נפוליאון בונפרטה היה מהדמויות המרתקות בכל הזמנים. לצד מהלכים צבאיים ופוליטיים דרמטיים שעיצבו את אירופה לתמיד, ניסה המצביא הדגול שהכתיר עצמו לקיסר להגדיר מחדש את מקומם של היהודים באימפריה החילונית שהקים. לשם כך הקים מחדש — לא פחות ולא יותר — את הסנהדרין

דמותו של נפוליאון בונפרטה ריתקה את הדמיון היהודי במאתיים השנים האחרונות. הפולקלור ייחס לנפוליאון הערכה ואהדה ליהודים, ובבית הכנסת 'החורבה' בירושלים אף נתלתה בחגים ובאירועים מיוחדים פרוכת שנתפרה, כך נטען, ממעילו של נפוליאון. באירופה התפרסמו בראשית המאה ה-19 שמועות על הבטחתו של נפוליאון להקים מדינה עצמאית ליהודים "יורשיה החוקיים של פלשתינה". על פי הסיפור החסידי נפוליאון התייחד עם המגיד מקוז'ניץ – כשהוא מחופש לאדם פשוט – וזה חזה את מפלתו.

ואכן, נפוליאון לא היה אדיש כלפי היהודים. נקודת השיא ביחסיו עם יהודי דורו הייתה כינוסה של הסנהדרין – אספה בת 71 משתתפים וביניהם גדולי הרבנים בצרפת ובשטחים שכבש – בראש חודש אדר תקס"ז (9.2.1807), ופרסומן של תקנות הסנהדרין שנה אחר כך. כינוס זה, כמו גם יחסו של נפוליאון ליהודים בכלל, נותרו שנויים במחלקת. היו מי שראו בהם ביטוי לשוויון הזכויות שהוענק ליהודים ולתפיסתם כחלק אינטגרלי מהמדינה המודרנית; ומנגד היו ראו בהם ניסיון להכפיף את ההלכה ואת הרבנים לחוקיה של המדינה הנפוליאונית, ואפילו ניצן ראשון לתנועה הרפורמית.

כדי לבחון את יחסו של נפוליאון ליהודים, את ציפיותיו מהם ואת האופן שבו תפסו היהודים ציפיות אלה והתמודדו עמן, עלינו לבחון תחילה את מקומם של היהודים במהפכה הצרפתית. שכן, אף על פי שנפוליאון הנהיג בצרפת משטר אוטוקרטי ואף הכתיר את עצמו לקיסר, הוא היה תוצר – ומבחינות רבות אפילו המשך ישיר – של המהפכה הצרפתית.

 

חירות? שוויון? אחווה?

בסוף המאה ה-18 התגורר הרוב הגדול של יהודי צרפת, כארבעים אלף איש, באזורי אלזס ולורן. היו אלה יהודים אשכנזים ממוצא גרמני, שפתם הייתה יידיש ואורח חייהם היה יהודי מסורתי. הקהילה היהודית הייתה ישות אוטונומית, בדומה לקהילות היהודיות לכל אורך ימי הביניים, ורבים מבניה עסקו במקצועות שנחשבו יהודיים טיפוסיים: מסחר זעיר והלוואה בריבית. שתדלנים ייצגו את היהודים בפני השלטון, ואלה השתייכו בדרך כלל לקבוצת עילית כלכלית קטנה אשר עסקה באספקה לצבא, התגוררה בערים ונהנתה ממעמד כלכלי גבוה מעט יותר. היהודים היו רחוקים ומנותקים ברובם מזירת התרחשותם של האירועים המהפכניים בפריז ובוורסאי בקיץ 1789 ולא נטלו חלק במהפכה.

המהפכה הצרפתית טמנה בחובה סכנות ואתגרים לא פשוטים להמשך הקיום היהודי. ברוח עקרנות החירות, השוויון והאחווה של המהפכה ניסח הרוזן דה קלרמון-טונר את מעמדם של היהודים בצרפת המהפכנית במשפט המפורסם: "מן היהודים כאומה יש לשלול את הכל, אולם ליהודים כפרטים יש לתת את הכל". משמעות הדבר הייתה שוויון מלא ליהודים בפני החוק, אך בד בבד גם ביטול האוטונומיה הקהילתית. גישה זו לא הייתה ייחודית כלפי היהודים; הכנסייה הקתולית הייתה אחד מהגורמים שנפגעו באופן קשה ביותר מהמהפכה בשל הפרדת הדת מהמדינה ב-1793 ובשל השתלטותה של המדינה על הרכוש שהיה שייך עד אז לכנסייה. אין סיבה לפקפק אפוא בכנות דבריו של סרף בר, השתדלן של יהודי אלזס, שאמר למלך לואי ה-18 לאחר שהושב לשלטון בעקבות תבוסתו של נפוליאון ב-1815, כי הוא ואחיו היהודים מעולם לא תמכו במהפכה. עם זאת, במהלך התקופה הנפוליאונית היו הדברים מורכבים יותר.

 

מגעים ראשונים באיטליה

המפגש הראשון בין נפוליאון ליהודים לא התרחש בצרפת אלא דווקא על אדמת איטליה. בשנים 1796-1797 הנחיל נפוליאון תבוסה מוחצת לצבאות האוסטריים באיטליה בסדרת קרבות מזהירים וכבש כמעט את כל שטחה של איטליה כשהוא רוכש לעצמו מוניטין של מצביא ומהפכן. נפוליאון שינה את המשטר בשטחים הכבושים על פי המודל הצרפתי, ובכלל השינויים הפוליטיים והחברתיים שערך נכלל גם שוויון זכויות ליהודים. רבים מיהודי איטליה, בעיקר אלה שהתגוררו במדינת האפיפיור – אזורים במרכז איטליה ובצפונה שהיו בשליטתו של הכס הקדוש – חיו בצלו של שלטון עריץ מדכא. נפוליאון נתפס על ידם כמי ששחרר אותם מעולו של שלטון זה והם קיבלו אותו בשמחה והפגינו רגשות פרו צרפתיים עזים. כך למשל תיאר את הכיבוש הצרפתי ואת התנהלותם של הכובשים כלפי היהודים יהודי אלמוני מהעיר אנקונה שבמדינת האפיפיור:

אחר כל זאת תשועת ה' היה כהרף עין ונהפך את האבל לשמחה, כי בא השמועה לתוך הגטו כי הצרפתים הם קרובים לעיר … ותחי רוחנו וחזרה נפשותינו בקרבנו כאשר היינו כולנו כמו מתים. הדבר האמת היא כי תהילות לא-ל יתברך נכנסו בעיר הצרפתים במרוצה גדולה, מנשרים קלו ומאריות גברו … אחר הדברים האלה לביאתו של גואל איטליה, הלוא הוא ראש הצבא הגדול חלק טוב ישמרו הא-ל, נהפכה נימוסי העיר הזאת כי נעקרה דתי החקירה [האינקוויזיציה], ברוך המקום שעקרה, ונהרסה שאר בתי דינים שלהם, ברוך המקום שהרסם … והתחיל השר צבא לחדש כל נימוסי העיר – אשר מקודם היו בלי אמת משפט כי בעוול ובמרמה – להתקין תורת אמת, משפט וצדקה, והכריז וגזר מקודם חירות וחברותא (ברוך מבורך, 'נפוליאון ותקופתו – רשומות ועדויות עבריות של בני הדור', עמ' 31-33).

אולם לצד ההתלהבות וההתרגשות מפריצת חומות הגטו הציב שוויון הזכויות שהוענק ליהודים – וליתר דיוק שוויון החובות שבא עם שוויון הזכויות – אתגרים לא מוכרים בפני החברה היהודית. הד לאתגרים אלה מתגלה בשאלות שהופנו לרבי ישמעאל הכהן ממודינא, גדול פוסקי ההלכה באיטליה בתקופת הכיבוש הצרפתי, מקהילת מנטובה. שערי הגטו היהודי במנטובה נהרסו בטקס רשמי בינואר 1798, דגל המהפכה הונף בכיכר המרכזית שלו ושניים מראשי הקהילה היהודית צורפו למועצת העיר. מציאות חדשה זו משתקפת בשאלות לרבי ישמעאל:

בהיות ששני יהודים הם מן המנויים לאנשי עצה, ואיתרע מילתא שהוקבע מהם יום שמחה וששון ביום שבת קודש אחד, אשר בו הולכים כל אנשי העצה בקרון למקום הוועד שלהם לכבוד ולתפארת. ואנשי העצה רוצים שגם השני יהודים ילכו גם המה במרכבה. בכן נשאול נשאל מעמדי אם יש הוראה להיתר, באשר חוששים שיהיה קשה הדבר לאישתמוטיה מנייהו [להשתמט מהם] (שו"ת זרע אמת חלק ג', הלכות שבת, סימן ל"ג).

שאלות מסוג זה, שבאיטליה היו נדירות יחסית, הפכו לשאלות קיומיות עבור יהדות צרפת כולה עם שובו של נפוליאון לצרפת.

 

מחיר השוויון

באוגוסט 1799 שב נפוליאון לצרפת לאחר מסע מלחמה כושל במזרח התיכון. למרות זאת הוא מונה למפקד הצבא בשל כישלונותיהם של המצביאים הצרפתים בקרבות מול צבאות הקואליציה האירופית שהונהגה על ידי רוסיה, בריטניה ואוסטריה. זמן קצר אחר כך, בתשעה בנובמבר 1799, ה-18 בברימר על פי הלוח המהפכני (ראו מסגרת), תפס נפוליאון את השלטון ומינה עצמו לקונסול הראשון, וחמש שנים מאוחר יותר, בדצמבר 1804, הכתיר עצמו לקיסר.

על אף שבצעדים אלה ביטל נפוליאון למעשה את הישגיה המדיניים של המהפכה הצרפתית והחזיר את צרפת לשלטון יחיד ובהמשך אף לשלטון מלוכני, הוא נשאר נאמן להישגים אחרים של המהפכה ובראשם השוויון בפני החוק, ובכלל זה גם שוויונם של היהודים. המדינה הנפוליאונית הייתה מדינה ריכוזית שהכפיפה את כל הפעילות המדינית, החברתית והתרבותית למרותו של השליט באמצעות חקיקה ומנגנון שלטון מסועף ויעיל. כחלק ממגמה זו חתם נפוליאון על הסכם קונקורדט עם הכנסייה ובו נקבע כי הדת הקתולית היא הדת השלטת במדינה, אך הוא הותיר בידיו את מינוי אנשי הכמורה ובכך הביא לכפיפות למעשה, גם אם לא להלכה, של הדת למרותו. הסכם זה אפשר לנפוליאון לרתום את הכנסייה הצרפתית לפיתוחה ולקידומה של צרפת.

עקרונות אלה עיצבו גם את מדיניותו של נפוליאון באשר ליהדות וליהודים: הכרה ביהודים כאזרחים שווי זכויות ורצון לרתום אותם לקידומה ולשגשוגה של צרפת. אולם ההיסטוריה היהודית הארוכה של קיום קהילתי מקביל, מעין מדינה בתוך מדינה, העמידה בסימן שאלה את אפשרותו של שילוב זה.

כאשר הוגשו לנפוליאון ב-1806 תלונות שנוסחו על ידי עורכי דין שונאי ישראל מאלזס על כך שהיהודים ממשיכים להלוות בריבית קצוצה, עלתה שאלת השתלבותם של היהודים במדינה הנפוליאונית. בעקבות תלונות אלה החליט נפוליאון לכנס 'אספת מעמדות' יהודית בפריז. האספה נועדה "לתאם את אמונתם (של היהודים) עם חובותיהם כצרפתים" (שם, עמ' 79). בפני האספה, שאליה הצטרפו גם נציגים יהודים מהאזורים המשוחררים באיטליה, הוצגו תריסר שאלות שנועדו לבחון האם ובאיזו מידה מסוגלים היהודים על פי דתם להיות אזרחיה של מדינה לא יהודית. התשובות אמורות היו לחייב את היהודים ולכפוף את ההלכה היהודית לחוקיה של המדינה הריכוזית ולצרכיה.

זמן קצר אחר כך, בספטמבר 1806, הכריז נפוליאון על כינוסה של אספת רבנים שכונתה 'הסנהדרין', וזו הייתה אמורה להפוך את החלטותיה החילוניות של אספת המעמדות למחייבות מבחינה דתית. בראש הסנהדרין, שהתכנסה בפברואר 1807, עמד הרב יוסף דוד זינצהיים – ראש ישיבה בבישהיים, רבה של שטרסבורג ומהגדולים שבבעלי ההלכה של הדור. רבי ישמעאל הכהן ממודינא, גדול הפוסקים האיטלקים, הוזמן גם הוא להשתתף בסנהדרין, אך מפאת גילו המופלג הוא הסתפק בחוות דעת הלכתית מפורטת ששלח ולא הגיע פיזית לפריז. בין המשתתפים האחרים היו הרב אהרן וירמיש, תלמידו של רבי אריה לייב גינצבורג בעל 'שאגת אריה', ראש ישיבה במץ ולימים רבה של העיר, הרב ישראל כרמי מרג'ו אמיליה ורבי אליהו אהרן לאטיס מסוויליאנו שבפיימונטה. לסנהדרין נאספו אפוא הדמויות הרבניות המרכזיות מצרפת, מחבל הריין ומצפון איטליה.

רבני הסנהדרין השתייכו כולם לזרם שכונה מאוחר יותר 'אורתודוקסי'. נציגים מקהילת 'עדת ישורון' מאמסטרדם, שפרשה מהקהילה הממוסדת והכניסה שינויים ו'תיקונים' בסידור התפילה ונחשבת לקהילה הרפורמית הראשונה בהיסטוריה, וכן שליחים מפרנקפורט שייצגו קבוצה בעלת נטיות רפורמטוריות, לא הורשו להשתתף בדיוני הסנהדרין.