המדעי לפרקטיקה הלכתית הוא פורץ דרך, וכדי להבין אותו צריך לחזור לפולמוסים שהתקיימו בשנים שבהן שהה אשתורי בפרובאנס. 

למרות הקשר ההדוק בין הרמב"ם לבין יהודי פרובנס, כניסת כתבי הרמב"ם לפרובנס לוותה גם בהתנגדות. ב-1303 שלח חכם ממונפלייה בשם אבא מארי מכתב לרבי שלמה אבן אדרת, רשב"א, ובו יצא כנגד תומכי הפילוסופיה, ובראשם המלומדים ממשפחת אבן תיבון, שהסבירו חלקים מן התורה כאילו אין להבין אותם אלא כמשל וכאלגוריה. אבא מארי סיפר כי במונפלייה הפרשנויות האלגוריות הפכו קיצוניות במיוחד: מעמד הר סיני לא היה אלא משל, אברהם ושרה לא היו בני אדם ממשיים אלא סמלים לחומר וצורה, בני יעקב הם משל ל-12 המזלות וכן הלאה. 

אבא מארי קרא לרשב"א לתקן תקנה נגד לימודי הפילוסופיה ונגד הרפואה המסתמכת על אסטרולוגיה. רשב"א לא רצה להתערב בענייניה הפנימיים של קהילת מונפלייה, ולכן במכתב התשובה שלו ציין כי החליט להטיל חרם בברצלונה רק אחרי שיוטל חרם מעין זה במונפלייה. אבא מארי הסכים, כינס את בני הקהילה וניסה לדבר אל ליבם ולשכנעם להטיל את החרם. אחריו עלה יעקב בן מכיר אבן תיבון וסתר את דבריו, וכך לא נתקבלה שום החלטה, עד שאבא מארי כתב "יצאנו מן המעמד ההוא בערבוביה" ('מנחת קנאות', מהדורת דימיטרובסקי, עמ' תי"ח). מתיאור האירוע הזה ומתיאורים אחרים מצטיירת משפחת התיבונים כבעלת השפעה רבה במונפלייה ואף בערים נרבונה ופארפיניאן.

בסופו של דבר, למרות כשלון הניסיון להחרים את הפילוסופיה במונפלייה, בט' באב של שנת ה'ס"ה (1305) הטיל רשב"א חרם בברצלונה שאסר על לימוד חכמה יוונית לפני גיל 25 פרט לרפואה, וקרא לנהוג כבוד בדברי חז"ל. רשב"א קבע כי החרם חל גם ביתר קהילות ישראל.

המחלוקת נקטעה באופן טרגי עם גירוש יהודי צרפת בשנת 1306, אך פעילותו של אשתורי הפרחי מראה שהפולמוס הותיר את רישומו גם מחוץ לפרובאנס.