יום הכיפורים מתקרב. עוד מעט יימלאו בתי הכנסת מתפללים. מאז מלחמת יום הכיפורים תקיעת השופר נדמית לרבים כצפירת הסירנה ההיא, והבכי והתחנונים כזעקות השבר ההן. העמידה לפני בורא אור תהיה אותה העמידה שלפני יוצר חושך

האחד היה טנקיסט. הטנק שלו חטף פגיעה ישירה, ורק הוא הצליח להיחלץ ממנו, בוער כולו. בחודשים שבהם שכב דומם ופצוע בבית החולים הנצו הניצנים של תפיסת עולמו האמונית והרוחנית המיוחדת. השני היה נח"לאי. על פסגת החרמון שזה עתה נכבש גילה שחברו הטוב נהרג, והדבר מילא אותו בשאלות על אמונה, על ארץ ישראל ועל השלום שמלוות אותו עד היום. השלישי היה קצין צנחנים. במשך שעות זחל תחת אש בקרב החווה הסינית וחילץ פצועים, תוך שהוא שואב כוחות מאמונתו באדם.

זהו מסע בין שלושה אנשים שפגשו במהלך מלחמת יום הכיפורים את המוות, ונאלצו למצוא מולו תשובה רוחנית, איש איש ודרכו. זהו ניסיון לגלות את קווי המתאר של האמונה הצומחת מתוך האש והחורבות.

 

א-לוהים נמצא בשברון הלב

הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר) זצ"ל היה ראש בית המדרש ב'בית מורשה' ולאחר מכן ראש ישיבת 'שיח יצחק' שבאפרת, והיה הוגה דעות ייחודי, נאו-חסידי, בעל תפיסת עולם נועזת ומקורית. לפני כארבע שנים נפטר הרב שג"ר ממחלת הסרטן, והשאיר אחריו מורשת הגותית המתמודדת באומץ עם העולם הפוסט מודרני המפורק.

הרב שג"ר השתתף במלחמת יום הכיפורים כנהג טנק בקרב השריון בנאפח שברמת הגולן. כחצי שנה לפני המלחמה הוא נישא לרבנית מרים רוזנברג. "הוא גויס במוצאי החג, וכבר ביום ראשון עלה לרמת הגולן. הכוח שלהם טווח מן המארב כבר בתחילת המלחמה", היא מספרת לי בביתה שבאלון שבות. "הוא לא דיבר על זה כמעט. אני, כבת לניצולת שואה, חששתי לשאול. מצד אחד, חשוב לניצולים לדבר; מצד שני, כשאתה נוגע זה מביא למקומות קשים. הטנק שלו חטף פגיעה ישירה. הוא איבד את ההכרה והתעורר כשהתא שלו אפוף אש. הוא הצליח למלט עצמו בקושי רב מהטנק, חרוך בכל גופו, רגע לפני שהטנק החל לבעור בעוצמה. מאוחר יותר סיפר שמהטנק עלו להבות בגובה של כמה קומות ולא הייתה שום אפשרות לחזור פנימה כדי לחלץ פצועים. שניים מחבריו לספסל הלימודים נשארו בתוך הטנק. המחשבה שאולי היה יכול להציל אותם המשיכה כנראה לייסר אותו".

בסרט שצילם הרב מרדכי ורדי על הרב שג"ר, מספר הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, על הרגעים ההם: "טנקים סוריים דפקו אותם באותו סיבוב. פשוט צודדו עליהם וירו. היו רגעים שפשוט התפללתי. היה לי רק נשק אישי. המשכנו לנסוע, וגילינו את הפצועים מהטנקים הקודמים. הסורים ניסו לירות עלינו ולא פגעו. פתאום זיהיתי את הרב שג"ר. זו הייתה זוועה. ראית אדם עם פנים שרופות לגמרי במצב רע מאוד. לראות אותו בהלם קרב, כל כך פצוע, כל כך נואש, אתה רואה לאדם את המוות בעיניים".

הרב מדן העלה את הרב שג"ר לטנק, הוביל אותו לתאג"ד, ומשם הוא הועבר לבית החולים רמב"ם שבו שהה חודשים אחדים. "הייתה לו תקווה סמויה שאולי אנשי הצוות כן שרדו", מספרת הרבנית רוזנברג, "אבל שבועיים אחרי שאושפז בבית החולים הגיע אליו נציג של הרבנות הצבאית עם חפצים מזהים. ככה התברר לו גורלם. הוא הקפיד מאוד ללכת לאזכרות מדי שנה גם לאחר שהורי החיילים הלכו לעולמם. הילדים שלי אומרים שיום הדין שלהם היה בי"א תשרי, היום שבו חזר מהאזכרות. הוא היה אז נסער מאוד".

בספר 'פניך אבקש', המלקט דרשות שאמר הרב שג"ר בישיבת הכותל בתקופת מלחמת שלום הגליל, מובא הספד שנשא הרב שג"ר על אחד מתלמידיו שנפל בלבנון, בו אמר בין השאר:

והחיים יפים, ומול המוות מרגישים את יופיים יותר – האהבה שבין בני אדם, הרעות, הילדים, ואפילו סתם ללכת ולנשום את האוויר הזה תחת השמים הללו. הדשא שליד הטנקים המפויחים ירוק, ירוק מאוד, ומול הזוועה ועל ידה ניצב הא-לוהי החי והנושם, והאדם המוצל מאש תוהה ועושה חשבונו. ואוחז אותו מין רצון עז לכרוע ברך לא-לוהי באותו מקום ולצעוק מול השמים: לשם מה הזוועה? ומדוע לא יכול להיות אחרת? והשאלה העצובה יותר: למה הוא חש את הדברים האלו רק בצל המלחמה? למה רק בייסורים לומד הוא את הדרך אל קונו? (עמ' 214)

הרב יאיר דרייפוס, שותפו של הרב שג"ר להנהגת הישיבה עד לפטירתו וראש ישיבת שיח יצחק היום, מספר שהמלחמה הייתה אירוע אמוני מכונן עבור הרב שג"ר, שאמר כי מלחמת יום הכיפורים הייתה בשבילו אירוע דורי מכונן המקביל לשואה. את תפיסתו האמונית ביטא הרב שג"ר בכנס שנערך במלאות שלושים שנה לנפילת חברו שעיה הולץ הי"ד, שתועד בווידיאו: "התחושה שלי ביחס למלחמה היא לא רק התחושה של הכאב. זו תחושה של צל, של הסתר פנים, של שאלות. אני מודה ומתוודה, אני מניח שאנשים אחרים הם בדרגה יותר גבוהה ממני של אמונה, אבל אני מאמין שאמונה לא נובעת מכך שמחליקים שאלות. אולי האמונה נמצאת דווקא בקושיות שרבי נחמן אומר שאין עליהן תשובה. 'לב נשבר ונדכה א-לוהים לא תבזה' – א-לוהים נמצא דווקא בשברון הלב. שם יש נוכחות א-לוהית כפשוטו. תחושת השברון עצמה היא אולי נוכחות א-לוהית גבוהה ועליונה מכל נוכחות אחרת. אם כן, זה בעצם הלקח. הלקח הוא שהחיים לא מיצו את עצמם. תמיד אומרים שאדם אחד מספיק בזמן קצר מה שאחר מספיק בשנים ארוכות, אבל שוב, זה קשה לנו, החיים שלא נחיו". ובמלים עמומות, שהן אולי המפתח לתפיסתו האמונית, הוסיף: "למעשה, באיזשהו אופן מהופך, הייסורים, העוול שאולי חשים במצב הזה, דווקא הם עשויים להביא לסוג של אמונה. ואמונה מאוד עמוקה".