האם יש ביסוס במקורות היסטוריים אמינים לסיפור מגילת אסתר? האם הדמויות הדרמטיות שכל ילד וילדה בעם היהודי מתחפשים אליהן כבר מאות שנים חיו ופעלו בפרס הקדומה או שמא הן רק אגדה? מקורות מהתקופה מציגים תמונה מורכבת ומרתקת שבהתאם לרוח המגילה עשויה ללמד על דבר והיפוכו

מגילת אסתר היא עוף מוזר בגן החיות התנ"כי: א-לוהים אינו נזכר בה, אין שום גינוי להתבוללות, וחלק מרכזי בסיפור מתרחש בחג הפסח – אף כי חג זה כלל אינו מוזכר. חז"ל עמדו אף הם על שונותה של המגילה והתלבטו אם להכניסה לאסופה הקנונית של ספרי המקרא (מגילה ז.). נקודה מרתקת נוספת היא אמינותה ההיסטורית של המגילה: הבסיס ההיסטורי למגילה איתן ורעוע בו זמנית. את המסקנה הסופית בשאלה האם המגילה היא תיעוד היסטורי או מיתוס קדום שעבר גיור – גם אם לא לגמרי כהלכה – נשאיר לקוראים.

 

מהודו ועד כוש

נתחיל כמובן בהתחלה. תחילתו של פרק א' במגילת אסתר היא העוגן ההיסטורי של המגילה כולה: השם אחשוֵרוש מופיע במקרא גם בספרי עזרא ונחמיה הנחשבים היסטוריים לגמרי, והמלך אחשורוש מזוהה עם המלך האחמני חְשַיָארְשָֹא. בשושלת היוחסין מובאים שמותיהם של מלכי השושלת האחמנית בפרסית עתיקה וביוונית, וכשיש תיעוד עברי גם בעברית. המלך שהביא את השושלת ממעמד של מלכים מקומיים (שָׁאהּ) הכפופים לאימפריית מַדַי, למעמד של מלכי המלכים (שָׁאהַנְשָׁאהּ) הוא כורש הגדול, המוכר בהיסטוריה היהודית בזכות הצהרת כורש שאפשרה את שיבת ציון, ובהיסטוריה הכללית בשל הצהרת זכויות האדם הראשונה בתולדות האנושות. כורש היה פלורליסט ואפשר לכל אדם לעבוד את אלוהיו ולעשות כרצונו כל עוד אינו פוגע באחרים. בגליל כורש, המוצג כיום במוזאון הבריטי, מודה כורש לאל הבבלי מרדוכּ, מציין כי השיב לכל האלים את אנשיהם ובנה להם את מקדשיהם החרבים, ומבקש מכל האלים להיות מליצי יושר שלו בפני מרדוכ. יורשו של כורש היה בנו כַּנְבּוּזִי ואחריו בנו השני בַּרְדִיַּה או מתחזה – תלוי את מי שואלים, כפי שנראה בהמשך. ברדייה המתחזה לכאורה נרצח על ידי דריוֶש, בן הדוד מהענף המקביל של השושלת האחמנית. דריוש נשא לאישה את הוּטַאוּסַה בת כורש, ויחד הם הולידו את גיבורנו אחשורוש הראשון. אחשורוש השני מלך רק 45 ימים, ולכן ברור שאינו יכול להיות אחשורוש של מגילת אסתר.

היקף האימפריה – מהודו ועד כוש – מתאים למפות האימפריה האחמנית שבידינו. גם במפה מצוינים שמות פרסיים לצד שמות יווניים ועבריים. השם הודו מתייחס לעמק האינדוס – בפרסית עתיקה הינדוש – המדינה המזרחית ביותר באימפריה, וכוש או כושייה היא הנקודה הדרומית ביותר, בסודן של היום. 127 הוא מספר טיפולוגי החוזר גם במקומות אחרים במקרא ומחוצה לו ומציין מספר גדול, ולכן אין צורך או טעם לנסות להתאים אותו למספר יחידות השיפוט באימפריה האחמנית.

סצנת המשתה מתרחשת בשושן הבירה – בירת החורף של המלכים האחמנים. תל שושן נמצא עד עצם היום הזה ליד העיר שוש במחוז חוזסתאן שבאיראן. מחוז זה היה בימי קדם ממלכת עילם, שהייתה ממלכה חשובה לפני עליית האימפריה הפרסית. כאשר מונים המלכים האחמניים את מדינות מלכותם הם מתחילים תמיד בשמות פרס, מדי ועילם וממשיכים משם. גם את בירותיהם קבעו המלכים האחמנים בבירות הממלכות החשובות שכבשו: אַחְמְתָא, בִּירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּא, המוזכרת בעזרא (ו', ב') וידועה היום בשם המדאן, ושושן בירת עילם המוזכרת גם היא בספרי עזרא ונחמיה. מלבד זאת הייתה גם בירה בפרס בשם פארסא, היא פרספוליס של היום. מדינת פרס היא היום מחוז פָארְס שבאיראן. שושן הייתה כנראה הבירה המפורסמת ביותר של האימפריה, כי בכתבי ההיסטוריונים היוונים מזכירים רק אותה.

 

מלך טיפש?

המגילה נפתחת בסדרת משתאות שערך אחשורוש. המלכים האחמנים עצמם אינם מתעדים משתאות, אך תיאורי המשתה מתאימים למה שאנחנו מכירים מכתבי ההיסטוריונים היווניים: הן הפאר הרב של הארמון – העמודים, הבדים המקשטים את האולם וכלי הכסף והזהב – והן השתייה המופרזת. הרופא וההיסטוריון היווני קטסיאס, שחי שנים אחדות בארמון האחמני, מתלונן על כך שלא נותנים לו לשתות מכלי חרס כמו בן תרבות, כי אצל הפרסים השקיית אורח מכלי חרס היא עלבון ושותים רק מכלי כסף וזהב. ההיסטוריון היווני המפורסם הרודוטוס מספר כי לאחר קרב שאחשורוש נחל בו תבוסה טבעה אחת מספינותיו מול נחלתו של אציל יווני, והלה התעשר מאוד מכלי הכסף והזהב שנסחפו לחוף. הרודוטוס גם מספר כי המלכים האחמנים השתדלו לקבל החלטות בעת שכרותם ולאשר אותן כשהם פיכחים, ואם בטעות קיבלו החלטה בפיכחות הם היו מאשרים אותה כשהם שיכורים. דבר זה יכול להסביר מעשים שנראים לנו תמוהים, כמו ההחלטה לגרש את ושתי שהתקבלה בשכרות, והישיבה לשתות מיד לאחר מתן הפקודה להרוג את כל היהודים.

היכרות עם שפתם ועם מנהגיהם של המלכים האחמנים יכולה לעזור לנו להבין מקרים נוספים שבהם נדמה כי אחשורוש מתנהג בטיפשות. למשל, המלך כנראה אינו יודע קרוא וכתוב, שכן הוא מצווה כי יקראו לפניו מספר הזיכרונות (אסתר ו', א'). ההסבר לכך פשוט: בעת העתיקה ידיעת קרוא וכתוב הייתה מוגבלת לאנשים שזהו מקצועם. המלך אינו אמור לקרוא ולכתוב אלא לשלוט ולהילחם.

טיפשות נוספת, לכאורה, היא היעתרותו של המלך לבקשת המן להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים ושללם לבוז, אך סירובו להצעה כי המן ישלם לו על כך ואמירתו: "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ, וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (שם, ג', י"א). כאן יש הסבר פסיכולוגי והסבר לשוני. ההסבר הפסיכולוגי נמצא בכתבי הרודוטוס. גם שם מסופר על אדם עשיר שאירח ברוחב לב את כסרכסס, הלוא הוא אחשורוש, ואת כל חילו, ורצה לתרום את כל כספו לצד הפרסי של המלחמה ביוונים. אחשורוש סירב להצעה ואף נתן למארחו סכום כסף שישלים את הכסף שבאוצרו לסכום עגול כדי לא להיות חייב לו. מאוחר יותר, כאשר אותו נדיב ביקש מאחשורוש לקחת רק ארבעה מחמשת בניו למלחמה ולהשאיר לו אחד שיטפל בו בזקנתו, זעם אחשורוש על כפיות הטובה, ציווה לבתר את הבן שעבורו ביקש האב פטור וכל הצבא צעד בין שני חלקי הגופה. ייתכן שגם בסיפור המגילה אחשורוש לא רצה להישאר חייב להמן ולכן ויתר על הכסף. ההסבר השני קצת פחות דרמטי: בפרסית עתיקה, הדרך המקובלת ביותר לומר "עשיתי" היא "עשוי לי", ובדומה לכך "אכלתם" – "אכול לכם", ו"נתת" – "נתון לך". ועל כן, בתרגום מעברית לפרסית עתיקה ובחזרה לעברית נקבל "הכסף נתת". כלומר, תן לי את הכסף ותוכל לעשות בעם כטוב בעיניך (על בקיאותו של מחבר המגילה בשפה הפרסית ראו מסגרת).