קרב קרני חיטין הוא עוד הוכחה לכך שלא תמיד עוצמת הצבא, גודלו ואפילו איכותו מכריעים את הקרב. פעמים רבות דווקא הלוגיסטיקה והטופוגרפיה משחוקת תפקיד מכריע במערכה, כפי שלמדו על בשרם אלפי צלבנים אומללים וצמאים למים

לאן נוסעים?

גן לאומי קרני חיטין
המקום שבו התחולל לפני מאות שנים הקרב ההיסטורי שהכריע את גורלה של ממלכת ירושלים הצלבנית

 

קרב קרני חיטין הוא אחד הקרבות הידועים והגורליים בתולדות ארץ ישראל. הבעיה היא שלא ברור בצד של מי אנחנו. הבחירה היא בין הנוצרים הצלבנים שכבשו את ארצנו לבין המוסלמים האיוּבִּים שכבשו את ארצנו. בתוך קלחת הקרב הנורא הזה לפחות אי אפשר להאשים אותנו – דבר נדיר ביותר במזרח התיכון, ובתולדות העם היהודי בכלל.

מאז הכיבוש הרומי ההיסטוריה הארץ ישראלית לא הייתה מגוונת במיוחד. בהתחלה היו כאן נוצרים ביזנטים, אחר כך מוסלמים, אחר כך נוצרים צלבנים, אחר כך שוב מוסלמים, לקראת הסוף הגיעו נוצרים בריטים, ורק ממש בסוף הגענו אנחנו. במהלך 1,600 שנות הפינג פונג האלה היה פרק זמן קצר והפכפך שבו הארץ לא ידעה להגיד אם היא נוצרית או מוסלמית.

 

הג'יהאד הראשון בציון

זה קרה בסוף המאה ה-12, כשצלאח א-דין החליט לעשות היסטוריה ולחסל אחת ולתמיד את הממלכה הצלבנית שעמדה לחגוג מאה שנות שלטון. עד אז נמנעו המוסלמים מלהתחכך יותר מדי בצלבנים, שכן האחרונים נודעו בעוצמתם הצבאית וביכולתם הייחודית במזרח התיכון להתבצר במצודות ולעמוד בכל מצור. הנוצרים יושבי הארץ והמוסלמים שמעבר לגבול הצליחו להסתדר איכשהו ואף חתמו על הסכמי שלום ארוכי טווח, אבל התרופפות השלטון הצלבני והתככים סביב הכס הנחשק של מלך ירושלים הפכו את הנוצרים לפגיעים במיוחד. המלך התקשה לנהל את הממלכה ואבירים שונים הרשו לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם. בלט במיוחד נסיך עבר הירדן השחצן והמופרע, אציל אשפתות בשם רֵנוֹ משָׁטְיוֹן, שהחזיק באורוותיו עשרות סוסים מדגם רנו ועלה לגדולה לאחר שנישא לקרובתו של המלך. הבחור היה פגע רע, בריון נטול רסן שערך מסעות שוד קטלניים ותקף שוב ושוב שיירות של עולי רגל מוסלמים שעברו בשטחו בדרכן למכה. לא עזרו איומיו של מלך ירושלים שהיה חתום על הסכם שלום והורה לו להחזיר את השלל. אדרבה, כטוב לבו בכסף ניסה רנו לכבוש אפילו את מכה ומדינה, מה שהביא את צלאח א-דין, השליט הכורדי שמשל ממצרים ועד סוריה, לקצה גבול הסבלנות.

תכנית חיסולה של הממלכה הצלבנית, כולל נקמה אכזרית במיוחד ברנו משטיון, נרקמה במשך זמן רב וכללה גיוס נרחב של מתנדבים מרחבי המזרח התיכון למלחמה נגד הכופרים הנוצרים. ככל הידוע הייתה זו הפעם הראשונה שבה מלחמה על ארץ ישראל הוכרזה כמלחמת ג'יהאד, ובזכות הכרזה זו הצליח צלאח א-דין לגייס לא פחות מעשרת אלפים פרשים ומספר דומה של רגלים ומשרתים שהיו מוכנים למות או לכבוש את ההר. התכנית הייתה פשוטה אך מתוחכמת: המוסלמים יפתו את הצלבנים לצאת ממבצריהם הבלתי ניתנים לחדירה, ואז יתקפו אותם בשדה הפתוח שבו למוסלמים יש יתרונות אחדים, ובהם יכולת תנועה זריזה על סוסים ערביים ומדי צבא קלילים בהרבה מהשריון הצלבני הכבד.

 

הפיתוי והטעות

שעת השין הגיעה בראשית 1187, כאשר צבאו הענק של צלאח א-דין פשט על אדמות רנו משטיון בעבר הירדן, הרס ובזז את התוצרת החקלאית וחיסל מכל הבא ליד ולחרב. רנו רתח מזעם אבל הבין את הטריק ולא התפתה לצאת ממצודתו. המוסלמים התבלבלו לרגע אך צלאח א-דין הציג את התוצאה כניצחון מזהיר על 'הנוצרי המסתתר' וכך הצליח לגייס עוד ועוד גדודי מתנדבים שזרמו אליו מסוריה וממצרים. שלושה חודשים תמימים עשו המוסלמים בנחלותיו של רנו משטיון כבתוך שלהם, עד שהחליטו להתקדם הלאה והטילו מצור על העיר טבריה. לאחר שהעיר נכבשה וגדודיו של צלאח א-דין החלו לפלוש פנימה לתוך ארץ ישראל הייתה הממלכה הצלבנית כמרקחה.

בראשית יולי 1187 התכנסה הנהגת הצלבנים – המלך, אבירי החצר הבכירים ומיטב קציני הצבא – למועצת מלחמה דחופה במצודה בציפורי. לא היה כמעט לוחם כשיר אחד שלא הוזעק למערכה, וכך תוך שלושה ימים התגודדו בציפורי כ-1,200 אבירים מאובזרים היטב עם סוס אציל, חרב מעוררת פלצות ורצון בלתי נשלט להסתער. בנוסף גויסו גם כמעט עשרת אלפים חיילים רגלים ועוד מספר לא ידוע של פרשים קלים בעלי כידוני הטלה וקשתות. כל זה אומר שעם כל הכבוד לצלאח א-דין ולג'יהאד, מול צבא כזה לא היה לו סיכוי ממשי לשרוד עם חבורת המתנדבים הבלתי מאומנת שלו. זה הזמן לספק ספוילר קטן ולומר שכבר הוכח כי בארץ ישראל הכרעה בעימות של "מעטים מול רבים" ו"חלשים מול גיבורים" אינה צפויה מראש. בחכמה שלאחר מעשה גם נוכל לומר כי טוב היו עושים הצלבנים לו נשארו במצודה בציפורי. מעבר להגנה שסיפק המבצר, היה להם שם גם שפע של מים ממעיינות סמוכים, ואם צלאח א-דין היה מחליט לתקוף אותם בציפורי היה עליו לצלוח כמעט ארבעים קילומטרים מייגעים מטבריה עם בדל מעיין בדרך שלא היה מספיק לו ולצבאו בימי הקיץ הלוהטים ההם. הצלבנים כבר ראו פעמים אחדות בעבר מה קורה לתנופת הלחימה של צבאות מוסלמיים מאולתרים המעבירים את הזמן במשחקי שש בש משעממים מול חומות בצורות – שבועות אחדים כאלה והחבר'ה מתפזרים איש איש לעיסוקו ולאוהלו. סבלנות, זה כל מה שנדרש מהם, אבל הצלבנים היו עצבנים, ואפשר גם שרנו משטיון – שהצליח לחמוק ממצודתו ולהצטרף לקבינט שבציפורי – היה בין הדוחקים לצאת להגנת טבריה ולנקום במוסלמים.