היריעות המעוטרות שצייר אריה שטיינברגר לסוכתו בבודפשט בראשית המאה העשרים הצליחו לשרוד את אימי השואה וכעת הן פרושות במלוא רוחבן וקומתן במוזאון המורשת היהודית בניו יורק. הסוכה המהווה זכר לנדודי בני ישראל במדבר מגוללת גם את סיפורם של יהודים במאה המטלטלת הזו

הנכנסים לאולם התצוגה הראשון במוזאון המורשת היהודית שהוקם בניו יורק כאנדרטה חיה לשואה בקצהו הדרומי של האי מנהטן – ממש מול המעבורת המוליכה לפסל החירות – אינם יכולים שלא להתפעל מפריט היודאיקה הגדול ביותר המוצג בו: סדרה של יריעות מעוטרות לסוכה שיצר אריה שטיינברגר בבודפשט. נכדתו, פירושקה לינדנבלט, הבריחה את היריעות אל מעבר לגבול אוסטריה במהומות שהשתררו בימי המרד ההונגרי בסתיו 1956 (ראו מסגרת). עיטורים אלה, כמו המוזאון בכללותו, משקפים לא רק את התרבות ואת אורח החיים שהשתמרו בזיכרון המהגרים היהודים ובלבותיהם, אלא גם את החפצים שהביאו עמם, לעתים תוך סיכון עצמי ניכר.

 

איש האשכולות

אריה שטיינברגר נולד בכפר ליסקא שבהונגריה ב-1859. עלילת דם שבה הואשמו יהודים בכפר טיסאסלר הסמוך ב-1882, ומשפט ממושך שהתנהל בעקבותיה, עוררו פרעות חוזרות ונשנות בסביבה והניעו את משפחת שטיינברגר לעקור תחילה לעיירה הלש, כיום קישקונהלש, שם נולדו ילדיו של אריה, ובהמשך לעבור לבודפשט ב-1906.

איננו יודעים היכן רכש אריה שטיינברגר את השכלתו היהודית, אבל היא הייתה מקיפה. הוא היה שוחט ובקיא בהלכה, מורה ששלט בסיפורי המקרא ובאגדות חז"ל, וחזן שהתמסר לתפילתו ולא אמר מעולם דברים בטלים בבית הכנסת. הוא היה גם אמן מוכשר וסופר סת"ם. אמנות הכתיבה התמה שרכש בכוחות עצמו הייתה ללא רבב, ואדיקותו הייתה לשם דבר. הוא התמצא היטב בספר הזוהר, ואהבתו לאותיות העבריות הייתה מעוגנת במיסטיקה היהודית. בידי נינו יהודה שמור עדיין קמע קבלי שכתב הסב.

שטיינברגר לא היה רק מלומד ומיסטיקן הספון בעולמם של הספרים היהודיים. הוא היה גבה קומה וחסון, וכאשר באחד הימים תקף מישהו את בני משפחתו בשובם מבית הכנסת הפיל אותו שטיינברגר לארץ והציל את משפחתו. בשונה מיהודים שומרי מצוות אחרים בזמנו הוא היה גם פעיל באיגודים המקצועיים.

לשטיינברגר נולדו שתי בנות ובן. הבן סלומון (שלבצ'י) קיבל בילדותו חינוך יהודי מסורתי, בהמשך למד בבית ספר תיכון בבודפשט ואחר כך תשע שנים בישיבת פרשבורג. כשהבת רגינה ביקשה להירשם לגימנסיה המקומית התנגדו גבאי בית הכנסת כי בתו של אדם המועסק על ידי הקהילה היהודית הדתית תלמד בבית ספר תיכון כללי, ועל כן בחר אריה ללמד אותה ואת אחותה גיזלה בבית וייחד מחשבה מרובה לעתידן של בנותיו. הוא יישם את הידע הקבלי שלו בקריאה בכף ידן, והבחין כי קו החיים של גיזלה קצר מהרגיל. הוא קיווה להציל את חייה באמצעות דבקות מופלגת במצוות, אך כפי שחזה היא נפטרה בגיל צעיר ושטיינברג הפנה עורף לקבלה.

לאחר שהתאלמן עבר שטיינברג להתגורר בביתם של בתו רגינה ובעלה זיגמונד פלאצ'ק. סלומון הלך בעקבות אביו ונעשה חזן בכיר בבית הכנסת פרידברגר אנלגה שבפרנקפורט, וב-1939 ברח עם משפחתו מגרמניה הנאצית לאנגליה.

 

מורשתו של אריה

שטיינברגר עבד לפרנסתו כשוחט בבית מטבחיים, ובגיל 65 פרש מעבודה זו ונעשה סופר סת"ם. הוא כתב כתובות וגיטין, תפילין ומזוזות, ולמען משפחתו כתב ואייר הגדה של פסח ומגילת אסתר. כדי להעניק נדוניה לשלוש נכדותיו כתב שלושה ספרי תורה, ואחד מהם נשאר במשפחה וקוראים בו עד היום בחגיגות בר מצווה. אבל גולת הכותרת של יצירתו היו היריעות הגדולות שקישטו את סוכת העץ של משפחת שטיינברג והעבודה עליהן נמשכה שנים אחדות.

מדובר בארבע יריעות של בד קנבס שעליהן שילב שטיינברג כתיבה תמה ואמנות עממית. הוא כתב על היריעות את כל הקטעים הנאמרים בסוכה, החל בתפילת הנכנס לסוכה ועד הנפרד ממנה, כולל סדר האושפיזין, סדר נטילת לולב וברכת המזון. כל אלה כתובים באותיות של קידוש לבנה ומסביבם עיטורים.

מתחת לקטעים וביניהם יש ציורים המתארים את חייו של אריה שטיינברגר ואת חלומותיו: תמונות נוף של כפר הולדתו ושל בודפשט; הגדרות והשערים המהודרים והמוזהבים של בית הכנסת ברחוב דוהאן – בית הכנסת הראשון בפֵשְט שנבנה על ידי הקהילה הנאולוגית ומעליו מתנוסס דגל הונגריה; ברושים ירוקים כהים הנראים כמתנודדים ברוח, ודקלים – שצוירו מתוך תמונות – המסמלים את ארץ ישראל הרחוקה; מראות תנ"כיים המציגים את שבעת האושפיזין המוזמנים לסוכה מדי ערב במהלך החג – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד; מועדים בלוח השנה שהיו חביבים עליו – מנהג התשליך שיהודי בודפשט ערכו על גדת הדנובה, סדר פסח וההקפות בשמחת תורה.

בין כרי האחו הירוקים והדשנים, הגבעות והעמקים המיוערים, הגשרים והעיירות העתיקות המוקפות חומה של הונגריה הציב שטיינברגר דיוקנאות של חברים ובני משפחה. בתחילה היו פני הדמויות מטושטשים, כדי להימנע מהאיסור לעשות פסל ומסכה וכל תמונה, אך כחלוף הזמן היה לשטיינברגר חשוב לאייש את הסוכה בקרובים ללבו, ולאחר שנועץ עם תלמידי חכמים ורבנים בבודפשט הוא צייר בבירור אחדים מבני משפחתו. כך נוספו לסוכת המשפחה אושפיזין נוספים – אורחים מוכרים.

שטיינברגר העלה על הבד גם את דמותה של נכדתו פירושקה לינדנבלט ברגע של שלווה כפרית, כשהיא שקועה כמעט עד ברכיה בעשב ונושאת בזרועותיה את בנה הבכור יהודה. אריה 'מופיע' בעצמו על כל אחת מהיריעות בדמות החיה שאת שמה קיבל. בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית נוכחותם של ארבעה דורות לא הייתה מובנת מאליה, והופעתם בציור יש בה מעין תפילת הודיה. איש כמובן לא ידע אז כי הגרוע מכל עדיין צפון בחיק העתיד.

שטיינברגר ערב בשקדנות חומרי צבע ומיני דיו, והוסיף שרף אורן כדי לחזק אותם מפני הגשמים העונתיים שהסוכות חשופות להם. בדרך כלל נבנו הסוכות האירופיות עם גגות עץ שאפשר להגביהם ולהורידם בהתאם לתנאי מזג האוויר, וברבות מהסוכות המצוירות על היריעות רואים את הגג המורם.

מדי שנה עיטרה יצירת המופת של אריה את כותלי הסוכה המשפחתית שנבנתה על מרפסת דירתה של רגינה. הסוכה הייתה מוקד עניין לקהילה האורתודוקסית של בודפשט שהלכה והצטמקה, ולהמוני מבקרים להוטים שעמדו בתור ארוך שנמשך מהדירה דרך המדרגות והגיע עד לרחוב.

אריה נפטר ב-1942, קודם שהזוועה הגיעה להונגריה. על ערש מותו בירך את בתו, את נכדיו ואת ילדיהם, וזיכרון המעמד נותר חרות בלב הצעירים והמבוגרים גם יחד. שנה וחצי לאחר פטירתו פלשו הנאצים להונגריה.