כשם שדמותו של משה קראוס הייתה שנויה במחלוקת, כך גם הספר שבא לתאר את פעולותיו ומלחמותיו שנוי במחלוקת. לא במקרה נאלצה אילה נדיבי לחכות שנים ארוכות עד שחיבורה זכה בהכרה אקדמית כעבודת דוקטור, שכן מדובר בחיבור שרב בו הפולמוס. אולם כיוון שהנושא המרכזי בספר הוא השתקת קראוס על ידי הממסד של מפא"י, מן הדין לפרסם עובדות אלה גם אם דרך הצגת הדברים לא נראית לכולם. מעשיו של קראוס ראויים לפרסום, ונדיבי צודקת שיש להילחם נגד השתקתם.

 ,

איש המזרחי

משה קראוס נולד ב-1908 במזולדני שבצפון הונגריה. בצעירותו למד בישיבה של הרב שמואל אוסטרליץ במישקולץ, וכבר אז התגלתה נטייתו לציונות והוא ייסד חוג של דוברי עברית. ב-1929 היה בין מייסדי הסניף של צעירי המזרחי במישקולץ, ואף הקים במקום את ההכשרה החקלאית הראשונה. בתחילת שנות השלושים נבחר לחבר הוועד הפועל של נוער המזרחי וב-1932 התמנה למזכיר כללי של התנועה.

ב-1939 התקיימו בחירות לקונגרס הציוני ה-21. התנועה הציונית בהונגריה הייתה קטנה וחלשה, ובמערך הכוחות בין המפלגות השונות ערב הקונגרס זכתה תנועת המזרחי ל-43% מהקולות, השומר הצעיר ל-27% ותנועת האיחוד (מפא"י) ל-13% מהקולות בלבד. קראוס, איש המזרחי, התמנה למנהל המשרד הארצישראלי שעסק במשך כל תקופת המלחמה בהשגת אישורי עלייה לארץ ישראל עבור יהודים מהונגריה.

ספרה של נדיבי מתאר בפירוט את הרקע למכלול האירועים שנקשרו בפעולות ההצלה של יהודי הונגריה. הוא מתרכז בתפקידם של המשרד הארצישראלי בבודפשט ושל קראוס בהצלת פליטים וביצירת תשתית חוקית ופוליטית להצלה. המשרד היה היחיד מסוגו באירופה הכבושה שפעל במשך כל התקופה. קראוס קשר קשרים עם מנהיגי השלטון ההונגרי ועם דיפלומטים ממדינות אחרות, ובעיקר עם קרל לוץ, קונסול שוויץ בבודפשט.

עד 1943 היה המשרד הארצישראלי המוסד הציוני החשוב והמרכזי ביותר שעסק בהצלת יהודים מציפורני הנאצים, והשפעתו חרגה בהרבה מתחומי ההשפעה של התנועה הציונית הקטנה בהונגריה. במהלך עבודתו עסק המשרד בהצלה עקיפה של פליטים מסלובקיה ומפולין, וסייע ביישובם ובמציאת עבודה חוקית ובלתי חוקית עבורם. קראוס הילך על חבל דק ונשמר שלא לחצות קווים אדומים. מדיניות זו אפשרה לו להמשיך בפעילותו.

ב-1941 פעל ישראל קסטנר, עיתונאי וחבר תנועת העבודה, להקמת גוף המורכב מיהודים ליברלים וסוציאל דמוקרטים שיעזור לפליטים היהודים שהחלו להגיע להונגריה. ב-1943 קיבל הגוף את השם 'ועדת העזרה וההצלה בבודפשט', ואוטו קומוי מונה לעמוד בראשו. קסטנר מונה לסגנו של קומוי ולמנהיג הוועדה בפועל. הוועדה החדשה נוסדה על ידי 'ועד ההצלה המאוחד של הסוכנות היהודית' – מוסד פוליטי של מפא"י – וזכתה לתמיכה כספית וארגונית של מפא"י. נציגי התנועות האחרות, שלא שותפו בעבודתה של הוועדה, חששו מפוליטיזציה של ההצלה אשר תגרום לכך שאנשי שלומם וחברי מפלגתם של חברי הוועדה יזכו להעדפה ולקידום ברשימת הזכאים להיכנס לישראל.

ועד ההצלה באיסטנבול, שזכה לגיבוי פוליטי של הממסד בארץ ישראל, הוא שקבע את טיב היחסים בינו לבין המשרד הארצישראלי בבודפשט. מאיסטנבול נשלחו ההוראות והכסף להונגריה, ועל כן זכתה ועדת העזרה וההצלה בבודפשט למעמד מוביל בהצלת יהודים. הכסף העניק לה את יוקרתה ואת כוחה הפוליטי. ישראל קסטנר וחברי מפא"י דרשו למנות לראשות הוועד הארצישראלי מנהל אחר במקום קראוס, איש המזרחי. במשפט קסטנר שנערך בשנים 1954-1955 טען היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן כי ניסיון ההדחה לא היה עניין פוליטי מפלגתי אלא נעשה בשל תפקודו הלקוי של קראוס אשר השתמש בכסף לצרכים פרטיים והכשיל הפצה של תעודות מזויפות לחלוצים. עוד טען כהן כי קראוס מסר למשטרה ההונגרית רשימה של בעלי תעודות מזויפות וכי קראוס הפקיר את חנה סנש וסירב להיפגש עם אמה קטרינה.

קראוס דחה האשמות אלה ונדיבי מצדדת בעמדתו. במחקרה היא מפרטת את המחלוקות השונות שנתגלעו בקרב התנועות הציוניות באשר לקבלת כספים מאיסטנבול. מאחר שמפא"י הייתה התנועה הפוליטית הגדולה בארץ ישראל, היא דרשה להעניק למפא"י מעמד בכורה גם בהונגריה, על אף שבהונגריה היא הייתה התנועה הקטנה ביותר. זה הרקע למחלוקת הגדולה בין קסטנר וועדת העזרה וההצלה בבודפשט לבין קראוס והמשרד הארצישראלי. קסטנר קיבל כסף רב מאיסטנבול וחילק אותו למי שרצה, מעשה שהרגיז את מנהיגיהן של התנועות הציוניות האחרות, ובכללם קראוס.,

מחלוקת עקרונית

ב-19 במרץ 1944 כבשו הנאצים את בעלת בריתם הונגריה, העמידו אותה תחת שלטונם הישיר ושלחו את אדולף אייכמן לבודפשט. שלושה ימים קודם לכן קיבל המשרד הארצישראלי בבודפשט הודעה שלפיה עומדים לרשותו 600 רישיונות עלייה. הגרמנים, שהסכימו לאפשר את מימוש הרישיונות, דרשו להציג את העלייה כגירוש כדי שלא ייתפסו כמצילי יהודים. ב-15 במאי 1944 החלו הנאצים בגירוש יהודים מערי השדה שבהונגריה למחנות ההשמדה בפולין. באותם ימים הושמדו כ-12 אלף מיהודי הונגריה מדי יום.

לכל הנוגעים בדבר היה ברור שהפעולות להצלת יהודי הונגריה נעשו דחופות מאי פעם, אולם קסטנר וקראוס – האחראים העיקריים לפעולות אלה – היו חלוקים באשר לדרך הפעולה הרצויה. בעוד שקסטנר סבר כי באמצעות שיתוף פעולה עם הגרמנים, ואייכמן בראשם, אפשר יהיה להציל אלפי יהודים, קראוס התנגד לשיתוף פעולה כזה בטענה שהגרמנים מרמים את קסטנר ומוליכים אותו שולל. קראוס דגל בשיתוף פעולה עם ההונגרים. הוא הצליח לנהל משא ומתן עם ראשי המדינה ההונגרית ודרכם זכה להכרה במאמצי ההצלה שלו. סיפור הצלתו של הרבי מבעלז מבליט את כוחו הרב של קראוס בקרב הפקידות ההונגרית. עם זאת, הדרך שבה מתארת נדיבי את המשא ומתן שקיים קסטנר מול אייכמן, והאופן שבו היא מטיחה האשמות בקסטנר, נראים חד צדדיים מדי.

נדיבי סבורה כי הקריאה להדחתו של קראוס מקורה במישור הפסיכולוגי. אנשי מפא"י הבינו כי דרכו של קסטנר הייתה רוויה בבעיות מוסריות וכי התנהלותו הייתה כושלת ולא הניבה פֵּרות. קראוס, שהבין את הכישלון של קסטנר, יצא נגדו ויזם אפיק חדש שהניב הצלה רחבת היקף. קראוס יצא גם נגד הנהגת היישוב בארץ ישראל בטענה כי זו הגבילה את קשריה לקסטנר בלבד ולא נענתה לקריאה לפרסם בעולם את האמת על ההשמדה באושויץ, השמדה שקראוס וקסטנר ידעו עליה כבר ב-1943.

צדק היסטורי

ב-1945, לאחר סיום המלחמה, פוטר קראוס מתפקידו כמנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט בטענה שהשתמש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י דחקה את קראוס אל מחוץ למשרד בבודפשט. נדיבי מתמרמרת על כך שהתלונות נגד קראוס לא נחקרו למרות דרישת המזרחי להקים ועדת חקירה. גם הקונגרס הציוני ה-22 שהתקיים ב-1946 לא דן בהאשמות ההדדיות של קראוס וקסטנר, ועל כן גרם מפח נפש לקראוס. ארבעה פורומים שונים הוקמו כדי לחקור את תלונותיו, אך אף אחד לא דן לעומק בהאשמותיו. ההתעלמות מקראוס בלטה במיוחד באירוע שבו חלק הקונגרס הציוני שבחים לקרל לוץ. קראוס לא קיבל כל הכרה מהממסד הציוני בחשיבות מפעל ההצלה שלו באותו אירוע, על אף שלוץ הזכיר את קראוס ואת עזרתו.

נדיבי נעזרת במשפט קסטנר כדי להוכיח את טענותיה. היא מביאה את עמדתם של עו"ד שמואל תמיר ושל השופט בנימין הלוי שפסק במשפט כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן", ומזכירה גם את מערכת הלחצים שהפעילו על העדים כדי שלא יעידו. השופט הלוי קבע כי קסטנר לא השתתף בכל פעילות ההצלה שיזם קראוס – זו שהובילה להצלתם של עשרות אלפי היהודים – ואף ניסה להכשיל את קראוס. הלוי הוסיף כי עדותו של קסטנר נמצאה כוזבת מעיקרה. נדיבי הסתמכה על מסקנותיהם של תמיר ושל השופט הלוי אשר תמכו בקראוס וביקרו את קסטנר. בערעור בפני בית המשפט העליון יצא קסטנר זכאי, אך הוא נרצח לפני פרסום פסק הדין. עם מתן פסק הדין בערעור נסתם הגולל על הדיון בפעולותיו של קראוס להצלתם של יהודי בודפשט.

נדיבי סבורה כי גם בפרספקטיבה של שישים שנה הנושא עדיין רלוונטי וחשוב:

למיטב הידיעה, לא נמצאה ראיה שיש בה כדי לערער מיסודן את העובדות ההיסטוריות כפי שנחשפו והתבררו במהלך המשפט. ההפך הוא הנכון. הארכיונים שנפתחו וממצאים אחרים שהתגלו מחזקים חזק היטב טיעונים מרכזיים ומוסיפים טיעונים נוספים על אלו שהוצגו במשפט (עמ' 361-362).

נדיבי מגִנה על השופט הלוי ומגנה את השופט אגרנט שישב בראש ההרכב של בית המשפט העליון שדן בערעור.

ההשתקה של קראוס נמשכה גם לאחר משפט קסטנר, והוא לא זומן להעיד במשפט אייכמן, לטענת נדיבי המידע על קראוס בארכיונים רבים הוא מקוטע וחלקי. אפילו ביד ושם הוא כמעט לא מוזכר וגם ספרי מחקר ממעטים לציין את שמו. נדיבי מתלוננת על העובדה שבמסגרת מפעל ההשתקה היא אינה מוזמנת להרצות באמצעי התקשורת ולספר את הסיפור הדרמטי של מפעל ההצלה שיזם קראוס וטוענת כי הממסד מעלים את זכרו. כבר שנים רבות שתנועת מפא"י אינה שולטת בישראל, אולם נראה כי ממשיכי דרכה מצליחים עדיין להעלים את מפעלו של קראוס ואת המקורות הקשורים בכך, ועל כן יש חשיבות לפרסום ספרה של איילה נדיבי גם אם יש מקום לטענות המסתייגים ממנו.

The post קץ להשתקה appeared first on סגולה.

באוגוסט 1944 ניסה עוצר הממלכה מיקלוש הורטי להגיע לשביתת נשק עם הרוסים. הגרמנים לא חיכו שזה יקרה, וב-15 באוקטובר הם הדיחו אותו ומינו את פרנץ סלשי, מנהיג מפלגת החץ הנאצית ההונגרית, לראש הממשלה. אז החלה השואה עבור כמאתיים אלף היהודים בבודפשט – המרכז היהודי האחרון שנותר בהונגריה. במהלך השואה על אדמת הונגריה הושמדו למעלה מחצי מיליון יהודים מתוך למעלה מ-800 אלף שחיו בהונגריה בתחילת 1944.

הונגריה הייתה בת ברית של גרמניה הנאצית, אך ניהלה מדיניות דו ערכית שהתגברה לקראת סוף המלחמה. בממשל היו פקידים פרו נאצים שביצעו בפועל את ריכוז היהודים בגטאות ואת גירושם להשמדה, אך היו גם פקידים אנטי נאצים, במיוחד במשרד החוץ ההונגרי ובמשטרה, ואלה עזרו להציל יהודים. ממשלת הונגריה התירה את העלייה לארץ ישראל בכל תקופת המלחמה, ולכן המשרד הארצישראלי בבודפשט – זרוע של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית – המשיך לפעול, ואף סייע ליהודים ממדינות שכנות שבהן נאסרה פעילות זו.

זמן קצר לאחר הכיבוש הנאצי התגבשו במנהיגות הציונית שתי דרכים שונות להצלת היהודים. את הדרך האחת הוביל ד"ר ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט מטעם הנהגת היישוב בארץ ישראל, ששיתף פעולה עם הגרמנים כדי להציל יהודים. את הדרך השנייה הוביל משה קראוס, מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט. קראוס דחה את הרעיון של שיתוף פעולה עם הגרמנים משום שלא האמין בכנות כוונותיהם, ותחת זאת ניצל את המצב המורכב שהיה בהונגריה, את עזרתה של הקהילה הדיפלומטית ואת ההיתר הרשמי לעסוק בפעילות עלייה לארץ ישראל.,

ארץ ישראל שומרת

בתקופה שבה שלט צלב החץ בבודפשט התרחשה עבודת הצלה מפתיעה בהיקפה ובמקוריותה שיסודותיה הונחו בחודש השני לכיבוש הנאצי. רבבות יהודים ניצלו באמצעות שיטה שהגה ויזם משה קראוס. הפעילות נעשתה בשיתוף עם סגן הקונסול השוויצרי קרל לוץ, שנקרא בפי כל 'קונסול לוץ', ובסיועם של פקידים בכירים אנטי נאצים במשרד החוץ ההונגרי ושל חברי תנועות הנוער החלוצי. בית הזכוכית שמתוכו פעל קראוס הפך מוקד הצלה, והנציגויות הניטרליות האחרות שישבו בבודפשט אימצו גם הן את השיטה.

משה קראוס נולד ב-1908 בכפר מֵזוֹלדֶה שבצפון הונגריה. בצעירותו למד במישקולץ בישיבתו של הרב שמואל אוסטרליץ, מהרבנים הציונים המעטים בהונגריה. הוא הוסמך לרבנות והיה בעל תעודת בגרות אקסטרנית. בגיל 17 הקים קבוצת נוער ציונית במישקולץ, וב-1932 הקים שם את הכשרת 'המזרחי' הראשונה בהונגריה. יצחק גרינוולד, חבר בהכשרה, תיאר אותו כרוח החיה בכל הארגון. הוא היה מנומס מאוד אך מראהו החיצוני היה עלוב, הוא לבש אותה חליפה בשבת ובחול, התפרנס ממתן שיעורים פרטיים והיה אוטודידקט. ב-1934 עבר לבודפשט והחל לעבוד במשרד הארצישראלי בעיר כנציג תנועת המזרחי – התנועה החלוצית הגדולה בהונגריה. תוך זמן קצר מונה לעמוד בראש המשרד, והתמיד בתפקידו במשך 11 שנה.

ב-1938, בעקבות האנשלוס, גורשו יהודי חבל בורגנלנד שבאוסטריה, וקבוצה של כ-240 מתוכם שכרו ספינה רעועה ששטה שבועות על פני הדנובה בתקווה למצוא מקלט מדיני, אך אף מדינה לא הסכימה לקבל אותם. קראוס קיווה כי יתאפשר להעלות יהודי אלה דרך הונגריה לארץ ישראל, ופנה בעזרת השגריר הבריטי ג'פרי נוקס לשר הפנים פרנץ קרסטש פישר בבקשה שיתיר את כניסתם להונגריה בדרך לארץ ישראל. פישר, אנטי נאצי מושבע, אישר את כניסתם, והמשרד הארצישראלי צייד אותם בתעודות עלייה מטעם השגריר הבריטי. כך נוצר מעמד של פליטים המוגנים על ידי השגרירות הבריטית בהיותם אזרחים בריטים-פלשתינים כביכול. החוק ההונגרי, שקבע כי חוקים שונים אינם חלים על אזרחים זרים, הוחל מאז ועד סוף המלחמה על בעלי סרטיפיקטים.

התקדים של הצלת הפליטים היהודים מאוסטריה בזכות העובדה שיש להם אישורי עלייה לארץ ישראל הפך את המשרד הארצישראלי לגוף שעסק בעיקר בהצלה. בתחילת 1942 נותקו היחסים בין הונגריה לבריטניה בעקבות השתתפות הונגריה בפלישה הגרמנית לברית המועצות. הקונסוליה השוויצרית החלה לייצג את האינטרסים הבריטיים בהונגריה, כולל האפשרות להנפיק אישורי עלייה ששימשו כדרכונים פלשתיניים. כאשר התגלתה בעיה עם פליט יהודי שהתגורר בהונגריה, וכאשר יהודי הונגרי נתפס, נאסר או גויס, קראוס פנה אל הקונסול השוויצרי קרל לוץ, וזה העניק אישור כי היהודי עתיד לעלות בקרוב לארץ ישראל ולכן הוא נתון לחסות שוויצרית ויש לשחררו. השלטונות ההונגריים התייחסו בתקופה זו אל קראוס כאל נציג הקונסוליה השוויצרית וחשיבותו גדלה. העלייה לארץ ישראל בפועל התנהלה באותה תקופה לסירוגין ותוך קשיים גדולים, ומאוקטובר 1943 ועד לכיבוש הונגריה על ידי הגרמנים הוענקו מדי חודש תשעה סרטיפיקטים משפחתיים בלבד, ואלה אפשרו לחמישים עד שישים יהודים לעלות לישראל. עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים עבר משה קראוס להתגורר בבניין הקונסוליה השוויצרית בכיכר החירות, ומשם המשיך לנהל את המשרד הארצישראלי. הוא נהנה מחופש תנועה מלא, והסיע אותו נהג של הקונסוליה השוויצרית במכונית שעליה מתנוסס דגל שוויץ.,[foogallery id="8627"]

הגרמנים באים

בעת הכיבוש הגרמני היו ברשות המשרד הארצישראלי כ-1,500 סרטיפיקטים משפחתיים בלתי מנוצלים שמשטרת הזרים ידעה עליהם, ובעזרתם ניתן היה להציל בין 7,000 ל-7,800 יהודים. חמישה שבועות לאחר הכיבוש, כאשר ריכוז היהודים בגטאות היה בשיאו, הצליחו קראוס ולוץ לשכנע פקידים במשרד החוץ ההונגרי שיש בידיהם 7,800 סרטיפיקטים משפחתיים, כלומר ארבעים אלף סרטיפיקטים ליחידים. בהתאם לכך פנה לוץ לממשלת בריטניה שאותה ייצג, וביקש כי תישלח אישורי אזרחות לארבעים אלף איש.

באמצע מאי 1944 החל גירושם של היהודים מערי השדה לאושוויץ. באותו זמן התפשטו ידיעות מהימנות על המתרחש באושוויץ. רודולף ורבה ואלפרד וצלר מסלובקיה שהצליחו להימלט מאושוויץ חזרה לסלובקיה נחקרו שם בסוף אפריל על ידי ראשי ועדת ההצלה, ודבריהם סוכמו בדו"ח הידוע בשם דו"ח אושוויץ או דו"ח ורבה-וצלר. תוארה בו ההתרחשות באושוויץ באופן מפורט, והוא כלל את ההכנות שנעשו באושוויץ לקליטת יהודי הונגריה. קסטנר קיבל את הדו"ח אך הפיצו לקומץ מקורבים בלבד. כעבור חודש הגיע הדו"ח גם אל קראוס, והוא ערך תקציר שלו והוסיף דיווח משלו על ריכוז יהודי הונגריה בגטאות ועל גירושם לאושוויץ. קראוס שיגר את החומר לשוויץ בידי שליחו של הדיפלומט היהודי ג'ורג' מנדל מנטלו, יהודי מרומניה ששימש בתפקיד בכיר בשגרירות אל-סלבדור.

ב-24 ביוני פרסם מנטלו את הדברים באמצעות סוכנות ידיעות בינלאומית בשוויץ, וכך נודע לראשונה באמצעי התקשורת ההמוניים בשוויץ ובמערב כולו על אושוויץ ועל מצבם של יהודי הונגריה. מנהיגים דתיים, סטודנטים, עיתונאים והציבור השוויצרי הגיבו בזעם. כבר למחרת החל לחץ בינלאומי כבד על ממשלת הונגריה. האפיפיור פיוס ה-12 שלח גינוי לשליט ההונגרי, נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט שלח איגרת מחאה חריפה הכוללת איום כי האשמים בפשעי מלחמה יישאו בעונשים כבדים, ואליו הצטרפו גם ראש ממשלת בריטניה והמלך השוודי.

בעקבות הלחץ הבינלאומי ובשל הצלחותיהן של בעלות הברית במלחמה החליטה מועצת השרים ההונגרית להפסיק את גירוש היהודים לאושוויץ.,

הקונסול מרחיב פעילות

זמן קצר לאחר הפסקת הגירושים הגיעו למשרד הארצישראלי בבודפשט ארבעים אלף אישורי אזרחות בריטיים. הידיעה על כך פשטה כאש בשדה קוצים ויהודים רבים נרשמו לעלייה כדי ליהנות מהגנת הקונסוליה השוויצרית.

בשל הלחץ שנוצר במשרדי הקונסוליה השוויצרית רכש בשמה קראוס בניין ברחוב ואדס 29 – רחוב קטן ברובע החמישי, הסמוך למשרדי ממשלה ולקונסוליות זרות. הרכישה הייתה למעשה פיקציה. המוכר היה ארתור וייס, סיטונאי זכוכית גדול. כמו יהודים אחרים הציע וייס לקונסוליה השוויצרית את נכסיו בתקווה לשמור עליהם במעמד אקסטריטוריאלי. חזית הבניין הייתה מצופה בזכוכית, ועל כן הוא כונה 'בית הזכוכית' או 'ואדס' על שם הרחוב. בחירת המיקום המרכזי נועדה למנוע מחטף או התנכלות מצד הגרמנים. הבניין, ששכנו בו משרדיו של וייס וביתו הפרטי, היה בן שלוש קומות, והיו בו עליות גג, מרתפים וחצר גדולה. משרדי ההגירה של הקונסוליה השוויצרית הועברו לבית הזכוכית.

בתשעה ביולי פסקו הגירושים לאושוויץ וראול ולנברג הגיע לבודפשט בשליחות שוודיה כדי לעסוק בהצלת יהודים. על סמך מידע שקיבל מקראוס הוא פנה לממשלתו בבקשה לקבל אישורי כניסה לשוודיה עבור יהודים מהונגריה. הממשלה שלחה 460 אישורי כניסה לבעלי קשר משפחתי או עסקי עם שוודיה, וממשלת הונגריה אישרה את הגירתם.

בניסיון להסדיר את הגירת היהודים מהונגריה נפגשו משה קראוס וקרל לוץ ב-17 ביולי עם נציגי ממשלה הונגרים ועם תאודור הורסט גרל, המומחה לענייני יהודים בשגרירות גרמניה בבודפשט. בפגישה הוענקה לקראוס רשות להנפיק דרכון שוויצרי קולקטיבי לעשרות אלפי העולים כדי להקל על תהליך הרישום וניתן פטור מנשיאת הטלאי הצהוב לכשמונים פקידים יהודים כדי שלא יהיו מוגבלים בתנועתם בעת ביצוע ההגירה.

ב-24 ביולי נפתחה בבית הזכוכית 'הקונסוליה השוויצרית – נציגות לאינטרסים זרים, מחלקת ההגירה'. כנהוג בקונסוליה עמדו בפתח שני שוטרים והבניין נחשב אקסטריטוריאלי.

בית הזכוכית הפך למשרד להסדרת העלייה לארץ ישראל. בבניין עבדו על יצירת הדרכון הקולקטיבי והעניקו לכל יהודי שנרשם במקום מסמך שכונה שוצפס – אישור של הקונסוליה השוויצרית כי הוא עתיד להגר לארץ ישראל ועל כן נתון לחסות ממשלת שוויץ ומוגן מגירוש.

האחריות הרשמית לניהול בית הזכוכית הייתה בידי קראוס שהיה מופקד על ענייני העלייה מהונגריה לארץ ישראל. עד מהרה עברו מרכזיהן של כל התנועות החלוציות לבית הזכוכית בשל חופש הפעולה שהעניק מעמדו האקסטריטוריאלי. החלוצים המשיכו את עבודת ההצלה הבלתי חוקית, ובכללה זיוף תעודות וארגון הבריחה לרומניה בחסות דיפלומטית מכובדת.,

צלב החץ

לאחר הדחת הורטי ומינוים של אנשי צלב החץ חזר אייכמן מגרמניה לבודפשט בתום היעדרות של כחודש. הוא הגיע להסכם עם שר הפנים גאבור ואינה על הפתרון הסופי לבעיית היהודים, ובשלב ראשון סוכם כי יועברו חמישים אלף יהודים לגרמניה.

באותה שעה היה קראוס המנהיג המרכזי שנותר מקרב ההנהגה היהודית והציונית והוא פתח בקרב מאסף להצלת יהודי בודפשט בשיתוף גורמי הצלה בינלאומיים. ראש ועדת ההצלה ישראל קסטנר כבר לא היה באותו זמן בהונגריה, חברים בכירים במועצה היהודית נאלצו לרדת למחתרת ובמקומם מונתה מועצה יהודית חדשה.

בימים הראשונים שלאחר ההפיכה איש לא העז לצאת מביתו. גם עובדי הקונסוליה בבית הזכוכית מצאו מחסה בבית ולא יצאו ממנו. בדיון על המשך הדרך הביע קרל לוץ תקווה כי משטר פרנץ סלשי ימשיך לכבד את התעודות השוויצריות. חבריו היהודים התרשמו מההתגייסות ללא מורא של הדיפלומט הנוצרי להצלת יהודים. קראוס שיגר פניות דחופות לנציגות ארצות הברית באיסטנבול ולחיים פוזנר בז'נבה כדי לגייס תמיכה בינלאומית מעבר לפעילותו האמיצה של הקונסול. למחרת התקבלה שוב איגרת מחאה חריפה מממשלת ארצות הברית בדרישה להפסיק מיד את הגירוש, ואזהרה כי המשתתפים בגירוש יעמדו לדין באשמת רצח.

בהשפעת האיגרת הזמין סלשי את לוץ ואת הקונסול השוודי קרל דניאלסון לשיחה, וביקש לסלול את הדרך להכרת המדינות הניטרליות בשלטונו. הקונסולים התנו זאת במימוש ההגירה שאושרה על ידי הממשלה הקודמת, וביקשו להכיר בבעלי הסרטיפיקטים כאזרחי חוץ. סלשי הסכים, אך הגביל את מספרם. הוא אפשר ל-8,000 איש להגר לארץ ישראל ול-450 איש להגר לשוודיה. עוד סוכם כי ביטחונם של המהגרים יובטח באמצעות חלוקת תעודות חסות אישיות – שוצפס – מטעם הנציגויות, וכי עד להגירתם הם ירוכזו ב'בתים מוגנים' – מתחמי בניינים שהשלטון ההונגרי יעמיד לרשות הנציגויות הניטרליות. הסדר זה הוחל גם על נציגויות ספרד, פורטוגל, האפיפיור והצלב האדום הבינלאומי.

בשוצפסים השוויצריים נכתב בהונגרית ובגרמנית כי הקונסוליה השוויצרית מאשרת שפלוני רשום להגירה בדרכון קולקטיבי שוויצי, ולכן יש לראותו כנושא דרכון בתוקף. החותם העגול של הקונסוליה השוויצרית הוטבע בתעודה ללא חתימה אישית של הקונסול, ובאופן זה יכלו לזייף שוצפסים ביתר קלות. התאריך שהוטבע בכל האשרות היה 23.10.1944, יום פגישתם של סלשי עם לוץ ודניאלסון. היה בכך משום אשרור של הממשלה החדשה, הפרו נאצית, להסדר שגיבשו לוץ וקראוס עם פקידי משרד החוץ ההונגרי בימי שלטונו של הורטי.

השלטונות ההונגריים אכן העמידו בניינים מתאימים לקליטת המועמדים להגירה, והתקינו על כל בית שלט בהתאם לקונסוליה שאליה השתייך: "הבית הזה עומד תחת חסות הקונסוליה. הכניסה לזרים אסורה".,

תקווה אחרונה

עד מהרה התברר כי השלטון החדש מכבד לא רק את כתבי החסות אלא אף את המעמד הקונסולרי של בית הזכוכית, מקום מושבו של המשרד להגירה.

בעלי תעודות החסות עברו לבתים המוגנים ברובע החמישי, לאזור שנקרא הגטו הקטן או הגטו הבינלאומי, והיהודים האחרים רוכזו בגטו הגדול שהוקם ברובע היהודי סביב בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני או שגורשו לגרמניה. המונים המשיכו לצור על בית הזכוכית כדי להירשם לעלייה, לזכות בשוצפס ולהיכנס לבית מוגן.

מיהאי שלמון, יושב ראש ועד המשרד הארצישראלי, סיפר בזיכרונותיו כי בבוקר, עם פתיחת המשרד, כבר השתרכו תורים למרחק ארבעה רחובות. גם בשעות אחר הצהרים – שבהן נאסר על היהודים להסתובב ברחובות – לא היססו רבים ובאו לבית הזכוכית, והשוטרים לא פגעו בהם. תחילה הכינו את התעודות על המקום, אך בשל הדוחק והצפיפות הסתפקו בהמשך בהשארת פרטים והורו לאנשים לבוא למחרת לקבל את התעודה. מחמת הלחץ הוצא רישום השוצפסים מבית הזכוכית אל הרחוב, וכאשר זרם הפונים גבר הופיעו במקום שוטרים רכובים על סוסים והדפו את ההמונים.

תעודות החסות שהוענקו בבית הזכוכית היו קרש הצלה לכל מי שעמד בסכנה. היהודים ששירתו בעבודות כפייה בפלוגות העבודה אמורים היו להישלח ברגל לגרמניה. נציגיהם הגיעו לבית הזכוכית בליווי סגל הונגרי ובידיהם רשימות שמיות של חבריהם שנסוגו מאוקראינה ומרוסיה. תעודות החסות היו הסיכוי האחרון שלהם להינצל. הם באו ביום ובלילה, והתקבלו על ידי פקידי הבית המותשים שעבדו 18 עד 20 שעות ביממה גם מחוץ לשעות העבודה הרשמיות.

כאשר שודרה ברדיו הודעה כי כל התופרות חייבות להתייצב במקום מסוים, באו המוני נשים לבית הזכוכית כדי לקבל אשרות ולהינצל, אך לוץ לא היה במקום. הוחלט להעניק להן אישור זמני כי הן מופיעות בדרכון הקולקטיבי וכי תקבלנה את התעודה תוך יומיים. ארתור וייס, הבעלים של בית הזכוכית, העניק להן את התעודות לאור נרות, והשוטרים כיבדו אותן.

כאשר לא נותרו עוד ניירות הדפיסו טפסים נוספים. נותרה רק בעיה אחת – החותמת השוויצרית הייתה נעולה במגרתו של לוץ. הוא ידע היטב שהמכסה מולאה זה מכבר, ולכן מצא תואנה ומסר לידי אנשי המשרד הארצישראלי את החותמת. הם ידעו כי מקסמיליאן יאגר, הציר הממונה על לוץ, אינו אוהד את העניין היהודי.,

צעדות המוות

בעת הכנסתם של יהודי בודפשט לגטו – הן לגטו הגדול והן לגטו הבינלאומי המוגן – יצאה בשמונה בנובמבר 1944 קבוצה ראשונה של יהודים בצעידה רגלית לעבר העיירה הֶגֶשהָלוֹם (Hegyeshalom) שבגבול אוסטריה, שם הם נמסרו לידי עוזרו של אייכמן דיטר ויסליצני. מדי יום יצאו מבודה כאלפיים יהודים. הם הוחזקו יומיים או שלושה בסככות של מפעל לייצור לבֵנים בתנאים קשים מנשוא, ומשם צעדו בקור ובגשם כמאתיים ק"מ במסע שארך כשבוע ללא מזון וללא ציוד מתאים לאחר שאלה נשדדו מהם. בין שלושים לארבעים אלף יהודים יצאו לצעדות הללו. רבים נפלו בדרך, המפגרים בהליכה נורו ואחרים נרצחו בדם קר בידי מלוויהם.

ב-15 בנובמבר – המועד האחרון לרישום להגירה ולכניסה לבניינים המוגנים – חסו בבית הזכוכית 2,500 איש. המקום היה צר מלהכיל את כולם והצפיפות הקשתה על עבודת ההצלה של תושבי הבניינים המוגנים האחרים שנערכה גם היא מבית הזכוכית. קראוס שכנע את לוץ לאשר 'רכישת' בניין נוסף ברחוב וֶקֶרְלֶה שנדור שהיה בית משרדים ומחסנים של מפעל טקסטיל תלת קומתי בבעלות יהודית. הדבר נעשה, אך גם הוא לא ענה על הביקוש הגובר להגנה, ואז נשכר בניין שלישי ברחוב ואדס 31, צמוד לבית הזכוכית. בסך הכל מצאו כ-4,000 איש מקלט בשלושה בניינים שהיו בחסות הקונסוליה השוויצרית ונחשבו קרקע אקסטריטוריאלית. 76 בנייני מגורים נוספים שימשו בתים מוגנים והתגוררו בהם בעלי תעודות חסות שוויצריות.

כדי לחלץ יהודים רבים ככל האפשר מהצעדות שנערכו באותה תקופה פיתחו חברים בתנועות הנוער החלוציות מערכת זיוף רחבה של שוצפסים, ובאמצעותם הביאו אנשים נוספים לבתים המוגנים. על רקע זה פרצה מחלוקת קשה. אנשי מנגנון בית הזכוכית שלא היו מסוגלים לעמוד בלחץ הפונים הנפיקו תעודות מזויפות תוך פיקוח ורישום ובמספר מוגבל, ואילו חברי המחתרת החלוצית דרשו להפיץ תעודות כאלה לכל מבקש ובלא הגבלה, בטענה כי אין זה מתפקידם להחליט מי יינצל ומי לא. דעתם גברה. בדפוסים מחתרתיים הודפסו טפסים והוכנו חותמות מזויפות. באחת החותמות הושמטה האות I מהמלה SUISSE ודבר הזיוף התגלה.

עד מהרה התברר כי לגטו בודפשט – הגטו הגדול שנועד לבלתי מוגנים – הגיעו רק 32 אלף יהודים, כמחצית מהמספר שהעריכו השלטונות מראש. השלטונות החלו לדרוש את הרשימות המוסכמות של 7,800 האנשים הכלולים בדרכון הקולקטיבי בחסות שוויצרית. משרד החוץ ההונגרי פנה באיגרת חריפה לקונסוליה השוויצרית ודרש את הסכמתה לערוך ביקורת בבתים המוגנים ולהעביר את כל היהודים שאין להם תעודות חסות לגטו הגדול. הקונסוליה התנערה מאחריות לזיוף, אך הסכימה להתיר כניסה של נציגי השלטונות לבתים רק בנוכחות פקידי הקונסוליה, ובתנאי שהממשלה תתחייב לקיים את הבטחתה לזכאותם של 40 אלף יהודים לתעודות.

ב-21 בנובמבר החלה המשטרה ההונגרית לערוך חיפושים בבתים המוגנים ברחוב פוז'וני. הדיירים הצטוו לרדת לרחוב או לגן ציבורי ושם בוצעו הבדיקות. בני הזוג לוץ נכחו אישית ברוב מבצעי  החיפוש ובמיון מכתבי החסות, ואף עמדו בפני איומים בנשק. הזיופים נתגלו. קראוס סיפר כי הצליח בקושי רב לשכנע את אנשי הביקורת שלא ידע מכך. המשטרה גררה בלא רחם את היהודים שחרגו מהמכסה והעבירה אותם לגטו הגדול. חלקם נרצחו, וביניהם גם אנשים שהחזיקו באישורים אמיתיים.

בעקבות הזיופים הורה שלטון צלב החץ להחליף את השוצפסים ולהטביע בהם חותמת צרפתית. הרשימה המקורית של 7,800 בעלי האשרות לא נחשפה, כדי שאפשר יהיה לגבש כל פעם רשימה חדשה. הזיוף הרחב הכניס את לוץ לתסבוכת אישית ודיפלומטית קשה. הוא פעל כדי למנוע את קריסתה של מסגרת ההצלה כולה, שהמשך קיומה 'החוקי' היה תלוי בתמיכתו. הממשל השוויצרי ראה בחומרה את התחברותו לחבורת זייפנים, והוא נאבק לבדו כשהוא מאוים מצד שלטונות ארצו ומצד כוחות הכיבוש הגרמניים.,

בעקבות ההולכים

כשבועיים לאחר התחלת הצעדות נענה קצין המשטרה ההונגרי ד"ר ננדור בטיספלבי לבקשת קראוס כי ינצל את ההגנה שהקנה לו תפקידו, יעקוב אחר המגורשים ויגבש תכנית הצלה. ב-21 בנובמבר יצא בטיספלבי ליומיים של מעקב אחר הצועדים וכששב כתב דו"ח על מצבם. בו ביום כינס קראוס את חברי הנציגויות הניטרליות, את אנשי הצלב האדום הבינלאומי ואת נציגי הוותיקן במשרדו של ראול ולנברג כדי לשמוע את דברי בטיספלבי. הוא דיווח להם כי עד כה גורשו 25 אלף יהודים ותיאר את מצבם האיום ואת האכזריות של מלוויהם. הוא הצליח להחזיר לבודפשט מגורשים שהיו ברשותם דרכוני חסות או אישורים רשמיים אחרים, וקיבל מלסלו פרנצי, הקצין הממונה על הגירוש, צווים המאשרים לנציגי הקונסוליות לבקר ללא חשש את בני חסותם, להגיש להם עזרה ולהחזירם לבודפשט.

למחרת נסעה משלחת של נציגים ניטרליים, ובהם גם ולנברג, לכיוון המגורשים עם מזון, תרופות ובגדים. אריה ברסלאור וולדיסלב קלוגר, עוזריו של קראוס, יצאו מטעם המשלחת השוויצרית ושחררו כ-700 יהודים בעזרת דרכונים שוויצריים. הנציג הספרדי דיווח ששחרר שלושים איש שהיו בחסותו.

יציאתו של בטיספלבי בעקבות צעדות המוות, המידע שהביא וההקלות החשובות שהשיג פתחו את הדרך למשלחות נוספות. הוא עצמו נסע שוב, וכמוהו אחרים שסיכנו את עצמם כדי להציל אחרים. אליעזר קפש (קדמון) וצבי רייך (נדיבי), חברים בתנועות נוער שהיו בעלי מראה ארי יצאו גם הם בעקבות הצועדים. צבי נסע במדים הונגריים עם בחור נוצרי במטרה להחזיר מהצעדה חברים מהתנועה או בני משפחה שלהם. אליעזר שפעל במפקדות הצבא במסווה של קצין הונגרי הצליח לדחות את יציאתה של קבוצה בת כאלף יהודים מבודה עד למחרת בבוקר, ועד אז הצליחו כמחציתם להימלט. אליעזר עשה את הדרך בין בודפשט לגבול האוסטרי פעמים אחדות, וכל פעם הוציא אחדים מהצועדים. להערכתו הצליח להציל בין מאה למאתיים יהודים והעביר אותם לבתים מוגנים או לגטו הגדול.

בשלושה בדצמבר 1944, עם התקרבות הצבא האדום ובעקבות לחצן של המדינות הניטרליות ובראשן שוויץ ושוודיה, פסקו צעדות המוות. העומס שיצרו הצועדים בכבישים הקשה על מנוסתם של אנשי הממשל ההונגרי ושל אנשי המנהלה הגרמנית מפני הצבא האדום. להערכת קראוס כ-15 אלף מכלל הצועדים בצעדות המוות חזרו לבתיהם.

בודפשט הופקרה לחסדיהם של אנשי צלב החץ, והטרור והכאוס גברו. ב-23 בדצמבר הותקף בניין הקונסוליה השוודית ופעילות המשלחת הופסקה. הגנת היהודים שהיו בחסות שוודיה עברה לידי המשלחת השוויצרית. ב-15 בינואר 1945 בערב ברחו אנשי צלב החץ מהעיר ונכשלו הניסיונות האחרונים של הנאצים להגלות את תושבי הבתים המוגנים.,

שחרור

ב-18 בינואר 1945 כבש הצבא הסובייטי את פשט והחרב הוסרה מעל צווארם של יהודי העיר. בתקופת שלטון צלב החץ גורשו ונרצחו עשרות אלפי יהודים, אך בין 120 ל-150 אלף מיהודי בודפשט נותרו בחיים.

בריאיון ראשון שהעניק לוץ לאחר שנאלץ לעזוב את הונגריה הוא סיפר כי הקונסוליה השוויצרית הנפיקה כחמישים אלף מכתבי חסות, וכי גורמים אחרים הדפיסו כחמישים אלף מכתבים מזויפים נוספים לאלה שלא יכלו להשיג מכתבים מקוריים. לוץ העיד כי בשל הכוח שניתן בידי קראוס לבחור 7,800 איש שיזכו באישורי הגירה לארץ ישראל הוא הקים עליו לא מעט אויבים מרים, אך למרות זאת הוא זכה בדרך כלל לכבוד מצד הקהילה היהודית על כנותו ועל יושרו. כעבור חודשים אחדים סיכם לוץ את פעולותיו בדו"ח מיוחד, ובו הביע צער על המחסור הגדול באמצעים כספיים שלו היו עומדים לרשותם היו יכולים לסייע בידם להציל יהודים נוספים. עוד כתב כי משה קראוס היה הרוח החיה מאחורי המבצע של ריכוז יהודים בבתים מוגנים והבטחת מעמדם של הבתים הללו.

קראוס העריך כי עלות הפעלתם של הבתים המוגנים שהיו בחסות הקונסוליה השוויצרית הייתה כעשרת אלפים דולר, ואת רוב הכסף תרמו שני יהודים שמצאו מקלט באחד הבתים. בתקופת הכיבוש העביר הג'וינט כסף רב לבודפשט בהכוונת נציגי היישוב בשוויץ, אך קראוס לא זכה לקבל אפילו סנט אחד עבור מפעל ההצלה בחסות השוויצרית שהתברר כמוצלח במיוחד.

דו"ח של הסוכנות היהודית אשר הוצג בקונגרס הציוני הראשון שנערך לאחר המלחמה קבע כי כארבעים אלף מיהודי הונגריה שהיו בחסות שוויצרית ניצלו מגירוש לאושוויץ בזכות אישורי העלייה. מספר זה מתייחס רק לארבעים אלף אישורי האזרחות שהנפיקו הבריטים עבור השוויצרים, ומתעלם מאישורים של ממשלות ניטרליות אחרות ומהזיוף ההמוני של אישורים שקשה לדעת את מספרם המדויק.

יחסן של תנועות השמאל החלוצי לפועלו של קראוס היה דו ערכי. הכוח שהיה בידי קראוס להעניק מספר מוגבל של תעודות הצלה עורר תרעומת מובנת, אך גם מתנגדיו ויריביו הפוליטיים מקרב הציונות הסוציאליסטית הכירו ביושרו ובגאונותו של מערך ההצלה שהקים. יוזמת ההצלה של ישראל קסטנר לא זכתה להצלחה גדולה כמו זו של קראוס. ברכבת שהצליח להוציא מהונגריה היו כ-1,700 איש, ובמהלך השנים עלו ספקות באשר לטיב שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים. מפעל ההצלה של משה קראוס בשיתוף עם קרל לוץ, תנועות הנוער וגופים נוספים היה מפעל ההצלה הגדול ביותר בתקופת השואה. הם הצליחו להציל עשרות אלפים מיהודי הונגריה, ועם זאת בישראל שמו אינו ידוע ומעטים שמעו על מפעל ההצלה המפואר שהקים ועל גבורתם של האנשים שלקחו בו חלק.

The post ההצלה הגדולה appeared first on סגולה.

הנכנסים לאולם התצוגה הראשון במוזאון המורשת היהודית שהוקם בניו יורק כאנדרטה חיה לשואה בקצהו הדרומי של האי מנהטן – ממש מול המעבורת המוליכה לפסל החירות – אינם יכולים שלא להתפעל מפריט היודאיקה הגדול ביותר המוצג בו: סדרה של יריעות מעוטרות לסוכה שיצר אריה שטיינברגר בבודפשט. נכדתו, פירושקה לינדנבלט, הבריחה את היריעות אל מעבר לגבול אוסטריה במהומות שהשתררו בימי המרד ההונגרי בסתיו 1956 (ראו מסגרת). עיטורים אלה, כמו המוזאון בכללותו, משקפים לא רק את התרבות ואת אורח החיים שהשתמרו בזיכרון המהגרים היהודים ובלבותיהם, אלא גם את החפצים שהביאו עמם, לעתים תוך סיכון עצמי ניכר.

איש האשכולות

אריה שטיינברגר נולד בכפר ליסקא שבהונגריה ב-1859. עלילת דם שבה הואשמו יהודים בכפר טיסאסלר הסמוך ב-1882, ומשפט ממושך שהתנהל בעקבותיה, עוררו פרעות חוזרות ונשנות בסביבה והניעו את משפחת שטיינברגר לעקור תחילה לעיירה הלש, כיום קישקונהלש, שם נולדו ילדיו של אריה, ובהמשך לעבור לבודפשט ב-1906.

איננו יודעים היכן רכש אריה שטיינברגר את השכלתו היהודית, אבל היא הייתה מקיפה. הוא היה שוחט ובקיא בהלכה, מורה ששלט בסיפורי המקרא ובאגדות חז"ל, וחזן שהתמסר לתפילתו ולא אמר מעולם דברים בטלים בבית הכנסת. הוא היה גם אמן מוכשר וסופר סת"ם. אמנות הכתיבה התמה שרכש בכוחות עצמו הייתה ללא רבב, ואדיקותו הייתה לשם דבר. הוא התמצא היטב בספר הזוהר, ואהבתו לאותיות העבריות הייתה מעוגנת במיסטיקה היהודית. בידי נינו יהודה שמור עדיין קמע קבלי שכתב הסב.

שטיינברגר לא היה רק מלומד ומיסטיקן הספון בעולמם של הספרים היהודיים. הוא היה גבה קומה וחסון, וכאשר באחד הימים תקף מישהו את בני משפחתו בשובם מבית הכנסת הפיל אותו שטיינברגר לארץ והציל את משפחתו. בשונה מיהודים שומרי מצוות אחרים בזמנו הוא היה גם פעיל באיגודים המקצועיים.

לשטיינברגר נולדו שתי בנות ובן. הבן סלומון (שלבצ'י) קיבל בילדותו חינוך יהודי מסורתי, בהמשך למד בבית ספר תיכון בבודפשט ואחר כך תשע שנים בישיבת פרשבורג. כשהבת רגינה ביקשה להירשם לגימנסיה המקומית התנגדו גבאי בית הכנסת כי בתו של אדם המועסק על ידי הקהילה היהודית הדתית תלמד בבית ספר תיכון כללי, ועל כן בחר אריה ללמד אותה ואת אחותה גיזלה בבית וייחד מחשבה מרובה לעתידן של בנותיו. הוא יישם את הידע הקבלי שלו בקריאה בכף ידן, והבחין כי קו החיים של גיזלה קצר מהרגיל. הוא קיווה להציל את חייה באמצעות דבקות מופלגת במצוות, אך כפי שחזה היא נפטרה בגיל צעיר ושטיינברג הפנה עורף לקבלה.

לאחר שהתאלמן עבר שטיינברג להתגורר בביתם של בתו רגינה ובעלה זיגמונד פלאצ'ק. סלומון הלך בעקבות אביו ונעשה חזן בכיר בבית הכנסת פרידברגר אנלגה שבפרנקפורט, וב-1939 ברח עם משפחתו מגרמניה הנאצית לאנגליה.

מורשתו של אריה

שטיינברגר עבד לפרנסתו כשוחט בבית מטבחיים, ובגיל 65 פרש מעבודה זו ונעשה סופר סת"ם. הוא כתב כתובות וגיטין, תפילין ומזוזות, ולמען משפחתו כתב ואייר הגדה של פסח ומגילת אסתר. כדי להעניק נדוניה לשלוש נכדותיו כתב שלושה ספרי תורה, ואחד מהם נשאר במשפחה וקוראים בו עד היום בחגיגות בר מצווה. אבל גולת הכותרת של יצירתו היו היריעות הגדולות שקישטו את סוכת העץ של משפחת שטיינברג והעבודה עליהן נמשכה שנים אחדות.

מדובר בארבע יריעות של בד קנבס שעליהן שילב שטיינברג כתיבה תמה ואמנות עממית. הוא כתב על היריעות את כל הקטעים הנאמרים בסוכה, החל בתפילת הנכנס לסוכה ועד הנפרד ממנה, כולל סדר האושפיזין, סדר נטילת לולב וברכת המזון. כל אלה כתובים באותיות של קידוש לבנה ומסביבם עיטורים.

מתחת לקטעים וביניהם יש ציורים המתארים את חייו של אריה שטיינברגר ואת חלומותיו: תמונות נוף של כפר הולדתו ושל בודפשט; הגדרות והשערים המהודרים והמוזהבים של בית הכנסת ברחוב דוהאן – בית הכנסת הראשון בפֵשְט שנבנה על ידי הקהילה הנאולוגית ומעליו מתנוסס דגל הונגריה; ברושים ירוקים כהים הנראים כמתנודדים ברוח, ודקלים – שצוירו מתוך תמונות – המסמלים את ארץ ישראל הרחוקה; מראות תנ"כיים המציגים את שבעת האושפיזין המוזמנים לסוכה מדי ערב במהלך החג – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד; מועדים בלוח השנה שהיו חביבים עליו – מנהג התשליך שיהודי בודפשט ערכו על גדת הדנובה, סדר פסח וההקפות בשמחת תורה.

בין כרי האחו הירוקים והדשנים, הגבעות והעמקים המיוערים, הגשרים והעיירות העתיקות המוקפות חומה של הונגריה הציב שטיינברגר דיוקנאות של חברים ובני משפחה. בתחילה היו פני הדמויות מטושטשים, כדי להימנע מהאיסור לעשות פסל ומסכה וכל תמונה, אך כחלוף הזמן היה לשטיינברגר חשוב לאייש את הסוכה בקרובים ללבו, ולאחר שנועץ עם תלמידי חכמים ורבנים בבודפשט הוא צייר בבירור אחדים מבני משפחתו. כך נוספו לסוכת המשפחה אושפיזין נוספים – אורחים מוכרים.

שטיינברגר העלה על הבד גם את דמותה של נכדתו פירושקה לינדנבלט ברגע של שלווה כפרית, כשהיא שקועה כמעט עד ברכיה בעשב ונושאת בזרועותיה את בנה הבכור יהודה. אריה 'מופיע' בעצמו על כל אחת מהיריעות בדמות החיה שאת שמה קיבל. בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית נוכחותם של ארבעה דורות לא הייתה מובנת מאליה, והופעתם בציור יש בה מעין תפילת הודיה. איש כמובן לא ידע אז כי הגרוע מכל עדיין צפון בחיק העתיד.

שטיינברגר ערב בשקדנות חומרי צבע ומיני דיו, והוסיף שרף אורן כדי לחזק אותם מפני הגשמים העונתיים שהסוכות חשופות להם. בדרך כלל נבנו הסוכות האירופיות עם גגות עץ שאפשר להגביהם ולהורידם בהתאם לתנאי מזג האוויר, וברבות מהסוכות המצוירות על היריעות רואים את הגג המורם.

מדי שנה עיטרה יצירת המופת של אריה את כותלי הסוכה המשפחתית שנבנתה על מרפסת דירתה של רגינה. הסוכה הייתה מוקד עניין לקהילה האורתודוקסית של בודפשט שהלכה והצטמקה, ולהמוני מבקרים להוטים שעמדו בתור ארוך שנמשך מהדירה דרך המדרגות והגיע עד לרחוב.

אריה נפטר ב-1942, קודם שהזוועה הגיעה להונגריה. על ערש מותו בירך את בתו, את נכדיו ואת ילדיהם, וזיכרון המעמד נותר חרות בלב הצעירים והמבוגרים גם יחד. שנה וחצי לאחר פטירתו פלשו הנאצים להונגריה.,

מקום רע ליהודים

בשלב הראשון של הכיבוש הנאצי הייתה בודפשט בטוחה ליהודים יותר מהאזורים הכפריים שבהם רוכזו היהודים ביעילות מחרידה ונשלחו לאושוויץ. בנה של רגינה, אנדור פלאצ'ק, ראה את הנולד ואחסן את עיטורי הסוכה של סבו למשמרת במרתף בית הכנסת ברחוב דוהאן.

ברשות האחים לינדנבלט נותר סרט קולנוע ביתי שצולם כאשר הם ושכניהם יצאו מהמרתף החשוך בבית הדירות שלהם, שאליו נמלטו באחת ההפצצות הרוסיות הראשונות על בודפשט. בסרטון אפשר לראות היטב את הטלאי הצהוב על דש בגדו של הבן הבכור יהודה.

כמו יהודים רבים אחרים בבודפשט מצאה המשפחה המורחבת מקלט ב'בית הזכוכית' – בניין משרדים בבעלות יצרן הזכוכית ארתור וייס שהועבר על ידי בעליו היהודי לרשות הקונסול השוויצרי קרל לוץ. בבניין זה שכן גם המשרד הארץ ישראלי שסייע לקונסול להנפיק ולחלק תעודות חסות שוויצריות ליהודים. פירושקה לינדנבלט החזיקה שם מעמד עם שלושת בניה הקטנים, לצד מאות יהודים אחרים, וכך הם ניצלו. אחרים במשפחה נתפסו זה אחר זה והועברו למקומות שונים ולא כולם נותרו בחיים. אביה של פירושקה, זיגמונד פלאצ'ק, שיצא מדי יום מבית הזכוכית כדי לחלק ליהודים תעודות שוויצריות ולהצילם מגירוש ומהשמדה, נורה בצווארו על גדת הדנובה על ידי הונגרים פרו נאצים בחודשים האחרונים של הכיבוש.

אחרי המלחמה שבו שרידי המשפחה והתקבצו בבודפשט. אנדור שב לבית הכנסת ברחוב דוהאן, החזיר לרשותו את עיטורי הסוכה והעביר אותם לפירושקה שהייתה קרובה מאוד לסבהּ אריה. היא נהגה לעזור לו לערבב את חומרי הצבע, למדה ממנו לצייר ואף התפרנסה ממכירת מטפחות מצוירות. לבנה הצעיר, שנולד אחרי השואה, נתנה פירושקה את השם אריה לצד השם ההונגרי פאלה (פול).

אחיה ואחיותיה של פירושקה היגרו למערב, רובם לארצות הברית, אבל היא ויינו נשארו בבודפשט תחת המשטר הסובייטי. כל תעסוקה כשכירים הייתה מחייבת אותם לעבוד בשבת, ולכן יינו עסק במסחר בבשר ובעופות ופירושקה מכרה מטפחות מצוירות. ארבעת הבנים נאלצו ללכת לבית הספר בשבתות. פירושקה שוחחה עם מורתו של פול, וזו הסכימה למנות אותו לתורן הכיתה בשבתות כדי שלא יצטרך לחלל את השבת בכתיבה.

האנטישמיות הייתה חלק מחייהם. ג'ורג', הבן השני, הסתבך תמיד בקטטות בשל יהדותו. פול זוכר כי כאשר למדו בכיתה שהספרטנים נהגו להפקיר תינוקות חלושים על צלע הגבעה התלוצץ חבר לספסל הלימודים באכזריות ואמר "היו צריכים לעשות את זה גם ללינדנבלט", וילד אחר לחש מאחוריו "גם אני יהודי".

ב-23 באוקטובר 1956 התמרדו רפורמיסטים ולאומנים הונגרים נגד המשטר הסובייטי. האלימות הייתה בכל והחיים היו תלויים מנגד. משמרות חמושים צעדו ברחוב מתחת לדירתה של משפחת לינדנבלט, ואחד מחבריו של פול צעק אליו מלמטה: "אין לימודים! אין לימודים!". במשך שבוע הייתה הונגריה עצמאית, ואז פרצו בשעטה הטנקים הרוסיים והשתלטו שוב על הונגריה.

לוחמי החירות נסו על נפשם ושישה או שבעה התפרצו לחדר המגורים בביתה של פירושקה ותפסו עמדות ירי ליד החלון. כשניסתה לסלק אותם כיוונו אליה את נשקם. לימים סיפר פול כי אחיו הבכור יהודה, שהיה אז בן 20, נעמד לפני אמו והסביר לאנשים כי היא רק מנסה להציל את חייהם. אם הם יירו דרך החלון הם יחשפו את מקומם וכולם ייהרגו. המורדים הבינו שהצדק עמה. בני המשפחה הכינו להם כריכים ונתנו להם בגדים אזרחיים כדי שיוכלו לחמוק מהחיילים הרוסים. כעבור ימים אחדים בא אחד המורדים לביתם והחזיר להם את הבגדים.

באנדרלמוסיה שהשתררה במהלך המרד התרופפה השמירה על הגבולות עם אירופה המערבית, שכן חיילים שאהדו את המאבק הלאומי לחירות העלימו עין מהפליטים שגנבו את הגבול, ולמשפחת לינדנבלט היה סיכוי לברוח אז למערב. כשבוע לאחר המרד חצו יהודה ואחד מחבריו את הגבול לאוסטריה, ומשם המשיכו לישראל. הימים היו ימי מבצע קדש, ויהודה התנדב מיד לצנחנים. כעבור שבועות אחדים ברח ג'ורג', אז בן 18, לאנגליה. ידיד המשפחה הציע לפירושקה וליינו לפרוס את חסותו על בנם השלישי רוברט, והפליג עמו לארצות הברית. פול הצעיר, שנשאר לבדו עם הוריו, היה אחראי על הרדיו המשפחתי. רדיו אירופה החופשית שידר מדי יום מסרים להונגריה, ובאחד השידורים הגיע מסר ביידיש מאנדור, אחיה של פירושקה, שהודיע כי לכל הנערים שלום. אנדור עצמו הגיע לווינה, והיה מנוי וגמור עמו להוציא את אחותו מהונגריה ולאחד שוב את המשפחה.,

להבריח את הסוכה

בתחילת דצמבר 1956 הופיעו שני אנשים על מפתן ביתה של משפחת לינדנבלט בבודפשט. הם אמרו כי אנדור שלח אותם, וכי על המשפחה להתכונן ליציאה בחמש בבוקר למחרת, אז תיקח אותם משאית אל מעבר לגבול, אל החופש. פרץ ויכוח סוער האם לצאת ומה לארוז, ובסופו של דבר נפל הפור והם יצאו.

פירושקה ידעה כי יש דבר אחד שהם חייבים לקחת אתם – יריעות הסוכה המעוטרות של סבהּ. היא גלגלה בזהירות את יריעות הקנבס הגדולות, ארזה אותן בשלושה צרורות ועטפה אותן בבד של מעיל גשם יקר ערך שגזרה. שני צרורות גדולים נשאו היא ויינו, ואילו את השלישי, הקטן יותר, הפקידה בידי פול-אריה למען ינצור אותו תמיד. עוד היו בתרמילו של פול חמישה חומשי התורה בעברית ובהונגרית, מתוך הנחה שלא יוכלו למצוא ספרים כאלה בארצות הברית.

למחרת בבוקר, באפלולית ובשלג, ראו בני משפחת לינדנבלט חמש או שש משאיות חונות ברחובם. המבריחים ניצלו כל נסיעה עד תום – ככל שירבו האנשים, כן יגדלו הרווחים. פול רעד מפחד כשהצטופף עם שאר הנמלטים, ואמו הציעה לו לקרוא קריאת שמע והוסיפה כי ה' יגן עליהם.

המשאיות נעצרו לא הרחק מהגבול. לפניהם עמדה משאית צבאית רוסית ששקעה בבוץ. אחרי שהחיילים חילצו את המשאית הם עצרו את כל הנוסעים, לקחו מהם את מסמכיהם ונעלו אותם בצריף. למחרת בבוקר עלו כולם שוב על משאיות והוחזרו לבודפשט. "אל דאגה רוסקים", קרא הונגרי אחד מעבר לכתפו לאחר שהורדו מהמשאיות, "מחר נשתה קוקה קולה". למזלם חג המולד עמד בפתח, והבורחים ידעו כי צריך רק לחכות ללילה שבו שומרי הגבול יהיו מבוסמים מכדי לפקוח עין על העוברים, ואז לנסות שוב לעבור את הגבול.

פירושקה ויינו הגיעו לביתם בשעת לילה מאוחרת ומצאו מנעול תלוי על דלת דירתם. הם העירו את שכניהם, ואלה העמידו פנים שמחות כשראו אותם ומסרו להם את המפתח. הם נעלו את הבית 'רק לשמירה', הסבירו.

שלושה שבועות אחר כך, בחג המולד, שלח אנדור שליחים חדשים. שוב הוצאו החבילות ממקומן, אבל הפעם נסעה משפחת לינדנבלט ברכבת ולאור היום. הוריו של יינו באו לתחנה להיפרד מהם. כשהגיעו לתחנה בקרבת הגבול היה עליהם לעבור לקרון השומר ולחכות עד שיילקחו אל מעבר לגבול. אלא שהם לא היו הבורחים היחידים. נראה היה שכל נוסעי הרכבת נכנסו לקרון בעקבותיהם בתקווה להסתלק מהונגריה. המבריחים נעלמו מהעין.

פירושקה רצתה לחזור הביתה, אך יינו היה נחוש להמשיך בתכנית. הם עשו את דרכם לאורך מסילת הברזל אל מגדל האיתות, בתקווה שהאתת יורה להם את הכיוון הנכון. ליד המגדל פגשו משפחה יהודית שהיה באפשרותה לשחד את האתת כדי שיעביר אותה לאוסטריה, אבל הם לא ידעו אם אפשר לבטוח בו.

בני משפחת לינדנבלט, שלא היה להם כסף, הסכימו לשמש כשפני ניסיון. המשפחות בחרו במלת צופן שאותה גילה יינו לאתת כשהגיעו אל מעבר לגבול, לפחות לטענת האתת. האיש חזר על עקבותיו כדי ללוות את המשפחה השנייה, ואילו פול והוריו המשיכו בדרכם. שלג כיסה את תוואי הדרך והקשה על ההתמצאות, ואז גילה פול כי השאיר מאחור אחד מהתרמילים שנשא ובו שניים מכרכי החומש, אבל היה ברור כי אי אפשר לחזור ולחפש את התרמיל. במהלך הצעידה נתקלה משפחת לינדנבלט בפליטים נוספים, ויחד הם חיפשו את דרכם.

כעבור זמן מה התייצבו לפניהם לפתע שני חיילים והודיעו: "אנחנו לוקחים אתכם חזרה". יינו השתרע על השלג. "תצטרכו לסחוב אותי. אני לא זז", נהם. "הגענו עד לכאן ואנחנו לא חוזרים". הפליטים חיטטו בחפציהם בחיפוש אחר משהו שאפשר יהיה לשחד בו את שוביהם. לפירושקה היה זוג נעליים נוסף שחשבה כי לא תזדקק לו, אדם אחר תרם גם הוא זוג נעליים, ושני זוגות הנעליים היו כרטיס הכניסה שלהם לאוסטריה.

עכשיו, כשהדרך הייתה ידועה, המשיכה הקבוצה לדשדש בשלג העמוק ובקור הצורב. פירושקה איבדה את נעליה בתלולית שלג והמשיכה יחפה. והנה שוב הופיעו אנשים מולם. אחד מהם תחב לידו של פול משהו עגול ונוקשה. עצביו היו מרוטים כליל והוא היה משוכנע כי זהו רימון יד, בדומה לאלה שיידו לוחמי החירות ההונגרים ברוסים. אבל כשהביט בידו נוכח לדעת שמדובר בסך הכל בתפוח. הם פגשו את אנשי הצלב האדום.

,

אל המוזאון

כעבור זמן קצר הגיעה משפחת לינדנבלט למחנה עקורים סמוך לגבול בין אוסטריה להונגריה. איכשהו עלה בידיהם ליצור קשר עם אנדור והוא הגיע עם מונית ולקח אותם לווינה. הם חיכו כחודש עד שאנדור הסדיר את מסמכי ההגירה שלהם, ובינתיים התגוררו בחדר הסמוך לחדרו ויינו מכר ממתקים לפרנסת משפחתו. באותם ימים התחתן אנדור בווינה, ובמקביל היה עליו להסדיר גם מסמכי ההגירה עבור אשתו.

כשהגיעו המסמכים יצאו שתי המשפחות לדרכן לארצות הברית. משפחת לינדנבלט עברה דרך מינכן ואירלנד ובסופו של דבר הגיעה לניו יורק. בכל נדודיהם שמרו בני המשפחה על יריעות הסוכה כעל בבת עינם. את המזוודות הניחו בתא המטען, אך את היריעות החזיקו לצדם.

המשפחה השתקעה בשכונת וויליאמסבורג שבברוקלין ואט אט שיקמה את עצמה. ג'ורג' הגיע מאנגליה ויהודה מישראל. מגדה, אחותה של פירושקה, הגיעה עם אמן רגינה מאוסטרליה לחגיגת בר המצווה של פול, ורגינה עברה להתגורר בבית לינדנבלט. האחות אירנה כבר התגוררה אז בניו יורק ברובע קווינס. כל אימת שהגיע לביתה אורח חשוב חיברה פירושקה מחדש את יריעות הסוכה. כלותיה לא יכלו לקלוט את יופיין שדהה עם השנים, אבל היה ברור להן כי מדובר בנכס היקר ללבה.

כעבור שנים, כשאיש מבני הדור המבוגר של המשפחה כבר לא היה בין החיים ויריעות הסוכה הועברו לביתו של יהודה, שמע פול-אריה במקרה שני אנשים משוחחים בבית המרקחת שלו בבורו פארק. השניים דיברו על כך שעומד לקום מוזאון מיוחד ובו יוצגו התרבות וההיסטוריה של מיליוני היהודים שעברו על פני פסל החירות והשתקעו בארצות הברית.

בתחילה חשב פול לתרום למוזאון את הסרט הביתי שלו מבודפשט בימי המלחמה, אבל לבסוף, לאחר דיון ממושך עם אחיו, הוחלט להשאיל למוזאון המורשת היהודית את יצירת האמנות המרהיבה של אבי המשפחה אריה שטיינברגר. לאחר עבודה שקדנית של ניקוי, רסטורציה ושימור התקבלה תוצאה עוצרת נשימה. ליד יריעות הסוכה המעוטרות מוקרן סרט וידיאו המתעד את דבריהם של ארבעת האחים לבית לינדנבלט על הסבא רבא שלהם אריה שטיינברגר, על מורשתו ועל סיפור הגירתם לארצות הברית.

הנכס המשפחתי שוב נפרס לעיני מבקרים רבים, בדיוק כפי שנחשף לעיני כל מאן דבעי בבודפשט בחג הסוכות כל שנה. הסוכה היא בית ארעי, אבל סוכתו המעוטרת של אריה שטיינברגר הפכה להיות מוצג קבע בהיסטוריה היהודית.

תודה לפול אריה לינדנבלט על זכרונותיו

קראו את זיכרונותיו של החזן שלמה שטיינברגר, בנו של אריה שטיינברגר

The post סוכת הנדודים appeared first on סגולה.