איחוד ירושלים ושחרור העיר העתיקה אפשר ליהודים לשוב ולהתגורר ברובע היהודי. אלא שמצבו ההרוס של הרובע הפך את יישובו מחדש למשימה לאומית מאתגרת, וזו הוטלה על כתפיהם הצעירות של חברי גרעין גנ"ת – נח"לאים שיועדו לקיים את פרק המשימה שלהם במפעלים תעשייתיים. על הקשיים החומריים שבהם נתקלו חברי הגרעין הקלו התקופה ההרואית והחיבוק שקיבלו מכל שדרות הציבור

העננה שהתפוגגה עם סיומם של שישה ימי לחימה באייר תשכ"ז (יוני 1967) חייבה עד מהרה את הדרג המדיני לקבל החלטות אסטרטגיות באשר לשטח שנכבש. כאשר עדיין לא נדמו קולות הקרב בעיר העתיקה, ובעיצומה של אופוריית הימים הראשונים לשחרורה, נשמעו קולות שקראו לבסס בבהילות תשתית ליישוב מחדש של הרובע היהודי.

בדיונים הראשונים עלתה מחלוקת עקרונית בשאלה למה ייועד הרובע. ראש העיר טדי קולק ושר האוצר פנחס ספיר טוו חלום מהפכני – הרובע יהיה משכנם של אמנים שיתגוררו סמוך לשדרת מוזאונים שהמדינה תקים. נראה כי המתיישבים הראשונים בין כתלי הרובע אכן היו האמנים נחום ארבל ואלידע מריעוז שקנו שתי חורבות מבעליהן הערבים מיד עם תום הקרבות. אך השניים נטשו את המקום כבר באותה שנה, וחלום רובע האמנים נגוז מסיבות שונות.

בניגוד קולק וספיר, שר הפנים משה חיים שפירא מהמפד"ל חשב כי יש צורך בהתיישבות ממשית במקום ודחף לקבוע עובדות בשטח בהקדם האפשרי. אל המשבצת הזו נכנסו חברי גרעין גנ"ת.

 

נח"ל עירוני

שניים מהאתגרים המשמעותיים ביותר שעמם התמודדה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות היו האתגר הצבאי והאתגר ההתיישבותי. ב-1948 פנו נציגיהן של תנועות הנוער החלוציות לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בבקשה ליצור מסגרת שתשמור על אחידותם של הגרעינים ההתיישבותיים. בתגובה לבקשתם ייסד בן גוריון את הנח"ל – נוער חלוצי לוחם. 'חוק שירות הביטחון' שנחקק בסוף 1949 כלל בין השאר אפשרות של שירות צבאי בקואופרטיב המשלב בין הכשרה חקלאית לשירות צבאי.

בעשור השני של המדינה גדל מאוד שיעור בני הנוער שלמדו בבתי ספר תיכוניים מקצועיים, ובני נוער רבים התגייסו לצה"ל כאשר באמתחתם מקצוע שרכשו במהלך לימודיהם. בציונות הדתית בלטה בתחום זה הישיבה המקצועית קרית נוער בשכונת בבית וגן בירושלים, שתלמידיה למדו נגרות, מכניקה, דפוס, אלקטרוניקה ואלקטרומכניקה. ראש הישיבה, הרב יעקב לישנסקי, הבחין כי רבים מבוגרי הישיבה נוטשים בתום שירותם הצבאי את הכיוון המקצועי. הוא פנה למשרד הביטחון וביקש להקים מסגרת צבאית שלצד הכשרתם הקרבית של בוגרי הישיבה תתמוך גם בהמשך פיתוחם המקצועי. הרעיון התגלגל לפתחו של מדור הנוער והנח"ל, וב-1964 הוקם באופן ניסיוני גרעין נח"ל תעשייתי – גנ"ת – שכל חבריו היו תלמידי הישיבה המקצועית קרית נוער. הגרעין הראשון קיבל את השם 'בצלאל', אך החל מהגרעין השני השם בצלאל עבר מן העולם והגרעינים מוספרו באותיות, גנ"ת א', גנ"ת ב' וכן הלאה.

גרעיני גנ"ת הוקמו במתכונת דומה לגרעינים הנח"ל החקלאיים, גרעין קואופרטיבי – המתנהל באמצעות קופה משותפת בדומה לקיבוצים – המשלב שירות צבאי עם פרק משימה תעשייתי. התכנית הייתה שחברי הגרעין יישבו אזורים הסמוכים לגבול בהתאם להכוונת משרד הביטחון ויתפרנסו מהמקצוע שלו הוכשרו בתיכון. כיוון שהפנייה להקמת גרעיני גנ"ת הגיעה מישיבת קרית נוער, הטיל מדור הנוער והנח"ל על תנועת הפועל המזרחי את הטיפול בפרק ההתיישבותי של השירות, שכלל ליווי, הכוונה והכשרה של חברי הגרעין, בדומה לתפקידן של התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים בליווי הגרעינים חקלאיים. כאמור, הגרעין הראשון היה ניסיוני, ומטרתו הייתה לבדוק האמנם יכולים גרעינים תעשייתיים לעמוד במשימה, לפני שיקצו משאבים להקמת גרעינים נוספים מסוג זה, כולל גרעינים לבוגרי מוסדות חילוניים.

 

על הר ציון

כשהוקם גרעין בצלאל ירושלים הייתה עדיין חצויה והוחלט למקם את חבריו בהר ציון. זה היה הגרעין הראשון בתולדות המדינה שהתיישב בתוך עיר. באותם ימים, על אף המתיחות הביטחונית באזור הר ציון, היה המקום אתר עלייה לרגל. באין גישה לאתרים המקודשים בעיר העתיקה, שימש קבר דוד מענה דתי עבור רבים. לצד הקבר שכן חדר הנשיא, שבפועל תיפקד כאתר ממלכתי סמלי, ומולו הוקם מרתף השואה – המוזאון הראשון שהנציח את זכרן של הקהילות היהודיות שנספו בשואה.

עד מלחמת ששת הימים התיישבו בהר ציון שני גרעינים תעשייתיים נוספים – גנ"ת א' וגנ"ת ב'. חברי גרעינים אלה כבר לא הגיעו כולם מאותה ישיבה והיו בהם בעלי מקצועות שונים. בנוסף לקרית נוער הגיעו לגרעינים בוגרי ישיבות כפר אברהם, כפר חב"ד ותורה ומלאכה תל אביב. לגרעין גנ"ת ג' הצטרפו לראשונה גם בנות בוגרות בית צעירות מזרחי ובנות שירות לאומי.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים נערך הנח"ל להצבה מחודשת של גרעיניו, שכן המרחבים שנכבשו הגדירו מחדש את אזורי הספר. הר ציון למשל כבר לא נחשב אזור מסוכן הנזקק לסיועם של חברי גנ"ת. היה צורך למצוא מקום אסטרטגי חדש להציב בו את חברי הגרעין הרביעי – גנ"ת ג' – שזה עתה סיימו ברובם את הפרק הצבאי בגדוד 50. במהלך המלחמה הם לחמו בגזרת היישובים ישעי ותרום, והיו עתידים לצאת לאחר המלחמה לפרק המשימתי של שירותם.

ראש הממשלה לוי אשכול, שאכלוסה של ירושלים לאחר המלחמה היה תחת סמכותו, תמך בעמדתו הנחרצת של שר הפנים משה חיים שפירא. בדיונים שנערכו סביב סוגיית איושו של הרובע היהודי השתתפו לצד השרים גם אישים נוספים. בין הנוכחים היה גם הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא (שז"ך), אז מנכ"ל משרד הדתות, שראה חשיבות עליונה במיקום גרעין גנ"ת ברובע היהודי. בסופו של דבר, בתיאום עם ראש אגף הנוער והנח"ל משה נצר, הוחלט להציב את גרעין גנ"ת ג' ברובע היהודי המתחדש.

 

תנאים בסיסיים

חודשיים לאחר המלחמה עברו החברים הראשונים של הגרעין למבנה נטוש וחרב ברחוב שער השמים – כיום רחוב גלעד – ועד שבט תשכ"ח (1968) הם סיימו להכשיר את המבנה למגורים. אז הצטרפו אליהם חברי הגרעין האחרים – כשלושים בנים ועשר בנות – וקבעו רשמית את משכן גרעין גנ"ת ג' ברובע היהודי.

בהגיעם נתקלו החברים בקשיים רבים. ראשית, הרובע היהודי היה כולו עיי חורבות. החברה לשיקום ולפיתוח הרובע עוד לא קמה, ובשבועות הראשונים הם נאלצו לארגן לעצמם מרחב מחיה בסיסי. "כשהגעתי לראשונה היה כזה הרס וחורבן, עוד לא היה מבנה אחד תקין לחיות בו", נזכרת גילה זגדון שהצטרפה למקום בתשכ"ט. "המלחמה השאירה בלגן אחד גדול. כששמואל ואני החלטנו להתחתן אבא שלי שאל אותו: לאן נראה לך שאתה מביא את הבת שלי?".

הציוד הראשוני כלל מעט ריהוט וציוד בסיסי למטבח שקיבלו מישיבת קרית נוער. למרות המחסור החומרי חשו חברי הגרעין כי המעבר שלהם לרובע היה מלווה בחיבוק גדול של העם. "כולם ניסו לעזור. אנשים נהרו כל יום בהמוניהם לכותל והביעו תמיכה לא נורמלית", מתארים יצחק ורחל מנדלסון. "הרגשנו שזהו, המשיח ממש עוד רגע כאן. הייתה כזו התעלות של העם, קשה לתאר את השמחה ואת התחושה שאנחנו לוקחים חלק במשהו בלתי אנושי".

אבל תחושת השליחות ההרואית שמתארים חברי גנ"ת ג' לא מנעה את ההכרח לתת מענה לצרכים הקיומיים. לאחר שבועות שבהם השקיעו את מרצם בהתקנת מרחב המגורים וסביבתו בעזרת הסיוע הכלכלי המועט שקיבלו מהפועל המזרחי ומקרית נוער, התחלקו החברים לקבוצות בהתאם להכשרתם המקצועית. הם יצאו לעבודתם מחוץ לחומות ושבו לרובע רק בתום יום העבודה. בין המקומות שבהם עבדו בלט בית הדפוס אשר הוקם על ידי חברי הגרעין הראשון בהר ציון וחברי הגרעינים הבאים המשיכו לתפעל אותו. משרד ראש הממשלה הקצה אמנם מבנים בעיר העתיקה לצורך העברת בית הדפוס למקום, אך בפועל הרעיון לא צלח וחברי גרעין ג' המשיכו להפעיל את בית הדפוס בהר ציון. הקבוצה השנייה כללה נגרים ומסגרים, ואלה תיארו תקופות שבהן התקשו למצוא עבודה מסודרת. חברי הקבוצה השלישית השתלבו בתעשיה הצבאית.

רוב הנשים עסקו בעבודות משק הבית, פעולות שדרשו מסירות לא קטנה בשל היעדר תנאים מתאימים. גילה זגדון מתארת כיצד בישלו ארוחות לעשרות חברי הגרעין על להבת גז בודדת במטבח שגודלו שני מטרים רבועים. בשנים הראשונות אי אפשר היה לקנות מצרכים בעיר העתיקה, והנשים היו צועדות בתורנות עם המצרכים מאזור ממילא או משוק מחנה יהודה.