צמד היצירות ההלכתיות המרכזיות של רבי יוסף קארו – 'בית יוסף' ו'שולחן ערוך' – שינו באופן מהותי את השיח ההלכתי מאז ועד היום. מבחינות רבות הן מהוות את קו הגבול השברירי בין מה שמכונה 'תקופת הראשונים' למה שמכונה 'תקופת האחרונים' בהיסטוריה של היצירה ההלכתית היהודית. מאז שהופצו שני החיבורים באמצע המאה ה-16 לא ניתן לדון בהלכה מבלי להתייחס למה שנאמר בהם, בין אם בהסכמה ובין אם במחלוקת. ההשפעה הרבה של צמד הספרים החשובים שלובה בטכנולוגיה שאפשרה הפצה מהירה שלהם בזמן קצר ובעותקים זהים בכל רחבי העולם היהודי – טכנולוגיית הדפוס החדשה.

עשורים בודדים לאחר שגוטנברג השיק את טכנולוגיית הדפוס החדישה שלו נולד ב-1488 בפורטוגל בן לאפרים קארו, בן למשפחת רבנים שהגיעה לשם מקסטיליה ושמו יוסף. ארבע שנים מאוחר יותר גורשו יהודי ספרד, וב-1498 חרבה גם קהילת פורטוגל שחויבה כולה להתנצר, ומהמרכז היהודי החשוב באי האיברי נותרה רק תפארת העבר. משפחת קארו, ואתה יוסף הצעיר, המשיכה במסעותיה ונדדה כמו המוני יהודים אחרים אל האימפריה העות'מאנית שאפשרה ליהודים לשמור על דתם. יוסף למד תורה מפיו של דודו, רבי יצחק קארו.

כשם שכיום הילדים נולדים למציאות שיש בה אינטרנט ומבינים את הטכנולוגיה אחרת מאלה שפגשו אותה בשלב מאוחר יותר בחייהם, כך רבי יוסף קארו גדל במציאות שבה התהוותה תרבות הדפוס. הדפוס העברי החל באיטליה ומשם הגיע לספרד ולפורטוגל. מבחינות רבות הייתה טכנולוגיית הדפוס החדשה המשך ישיר של תעשיית העתקת הספרים ההמונית שקדמה לה, אך מבחינות אחרות הייתה מהפכת הדפוס חידוש מוחלט: האפשרות להדפיס עותקים רבים של אותו ספר בעלות נמוכה מאוד בהשוואה להעתקה ידנית שינתה מהותית את עולם הידע והלמידה. כישרונותיו הרבים והייחודיים של רבי יוסף קארו הפכו אותו לא רק לגאון תורני ולפוסק חשוב, אלא גם למי שידע להשתמש בטכנולוגיה החדשה באופן יוצא דופן לזמנו, שהשפיע מאוד על המשך הפצת הידע התורני בדפוס.

בשנת רפ"ב (1522) התגורר רבי יוסף קארו הצעיר באדירנה, היא אדריאנופול. בתקופה זו הייתה אדריאנופול עיר מרכזית, ועד כיבוש קונסטנטינופול ב-1453 שימשה גם בירתה של האימפריה העות'מאנית שהתפשטה בעקבות כיבושיה.

מפעל הכינוס

בזכות הדפוס ובזכות נדודיו נחשף רבי יוסף הצעיר ליצירה תורנית של חכמים מקהילות שונות. הוא לא ראה בריבוי הגדול של ספרי היצירה התורנית ברכה אלא תקלה. לדעתו האידאל היה ספר המכיל מידע הלכתי חד משמעי שיאפשר קבלת הכרעות. העובדה שמחברי הספרים כתבו את דעתם בלי להתייחס לשיטות שבספרים מקבילים הפריעה לו במיוחד, שכן במצב כזה רק מי שילמד את כל הספרים יוכל לדעת מהן השיטות שביניהן צריך להכריע. את הבעיה הזו ביקש לפתור בפרויקט שבו החל באדריאנופול ושעתיד היה להעסיק אותו במשך שנים ארוכות: יצירת חיבור אחד שיכיל את כל הידע ההלכתי הקיים ממקורותיו ועד להכרעת הדין. הספר, שנקרא לימים 'בית יוסף', נועד לרכז יחד את המקורות התלמודיים לכל דין, ואת שלל הדעות ההלכתיות השונות לגביו, במטרה לאפשר הכרעה ברורה ומבוססת. תהליך הכתיבה היה ארוך מאוד. הגרסה הראשונית של בית יוסף הייתה מוכנה כעבור עשרים שנה, ואילו הגרסה הסופית הושלמה בצפת 32 שנה אחרי תחילת העבודה באדריאנופול.

המודעות של רבי יוסף קארו לכוחה של הטכנולוגיה שכינה 'עט ברזל ועופרת בדפוס' מתבטאת בצורה מפורשת בהקדמתו לבית יוסף, שבה תיאר את מטרותיו, את יעדיו ואת שיטות עבודתו:

והנה בא לידי קצת תשובות הרשב"א כתובות בעט ברזל ועופרת בדפוס וכתוב בתחילתן שהם תשובות הרמב"ן. וכשאני כותב מאותן תשובות, אף על פי שאני יודע שהיא תשובת הרשב"א אני כותב: כתוב בתשובות להרמב"ן, לפי שספרי הדפוס מצויים ביד כל אדם, ומי שירצה לעיין לשון התשובה עצמה יוכל לעמוד עליה.

כלומר, בשל האחידות שיוצר הדפוס ובשל תפוצתו הרחבה בחר רבי יוסף קארו להשתמש בכותר שבחרו המדפיסים לספר, למרות שמדובר בטעות. על אף הידיעה המוצהרת שהוא מתייחס לטקסט שנכתב על ידי הרשב"א הוא יקרא לו בספרו בשם המטעה 'תשובות להרמב"ן', משום שזו כותרת הספר שבו השתמש, והוא הניח כי כך הוא זמין לקוראיו שלו. הבנתו של רבי יוסף קארו את כוחו של הדפוס כמייצר סטנדרט אחיד היא כנראה גם זו שעמדה בבסיס יצירת הספר בית יוסף כולו: לשנות מן היסוד את האופן שבו לומדים הלכה בכל רחבי העולם היהודי.

בסוף ההקדמה לבית יוסף ציין רבי יוסף קארו שני טעמים לקריאת החיבור בשמו שלו: הטעם הראשון, רמז לפעילותו של יוסף המקראי. איסוף כל מקורות ההלכה וארגונם מחדש מקביל לאיסוף התבואה שארגן יוסף במצרים. כשם שאיסוף התבואה אל בית יוסף המקראי סיפק את הצרכים הפיזיים של בני התקופה, כך איסוף כל מקורות ההלכה ב'בית יוסף' יספק את הצרכים הרוחניים של העם היהודי. והטעם השני, חשיבותו של הספר כגולת הכותרת של יצירתו: "ועוד טעם שני כי זה חלקי מכל עמלי והוא ביתי בעולם הזה ובעולם הבא".

שורה זו חושפת טפח ומסתירה טפחיים. רבי יוסף קארו לא היה רק איש הלכה, אלא עסק גם בתורת הנסתר. בין היתר הוא זכה בעקביות להתגלויות של מגיד, שלעתים התגלה אליו בדמות המשנָה ששינן כדי לזכות להתגלות. עדות לקיומו של מגיד כזה שהתגלה אליו יש בידינו עוד מימי חייו. כך למשל באיגרת שכתב רבי שלמה אלקבץ מסופר כי במהלך תיקון ליל שבועות בסלוניקי – שהוא תיקון ליל שבועות הקדום ביותר הידוע לנו – שמעו בני החבורה כולה דברי התגלות מפי רבי יוסף קארו. קיומן של רשימות שכתב רבי יוסף קארו בעקבות התגלויות אלה היה ידוע, אולם מהדורותיו הראשונות של הספר 'מגיד מישרים' הודפסו רק באמצע המאה ה-17. במשך מאות שנים ניטש ויכוח על שאלת האותנטיות של הספר ועל מהימנות השיוך שלו לרבי יוסף קארו, אולם בעשורים האחרונים מסכימים החוקרים שאכן מדובר בקטעים פרי עטו שנכתבו בעקבות ההתגלויות שהיה ידוע על קיומן. בין היתר מספר רבי יוסף קארו במגיד מישרים על יחסו של המגיד למפעלו ההלכתי:

עוד אמר לי שיעזרני לגמור חיבורי בלי שום טעות וסיג ושיאירו בו עיני כל ישראל, ושאקרא אותו בית יוסף כי הוא שמו הראוי לו, כי הוא ביתי בעולם הזה ובעולם הבא ('מגיד מישרים', מהדורה קמא, פרשת ויקהל).

על קו צפת ונציה

במקביל לכתיבת בית יוסף המשיך רבי יוסף קארו ללמוד וללמד באזור אדריאנופול וסלוניקי, והחל להשיב על שאלות הלכתיות ששלחו אליו חכמים שונים. בשנות השלושים של המאה ה-16 עלה רבי יוסף קארו לארץ והשתקע בצפת. הוא חי בעיר ובסביבותיה קרוב לארבעים שנה, עד לפטירתו בי"ג בניסן של"ה (1575) בגיל 87, גיל מופלג במונחים של המאה ה-16. בשנותיו בצפת עמד רבי יוסף קארו בראש ישיבה ושימש דיין בבית הדין המקומי שהיווה סמכות מרכזית לא רק ליהודי הארץ אלא ליהודים ברחבי העולם. באותם ימים הייתה צפת אבן שואבת לחכמים רבים, ובין היתר הפכה מוקד ליצירה קבלית מהפכנית. כשרבי יוסף קארו הגיע לצפת כבר התגורר בה המקובל החשוב רבי משה קרדוברו (רמ"ק), וב-1570 הגיע אליה גם רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש. האר"י נפטר שנתיים בלבד לאחר שהגיע לצפת, אולם הדיה של היצירה החשובה שפיתח בשנים אלה בפרשנות הזוהר הם הכוח המניע של לימוד הקבלה מאז ועד היום. רבי יוסף קארו כבר היה בן למעלה משמונים בעת שהאר"י הצעיר הגיע לצפת בגיל 36, אך הם הכירו אישית וכנראה שגם נוצרו ביניהם קשרי חיתון.

מצפת דאג רבי יוסף קארו להדפסת ספרו, שהייתה חלק בלתי נפרד מיצירתו. הספר לא הודפס בפני עצמו, אלא כפירוש לספר אחר: 'ארבעה טורים' – ובקיצור 'טור' – שכתב רבי יעקב בן אשר. כמאתיים שנה קודם לכן. נוסח ספר הטורים הודפס באות גדולה במרכז הדף, וסביבו, בכתב רש"י, הודפס החיבור בית יוסף. ספרו של רבי יעקב בן אשר יצר חלוקה נושאית של ענייני ההלכה "הנוהגים בזמן הזה" לארבעה טורים העוסקים בארבעה תחומים שונים. כל חלק מחולק לפרקים, המכונים סימנים, ובכל הלכה הביא רבי יעקב את שיטות השונות של הפוסקים המרכזיים שקדמו לו, ובראש ובראשונה את שיטת אביו רבנו אשר – הרא"ש. רבי יוסף קארו בחר להיצמד לארבעת הטורים כתשתית לכתיבתו. הוא הלך בעקבות נושאי הסימנים השונים בספר ארבעה טורים, איתר את מקורותיהם בתלמוד, אסף את מכלול השיטות ההלכתיות – אלה שהוזכרו בטור ואלה שלא – והכריע באמצעות כללי פסיקה שיצר.

עוד לפני שהשלים את עריכת החיבור כולו דאג רבי יוסף קארו לשלוח שליחים לוונציה, ובהמשך לסביונטה, כדי להדפיס את הכרכים המוכנים מתוך בית יוסף. החלק הראשון – אורח חיים – הודפס בשנת ש"י (1550), חלק יורה דעה הודפס שנה אחר כך, וכעבור שנתיים נוספות הודפס חלק אבן העזר. רק בשנת שי"ט (1559) הודפס החלק הרביעי והאחרון – חושן משפט. עריכת חלק זה הושלמה בשנת שי"ד (1554), לאחר ששלושת החלקים הראשונים כבר הודפסו.

בעמוד השער של חלק חושן משפט כתבו מדפיסי המהדורה הראשונה:

ועם היות כי הרב המחבר הפליא לעשות ולא הניח לנו מקום להתגדר בו, מכל מקום להיות מנהג בעלי הדפוס ליפות המלאכה שיעור מה שאפשר, לכן כדי להקל הטורח מעל המעיינים והמבקשים איזה דינים סדרנו דרך סלולה לפני כל אדם, ולא יצטרך בבקשו איזה דין לקרוא כל הסימן מהטור מראשו ועד לסופו ולא כל פירוש הרב המחבר. ובשביל כך סימננו פרטי רמזי הדינין דרך א' ב' ג' בלוח הסימנים, ואחר כך עשינו כמו כן סימניות בתוך הספר. ואותם הסימנים עצמם עשינום בתוך הביאור, באופן כי כל מבקש דרך משל דין אחד רשום בלוח בסימן ג' ימצאנו בפנים בסימן ג' וגם בתוך הפירוש בסימן ג' ובתוכו ילמד די מחסורו אשר יחסר לו.

תיאור מסורבל זה נועד להסביר במלים את מנגנון הארגון שכולנו מכירים היטב, שכן מאז שהומצא הוא הפך לסימון מוסכם. מדפיסי חלק חושן משפט המציאו שיטה לסימון הקטעים השונים בטור, כך שיהיה ברור למעיינים בבית יוסף איזה קטע בבית יוסף מתייחס לכל קטע בטור. אפשר אולי לראות בסימון זה – בניגוד לטקסט הרציף בטור ובבית יוסף בשלושת החלקים הקודמים – צעד לקראת הסעיפים הממוספרים שרבי יוסף יצר בספרו שולחן ערוך בשנים הבאות. מעניין במיוחד לשים לב לתחילת דבריהם של המדפיסים: מעורבותו הרבה של המחבר בהתקנת ספרו לדפוס הציבה אתגר משמעותי בפני המדפיסים שרצו להותיר את חותמם בספר.

החיבור בין כתיבת בית יוסף להדפסתו בולט גם בהתגלויות אחדות של המגיד שעליהן כתב רבי יוסף קארו במגיד מישרים. כך למשל אומר לו המגיד:

ואזכך לגמור כל חיבוריך ופסקיך נקיים מכל סיג וטעות, ולהדפיסם ולפשטם בכל גבול ישראל ('מגיד מישרים', מהדורה קמא, פרשת בשלח).

,

לבוא לקראת הקוראים

בשנים שאחרי השלמת ספרו בית יוסף עבד רבי יוסף קארו על יצירת ספר קטן – שולחן ערוך. ספר זה נועד להיות תמצות הדיון בספר בית יוסף, לשמש כלי עזר לזיכרון עבור לומדי בית יוסף ולהוות ספר הלכה תמציתי ליהודים שאינם מלומדים. המהדורה הראשונה של שולחן ערוך הודפסה ב-1565, לאחר שבתי הדפוס העבריים באיטליה שבו לעבודה בכפוף לכללי צנזורה חדשים אחרי הפסקה ארוכה שבה לא פעלו, וייתכן שהוא היה הספר העברי הראשון שהוכן מראש על ידי המחבר מתוך היכרות עם מגבלות הצנזורה.

הקשר בין רבי יוסף קארו לקוראיו לא היה מבוסס רק על ציפיותיו באשר לאופן שבו יקראו את הספר, הוא גם הקשיב לאופנים שבו קראו אותו בפועל. במהדורות הראשונות של ספרו 'בדק הבית' (ראו מסגרת) מובאת בסוף הספר התכתבות בין רבי יוסף קארו לבין רבי אברהם אפומאדו ממצרים. ההתכתבות נערכה בין הדפסת חלק אורח חיים ב-1550 לבין השלמת עריכתו של חלק חושן משפט ב-1554. במכתב ארוך סיפר רבי אברהם לרבי יוסף על דיון שנערך בין חכמי מצרים בעת שישבו בסוכה ועסקו בסימן האחרון של חלק אורח חיים. החכמים התקשו להבין את הבסיס לדברי רבי יוסף קארו בדברי הטור והתלמוד וניסו להסביר אותם. רבי אברהם שטח בפני רבי יוסף קארו את הפתרונות שעלו בסוכה, וביקש את התייחסותו של רבי יוסף אליהם. במכתב התגובה מודה רבי יוסף קארו לרבי אברהם על העיון המפורט בספרו, אולם חושף שההסבר לקושיות הוא פשוט: הטקסט הנדפס הוא תוצאה של תקלה בהעתקת דבריו. רבי יוסף קארו אף ביקש מרבי אברהם אפומאדו לסייע לו בהפצת התיקון בין הלומדים באזור מגוריו, מתוך הבנה שיעבור זמן רב עד שיעלה בידו לכתוב הגהות מסודרות לספרו, כמו ההגהות שנאספו לבסוף בספר 'בדק הבית'. בתיאור השתלשלות התקלה אנו זוכים לשיקוף נדיר של תהליכי העבודה במהלך כתיבת בית יוסף:

כי הנוסחה שהייתה לפניי במהדורה קמא [במהדורה הראשונה] הייתה נוסחת איטליה … אחר כך ה' אינה לידי ספר הטור שכתוב בו … ועל פי הנוסחה ההיא הגהתי את ספר הטור ממנו הועתק ספר הדפוס אשר לי, ואז רשמתי בהעברת הקלמוס על מה שכתבתי בביאורי וכתבתי מבחוץ כלשון הזה ('בדק הבית', מהדורת סלוניקי שס"ה, עב ע"ב, עג ע"א).

רבי יוסף קארו היה מודע להבדלים בין מהדורות, ולכן השווה ביניהן בנקודות שבהן הטקסט עורר קושיות. בעקבות הנוסח החדש של ספר ארבעה טורים שהגיע לידיו הוא שינה את מה שכתב בבית יוסף, אך הוא לא עשה זאת על גיליון חדש אלא מחק חלק מהטקסט של בית יוסף וכתב במקומו תוספת בשולי הדף. במקרה המדובר כנראה שהתיקון לא הוכנס כראוי לסדר, וכך הודפס קטע שאכן אינו הגיוני, שכן חסרים בו חלקים. רבי יוסף קארו שמח על ההזדמנות לתקן את הטעות, וכאמור ביקש עזרה בהפצת התיקון, אך בה בעת התייחס לטעויות מסוג זה כחלק בלתי נפרד מהדפסת ספר. הוא אף כתב לרבי אברהם אפומאדו:

וכמה מדברים כיוצא באלו אירעו לגדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו, ואפילו בתלמודנו הקדוש נמצאו בו גרסאות חולקות לאין מספר לסיבת בלבול העתקת הסופרים (שם, עג ע"א).

ההבנה שטעויות הן חלק בלתי נפרד מהדפסת ספר לא גרעה מהרצון שלו לתקן את הטעויות, אלא הובילה אותו לתכנן פרסום של תיקונים, שוב באמצעות הדפוס.

מראשונים לאחרונים

הבנתו העמוקה של רבי יוסף קארו את עולם הדפוס ואת האפשרויות שפתח, והמודעות שלו להשפעה הרחבה שהייתה לטכנולוגיה החדשה על הנגישות לספרות הלכתית, היו חלק בלתי נפרד מהיצירה של ספריו בית יוסף ושולחן ערוך. כדרכם של אנשים שמבינים את הטכנולוגיות החדשות מהר יותר מרוב הסובבים אותם, הוא עיצב את האופן שבו ייעשה שימוש בטכנולוגיית הדפוס לאחר פרסום ספריו.

הדפוס השפיע על רבי יוסף קארו גם בכך שקבע את גבולות ספרייתו. ממיפוי הספרים של כותבים אשכנזים שבהם השתמש רבי יוסף קארו בכתיבת בית יוסף עולה כי למעט ספרי שאלות ותשובות של כותבים אשכנזים שהוא לא ציין את מקורם ולא כתב אם הופיעו בספר כלשהו, הוא הביא רק מדבריהם של חכמי אשכנז שהופיעו בדפוס. מעניין לציין כי הספרים של חכמי אשכנז שבהם הרבה להשתמש – 'מרדכי' ו'הגהות מיימוניות' – לא הודפסו כספר נפרד אלא בתוך ספרים אחרים. ספרו של רבי מרדכי בן הלל 'מרדכי' הודפס בסוף כרכי התלמוד ובסוף ספר הלכות הרי"ף, וספרו של רבי מאיר הכהן מרוטנבורג 'הגהות מיימוניות' הודפס בתוך משנה תורה לרמב"ם. רבי יוסף קארו לא התייחס לספרים אלה כמייצגים הלכה אשכנזית דווקא. הוא קרא אותם בדפוס כחלק ממכלול קנוני שהבחנות גאוגרפיות לא משחקות בו תפקיד משמעותי.

חשיבותם העצומה של ספריו של רבי יוסף קארו בעולם ההלכה הפכה את גבולות ספרייתו לגבולות הספרייה ההלכתית הקנונית. הספרים שהוזכרו בו הפכו נפוצים מאוד, ואילו חיבורים שלא הוזכרו בו – בין היתר כיוון שלא היו מודפסים בימיו – לא נלמדו ולכן גם לא הודפסו בהמשך, וכך הצטמצם העיסוק בהם.

הדפוס אפשר את הפצתם המהירה של ספרי ההלכה החדשים העצומים בגודלם בהיקף גאוגרפי נרחב – מאירופה ועד לכורדיסטן. כך הגיעו עותקים זהים לחלוטין של כתבי רבי יוסף קארו כמעט לכל הקהילות ברחבי העולם, והביאו אתם את חידושיו ההלכתיים ואת ארגון הידע הייחודי, ולצערו גם את טעויות המדפיס שהפריעו לו. תוך זמן קצר הפכו בית יוסף ושולחן ערוך לספרי תשתית בלימוד ההלכה, ועל גביהם התפתח הדיון ההלכתי מאז ועד היום. לא לחינם ניצב רבי יוסף קארו כקו פרשת המים בין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים. אמנם לא כל דבריו התקבלו על ידי כלל הרבנים והקהילות, אך אין עוררין על המקום המרכזי שתפסו ספריו, ועל שידוד המערכות שיצרו בעולם ההלכה והלמדנות מאז ועד היום.

The post דפוסים הלכתיים appeared first on סגולה.

בשנת 1071 כבשו הסלג'וקים — בני שבט שנדד ממונגוליה למרכז אסיה וקיבל על עצמו את האסלאם — את אנטוליה (היום בתורכיה) והביסו את הצבא הביזנטי. היה זה המשכו של תהליך בן מאות שנים שבו איבדו הביזנטים שטחים למוסלמים. ארץ ישראל ובתוכה ירושלים נכבשה על ידי המוסלמים כבר ב־636, קרוב ל־500 שנה קודם לכן. כיבוש אנטוליה הביא את המוסלמים לפתחה המזרחי של אירופה הנוצרית, ולמעשה השלים את כיתורה, לאחר שבמאות השנים הקודמות כבשו כוחות מוסלמיים את כל צפון אפריקה ואת חצי האי האיברי.

האימפריה הביזנטית — האימפריה הרומית המזרחית — הייתה בדעיכה כבר זמן מה. בראש מה שנותר ממנה עמד הגנרל אלכסיוס הראשון קומננוס, והוא הבין כי כוחו דל מכדי לגבור על הסלג'וקים שהמשיכו לצבור כוח. למרות היחסים הרעועים בין ביזנטיון לבין האימפריה הרומית המערבית הקדושה והאפיפיור שברומא פנה אלכסיוס ב־1095 לאפיפיור אורבנוס השני וביקש ממנו לשלוח שכירי חרב שיעזרו לו להילחם בסלג'וקים. משיקולים אינטרסנטיים שונים נענה האפיפיור לבקשתו, ובסוף 5901 נשא נאום באוזני כמרים בוועידה גדולה שהתקיימה בקלרמונט שבצרפת ובו קרא להצלת ירושלים מידי הכופרים המוסלמים. הכמרים הביאו את דברי האפיפיור לקהילותיהם, והדבר עורר התלהבות רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה.

בעקבות קריאת האפיפיור יצאו לדרך באביב 1096 ההמונים המשולהבים, בלי מפות, בלי ידיעה היכן נמצאות ביזנטיון וארץ ישראל ובלי לוגיסטיקה. האספסוף המשולהב שנע ממערב אירופה למזרחה פגש בדרך קהילות יהודיות — בעיקר לאורך נהר הריין — וחולל בהן פרעות שכללו רצח, אונס ושרפת בתים באין מפריע. כ־12 אלף יהודים נהרגו בפרעות הללו שזכו לכינוי 'גזרות תתנ"ו'. ההמון חסר הארגון המשיך לכיוון ירושלים. כשהגיעו הצלבנים לדנובה החלו לשדוד את ההונגרים, אולם אלה הגנו על עצמם, הרגו אלפי צלבנים וגרמו למנהיגיהם לברוח חזרה לביתם. מסע הצלב העממי הזה התפזר ברובו בלא כלום.

קבוצה מאורגנת יותר של כ־35 אלף אבירים, ובהם 5.000 פרשים על סוסים, יצאה גם היא מאירופה ובראשה אנשי אצולה.

מאירופה לירושלים

בארץ ישראל שלטה מאז שנת 900 האימפריה הפאטמית שבירתה קהיר. בשיאה חלשה האימפריה על כל צפון אפריקה, סיציליה, תימן, ארץ ישראל והחג'אז — חלקו המערבי של חצי האי ערב.

למרות שהקהילות היהודיות הגדולות היו מרוכזות במאה ה־11 בבבל, במצרים, בצפון אפריקה, בספרד ובמערב אירופה, התגוררו יהודים גם בארץ ישראל, שהייתה מאוכלסת בעיקר במוסלמים. הנוצרים התרכזו בעיקר בערים הקדושות להם — ירושלים, חברון ובית לחם — ובכפרים סביב הר תבור.

הפאטמים חיו בשלום ובשיתוף פעולה עם היהודים, ואלה חיו בנוחות וזכו לעמדות מפתח בשלטון. יהודים אף היו אחראים לתחזוקתם של מבצרים אחדים ולהגנה עליהם מפני פולשים זרים.

היהודים התגוררו ביישובים רבים לאורכה ולרוחבה של הארץ, ובעיקר בשתי הקהילות הגדולות בירושלים וברמלה. הקהילה היהודית בארץ ישראל שמרה על ייחוד תרבותי ודתי. היו לה מנהגים ייחודיים ונוסח תפילה משלה, ונוצר בה עולם שלם של מדרש ופיוט.

ההיסטוריון הערבי מוקדסי, בן המאה העשירית, כתב כי מארץ ישראל מייצאים מגוון מוצרים, ובהם שמן זית, דבלים, צימוקים, חרובים, בגדים, סבון, גבינה, צמר גפן, תפוחים, צנוברים, מראות, מחטים, שטיחים וחבלים. הזמנים הטובים הללו עמדו להסתיים עם בוא הצלבנים.

אלפי האבירים התקדמו מזרחה לאורך החוף ובתחילה כבשו כל עיר גדולה שנתקלו בה. כוונתם הייתה להבטיח רצף טריטוריאלי מאירופה לארץ ישראל באמצעות כיבוש ערי החוף. הבעיה הייתה שבשל כך הם נאלצו לצור על ערים שונות במשך חודשים, ומורל החיילים הלך וירד. כשהגיעו לאנטקיה — היום אנטיוכיה — שבדרום תורכיה החליטו מנהיגי המסע לעשות את דרכם לירושלים במהירות האפשרית. הצלבנים דהרו דרומה, עקפו ערים מבוצרות כמו צור, עכו, קיסריה וארסוף, וכבשו את יפו כדי שיהיה ברשותם נמל שבו יוכלו לעגון הספינות הגנואיות שליוו אותם דרך הים. את הדרך מאנטקיה לירושלים עשו הצלבנים תוך חודש.

ב־15 ביולי 1099, לאחר מצור שארך שבוע ימים בלבד, פרצו הצלבנים את חומות ירושלים וטבחו בשלושים אלף המוסלמים והיהודים שהתגוררו בה. לאחר כמעט 500 שנה חזרה ירושלים לידיים נוצריות.

אחרי התלבטויות רבות מינו הצלבנים את גוטפריד מבויון למנהיגם. הוא סירב לקבל את התואר 'מלך ירושלים' והסתפק בתואר 'מגן הקבר הקדוש', אולם המנהיגים שמונו לאחר מותו כבר נטלו לעצמם את התואר 'מלך ירושלים'.

מתוך כ־400 אלף איש שיצאו מאירופה הגיעו לירושלים רק 40 אלף, ובהם רק אלפים בודדים של אבירים. עם הקמת ממלכת ירושלים ולאחר ששמועות על ההצלחות שנחלו הצלבנים במזרח התיכון הגיעו לאירופה יצאו צליינים ואבירים רבים לארץ ישראל.,

ביבשה ובים

בשונה ממסעות הצלב שבהם הגיעו הצלבנים ארצה דרך הים, מסע הצלב הראשון היה רגלי ברובו, אך הצטרפו אליו ספינות מהעיר גנואה שנענתה לקריאתו של האפיפיור. באיטליה היו אז שלוש ערים בעלות צי גדול — גנואה, ונציה ופיזה. על פי הנוהג כל עיר שהצטרפה למלחמה וסייעה בכיבוש עיר אויב קיבלה נתח נכבד מהשלל, מסים עתידיים ורשות להקים התיישבות בעיר הכבושה, ועל כן ערי איטליה הצטרפו למלחמות ולמסעות צלב רבים בימי הביניים.

משיצא לדרך מסע הצלב הראשון שלחה גנואה ב־1097 תריסר ספינות קרב ועליהן יותר מאלף חיילים, ואלה ליוו את הצלבנים לאורך הים. הגנואים עזרו לצלבנים במהלך המצור על אנטקיה, וכשעלו הצלבנים על ירושלים בקיץ 1099 הצטרפו אליהם חיילים וקשתים גנואים. גם את המגדלים ששימשו בעת המצור על ירושלים בנו מתרני הספינות הגנואיות. כך הפכה גנואה לעיר החביבה על הצלבנים וזכתה בשלל נכבד מכל עיר שנכבשה בדרך לארץ והטבות נוספות.

פיזה לא הייתה זריזה כמו גנואה, אבל 120 ספינות המלחמה ששלחה הגיעו ליפו מוקדם יחסית, זמן קצר לאחר שירושלים נפלה לידי הצלבנים. למרות שהוונציאנים התארגנו פחות או יותר במקביל לערים האיטלקיות האחרות, הם חששו מאוד מיציאה למסע והעדיפו לחכות ולראות מה יהיו התוצאות לפני שיסכנו את מעמדם בשווקים המזרחיים שמהם השיטו סחורות מוסלמיות וביזנטיות לאירופה הנוצרית.

רק שלוש שנים לאחר שהחל מסע הצלב הבינו הוונציאנים כי הצלבנים אכן עומדים להגיע לארץ הקודש ויצאו לדרך עם צי אדיר של מאתיים ספינות. באביב 1100 הגיעו הוונציאנים ליפו העתיקה והעזובה, נפגשו עם גוטפריד מבויון וניסו לסגור אתו עסקה טובה, אך הוא כבר היה חולה ונאלץ לשוב לירושלים קודם שהעסקה נסגרה. לבסוף סיכמו הוונציאנים עם נציגיו של גוטפריד כי יעמידו את הצי האדיר שלהם לטובת הממלכה הצלבנית מאמצע יוני עד אמצע אוגוסט 1100. בתמורה הובטח להם כשליש מהשלל, זכות על כל האניות הזרות שיגיעו לחוף ועל מטענן, ואפשרות להקים מושבה ונציאנית בכל עיר נמל שיהיו מעורבים בכיבושה. עוד הוסכם שהעיר טריפולי שבצפון לבנון תיכבש ושם יזכו הוונציאנים בחצי מהשלל. לאחר שהעסקה סוכמה החלו הוונציאנים לבנות כלי מצור.

עכו או חיפה?

הצלבנים והוונציאנים החליטו להטיל מצור על עכו שהייתה עיר נמל חשובה בשליטה מוסלמית, אך עוד קודם שהתכנית יצאה אל הפועל חלה התפתחות מפתיעה — גוטפריד מבויון מת. מותו גרם למנהיגי הצלבנים להקטין את הסיכון ולהמיר את התכנית המקורית בכיבושה של עיר קטנה יותר במטרה שהיא תשמש בסיס ימי וצבאי לכיבוש עכו בעתיד. העיר שנבחרה הייתה למעשה עיירה גדולה בעלת מצודה רחבת היקף המוקפת בחומה ובמגדלי שמירה. שמה של העיר היה קאיפס, ובעברית חיפה.

בעבר היה בין עכו לקיסריה רק נמל אחד שבו יכלו ספינות לעגון. הוא היה ממוקם בחלק המערבי של מפרץ חיפה, במקום בו שוכן כיום המכון לחקר ימים ואגמים. בנקודה זו קמה עיירה קטנה בשם שקמונה, כנראה על שום עצי שקמה שגדלו באזור. נוסע ששהה במקום כינה את העיירה 'שקמונה של היהודים'.

אט אט דעכה שקמונה וסמוך אליה הוקמה במורדות הכרמל עיירה בשם חיפה. בתקופה הערבית היה היישוב דליל יחסית והתגוררו בו יהודים לא מעטים. תושבי העיר עסקו בדיג ובליקוט חלזונות להפקת צבעי הארגמן והתכלת. בחיפה, המוזכרת כבר במשנה ובתלמוד, היה מרכז תורני ותלמידי חכמים חיפאים מוזכרים בטקסטים שנמצאו בגניזה הקהירית. כאשר כבשו הסלג'וקים את הארץ מידי הפאטימים ב־1071 עברה הישיבה הארץ ישראלית הגדולה מירושלים לצור, וחכמי הישיבה נהגו להגיע לחיפה בסוכות.

בשל מיקומה האסטרטגי של חיפה בין עכו לקיסריה נבנתה בה מצודה, כנראה באזור שכונת בת גלים של ימינו, ושם ישב המושל עם חיל מצב קטן. במשך מאות שנים חיפה הייתה עיירה קטנה בהשוואה לשכנתה עכו.

מעט לפני שהצלבנים הגיעו לארץ ישראל הפכה חיפה מכפר דייגים קטן לעיירה גדולה וחשובה. נוסע פרסי שעבר באזור ב־1055 כתב כי חיפה שוכנת על חוף הים ומצויים בה עצים רבים, מטעי תמרים ובוני ספינות מנוסים. בתקופה זו הפכה חיפה למקום משגשג ונוצרה בה שכבה של אנשים אמידים שאפילו תרמו כסף לבתי כנסת במצרים.

כתף אל כתף על החומה

העדויות על הקרב שערכו הצלבנים נגד חיפה ב־1100 הגיעו אלינו בעיקר משני מקורות: ספריו של אלברט מאאכן, כרוניקן והיסטוריון שנולד בשלהי המאה ה־11, ששמע סיפורים על מעללי הצלבנים וייתכן כי אף השתמש בספרים וביומנים של נזירים שחזרו מארץ הקודש; וכתביו של נזיר אנונימי מהמנזר הוונציאני לידו שהיה שותף למסע הצלב, הגיע לארץ ישראל והעלה על הכתב את האירועים כמעט בזמן אמת, וכפי שהיה נהוג בתקופתו הפליג בשבחי הצד שלו והפריז במספרים.

הצלבנים והוונציאנים לא צפו בעיות מיוחדות בכיבושה של חיפה ונעו לכיוונה בים וביבשה במקביל. טנקרד דה הוטויל, נסיך הגליל ובעל כוח צבאי מרשים, היה בטוח כי לאחר כיבושה תצטרף חיפה לנסיכות שלו ותאפשר לו מוצא לים, אך גוטפריד רצה לחזק את השלטון המרכזי ופחד מהתחזקות יתר של נסיכות כלשהי, ועל כן ציווה על ערש דווי כי חיפה תימסר לאביר המצטיין שלו גלדמר קרפנל, ודבר זה גרם לטנקרד להצטרף למסע בחוסר חשק מוחלט.

אנריקו קונטאריני, בישוף קסטלו ומראשי הוונציאנים, נאם בפני אנשיו והשווה אותם למקבים. הצלבנים, שמטרתם הייתה להחזיר לירושלים את הדת האמיתית, שאבו השראה מהמקבים וראו עצמם כממשיכי דרכם.

כשראו אנשי חיפה את הצבא הצלבני המתקרב הסתגרו במבצרם. הצלבנים הציעו לחיפאים להתנצר והבטיחו כי בתמורה ישאירו להם את כל רכושם, הם יהיו זכאים לחופש ובמקום לשלם מס למוסלמים הם ישלמו אותו לנוצרים. אך היהודים והמוסלמים תושבי המקום לא הסכימו להמיר את דתם. הם גם חששו שהצלבנים אינם כנים בהצעתם, במיוחד לאחר שהגיעו לאוזניהם סיפורי הזוועה מירושלים. החיפאים ניסו לשכנע את הצלבנים לא לכבוש את העיר בטענה שישו ומאמיניו מעולם לא ביקרו בה, אך ללא הועיל.

הצלבנים הבינו כי אם ברצונם לשלוט בחיפה אין להם ברירה אלא להטיל מצור על העיר. באופן בלתי אובייקטיבי בעליל מתאר אלברט מאאכן את האבירים הנוצרים כג'נטלמנים ואילו את חיפה הוא מכנה 'עיר השטן'. הוא גם שם בפי אנשיה דברי נאצה נגד ישו ומכנה אותם גאוותנים, יהירים וחצופים.

הצי הוונציאני האימתני צר על חיפה מכיוון הים. כאשר הגיעו הספינות לאזור הן גילו כי ספינות מוסלמיות שהיו חלק מחיל המצב בעיר מחכות להן, ואחת הספינות הוונציאניות הוטבעה בעזרת קרסי ברזל ענקיים. הוונציאנים המנוסים העלו באש ספינות מוסלמיות אחדות והנותרות נמלטו כנראה.

עתה הגיע תורו של צבא היבשה. הצלבנים הכינו עוד ביפו מגדלי מצור ומנגונל — קטפולטה בעלת שבע מקלעות שעליהן מניחים שבעה סלעים ומשליכים אותם בבת אחת על החומה. לאחר שיגורים אחדים של סלעים החלו הצלבנים להתקרב אל חומות העיר, אך להפתעתם יצאו המגנים — יהודים ברובם — מהמצודה, לחמו בעוז ובאומץ לב שהצלבנים לא נתקלו בו קודם לכן, וחזרו אל המצודה. הם המשיכו להילחם מעל החומה והסבו לצלבנים אבדות כבדות.

עם הסתבכות הקרבות טנקרד, שכאמור היה חסר מוטיבציה מראש, פרש עם חייליו הרבים משדה הקרב ונסוג לאחור. לצלבנים ולוונציאנים היה ברור כי גלדמר אינו מסוגל לנצח את תושבי חיפה העיקשים ועזי הרוח בכוחות עצמו, ומשהבינו הוונציאנים כי טנקרד לא מתכוון להשתתף בקרב החלו לקפל מפרשים ולהפליג דרומה.

המפקד העליון של הקרב, דגובר, ארכיבישוף לשעבר מפיזה שמונה לפטריארך של ירושלים, החליט לשכנע את טנקרד לחזור לקרב. הוא אמר לו כי העיר הקטנה הזו — על מגניה היהודים והמוסלמים — תגרום מבוכה לנוצרים ברחבי העולם ותשים אותם ללעג, וכי אנשי ונציה כבר החלו להסתלק ולכן השלל מהקרב יחולק בין פחות אנשים ומי שיכריע את הקרב יזכה לשלוט על העיר. בדברים אלה הוא הבטיח למעשה את חיפה לטנקרד אם יסייע בכיבושה.

לדגובר היה חשוב שהקרב יוכרע מוקדם ככל האפשר. כנציגה הבכיר של הכנסייה בארץ הוא שאף לזכות במנהיגות הממלכה הצלבנית כולה, ולכן השתדל לסיים את הקרב במהירות, לחזור לירושלים ולנצל את הריק השלטוני שנוצר עם פטירתו של גוטפריד. לרוע מזלו תפס כבר בולדווין, אחיו של גוטפריד, את השלטון ביד רמה.

טנקרד, שהפך לשחקן המרכזי, הבין לפתע כי הכל תלוי בו ובאנשיו. הוא הורה לתקוע בחצוצרות ולנוע לעבר המצודה. המוני חיילים רגלים ואבירים מכוסי שריון במשקל עשרות קילוגרמים דהרו אל המצודה ופתחו בקרב עיקש מול המגנים היהודים והמוסלמים. הצלבנים ניסו לקרב מגדלי מצור אל החומה כדי שיוכלו לטפס עליהם, להיכנס אל המצודה ולפתוח את שעריה, אך המגנים עשו הכל כדי למנוע מהצלבנים לטפס על החומות. הם השליכו אבנים כבדות שפיצחו את ראשי הצלבנים, דקרו אותם בעזרת מוטות ברזל ארוכים, שפכו עליהם שמן רותח וזפת רותחת וירו חצים בוערים. השיחים שמסביב למצודה החלו לבעור ומגדלי המצור ואילי המצור שנועדו לבקוע את שערי החומה עלו באש.

הנוצרים — מונעים מכוח אמונתם הדתית ומברכות הפטריארך — המשיכו להילחם גם כאשר המגִנים שנשאו נשרפו או נוקבו ככברה מחצי האויב. הם החליטו לבנות בעזרת התרנים של הספינות הוונציאניות מגדלי מצור שיגיעו אל מעבר לגובה החומות. כדי להתגבר על האש הורה טנקרד לחייליו להיכנס ליערות הכרמל ולצוד חיות רבות ככל האפשר. הצלבנים פשטו את עורן של החיות וכיסו בו את מגדלי המצור כדי שהאש לא תשרוף אותם. בעזרת תכסיס זה הצליחו הצלבנים לקרב את מגדלי המצור לחומות, לטפס עליהם ולחדור למצודה. ברגע שראשוני הצלבנים חדרו למצודה הם פתחו את שעריה ואפשרו לכל הכוחות להיכנס.

שני נרטיבים

המגנים היהודים והמוסלמים הבינו כי למרות שהחזיקו מעמד חודש ימים ולמרות שהסבו נזקים לצי הוונציאני הקרב הוכרע וגורלם נחרץ. מגני המצודה ניסו לברוח, אך כמעט כולם נתפסו והוצאו להורג באכזריות רבה. אזרחים שהיו בקרבת מקום הוצאו אף הם להורג ואף נפש חיה לא נשארה בחיפה. במצודה מצאו הצלבנים שלל רב שכלל זהב וכסף, תכשיטים, בגדים, סוסים ופרדות, שעורה, שמן ודגן. הם העמיסו את השלל מהר ככל האפשר, כדי שהוונציאנים ששבו במהירות לאזור לאחר שראו או שמעו כי הצלבנים השתלטו על המצודה לא יספיקו להגיע. כשהוונציאנים הגיעו לחוף כל השלל כבר נלקח מהמקום ולצי הוונציאני העצום לא נותר מאום.

כך לפחות כותב אלברט מאאכן. הנזיר הוונציאני מספר סיפור שונה. לדבריו, משעלו הוונציאנים על החוף והחלו לקחת את חלקם בשלל הם נדהמו למראה האבירים העלובים ותרמו להם מיד את חלקם בשלל כדי שיוכלו להמשיך להילחם ולפאר את שמו של ישו.

בכתבים ונציאניים מהתקופה ניכרת האכזבה מכך שהמסע היה למעשה כישלון פיננסי, אך נעשה ניסיון להפוך את הסיפור באמצעות הדגשת התמיכה שהעניקו הוונציאנים למוסדות הצלבניים בירושלים ולאבירים העניים. כדי להצדיק את המסע נכתב כי הם יצאו אליו מסיבות דתיות ולא בשל שאיפה ארצית כלשהי.

בקרבות השתתפו יהודים ומוסלמים רבים וספק אם הצלבנים ידעו להבדיל ביניהם. כיוון שאנחנו יודעים כי בעיר היו יהודים רבים — כנראה הרוב המוחלט — ברור שרוב המגנים היו יהודים. הללו ניסו להגן על עצמם ועל עירם ועשו זאת בצורה ראויה להערכה מול אלפי אבירים להוטים וחדורי מוטיבציה דתית ומול אחת האימפריות הימיות הגדולות בעולם. שלא כמו שאירע על אדמת אירופה, שם אלפי יהודים נשרפו חיים בבתי הכנסת, על אדמת ארץ ישראל נלחמו היהודים באומץ לב ובגבורה עד הסוף המר. הייתה זו כנראה הפעם האחרונה שכוח יהודי נלחם על הגנת הארץ עד לימי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

כפי שהבטיח לו הפטריארך קיבל טנקרד את השליטה על העיר חיפה ואילו גלדמר נאלץ להסתפק באזור חברון. כעבור חודשים אחדים זכה טנקרד בנסיכות אנטיוכיה הגדולה לאחר שדודו ששלט במקום נפל בשבי.

את מקומו של גוטפריד ירש כאמור אחיו בולדווין, מלך ירושלים הראשון, והוא הקים ממלכה של ממש בארץ ישראל. בולדווין, שהיה זריז מחשבה, תקיף והחלטי, הצליח לכבוש את ארסוף ואת קיסריה תוך זמן קצר, וחייליו דאגו לא להשאיר מוסלמים חיים ושרפו מסגדים על אנשיהם. עכו — שהיה בה ריכוז של גדודים מוסלמיים שסיכנו את חיפה — נכבשה ב־1140 בעזרת צי משולב של גנואה, פיזה וונציה אשר צר על העיר במשך עשרים יום. ערי החוף האחרות נכבשו גם הן בעזרת הצי המשולב, שאליו הצטרף גם צי נורבגי שהגיע לחופי צידון ב־1110.

עד 1118 הקים בולדווין ממלכה שהשתרעה מאילת עד ביירות. הוא עודד אירופים רבים לבוא אל הממלכה החדשה, בנה מבצרים רבים, קידם את המסחר והגן על גבולות הממלכה מפני המוסלמים בהצלחה רבה.

טובים ורעים

כאן אנחנו מגיעים לחלק הפחות נעים בסיפור: בכל ערי החוף שנכבשו על ידי הצלבנים הושמדו הקהילות היהודיות וכך גם התושבים המוסלמים, ומעטים אם בכלל שרדו. אירועי זוועה רבים התרחשו בארץ ישראל ובלבנון, אך בהיעדר ניצולים כמעט לא נותרו בידינו כל עדויות לכך. בעוד שפרעות תתנ"ו זכו לתיעוד על ידי הניצולים, האירועים שהתרחשו בארץ ישראל שנים אחדות מאוחר יותר לא תועדו כמעט בכלל. הקטע היחיד שיש בידינו הוא קינה שנמצאה בגניזת קהיר המתארת את שאירע לקהילות ירושלים, חברון, חבורת אונו, קהילת יפו, לוד, עוספיה וחיפה:

… זקנים טבחו ונפשי דלפה, זלעפה אחזתני על חורבן חיפה / חיפה העיר ההוללה, עלייך לִבתי אמולה / מישראל כבוד גלה ושבתו זקני עגולה ('אריאל — כתב עת לידיעת ארץ ישראל — חיפה ואתריה' בעריכת אלי שילר, עמ' 15).

עדות מקוטעת זו היא הטקסט היחיד המתאר את חורבן קהילות ארץ ישראל בזמן הכיבוש הצלבני, אולם ממקורות אחדים ידוע כי יהודים בכל רחבי הארץ נטבחו, נהרגו וברחו. היו שהספיקו לברוח לאשקלון, היו שנתפסו והובלו לאיטליה שם נמכרו לעבדות, והיו שהגיעו לאנטיוכיה הביזנטית או לאזורים סלג'וקיים וחלקם בחר בייאושו להתנצר. היהודים נעלמו מכל ערי הארץ שנכבשו על ידי הנוצרים ונותרו רק באשקלון ובצור שנשארו תחת שליטה מוסלמית. צור נפלה אף היא לידי הצלבנים ב־2411 ואשקלון נכבשה ב־1153.

בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם שביקר בארץ ישראל ב־1179, ספר את כל היהודים שפגש בערים צור, עכו, קיסריה, יפו, ירושלים, אשקלון, טבריה וכפר עלמא שבגליל והגיע לכ־300 יהודים בלבד, שמונים שנה לאחר הטבח שנערך ביהודי הארץ. מעדותו עולה כי היישוב היהודי בארץ ישראל נמחק עם בוא הצלבנים במסע הצלב הראשון.

עשר השנים הראשונות של הכיבוש הצלבני בארץ היו אסון לקהילות היהודיות והמוסלמיות. ערים שלמות ופוריות הושארו חרבות ונטושות, וקהילות גדולות של יהודים ומוסלמים שהתקיימו מאות שנים נעלמו בין לילה. בגניזה הקהירית נמצאו כתבים מארץ ישראל מהמאה העשירית ומהמאה ה־11, אך במאה ה־12 הרצף נקטע. פתאום ברגע אחד אין כתבים מארץ ישראל, למעט מכתבים בודדים של אנשים המחפשים את קרובי משפחתם שנפלו בשבי הצלבנים וסביר להניח שנמכרו לעבדות.

המפגש היומיומי של הצלבנים עם אנשי המזרח הפיג אט אט את להט הקנאות הדתית, וכעבור עשרות שנים הבינו הצלבנים כי התושבים היהודים עשויים לסייע בידם בעיקר בחקלאות ובמלאכה זעירה. הם גילו כי יישובים יהודיים עוזרים להם בחיי היומיום, באספקה ובתוצרת חקלאית, וכך חזרו יהודים בהדרגה לערים בממלכת ירושלים הצלבנית. יש בידינו עדויות על יישובים יהודיים מבוססים רבים ברחבי הארץ במאה ה־12, תחת שלטון הצלבנים.

ב־1187 כבש צלאח א־דין את חיפה והפך אותה לבסיסו הצבאי. במסע הצלב השלישי שנערך ב־1190 כבש ריצ'רד לב הארי את חיפה בשנית, אך משעלה לחוף גילה כי צלאח א־דין הורה להשמיד את כל ביצוריה ואת מחסני המזון והציוד, וכך לא מצאו ריצ'רד וצבאו כל שלל בחיפה והמשיכו הלאה.

לאחר שצלאח א־דין כבש חלקים נרחבים מארץ ישראל הוא הזמין את היהודים להתיישב ברחבי הארץ ואף בירושלים. חיפה התאוששה אט אט ויהודים חזרו להתגורר בה לצד מוסלמים ונוצרים, אך הנמל שלה נותר משני לעכו עד לעת החדשה.

בפעם הבאה שתצפו בסרט על מסעות הצלב שהופק באולפנים הוליוודים תדעו לצדו של מי אתם אמורים להיות. לפעמים הנבל של האחד הוא הגיבור הטוב של האחר.

The post גבורה משותפת על חומת חיפה appeared first on סגולה.

הממונים גדשו את הסמטאות המוליכות לכיכר המרכזית בקור המקפיא של דצמבר. האירוע שלשמו התקבצו כולם היה עתיד להיות ההצגה הטובה ביותר בעיר. זה עתה עמד להסתיים בעיר ביקורו ההיסטורי של קרל החמישי, קיסר העולם כפי שכונה מי שכבר בגיל 19 נבחר להיות שליטן של גרמניה, ספרד, בלגיה, הולנד, איטליה וסיציליה, העולם החדש שהתגלה במערב והארצות שעתידות להתגלות מעבר לו. הביקור המוצלח עלה על כל הציפיות, ופרדיקו גונזגה, המרקיז שלא מכבר הועלה לדרגת דוכס מנטובה לאות הוקרה על נאמנותו ארוכת השנים לקיסר, עשה כל שביכולתו כדי להעניק לאורח הנישא את הכבוד שהיה ראוי לו ועמד בכך מעל ומעבר.

והבוקר הגיע הגמול. הקיסר החליט לחרוץ כאן במנטובה את דינו של הצעיר יפה התואר — מי שנראה והתלבש כבן אצילים פורטוגלי, הנואם המחונן שריתק קהל גדול של מאזינים שהגיע להאזין לדבריו לפני כשנה, מי שהיה בן חסותו של האפיפיור ושסופר עליו כי אף המוות לא יוכל לו. המוקד שהוקם במהלך הלילה לא הותיר מקום לספק באשר לגזר הדין, והקיסר לא התכוון להותיר דבר ליד הגורל. כשהובל האסיר לעבר במת המוקד הושלך הס בקהל. הצעיר הנאה היה כבול בידיו וברגליו וצעד כשרסן נתון בפיו כדי שלא יצליח לומר לחש או מלות קסם ולהימלט, כפי שסופר שעשה כבר פעמים אחדות בעבר.

מי היה הצעיר יפה התואר, מדוע הוצא להורג על ידי הקיסר, ומדוע הוא עורר עניין רב כל כך בחייו ולאחר מותו עד שאפילו ה'מגיד' של רבי יוסף קארו — המלאך שדיבר מתוך גרונו של פוסק ההלכה הגדול — הבטיח לו:

ואזכה אותך להיעקד בארץ ישראל ברבים ולקדש את שמי בפרהסיה ולעלות לעולה לרצון על מזבחי … כמו שזכה שלמה בחירי שנקרא מלכו ('מגיד מישרים', מהדורת וילנא תר"ם, עמ' 92־93, בתרגום לעברית).

בלבה של אימפריה

שלמה מלכו נולד בפורטוגל במאי 1501 למשפחה של נוצרים חדשים. ארבע שנים לפני כן נגדעו החיים היהודיים בפורטוגל באחת. יהודי פורטוגל לא גורשו מארצם — הם היו משאב חברתי וכלכלי יקר מכדי שמנואל הראשון מלך פורטוגל יבזבז אותו בקלות שכזו. בדצמבר 1496 הוצא אמנם צו גירוש ליהודים, אולם המלך לא אפשר להם לעזוב את הארץ אלא ניצר אותם בכוח. מנואל, שהיה מודע לבעייתיות שבהתנצרות הכפויה, הבטיח לנוצרים החדשים שלא יתחקה אחר התנהגותם הדתית בעשורים הקרובים. במקביל הוא פעל במלוא הקיטור לאינטגרציה מהירה שלהם בחברה הפורטוגלית, עודד את מקורביו להינשא לנוצרים החדשים ופעל לשילובם במשרות שונות בשירות המדינה.

מלכו, או בשמו הפורטוגלי דיוגו פירס, נולד כאמור כארבע שנים לאחר ההמרה הכפויה, בעיצומה של תקופת הסובלנות כלפי הנוצרים החדשים, אך לא נימול. ליסבון, שסמוך אליה הוא חי, הייתה בראשית המאה ה־16 בירתה הקוסמופוליטית של אימפריה אדירה שהשתרעה מחופי אפריקה עד הודו. היא הייתה בת דמותן של פריז, לונדון או ניו יורק של המאה ה־21, וזו הייתה האווירה הפוליטית והתרבותית שבה גדל מלכו.

ב־1521, כשהוא בן עשרים בלבד, מונה פירס לשופט בבית המשפט לערעורים, הערכאה העליונה בפורטוגל שפעלה בצמוד לחצר המלך וליוותה אותו בכל מסעותיו. הבחירה בבן אנוסים לתפקיד זה נבעה מרצונו של המלך להביא לשילובם של האנוסים בחברה ולדחוק את רגליהן של האליטות הקודמות ובעיקר של האצולה. פירס נזכר בכתב המינוי שלו כדוקטור, ונראה כי השילוב של השכלה ומוצא הוא שפתח בפניו את השערים לחצרו של המלך.

לצד השכלתו המשפטית רכש פירס גם השכלה תורנית נרחבת. בשנים הראשונות שלאחר ההמרה לא התקיים פיקוח הדוק על הנוצרים החדשים. פליט פורטוגלי שתיאר קהילת אנוסים בפורטוגל סיפר כי חבריה היו כולם תלמידי חכמים והקפידו אף על מצווה קלה כמו עירוב תבשילין, וכי מנהיגה של הקהילה היה מקובל ואיש מאגיה אשר הותיר עליו רושם בל יימחה. בשנים שלאחר ההמרה הכפויה ניתן היה עדיין לרכוש בפורטוגל השכלה יהודית נרחבת ובכלל זה גם השכלה קבלית. ואכן, זמן קצר לאחר ששב לחיים יהודיים גלויים עוררו ידיעותיו התורניות של מלכו את השתאותם של מי שפגשו בו. כפי שתיאר זאת גדליה אבן יחייא, ההיסטוריון היהודי בן המאה ה־16:

כאשר הגיע בין היהודים היה דורש ברבים בכל גלילות איטליאה ותוגרמה דברים נוראים על התורה שבכתב ושבע"פ על דרך הנסתר ופשטים יפים ומתמיהים לא נשמע כמוהו ולא נודע איך ('שלשלת הקבלה', מהדורת ירושלים תשכ"ב, עמ' קג).

אולם למרות זאת פירס נותר ערל גם בבגרותו. הוא חי אפוא בין שתי התרבויות, היה בן בית בשתיהן אך גם לא הזדהה לחלוטין עם אף אחת מהן. הוא השתייך לעילית החברתית והפוליטית של החברה הפורטוגלית ובמקביל היה בעל ידיעות תורניות וקבליות מפליגות. ממרום מעמדו ובמקביל להכשרתו כמשפטן הוא הוסיף להגות בתורה באופן מחתרתי אך לא מיהר למול את עצמו. פירס־מלכו פסח אם כן על שתי הסעיפים, אך כל זה השתנה כאשר הגיע לפורטוגל דוד הראובני.

השופט והשגריר

באוקטובר 1525 הגיע דוד הראובני לפורטוגל וקבע את מושבו סמוך לחצר המלכות. הראובני, אשר הגיע שנה קודם לכן לרומא, הציג עצמו כשגריר מטעמה של מדינה יהודית עצמאית בחצי האי ערב שבה חיים שבטי ראובן, גד וחצי המנשה. הוא הצליח לרכוש את אמונו של האפיפיור, וזה שלח אותו בצירוף מכתב המלצה למלך פורטוגל. הראובני הציע למלך תכנית לשיתוף פעולה בין מדינת השבטים לבין פורטוגל במלחמה נגד המוסלמים, וניהל עם יועציו משא ומתן באשר להיקף הסיוע שיספקו הפורטוגלים למדינה הדמיונית.

על אף שהראובני הזדהה בגלוי כיהודי הוא זכה ליחס רשמי ומכובד מטעם המלך במדינה שבה לא התקיימה עוד יהדות גלויה. לפיכך אין זה פלא שביקורו עורר עניין והתרגשות בקרב האנוסים, ורבים מהם פקדו את ביתו וניסו להסתופף בצלו. באותם ימים ממש החל גם עולמו של דיוגו פירס מתערער. הוא חלם חלומות וראה מראות בלתי מובנים:

בחלום הלילה ראיתי מראות נוראות משונות זו מזו אשר נבהלתי מאוד מהם… ותכלית המראה שראיתי ציוו עליי שאעשה ברית מילה (שלמה מלכו, 'חית קנה', מהדורת אמסטרדם תכ"ו, דף ב' ע"ב).

פירס ההמום פנה לראובני כדי שיסייע לו להבין את פשר המראות, אולם תגובתו הייתה קרה ומתחמקת, ולא בכדי. מתנגדיו של הראובני בחצר המלכותית טענו כי הוא גורם לתסיסה בין האנוסים ומערער את הסדר הדתי והחברתי וקראו לגירושו, ולפיכך השתדל הראובני להימנע מכל מגע מסוג זה עם האנוסים. פירס התקשה להשלים עם דחייתו של הראובני:

ואמרתי בלבי: אולי אינו רוצה לגלות לי הדבר עד שאעשה ברית מילה, והלכתי מאתו ובלילה עשיתי ברית מילה על ידי ואין איש אתי (שם).

דיוגו פירס, שנקרא מעתה שלמה מלכו, כמעט מת באותו הלילה, אולם הוא התאושש לבסוף מהניתוח המאולתר. הראובני, לעומת זאת, לא הצליח להתאושש ממעשה זה. המלך האשים אותו באחריות למעשהו של פירס ולביטויי כפירה נוספים בקרב האנוסים, וזמן קצר אחר כך הוא גורש בבושת פנים מפורטוגל. מלכו ירד למחתרת ונמלט מפורטוגל לאיטליה, אולם עוד קודם לכן, מיד לאחר שמל את עצמו, נגלה לו חזון נבואי שבו ראה עצמו בעל תפקיד מרכזי בתהליך המשיחי, תפקיד שאותו יגדיר לימים 'משיח בן אפרים'.

אל מרכז הבמה

בראשית המאה ה־16 היה צפון איטליה מרכז יהודי תוסס שבו חיו לצד היהודים האיטלקים גם מהגרים מגרמניה ומצרפת ומגורשים ופליטים מספרד ומפורטוגל. פעלו שם מקובלים חשובים אחדים ואף התפתחה שם תנועה משיחית סביב דמותו של המקובל אשר לעמליין שצפה את ביאת המשיח בשנת רס"ב (1502). יריבו של לעמליין, המקובל הספרדי יעקב אבן שרגא, קיבץ סביבו חבורת תלמידים שציפתה לגאולה דווקא בשנת רע"ב (1512). בחירתו של מלכו באיטליה הייתה לפיכך הגיונית ומובנת: הוא בחר במקום שהיה מרכז יהודי ותורני בכלל, ומרכז של עיסוק במשיחיות בפרט.

המידע על שהותו של מלכו באיטליה בשנים 1525־1528 דל ביותר. הוא לא דרש ברבים, לא הקהיל קהילות ולא היה מעורב בעימותים ובסכסוכים. נראה כי בשנים אלה הוא גיבש ועיצב את תפיסתו המשיחית, שראשיתה עוד בפורטוגל ושהתבססה על הידע שרכש שם. עם זאת, כבר בתקופה זו נוצר סביבו חוג של תלמידים וחסידים אשר הוסיף ללוות אותו גם בשנים שלאחר מכן. שמעו הגיע גם אל מחוץ לגבולות איטליה והוא שלח לסלוניקי — שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ותוססת של מגורשים מספרד ופליטים מפורטוגל — חידושים ודרשות קבליות שחיבר. ב־1529 אף יצא לסלוניקי והדפיס שם קובץ של דרשות משיחיות שנודע לימים בשם 'ספר המפואר'. בסלוניקי פגש מלכו ברבי שלמה אלקבץ והתקרב לבני חוגו, וייתכן שפגש גם ברבי יוסף קארו.

לאחר ששהה קרוב לשנה בסלוניקי חזר מלכו לאיטליה בתחילת שנת ר"ץ (סוף 1529), אולם עם שובו לאיטליה חל בו שינוי. מחבר אלמוני בחוגים האזוטריים של מקובלים ומחשבי קץ שפעלו בצפון איטליה הפך מלכו לידוען. הוא נשא דרשות ברחבי איטליה והגיעו אליהן מאזינים רבים, יהודים ונוצרים כאחד. הוא הגיע לרומא, שם חווה חזון נוסף שבו נמסר לו מידע על שיטפון שיתחולל בעיר, על כוכב שביט שיופיע בשמיה ועל רעידת אדמה שתתרחש בפורטוגל, ומשהתאמת חזונו עלתה קרנו כמי שמסוגל לחזות את העתידות. סיפרו עליו כי לאחר שנתן קמע לחולה נוטה למות הלה קם ממיטת חוליו וחי עשרים שנים נוספות. בשל המוניטין שלו שיחרו לפתחו אישים בכירים בממסד הפוליטי והדתי שביקשו להיוועץ בו בסוגיות שונות. הבולט שבהם היה האפיפיור קלמנט השביעי, אשר פרס על מלכו את חסותו והעניק לו רשות לחיות כיהודי ולהדפיס את ספריו.

אולם לצד התומכים והחסידים קמו למלכו גם יריבים ומתנגדים. המר שביריביו היה הרופא והפילוסוף היהודי הספרדי יעקב מנטינו. מנטינו קנה לו מוניטין כפרשן וכמתרגם של כתבים פילוסופיים ומדעיים מערבית ומעברית ללטינית, ואף חיבר מילון עברי־ערבי־לטיני. בשנות העשרים של המאה ה־16 הוא הסתכסך עם הרופא מנחם אליהו חלפן, ובסוף שנות העשרים הפך חלפן לחברו הקרוב של מלכו. מלכו, שהתיישב בוונציה בקיץ 1530, התגורר מחוץ לגטו, לבש בגדים מפוארים ולא חבש את מגבעת היהודים המפורסמת, ואילו מנטינו הצליח להשיג פטור ממגבלות אלה לזמן קצוב בלבד ולא הצליח לחדש אותו. ב־1530 תכנן מנטינו לנסוע לרומא, אולם מלכו הזהיר אותו מפני השיטפון שעתיד להתרחש בעיר, וכך אולי הציל את חייו, שכן השיטפון גבה קרבנות רבים ברומא.

היריבות האישית בין מנטינו לחלפן, הקנאה במלכו והעובדה שדווקא הוא זה שהציל את חייו הפכו את מנטינו ליריב מר של מלכו. הוא לא בחל באמצעים וניסה להרעיל את מלכו, האשים אותו בכפירה ולבסוף פנה לאינקוויזיציה וטען כי יש להוציא את מלכו להורג מכיוון שהוא נולד כנוצרי וחי כעת כיהודי. אולם מנטינו התקשה להוכיח את טענתו, מה גם שבידיו של מלכו היה כתב הגנה מטעם האפיפיור. גם השגריר הפורטוגלי שאליו פנה מנטינו סירב לסייע לו ואף נזף בו על הדרכים הנלוזות שבהן הוא נאבק במלכו. לבסוף הצליח מנטינו להשיג עותק של מכתב ששלח מלכו לסלוניקי ובו גולל את קורותיו. מהמכתב עלה בבירור כי מלכו נולד כנוצרי ומל עצמו רק בגיל מבוגר. מכתב זה הוכיח כי מלכו שיקר לאפיפיור, וכתב ההגנה שניתן לו על ידו בטל אפוא.

מנטינו תרגם את המכתב ללטינית, מסר אותו לאינקוויזיציה הרומית וזו דנה את מלכו לשרפה, אולם בשל טעות בזיהוי הוצא להורג אדם אחר במקומו. האינקוויזיטורים שבאו לספר לאפיפיור כי בן חסותו הועלה על המוקד נדהמו לראות את הקרבן חי וקיים, וכך נולדה האמונה כי מלכו יכול גם למוות עצמו. מנטינו אמנם לא הצליח לגרום למותו של מלכו, אולם הוא עורר בו תחושות קשות, הפך אותו לנרדף והביא לכך שעזב את רומא והשתקע בוונציה שאותה עזב מנטינו זמן קצר קודם לכן.

משיח בן אפרים

בקיץ 1532 שבו ונפגשו מלכו והראובני בוונציה, ומלכו רתם אותו למשימה המשיחית האחרונה, זו שעלתה לו בחייו.

באותו קיץ ערך קרל החמישי, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה, כינוס של כל הנסיכים והדוכסים הגרמנים כדי להיערך לקראת העימות הקרב מול האימפריה העות'מאנית. חששו הגדול של הקיסר היה מפני פיצול הכוחות הנוצריים בשל חילוקי דעות פנימיים על רקע הרפורמציה הפרוטסטנטית ומאבקם של הקתולים בה. רבים מהנסיכים הפרוטסטנטים העבירו לקיסר מסר שלפיו לא יצטרפו למלחמה לצדו, וידיעות על משא ומתן שהם מנהלים עם הסולטן לקראת פלישה אפשרית שלו למערב אירופה נפוצו ברחבי האימפריה.

מלכו והראובני הגיעו לעיר באמצע אוגוסט, וימים אחדים אחר כך התקבלו לראיון אצל הקיסר. בפגישה הציע מלכו לקיסר את עזרתו במלחמה:

הם [=מלכו והראובני] הביאו אתם את הדגלים היהודיים עם אותו מגן וחרב אשר כפי שהוא אומר מקודש על ידי שמות א־לוהיים בעברית. הוא [=מלכו] מבטיח הבטחות גדולות נגד התורכי … והוא מבטיח ניצחון בטוח באמצעותו ובאמצעות הכלים הקדושים שלו (מובא אצל חוה פרנקל־גולדשמידט, 'ר' יוסף מרוסהיים — כתבים היסטוריים', עמ' 183).

מלכו הציע אפוא לקיסר לרתום את כוחותיו המאגיים למען ניצחונו במלחמה. הייתה זו הצעה מפתיעה ביותר, שכן הוא הציע את עזרתו למנהיג העולם הנוצרי אשר גירש ורדף את אחיו היהודים ורצה לסייע לו להילחם נגד האימפריה העות'מאנית אשר אפשרה ליהודים להיקלט ולשגשג בתחומיה.

נראה כי להצעתו של מלכו הייתה תכלית אחרת. מלכו, כמו גם רבים אחרים במאה ה־16, ראה במלחמה הממשמשת ובאה בין הנצרות לאסלאם מלחמת גוג ומגוג. יותר משביקש לסייע לקיסר הוא ביקש לדרבן אותו לצאת למלחמה, וכך לחולל את מלחמת גוג ומגוג — מלחמה שתוצאותיה ידועות מראש: חורבן העמים הנלחמים וגאולה לישראל. מלכו חשב עצמו למשיח בן אפרים שמשימתו המשיחית היא לחולל את המלחמה בין גוג ומגוג כדי להוביל להתגלותו של משיח בן דוד ולהשלמתו של תהליך הגאולה. הוא היה מודע לסיכון האישי שהוא נוטל על עצמו, ובכתביו הוא מציין במפורש כי משיח בן אפרים עתיד למות במהלך מלחמה זו וכי הוא יוקם לתחייה על ידי משיח בן דוד.

בשונה מדמויות אחרות בשיח היהודי המשיחי, לשלמה מלכו היו ניסיון ופרספקטיבה רחבים ומגוונים. כמי שחי בחצר המלכות של מעצמה אירופית מרכזית והיה בעל השכלה אקדמית נרחבת, הייתה למלכו ראיית עולם מפותחת. הוא התבונן במציאות ההיסטורית ועמד על תהליכים ועל מגמות שהתרחשו בתוכה והיו בעיניו בעלי משמעות ופוטנציאל משיחיים. הוא זיהה את התהליך המשיחי כתהליך שמתרחש בהיסטוריה עצמה, וביקש לקחת לעצמו את התפקיד של מי שמעצב את ההיסטוריה הזו על פי התסריט המשיחי.

מהיסטוריה למיתוס

מלכו נכשל. בדצמבר 1532 הוא הועלה על המוקד במנטובה, ובדקות הספורות שבהן הוסר הרסן מפיו הוא סירב להצעה להתנצר והביע את מחויבותו ליהדות. לאחר מותו הפך מלכו לסמל. הדגל, המעיל והציצית שלו נשמרו בפראג, רבי יוסף קארו שאף להגיע למדרגתו ו'ספר המפואר' שלו נדפס במהדורות נוספות. בתחילת המאה העשרים, עם התעוררותה של הלאומיות היהודית, הייתה למלכו עדנה מחודשת והוא היה גיבורם של מחזות, של רומנים ושל שירים שמחבריהם הזדהו לא רק עם האקטיביזם המשיחי שלו אלא גם עם מה שנתפס בעיניהם כניסיון לשוב ולהפוך את היהודים לגורם פעיל ומשפיע בהיסטוריה ובפוליטיקה העולמית.

The post משיח על המוקד appeared first on סגולה.