כניעת גרמניה לבעלות הברית באייר תש"ה (1945) ציינה את סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה. החיילים חזרו הביתה ואירופה החלה לשקם את עצמה. גרמניה חולקה לארבעה אזורים וכל אחת מבעלות הברית הייתה אחראית לניהולו של אחד מהם. למרות שחרורם של מחנות הריכוז, כאשר הגיע סרן אברהם יהודה קלאוזנר (1915־2007) — רב צבאי אמריקני — לדכאו שלושה שבועות אחרי שחרור המחנה, הוא גילה כי קשיים רבים ניצבים עדיין בפני היהודים שניצלו. הרב הרפורמי נעשה עד מהרה עוגן של יציבות עבור הניצולים באנדרלמוסיה המנהלית ששררה בגרמניה לאחר המלחמה. יהודים מיוסרים שלחו אל קלאוזנר מכתבים ובהם שאלות בדבר גורלם של בני משפחתם או בקשות להעביר מכתבים ומנות מזון לבני משפחה שלא יכלו ליצור עמם קשר ישיר בשל אי הסדירות של הדואר ובשל היעדר כתובת קבועה. במכתב מ־9 ביולי 1945 מתחננת אם מודאגת: "בננו נלקח מאתנו לפני שש שנים. אני לא צריכה להסביר לך איזו מצווה זו להשיב אותו להוריו … אני מקווה שנשמע בשורות טובות ממנו באמצעותך". למכתב צורפו מכתב אל בנה ו־25 דולרים. קלאוזנר נעשה סמל של תקווה ושל עמידה איתנה לאלה שלא היה להם אל מי לפנות מלבדו. הוא הכין רשימות של ניצולי דכאו תחת הכותרת "שארית הפלטה, בוואריה", ופרסם אותן ברחבי העולם בשש מהדורות.

למרות זאת דמותו של קלאוזנר שנויה במחלוקת. בחתירתו הנלהבת לעזור ליהודים בגרמניה הוא לא גילה סובלנות לכללי הביורוקרטיה. לעתים היה מחוספס ונהג להטיח האשמות לכל עבר ולמתוח ביקורת גלויה על אנשים ועל ארגונים שלא עשו כל שיכלו למען הניצולים. כך רכש לא רק ידידים אלא גם אויבים, ואחדים מהם פעלו מאוחר יותר כדי למנוע את חזרתו לגרמניה במטרה להמשיך במפעלו. בסופו של דבר עזב קלאוזנר את גרמניה תשוש וסחוט קצת יותר משנה לאחר השחרור.

סבלנותו פקעה

התכתובת של קלאוזנר מהשנים 1945־1950, הכוללת גם דוחות ושבחים שהורעפו עליו בצאתו, מצויה כיום במלואה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. רבות מפניותיו הוגשו בשם 'הוועד המרכזי לשארית הפלטה', ארגון שהוא ייסד עם ד"ר זלמן גרינברג, מניצולי מחנה הריכוז דכאו, במטרה ליצור לשניים מעין מעמד רשמי של נציגי היהודים העקורים באזור הכיבוש האמריקני. הוא התכתב רבות עם ארגונים יהודיים בארצות הברית ובבריטניה, והביע תסכול גובר על התנאים הנוראיים ששררו במחנות. הפצרותיו בארגונים אלה, בממשל הצבאי האמריקני ובאנשי דת צבאיים אחרים לסייע ליהודים במחנה הריכוז דכאו ובבוואריה בכלל נענו בהבטחות סרק או נדחו בקש, ובמחנות לא נשתנה דבר.

סבלנותו של קלאוזנר פקעה, והוא שיגר מטח מכתבים בגנות חוסר הסיוע הבינלאומי והאמריקני ליהודים האומללים שנשארו במחנות בעל כורחם. הוא לא היסס לחשוף את הקלקולים בארגונים שהיו אמורים לשאת באחריות לסיוע לניצולים — מנהל הסיוע והשיקום לפליטים של האו"ם (אונר"א) וועדת החלוקה המשותפת של יהודי אמריקה (הג'וינט). את מרירותו על הארגונים שסיבכו את מתן העזרה ליהודים שלא לצורך שפך קלאוזנר על פלונית גברת פרמן ב־7 בפברואר 1946:

אנחנו דואגים לכל בני עמנו. איננו מבדילים בין בטנם הרעבה של יהודים ליטאים ויהודים פולנים, יהודים דתיים ושאינם דתיים.
שמענו בכי ילדים וראינו את דמם של גוססים ומעולם לא נתנו את דעתנו לאיכות הבכי או להרכב הדם. ידענו רק כי זה בכי יהודי ודם יהודי.
אני מכיר יהודי אחד. גופו צמוק, הוא ערירי, בלי משפחה, בלי אהבה, רק זיכרונות … האם עליו להכפיף עצמו לאיזו דעה קדומה גאוגרפית או דתית לפני שתבוא יד דואגת ותחלץ אותו ממעמקי ייאושו ותפיח בו תקווה לחיים חדשים?

אפשר לתהות מה חשבה הגברת פרמן על תשובה זו להצעתה לכלול את הוועד המרכזי לשארית הפלטה בתכנית שנועדה לסייע ליהודי ליטא. קלאוזנר לא הקפיד תמיד על נימוסים ראויים כשהביע את דעותיו באשר לדרך הנכונה לטפל בעקורים היהודים.

רק ארץ ישראל

להטו של קלאוזנר ניכר גם בעמדתו בעניין פתיחתם של שערי ארץ ישראל המנדטורית לעליית יהודים שהוגבלה על פי הספר הלבן הבריטי גם אחרי המלחמה למספרים זעומים. כל אימת שמישהו פנה אליו וביקש את עזרתו באיתור בני משפחה השיב קלאוזנר בבקשה נגדית של שלושה דברים בעודו מתחיל לחפש את הנעדרים. הוא ביקש לתרום חבילות עם מצרכים בסיסיים לפליטים שבחסותו, לתת פרסום לעובדה ששום סיוע אינו מתקבל ממוסדות יהודיים ולא יהודיים מרכזיים, ולסייע בהפעלת לחץ של דעת הקהל על ממשלת בריטניה במטרה שזו תתיר את הרחבת העלייה לארץ ישראל, עלייה שבה ראה את הפתרון היחיד לבעיית היהודים. הוא טען כי אם הקהילה הבינלאומית רוצה להקל את העומס שמטילים היהודים העקורים השוכנים במחנות על משאביה, עליה לאפשר ליהודים להגר. כך גם כתב קלאוזנר לקונגרס היהודי האמריקני ב־8 בדצמבר 1945:

כל הנמצאים כאן מבקשים להגר … לו שערי ארץ ישראל היו נפתחים מחר, אפשר לומר בביטחון ש־90% מהיהודים היו יוצאים לארץ ישראל. אבל אם יינתנו אפשרויות הגירה אחרות תהיה ירידה ניכרת במספר זה.

יהודים רבים לא יכלו או לא רצו לחזור לביתם הקודם, וההמתנה לאשרות כניסה ליעדים מוגבלים כמו ארצות הברית וארץ ישראל הייתה עשויה להימשך שנים. בהתחשב במצוקה שראה קלאוזנר במו עיניו מדי יום, נקל להבין מדוע הוא העדיף לפעמים לנקוט יוזמה בעצמו בלי לעבור דרך הצינורות המקובלים ולפעול לפי הנהלים המתאימים. מנהגו זה הפך אותו לאישיות בלתי רצויה בארגונים רבים. ב־6 באפריל 1946 הוא כתב לידידתו איירין במורת רוח:

הישאר בצינורות המקובלים ולך לעזאזל! אנחנו משוועים לבית חולים במינכן כבר חודשים. בסופו של דבר קיבלנו על עצמנו לאתר מוסד טוב. מצאנו שלושה. שניים העברנו דרך הצינורות המקובלים … עם השלישי התעסקנו בעצמנו. השלישי בידינו, בית חולים יהודי פעיל במינכן. השניים האחרים תקועים בצנרת, ואנחנו מקבלים על הראש מאונר"א בשכר מאמצינו.

לקוצר רוחו של קלאוזנר באשר לביורוקרטיה בכלל ולחוסר היעילות של אונר"א בפרט היו השלכות מצערות על הקריירה האישית שלו. במכתב שנשלח מהרב פיליפ ברנשטיין, היועץ למפקד הזירה לעניינים יהודיים, אל ישעיהו לאו קינן מהוועד האמריקני ב־8 בינואר 1947 וסווג כסודי ביותר מבהיר הרב ברנשטיין כי מבחינת הצבא קלאוזנר רשאי לתפקד כרב צבאי — כלומר להיות בקשר עם אנשי צבא אמריקנים אבל לא עם פליטים — "בכל מקום מלבד באזור מינכן־בוואריה". יומיים קודם לכן כתב הרב ברנשטיין לקינן:

חוות הדעת המשולבת של הרשויות האחראיות, צבאיות כאזרחיות, היא שהרב קלאוזנר אינו צריך להישאר עוד בגרמניה. הדברים אינם נובעים מאופיו או ממסירותו, אלא מיחסו ומשיטותיו.

למרות העובדה ששני ארגונים יהודיים — הוועד המרכזי לשארית הפלטה שהקים בעצמו, והוועד היהודי האמריקני — רצו בקלאוזנר כאיש קשר בגרמניה, השלטונות לא רצו בו עוד בגלל המהומות שהקים.

אולם לא כולם היו נגדו. בין נאומי הפרֵדה שנישאו לכבוד קלאוזנר ערב צאתו מגרמניה ראויים לציון דבריו של עקור לשעבר שהעלה על נס את השפעתו של קלאוזנר על מהלך חייו ואמר כי הוא העניק לו תקווה וכיוון חדש. גם אם מנהגו היה בוטה, קלאוזנר סייע רבות בתוהו ובוהו ששרר בגרמניה בעקבות נפילת המשטר הנאצי. הוא נאבק ללא לאות כדי לספק לעקורים את הדרוש להם באמת, בשונה ממה שחשבו הביורוקרטים והמיטיבים מרחוק שהם צריכים. הוא ניהל מלחמת יחיד לנוכח זוועה בל תתואר במטרה לעזור למי שחסרו להם היכולת והמשאבים לעזור לעצמם.

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (http://cahjp.huji.ac.il) עוסק בהצלה, בשחזור ובשימור של תיעוד היסטורי של העם היהודי על כל תפוצותיו, מימי הביניים ועד ימינו. אם נמצא ברשותכם חומר ארכיוני משפחתי נודה לכם אם תוכלו להעבירו לידינו. כך נוכל לשחזר אבן נוספת בפסיפס ההיסטורי של עם ישראל.

The post סיוע בלי גינוני נימוסין appeared first on סגולה.

בן הכט עמד על הבמה נרגש. דמעות מילאו את עיניו למראה ההמונים המריעים. מכל המחזות, התסריטים, הספרים והכתבות שכתב, לא היה טקסט שבו שיקע את כל כולו כמו במחזה זה. הצלחתו הייתה עבורו רגע שיא אישי, אך גם הצטרפות למהלך של גאולה לאומית. הכט עמד על הבמה של תאטרון אלווין האגדי בברודווי, חנוט בחליפת הערב שלבש תמיד להצגות בכורה, ידו מזיעה בתוך ידו של שותפו הלל קוק, שנודע באמריקה בשם פיטר ברגסון. הבכורה שנערכה בט' באלול תש״ו (1946) נחקקה לעד בלבותיהם של כל מי שהיו באותו מעמד מרגש.

התפאורה של סצנת הסיום במחזה 'דגל נולד' עוד ניצבה על הבמה, מוארת למחצה ברקע. בחזית עמדו שחקני ההצגה, עדיין בתלבושותיהם, וביניהם בלט השחקן הצעיר מרלון ברנדו. לא הייתה זו סתם עוד הצגה, היה זה אירוע גיוס כספים, אולי הגדול ביותר שראתה ברודווי. בן הכט רתם את מלוא כישרונו ואת קשריו הרבים כדי להרים את הערב המרשים. הוא רץ והתרוצץ, שכנע ואיים, כתב ושכתב, והיה מעורב בכל פרט בהפקה.

ההצגה עצמה, מחזה בן מערכה אחת, הציגה תמונה סמלית של זוג ניצול שואה – טוביה וזלדה – העושה דרכו מאימי השואה לעבר גאולתו בארץ ישראל. בבית קברות חרב על אדמת אירופה מקבלים בני הזוג את השבת בתפילות ובזמירות. אל בית הקברות מזדמן דוד, ניצול צעיר וזועם. עם מותם של טוביה וזלדה, מחליט דוד לעלות לארץ ישראל, להקים להם שם בארץ ולהיאבק במנדט הבריטי. שוב ושוב נרמזות הקבלות בין מאבק היישוב במנדט לבין מאבק האבות המייסדים של ארצות הברית באותה בריטניה. בסיום ההצגה נעמד דוד ומניף על נס את טליתו השמוטה של טוביה כשהוא נושא נאום ציוני משולהב, והטלית הופכת לדגל.

לוועדת ההיגוי של הפקת האירוע – שהייתה אחראית על קידום המחזה ועל גיוס הכספים לאחר כל הצגה – הצליח הכט לגייס שמות מרכזיים בתרבות האמריקנית באותם ימים, ובהם המוזיקאי לאונרד ברנשטיין, הסופר ליוֹן פויכטוונגר, ראש עיריית ניו יורק ויליאם אודוויר ואשת הנשיא אלינור רוזוולט. מסע ההופעות זכה להצלחה מסחררת, וסכום חסר תקדים של 400 אלף דולר גויס לטובת המטרה.

בשבועות שקדמו להצגת הבכורה אירח הכט בביתו המפואר שבפרוור הניו יורקי ניאק את החזרות להצגה. מרלון ברנדו כבר זכה אמנם להכרה מסוימת ככוכב עולה, אך שמח על ההזדמנות לעבוד עם פול מוני, שחקן תאטרון וקולנוע מוכר. ברנדו, שבהמשך חייו נודע כדובר פוליטי תקיף, היה באותה תקופה מגויס כולו לפעילות ציונית, השתתף בערבים לגיוס תרומות עבורה ואף ויתר על מרבית שכרו כשחקן בהצגה. סביב הברֵכה בבית המידות של הכט בניאק התגודדו מפורסמים אוהדי התנועה הציונית לצד פעילי מחתרות מארץ ישראל שניצלו את תנאיו המפנקים של המקום לתכנון שקט של פעולות עתידיות.

שיא המחזה היה נאום מרגש שבו פנה ברנדו – שגילם בהצגה את דוד הצעיר – לקהל הצופים האמריקני בהאשמה נוקבת: איפה הייתם בזמן המלחמה? איפה הייתם בזמן שיהודים נשרפו בתנורי אושוויץ? בקול הולך וגובר חזר ברנדו על שאלתו־תביעתו: איפה הייתם? ההאשמה שלחה גלי צמרמורת במעלה גבם של הצופים. נערות יהודיות קמו ממקומן ופרצו בבכי במעברים. התקופה התאפיינה בחשבון נפש נוקב של יהדות ארצות הברית, שרבים מקרבה חשו שלא עשו די כדי להקטין את זוועות השואה. הכט השכיל לתעל רגשות אלה לטובת המטרות שבהן תמך, ולא היסס לומר בתום ההצגה: תנו לנו את כספכם, ואנחנו נהפוך אותו להיסטוריה. עיתוני ניו יורק היללו את כתיבתו של הכט ואת המשחק על הבמה. כתב אחד 'התלונן' כי המחזה גרם לו נזק כספי, משום שבנוסף לכרטיס ששילם הוא חש חובה לתרום סכום נוסף למען המטרה. אולם לא כל המבקרים קיבלו את ההצגה באהדה: כתב הניו יורקר קבל על כך שמדובר בתעמולה שטחית, ועיתונאים בריטים בניו יורק כתבו כי מדובר במחזה האנטי בריטי ביותר שהועלה על במות אמריקה מעולם. המחזה נאסר להצגה בכל שטחי האימפריה הבריטית.

סנסציה בשיקגו

בן הכט נולד בכ״ב באדר ראשון תרנ״ד (1894) בניו יורק ליוסף ושרה הכט, מהגרים מרוסיה. הוא גדל בעיירה רסין שבוויסקונסין במשפחה יהודית גדולה, גדושת דודים קולניים ודודות שפויות למחצה. בשל עבודתו הרבה אביו להיעדר מהבית, ובן הצעיר בילה זמן רב אצל דודיו בשיקגו. בגיל 16, עם סיום לימודיו בתיכון, אף השתקע בשיקגו ומצא בה עבודה ככתב מזדמן וכצלם סנסציות עבור העיתון 'שיקגו דיילי ניוז'. תפקידו היה לספק תמונות זוועה מתחום הפלילים, ובתקופה זו סיגל לעצמו סגנון דיווח חסר מעצורים ועט מהיר ומושחז שהתאימו היטב לאופייה הסוער של שיקגו. ב־1920 כבר היה לו טור יומי משלו. פסגת הישגיו העיתונאיים הייתה ב־1921, אז פרסם כתבה שהיה לה חלק מרכזי בפענוח פרשת רצח מסתורית שהובילה להרשעתו ברצח ולהוצאתו להורג של גיבור המלחמה קרל וונדרר. ב־1922 כתב את הרומן 'פנטזיוס מלר', והספר, שנאסר לפרסום על ידי הצנזורה, עורר שערורייה שהזניקה את הקריירה של הכט.

הצלחתו הראשונה של הכט בעולם התאטרון הייתה המחזה 'כותרת ראשית' שעסק בשחיתות עיתונאית ופוליטית. המחזה, שנכתב ב־1928 עם צ'רלס מקארתור, זכה בפרס פוליצר, הועלה מאות פעמים ועובד ב־1931 לסרט מצליח.

ב־1926, בעודו מתגורר בניו יורק, קיבל הכט מברק מחברו התסריטאי הרמן מנקייביץ' שכתב לו בסרקזם: מיליונים מתגוללים כאן ברחובות, והמתחרים היחידים שלך הם אידיוטים. אל תפיץ את השמועה.

ככותב עני הנתון במרדף מתמיד אחרי פרנסה שמע הכט לעצת ידידו ונסע לחוף המערבי, שם כתב שורה של תסריטים קולנועיים שהיו ללהיטים, ובהם 'העולם התחתון' (1927), שזיכה אותו בפרס התסריט בטקס האוסקר הראשון שהתקיים אי פעם, ו'פני צלקת' (1932) – סרט גנגסטרים העוקב אחר מעללי אדם בדמותו של הגנגסטר המפורסם אל קפונה. הבמאי היה הווארד הוקס, ואת הדמות הראשית גילם פול מוני. האגדה מספרת כי לאחר שהשלים את כתיבת התסריט זכה הכט לביקור של שני בריונים מאנשיו של אל קפונה. 'הבוס' שמע שהכט תיאר אותו באופן לא מחמיא ושלח אותם לבדוק את נכונות השמועה. הכט המפוחד מיהר להרגיעם וטען כי הסרט לא עוסק באל קפונה אלא רק בדמות המבוססת עליו. השניים השתכנעו ועזבו אותו ללא פגע.

ב־1934 כתב עם צ'רלס מקארתור את התסריט לקומדיה הפרועה 'המאה העשרים' המתאפיינת בקצב מהיר ובדיאלוג שנון ומושחז שהפך להיות סימן היכר של הכט. הכט התפרסם כבעל צירוף נדיר של איכויות. לצד היכרות טובה עם חיי העולם התחתון היו לו אוזן חדה הכרויה לסגנונות דיבור, יכולת ניסוח של דיאלוגים שנונים וכתיבה זריזה. את כתיבת התסריט לסרט 'פני צלקת' למשל השלים בתשעה ימים בלבד.

המוניטין שיצאו לו ככותב שנון וזריז הפכו אותו למעין 'רופא תסריטים' שנקרא לשכתב פרויקטים שנתקעו. כך מצא עצמו הכט באתר הצילומים של 'חלף עם הרוח' כאחד המשכתבים האחרונים של הסרט, שבו הוחלפו כותבים ובמאים בקצב ובכמות שכמעט גרמה למפיקי הסרט להתייאש. את המשימה הכבירה השלים הכט בחמישה ימים. על אף מאמציו שמו של הכט לא מוזכר בכותרות הסרט כתסריטאי ובפרס האוסקר על התסריט זכה סידני הווארד, התסריטאי הראשון. בהמשך היה הכט מעורב בשכתוב או בכתיבה ללא קרדיט של סרטים מפורסמים רבים, ובהם 'המרד על הבאונטי', 'החנות מעבר לפינה', 'נערתו ששת' ו'וזרח השמש', ואפילו בעיבוד התסריט לסרט ג'יימס בונד הראשון.

בין עשרות התסריטים הבולטים שכתב הכט או שהיה שותף לכתיבתם נכללים גם 'אנקת גבהים' (1939) בכיכובו של לורנס אוליבייה, ושניים מגדולי המותחנים שביים אלפרד היצ'קוק – 'בכבלי השכחה' (1945) ו'הנודעת' (1946). במהלך השנים כתב הכט 25 ספרים, כעשרים מחזות, למעלה מ־65 תסריטים ומאות כתבות, טורים וסיפורים קצרים, אך דומה שאף אחד מכל אלה לא זכה לתהודה דומה לזו שזכו לה יצירותיו בנושאים יהודיים.

יהודי נולד

בצעירותו התעלם הכט משורשיו היהודיים וב־1915 אף נישא בנישואים אזרחיים למארי ארמסטרונג, נערה לא יהודייה. ב־1925 התגרשו השניים, ואז נישא הכט לרוז קיילור, עיתונאית ותסריטאית יהודייה. התייחסותו הפומבית הראשונה ליהדות הייתה ברב המכר 'יהודי מאוהב' שפרסם ב־1931. בספר שורטטה דמותם של יהודי ארצות הברית באופן לא מחמיא בעליל, והכט זכה לקיתונות של ביקורת.

עלייתו של היטלר לשלטון ורדיפת היהודים בגרמניה חוללו שינוי בנפשו של הכט. באוטוביוגרפיה שלו, שראתה אור ב־1954, כתב:

הפכתי ליהודי בעל הכרה ב־1939. עד אז הייתי יהודי רק לפי מוצאי. באותה שנה נעשתי יהודי בעל הכרה והשקפתי על העולם בעיניים יהודיות. טבח היהודים בהמון בידי הגרמנים, שזה מקרוב הוחל, העלה את יהדותי אל פני השטח (בן הכט, 'בן המאה ה־20', כרך ב', עמ' 140).

הוא הצטרף לארגון 'מאבק לחירות', גוף שדחף להתערבות הצבא האמריקני במאבק נגד היטלר, והחל לכתוב באופן קבוע על היטלר ועל יחסו ליהודים בטורו בעיתון הניו יורקי PM. בטור שפרסם ב־1941 תחת הכותרת ״שם שבטי הוא ישראל״, כתב:

היום כותב אני על יהודים – אני, שקודם לכן לא ראיתי עצמי כיהודי בעל הכרה – מפני שאותו חלק בישותי שהוא יהודי נתון היום להתקפת זדון פראית. דרך התגוננותי היא להשיב כיהודי … כל מבקריי הכועסים כותבים כי גאים הם להיות אמריקנים ולשאת את השושנה בדש בגדיהם, וכי בוחלים הם עד מוות לנוכח מאמצים כשלי לייהד אותם ולהגדיל את ההכרה היהודית בעולם. יהודים טובים עונדי שושנים … אין אני מייעץ לכם להסיר את שושניכם. אני מציע רק שלא תסתתרו מאחוריהן יותר מדי. הן מסתירות אך מעט (שם, עמ' 143).

קבוצת ברגסון

המאמר לכד את עינו של הלל קוק, פעיל ציוני נמרץ מירושלים, אחיינו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ואיש אצ״ל שהיה בין מפקדי הארגון מ־1937. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח לפעילות חשאית בארצות הברית תחת הכינוי פיטר ברגסון, וארגונו כונה 'קבוצת ברגסון'. הוא ארגן תמיכה פוליטית וכספית למען הארגון ודחק בממשל ארצות הברית להתערב למען יהודי אירופה הנרצחים. ב־1941 נפגש הלל קוק עם בן הכט וגייס אותו לפעולה במסגרת מה שכונה 'הוועד למען צבא של יהודים חסרי מולדת ויהודים ארץ ישראליים' (שם, עמ' 145). הארגון הלהיב את הכט, למרות שתכניתו נראתה לו מטורפת: בנות הברית – וארצות הברית בראשן – יחמשו כוח צבאי יהודי שיורכב מתושבי ארץ ישראל ומפליטים יהודים מאירופה, ואלה יילחמו על אדמת אירופה נגד הנאצים.

הכט גייס את כל יכולותיו לטובת הקמת הצבא העברי. הוא עיצב מודעות שהתפרסמו על עמוד שלם בעיתונים יומיים מובילים – פעולה יוצאת דופן בשנות הארבעים, שבהן הצניעו בדרך כלל ארגונים יהודיים את נטיותיהם הפוליטיות מחשש לתגובות אנטי יהודיות. הכט משך בכל החוטים האפשריים בברודווי ובהוליווד למען קידום הקמתו של הצבא היהודי, וגייס דמויות בולטות מעולם הבידור לטובת המטרה. הצירוף של מודעות בולטות בעיתונים היומיים עם תמיכתן של דמויות מפורסמות ומובילות הזניקה את סוגיית הצבא היהודי לראש סדר היום היהודי בשנים 1941־1942. הלחץ הציבורי שהפעילה קבוצת ברגסון, לצד המאמצים מאחורי הקלעים של מובילי דעת קהל יהודים, היו בין הגורמים שאילצו את הממשלה הבריטית להכריז על הקמת הבריגדה היהודית.

בשנים 1942־1943, כשאומתו השמועות על הזוועות שהנאצים מעוללים ליהודי אירופה, התמקדה קבוצת ברגסון בהעלאת המודעות הציבורית לטבח, ובהנעת הממשל בארצות הברית לסייע לפליטים. המטרות השתנו, אבל שיטות הפעולה נשארו דומות: מודעות על עמוד שלם בעיתונים המובילים השמיעו ברמה את זעקתם של יהודי אירופה בתקופה שבה עורכי העיתונים העדיפו לשמור על טון מתון, בניסיון להסיט את תשומת הלב מסירובן של בנות הברית להושיט סיוע משמעותי כלשהו לפליטים. דרישותיה של קבוצת ברגסון נדונו עד מהרה במאמרי מערכת ובמסדרונות הקונגרס.

המודעות זכו לתשומת לב גם בבית הלבן. במודעה שכותרתה ״דודי אברהם מדווח״ תוארה רוחו של אברהם – דודו של הכט שהיה קרבן למעשי הנאצים – יושבת על אדן החלון בבית הלבן, במרחק מטר וחצי מהנשיא רוזוולט, וממתינה לשווא לצעדים שינקוט הנשיא להצלת שאריתה של יהדות אירופה. אנשים שהיו בסביבתו של רוזוולט סיפרו כי המודעות הרגיזו את הנשיא מאוד.

אחת מהמודעות המרירות ביותר שכתב הכט כמעט נגנזה לאחר שתוכנה החריף נודע עוד לפני הפרסום לג'וזף פרוסקאור, נשיא הוועד היהודי האמריקני. ברגסון זומן בדחיפות לבירור במשרדי הוועד, שם הזהירו אותו כי התבטאות מסוג זה עלולה לחולל פוגרומים על אדמת ארצות הברית. ברגסון הסכים לעכב את פרסום המודעה בתנאי שפרוסקאור עצמו יגייס פעילים שיפעילו לחץ על ממשלת ארצות הברית לפעול לטובת הפליטים. לאחר שנוכח לדעת ששום פעילות מסוג זה לא נעשית פרסם את המודעה בי״ד באלול תש״ג (1943). למותר לציין שהמודעה לא חוללה פוגרום.

 ,

לא נמות לעולם

בשלהי 1942 הגה הכט את הרעיון ליצור חיזיון שיעורר את המודעות הציבורית לשואה, ובחר בשם 'לא נמות לעולם'. על במת ענק הוצב דגם של שני לוחות הברית בגובה כ־15 מטר, והתוכן כלל את תרומתה של היהדות לתרבות האנושית לאורך ההיסטוריה ואת הטבח שעורכים הנאצים ביהודים. שיא החיזיון היה קריאה מצמררת של קדיש על ידי רבנים קשישים, פליטי המלחמה.

־־־f

ערב הפתיחה של 'לא נמות לעולם' נערך במדיסון סקוור גרדן בניו יורק בב' באדר שני תש״ג (1943) בכיכובם של אדוארד ג'י רובינסון ופול מוני. החיזיון הוצג במקום פעמיים וצפו בו למעלה מארבעים אלף איש. בהמשך נדד החיזיון לערים מרכזיות נוספות ובהן הבירה וושינגטון, שם נכחו בקהל גם הגברת הראשונה אלינור רוזוולט, שישה משופטי בית המשפט העליון וכ־300 חברי קונגרס. החיזיון זכה לכיסוי תקשורתי נרחב, והיה צעד מרכזי בניפוץ חומת השתיקה שנבנתה סביב המתרחש באירופה ובהקמתה של תנועת מחאה אמריקנית נגד השואה.

הקמפיין הגיע לשיאו בתשרי תש״ד (1943), בעת שהוגשה בקונגרס הצעת החלטה שקראה להקמת סוכנות ממשלתית אמריקנית להצלת הפליטים היהודים. בעקבות הצעה זו הקים לבסוף רוזוולט בטבת תש״ד (1944) את המועצה לטיפול בפליטי המלחמה, וזו סייעה בהצלתם של למעלה ממאתיים אלף איש ב־15 החודשים האחרונים של המלחמה. בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה הקימה קבוצת ברגסון ארגונים שניסו לגייס תמיכה אמריקנית בהגירה בלתי לגלית של פליטי השואה לארץ ישראל ובמחתרות העבריות שלחמו בשלטון המנדט, ובראשן האצ״ל. הכט ניצל שוב את כישרונו כדי להביא קבוצה שולית למרכז הבמה הציבורית. המחזה 'דגל נולד' חשף את אכזריות השלטון הבריטי ועודד את הקמתה של מדינה עברית. קשריו בהוליווד ובברודווי הביאו לתמיכתן של דמויות מובילות מתחום הבידור והבמה ברעיון הציוני, ומודעות שפרסם בעיתונים המשיכו לשפוך אש וגופרית על השלטון הבריטי והשאירו את תביעותיה של קבוצת ברגסון במרכז השיח הציבורי.

את ההכנסות הגבוהות מההצגה 'דגל נולד' ייעד הכט למטרה אחת בלבד: הצלה פיזית של פליטי השואה. פעילי אצ״ל רכשו בכספים שנאספו יאכטה מיושנת וגדולה בשם 'ארגוסי' והסבו את שמה ל'בן הכט' – ספינת המעפילים היחידה שנקראה על שם אדם חי. בד' בטבת תש״ז, למחרת חג המולד 1946, הפליגה הספינה מחופי ארצות הברית, חצתה את האוקיינוס ועגנה תחת דגל הונדורס בנמל פורט דה בוק שבצרפת, שם הכינו אותה פעילי המוסד לעלייה ב' לקליטת מעפילים.

כ־600 פליטים ששהו במחנות העקורים שהוקמו באירופה הגיעו בדרכים שונות לספינה, בידיעת האמריקנים והצרפתים ובאישורם. לאחר טקס קצר בנמל פורט דה בוק, שמלבד 'התקווה' הושר בו גם המנון בית״ר, עלו המעפילים בחצות לילה לספינה. בט' באדר תש״ז אחר הצהריים הפליגה האנייה, ובט״ז באדר גילו אותה מטוסי סיור בריטיים. משחתות בריטיות עקבו אחרי הספינה ודרשו מאנשיה להיכנע, אך צוות האנייה החליט להתעלם מקריאות הבריטים ולנסות להגיע לחוף בחסות החשכה. בשעה ארבע וחצי, עוד לפני רדת החשכה, נחסמה דרכה של האנייה על ידי משחתות וכמאה מלחים חמושים ברובים, באלות, ברימוני גז מדמיע ובכידונים עלו על סיפונה. נוסעי 'בן הכט' לא התנגדו באופן אקטיבי, והספינה נגררה לנמל חיפה.

מעפילי הספינה גורשו לקפריסין. כעשרים מאנשי הצוות והמלווים נעצרו על ידי הבריטים ונשלחו לכלא עכו, ולאחר התערבות דיפלומטית גורשו אזרחי ארצות הברית שביניהם חזרה לארצם. עם שובם לניו יורק התקבלו אנשי הצוות כגיבורים, ראש העיר ערך לכבודם קבלת פנים רשמית, והם היו אורחי הכבוד בסעודה שארגן בן הכט. במהלך הסעודה הכריז הכט על תגובתו ללכידת האנייה שנקראה על שמו: הוא יכתוב מחזה נוסף ויממן בהכנסות את רכישתה של ספינה נוספת!

בריטניה נגד הכט

המודעות שפרסם הכט לאחר תום המלחמה היו בוטות במיוחד ותמכו בהפעלת אלימות נגד רשויות המנדט הבריטי. מודעה אחת קראה לתרום כסף שישמש להברחת יהודים מאירופה לארץ ישראל, ומודעה אחרת הזהירה כי רימונים ומוקשים שהתפוצצו בירושלים אינם אלא פתיח למה שעתיד לבוא, אלא אם כן תיסוג ממשלת המנדט באופן מיידי משטחי ארץ ישראל. המודעה השנויה במחלוקת שבכולן הייתה מכתב גלוי שכותרתו ״אל הטרוריסטים בארץ ישראל״. המודעה פורסמה ימים אחדים לאחר הוצאתם להורג של דב גרונר ושלושה חברי אצ״ל נוספים בכלא עכו, ולעגה לתיאורם כטרוריסטים. הכט קרא להם גיבורים, השווה אותם לג'ורג' וושינגטון והצהיר על תמיכה הולכת וגוברת של אמריקנים שורשיים בלוחמים העברים. המודעה עוררה מהומה ודבריו של הכט צוטטו בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס. ממשלת בריטניה הגישה מחאה רשמית לנשיא הארי טרומן בטענה שהכט מסית לרצח פקידים וחיילים בריטים. לונדון אף הפעילה לחץ על וושינגטון לבטל את הפטור ממס שהוענק לקבוצת ברגסון על הכספים שגייסה, אולם פקידי הממשל בוושינגטון הודיעו לעמיתיהם המאוכזבים בלונדון כי לא נמצאו אמצעים חוקיים לביטול הפטור.

אך בעוד קבוצת ברגסון חמקה מעונש, הכט עצמו שילם ביוקר. בבריטניה הוכרז חרם על סרטים שכתב את תסריטיהם, ושמו הוסר מכרזות של שלושה סרטים שהוקרנו באנגליה באותם ימים. לימים סיפר הכט:

כשהגיע אליי לראשונה שמע החרם האנגלי זקפתי את חוטמי. פניי קרנו מאושר כלמקרא הפרסומת המעולה ביותר בעיתונות שזכיתי לה מעודי – הודאה נאמנה ביעילות העבודה שעשיתי בכל כוחי … החרם שם קץ לצניעותי! קיסרות המנחיתה מהלומה על ראש אדם יחיד ומטילה עליו עונשין! היה בכך כדי להשגיא גאוותו של סופר ולהגדיל את שיעור קומתו בעיני עצמו. איני זוכר שום מקרה בהיסטוריה שאומה שלמה הכריזה מלחמה על היחיד. הדבר עשה עליי רושם ('בן המאה ה־20', כרך ב', עמ' 215).

אבל לחרם שהטילה עליו בריטניה הייתה השפעה גם בארצות הברית, וכשהכט הגיע להוליווד הוא גילה כי אינו מבוקש כשהיה. מפיקים שכיסיהם היו תפוחים ממאות מיליוני הדולרים שהרוויחו מפרי עמלו סירבו לשכור את שירותיו, שכן פירושה של העסקתו היה ויתור על השוק האנגלי. לבסוף ניאותו אחדים מהם להעסיקו, אך בשני תנאים: הוא יוותר על מחצית משכרו, ושמו לא יופיע על הסרטים. להכט לא נותרה בררה אלא להיכנע להסדרים החדשים, והוא עשה זאת בלי תלונות ובלי התנצלויות. הוא ייצג עיקרון והיה מוכן לשלם את המחיר על כך. מצפונו היה נקי: הוא נענה לקריאת עמו.

קבוצת ברגסון המשיכה לפעול גם לאחר שהספינה 'בן הכט' נתפסה על ידי הבריטים. פעילותה שילבה בין מטרותיה – העלאת עולים והברחת נשק למען ארגון אצ״ל – והביטוי המובהק ביותר לשילוב זה היה בספינת הנשק והמעפילים המפורסמת 'אלטלנה', שמומנה בין השאר בכספים שגייס הכט. באקט סמלי של הזדהות, ומתוך תחושת הישג עמוקה, פורקה קבוצת ברגסון ביום הקמת המדינה. נכסיה והכספים המרובים שאספה הועברו כולם לרשות מדינת ישראל הצעירה, כולל בניין המשרדים שרכשה בוושינגטון, ובניין זה שימש מעונה הראשון של שגרירות ישראל בארצות הברית.

דווקא לאחר שמדינת ישראל הוקמה והמטרה שלשמה פעל התגשמה, חש הכט אכזבה. הוא לא אהב את התנהלותם של דוד בן גוריון ומשה שרת – ראשי הממשלה הראשונים – ובעיקר סלד מהאופי הסוציאליסטי ששיוו למדינה הצעירה. את ביקורתו ביטא בחריפות בספרו 'כחש', המתאר את משפט קסטנר. הספר כולל כתב אישום חריף נגד היישוב העברי בארץ בעת מלחמת העולם השנייה ותולה בהנהגתו אחריות למחדלים שהובילו להשמדת יהודי הונגריה. הכט עצמו ראה ב'כחש' את צוואתו הרוחנית לעם היהודי ולאנושות כולה. במענה לשאלה העומדת במרכז הספר – כיצד יכולה הייתה ההנהגה הציונית בארץ ישראל לגרום, בעקיפין ובשל מחדליה, למותם של יהודים כה רבים – הוא כתב:

עלה בדעתי שהסיפור אשר החילותי לספר וגנזתיו, לא היה אודות ישראל בלבד אלא אודות האסון שעליו סומר מוח אנוש – ההתמכרות לניצחון בוויכוח בכל מחיר. בהתייצבו מול האפשרות הכמעט ודאית של השמדת המין האנושי אם ימשיך בוויכוח אודות האידאלים הנאותים לחיות על פיהם – אין מוח האדם מסוגל לסגת מזירת הוויכוח (בן הכט, 'כחש', עמ' 286־287).

עדיין שטה

בשנות החמישים והשישים הנחה הכט תכנית טלוויזיה משלו בניו יורק, והמשיך לכתוב פרוזה ותסריטים לקולנוע ולטלויזיה. הוא שב לחיי הזוהר של הוליווד וברודווי ולחיים הנהנתניים והבזבזניים שחי בעבר. הכט מעולם לא חסך כסף, ובו' באייר תשכ״ד (1964) הלך לעולמו בגיל שבעים בחוסר כל. ההספדים נערכו בבית הכנסת הרפורמי 'רודף שלום' שבניו יורק, והשתתפו בהם בכירי עולם הקולנוע לצד דמויות פוליטיות בולטות ובראשן מנחם בגין.

הספינה 'בן הכט', שהוחרמה על ידי שלטונות המנדט, נוספה לאחר הקמת המדינה לצי הספינות של חיל הים הישראלי וזכתה לשם 'אח״י מעוז ק־24'. ב־1955 נמכרה הספינה לחברה איטלקית ושימשה במשך כחמישים שנה כמעבורת במפרץ נאפולי תחת השם 'סנטה מריה דל מארה'. ב־2009 עברה הספינה שיפוץ יסודי והוסבה ליאכטה פרטית, וב־2010 הועמדה למכירה. ככל הידוע זו ספינת המעפילים היחידה שנמצאת עדיין בשימוש.

לקריאה נוספת: בן הכט, 'בן המאה ה־20׳, המתמיד, תשי״ז; בן הכט, 'כחש — פרשת קסטנר', לדורי, תש״ל; יובל אליצור, ׳31 דמויות ממעצבי דור המדינה׳, כרמל, תשס״ח; שמואל תמיר, ״בן הכט — שופר המצפון היהודי והאנושי״, 'האומה' 77, תשמ״ה, עמ' 321־325.

The post ציונות מבוימת היטב appeared first on סגולה.