גנגסטרים, מאפיונרים, סוחרי סמים, מבריחי אלכוהול, מנהלי הימורים ואפילו רוצחים. הקהילה היהודית של ניו יורק בראשית המאה העשרים כללה- לצד אישים חשובים, מכובדים ומהוגנים בכל תחומי העשייה הציבורית- גם כמה מראשי ארגוני הפשע

יהודי ניו יורק העלו לאורך השנים תרומה משמעותית בתחומי התרבות, האמנות, המדע, הרפואה והעיתונות. תחום פחות מוכר שבו הייתה ליהודים השפעה ניכרת הוא עולם הפשע המאורגן. פשיעה יהודית מאורגנת היא חלק מההיסטוריה של ניו יורק, והתעלמות מעובדה זו יוצרת תמונה מעוותת של החוויה היהודית בעיר. ניו יורק, שבה נמצא הריכוז היהודי הגדול ביותר בארצות הברית, כללה גם את המספר הגבוה ביותר של פושעים יהודים ושל כנופיות יהודיות.

 

פריחה בחסות היובש

על אף שגנגסטרים יהודים אחדים היו ידועים לשמצה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, רק עם חקיקת האיסור על אלכוהול ב-1920 נוצרו עבור המאפיונרים היהודים מניו יורק הזדמנויות שאפשרו להם להשיג השפעה וחשיבות. ב-1919 אשררו כל מדינות ארצות הברית תיקון לחוקה שאסר ייצור, מכירה או הובלה של משקאות משכרים, והחוק נכנס לתוקף ב-1920. מרגע זה נראה היה שכל אמריקני מעל גיל 12 הרגיש שהוא חייב לשתות אלכוהול. תוך שנה אחת צצו ברחבי ארצות הברית יותר ממאתיים אלף מסבאות בלתי מורשות שנקראו בלשון נקייה 'ספיק איזי' ו'חזירים עיוורים'. 'תקופת היובש' – כפי שכונו השנים 1920-1933 שבהן התקיים האיסור על האלכוהול – העניקה לצעירים מפוקפקים וקשוחים הזדמנות להרוויח סכומי עתק. כך נוצרו התארגנויות גדולות של מבריחים, ובראשם בניהם חסרי הרחמים ופורעי החוק של מהגרים אירים, איטלקים ויהודים, שסיפקו משקאות אלכוהוליים כדי לרוות את צימאונה של אמריקה. ההכנסה השנתית מענף האלכוהול הבלתי חוקי עמדה על מאות מיליוני דולרים בשנה.

על אף שהיהודים היוו פחות מארבעה אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית, מחצית מהמבריחים הגדולים באמריקה במהלך תקופת היובש היו יהודים. הם התבלטו ביכולתם לנצל את התוהו ובוהו ששרר בתקופה זו, את האכיפה הבלתי מספקת של החוק, את חוש העסקים החריף שלהם, את יכולתם הארגונית ואת קשיחותם. בניו יורק, שבה חיו 1.6 מיליון יהודים – כ-45% מכלל יהודי ארצות הברית – היו גנגסטרים וראשי ארגוני פשע יהודים יותר מאשר בכל מקום אחר, והעיר אף ייצאה גנגסטרים ומנהיגי כנופיות יהודים לערים אחרות. לדוגמה, בראש 'כנופיית הארגמן' הידועה לשמצה שפעלה בדטרויט עמדו האחים ברנשטיין, יהודים ניו יורקים.

 

הצאר היהודי

האיש שעמד מאחורי העולם התחתון של ניו יורק לא היה גנגסטר במובן הרגיל של המלה, הוא היה מהמר מקצועי בשם ארנולד רוטשטיין. שמו נחרט בזיכרון הלאומי האמריקני כמי שהטה את תוצאות אליפות הבייסבול ב-1919, והוא נחשב לאבי הפשע המאורגן בארצות הברית. רוטשטיין, אדם בעל אינטלקט, דמיון ואנרגיה יוצאים מגדר הרגיל, שינה את פניו של הפשע האמריקני והעביר אותו מגנבות קטנות לעסקים גדולים. הוא נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית אמידה, אך בחר בנתיב הבלתי חוקי כדי להגיע לעושר ולתהילה. במהלך שנות העשרים של המאה העשרים הקים רוטשטיין את אימפריית ההימורים הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בארצות הברית, עמד מאחורי עסק של איגרות חוב גנובות בסך מיליון דולר, שלט במרבית כנופיות הפשע של ניו יורק, ועסק בסחר בסמים ובהברחות. מעלליו זיכו אותו בתואר 'הצאר של העולם התחתון'. הסופר דיימון ראניון כינה את רוטשטיין 'המוח' ועיצב בדמותו את הגיבור הראשי במחזמר 'ברנשים וחתיכות', והסופר פרנסיס סקוט פיצג'רלד הנציח אותו בספרו 'גטסבי הגדול' בדמות המהמר מאיר וולפסהיים.

רוטשטיין השתלב בקלות בכל מעגל חברתי שבו מצא את עצמו – פוליטיקאים ואנשי ממשל, בנקאים או בטלנים. בשנות העשרים הוא העסיק גנגסטרים ניו יורקים – יהודים ולא יהודים -שמאוחר יותר הפכו מפורסמים בעצמם, ובהם ג'ק 'רגליים' דיאמונד, צ'רלי 'לאקי' לוצ'יאנו, פרנק קוסטלו, מאיר 'איש קטן' לנסקי, בנג'מין 'באגסי' סיגל, לואיס 'לפקה' בוכהלטר, ארתור 'דאץ' שולץ' פלגנהיימר וואקסי גורדון. רוטשטיין שניהל עסקי פשע נרחבים אך לא ישב בבית הסוהר אפילו יום אחד, נורה ונהרג ב-1928 במהלך משחק קלפים בהיותו בן 46 בלבד. מתוך כבוד לאביו זכה ללוויה יהודית אורתודוקסית והרב ליאו יונג אף הספיד אותו.

 

היורשים

לאחר מותו של רוטשטיין חולקו עסקי הפשע שלו וחלקם עבר לבני טיפוחיו היהודים. הברחת משקאות חריפים עברה לידי ואקסי גורדון, דאץ' שולץ, באגסי סיגל ומאיר לנסקי, ואילו לפקה בוכהלטר התמקד בסחיטת איגודים מקצועיים. רוטשטיין לימד אותם שלדולר יש לאום אחד ודת אחת – הרווחים – ולכן עדיף שיימנעו ממלחמות על טריטוריה וייצרו בריתות תוך התעלמות משיקולים אתניים. אחדים מהם הפנימו את הלקח הזה ובהמשך דרכם אכן שיתפו פעולה בעסקים בלתי חוקיים.

אחרי מותו של רוטשטיין ניתן היה למצוא בין הגנגסטרים הבולטים של ניו יורק את תלמידיו לשעבר. ואקסי גורדון, שנולד ב-1888 כאירווינג וכסלר, החל את קריירת הפשע שלו ככייס. מספרים שהוא זכה לכינוי 'ואקסי' בשל יכולתו לשלוף בקלות ארנקים מהכיסים כאילו הם מצופים בשעווה (wax). הוא ישב בבית סוהר תקופה מסוימת, ואחרי שהשתחרר חזר ללואר איסט סייד של ניו יורק והיה סוכן הימורים, סוחר סמים, שובר שביתות וסוחט באיומים. הוא נעצר והורשע פעמים אחדות. ב-1920 החל ואקסי להבריח אלכוהול בעזרת הלוואה שקיבל מרוטשטיין, וב-1925 הוא כבר היה יצרן בירה ואחד המבריחים הגדולים ביותר של החוף המזרחי. רווחיו אפשרו לו לקנות בתי מלון, להפיק מופעים בברודווי, לשכור דירה בת עשרה חדרי שינה בשדרת ווסט אנד בניו יורק ולהחזיק משרתים. גורדון לא שילם מס הכנסה. הכנסותיו בשנים 1930-1931 הסתכמו ב-1,616,690 דולר, והוא שילם עליהן מס הכנסה בסך עשרה דולרים בלבד. הוא הורשע בהעלמת מס, נשפט לעשר שנים בבית הסוהר ונקנס בסכום של שמונים אלף דולר. ואקסי השתחרר מבית הסוהר ב-1940, לאחר שחלק מעונשו נוכה בגין התנהגות טובה. ב-1951, בגיל 63, הוא נעצר שוב והורשע בסחר בסמים. הוא מת מהתקף לב בבית הסוהר ב-1954.

דאץ' שולץ נולד ב-1902 למשפחה ממוצא יהודי גרמני. הוא זכור כאחד הגנגסטרים האקסצנטרים, הקמצנים והאכזרים ביותר בתקופת היובש. חבריו כינו אותו 'דאץ' שולץ' בגלל שהזכיר להם חבר רצחני בכנופיית הברונקס בתחילת המאה העשרים. היו מעט מאוד גנגסטרים, לרבות אנשיו שלו, שחיבבו וכיבדו אותו. לשולץ הייתה שיטה פשוטה להיפטר מאויביו: הוא רצח אותם. בזכות יעילותו בתחום זה נחשב לאחד המאפיונרים הגדולים בניו יורק כבר בגיל שלושים. הוא שלט בעסקים בלתי חוקיים בשווי של יותר מעשרים מיליון דולר, ובכללם המסחר הלא חוקי בבירה בברונקס, האיגודים המקצועיים, ההימורים, וסחיטת סכומי כסף גדולים ממסעדות ניו יורק.

אפילו בשעות האחרונות לחייו הטיל דאץ' שולץ פחד גדול על סביבותיו. הפרמדיק שהגיע מזירת הפשע שבה נורה השיב לשולץ 10,000 דולר שזה נתן לו כדי לוודא שהטיפול בו יהיה הטוב ביותר. שולץ בתמונה מ-1935 | מאוסף ספריית הקונגרס

ב-1935 החל תומאס דיואי, התובע של ניו יורק, לחקור את עסקיו של שולץ בתחום סחיטת המסעדות. שולץ זעם על כך ונשבע להרוג את דיואי. שותפיו לפשע חששו שבעקבות רצח דיואי יקום נגדם כל הממשל הפדרלי ויהרוס את עסקיהם, וכדי למנוע זאת החליטו לחסל את שולץ. ב-23 באוקטובר 1935 סעד שולץ עם שני שומרי ראשו ב'פאלאס צ'ופ האוס' בניוארק. שולץ נכנס לשירותי הגברים בדיוק כאשר שני רוצחים שכירים, צ'ארלי וורקמן ומנדי וייס, נכנסו למסעדה. הם אמרו לברמן להתכופף וריססו את אנשיו של דאץ' באמצעות רובה ציד ואקדח. לאחר מכן נכנס וורקמן לשירותים וירה בשולץ שעמד במשתנה. שולץ מת מפצעיו בבית החולים, לא לפני שביקש לראות כומר. הוא הוטבל לנצרות ועבר את הטקסים שלפני המוות כפי שנהוג בכנסייה הקתולית.

מאיר לנסקי ובנג'מין סיגל היו חברי ילדות שנותרו קרובים זה לזה כל חייהם. לנסקי, שנולד בפולין ב-1902, הגיע לארצות הברית עם הוריו כשהיה בן עשר. למרות שעזב את בית הספר בגיל 15 אהב מאוד לקרוא. סיגל נולד בניו יורק ב-1906 והפך למאפיונר ארכיטיפי מהסרטים: נאה, חמום מוח, שאפתן וחסר רחמים. הוא היה כל כך פזיז ואלים שאנשים אמרו שהוא 'באגס' – משוגע בסלנג – ולכן כונה באגסי. סיגל שנא את הכינוי ואף אחד לא העז לקרוא לו כך בנוכחותו. יחד הפכו לנסקי וסיגל לשילוב מזרה אימה; לנסקי היה המוח וסיגל הכוח. ב-1921 גייסו השניים קבוצה מיומנת של אקדוחנים שתפקידה היה לאבטח את העברתם של משלוחי אלכוהול לא חוקי. הם גם סיפקו למאפיונרים מכוניות ומשאיות גנובות, נהגים ואבטחה. המשטרה קראה לכנופיה הזו 'המאפיה של באגס ומאיר'. סיגל היה אז בן 15 ולנסקי בן 19. על אף שלנסקי העדיף משא ומתן על אלימות, בעת הצורך השתמשה הכנופיה גם באלימות, בהפחדה וברצח. ב-1928 כללה הפעילות של סיגל ולנסקי גביית דמי חסות ממועדוני לילה, אספקת 'חיילים' למאפיונרים האיטלקים לאקי לוצ'יאנו ופרנק קוסטלו, בריונות בקרב איגודים מקצועיים, ומדי פעם גם מעשי שוד מזוין, גנבות וסחר בסמים. מאיר לנסקי נפטר ממחלת הסרטן ב-1983. לסיגל האיר המזל פנים מעט פחות: מתנקש ירה בו למוות ב-1947 כשישב בסלון אחוזתה של חברתו וירג'יניה היל בבוורלי הילס.

לואיס בוכהלטר נולד בלואר איסט סייד ב-1897. בבית משפחת בוכהלטר היו 11 ילדים, חלקם מנישואין קודמים. אמו כינתה אותו ביידיש לפקה'לה – לואי הקטן – וכך הודבק לו הכינוי 'לפקה'. אחד מאחיו היה רב, אחר רופא שיניים, ואחות אחת הייתה מורה. אחיו של לפקה הציעו לו לממן לו לימודים בקולג' אך הוא לא היה מעוניין בכך. הוא עזב את בית הספר בגיל 15 וחבר אל ג'ייקוב 'גורה' שפירו, בריון קולני וזועף ששקל תשעים קילוגרם. השניים היו לשותפים קרובים במשך שלושים שנה. תחום ההתמחות של לפקה היה ניצול לא חוקי של איגודים מקצועיים. הוא פיקד על צבא של גנגסטרים שסחטו מקרבנותיהם מיליוני דולרים. כלי הנשק שלהם היו חומצות הרסניות, אלות, סכינים, אש, דוקרני קרח ואקדחים. המעטים שהתנגדו לכנופיה או העזו לפנות למשטרה סבלו הרס, כוויות חומצה, פגיעות גופניות ורצח. ב-1930 שלט בוכהלטר במגוון רחב של ענפים ואיגודים מקצועיים בניו יורק, לרבות נהגי המאפיות והקונדיטוריות, הכובענים, עובדי ענף הטקסטיל, ההנעלה, שוק העופות, המוניות, מפעילי הסרטים ונהגי משאיות הפרוות. לפקה עסק גם בסחר בסמים ותוך זמן קצר הפך לאחד היבואנים והמפיצים הגדולים ביותר של הרואין, קוקאין ואופיום באמריקה. ב-1944 הורשע בוכהלטר ברצח ונידון למוות. הוא הומת באמצעות כיסא החשמלי בבית הכלא סינג סינג, והיה היחיד מבין ראשי המאפיה בארצות הברית שהומת כך עד היום.