ייתכן שכאמל חוסיין, אחיינו הצעיר של מוכתר הכפר חלסה שעליו נבנתה לימים קרית שמונה, רצה בעיקר להתרברב. הימים היו ימי ההתקוממות הערבית נגד הצרפתים שליטי לבנון וסוריה. בי"א באדר תר"ף (1.3.1920) יצא כאמל – לימים אחד ממשתפי הפעולה הגדולים של ההגנה – ברעש גדול לתל חי, אחת משלוש הנקודות של היישוב היהודי בגליל העליון שניסו לשמור על ניטרליות בסכסוך. מנהיגי המרד הצהירו שאין להם דבר נגד היהודים, ואחד מהם אף הבטיח כי בסיומו ישלם ליהודים פיצויים על כל נזק שייגרם להם.

בתל חי שהו אותה עת כ-35 איש, ובכפר גלעדי הסמוכה כ-25. רובם היו ללא ניסיון צבאי, וחסרו להם נשק ואספקה. המצב היה מתוח מאוד. שודדים ובני בליעל הסתובבו באזור, ובתל חי כבר נפלו קרבנות: שניאור שפושניק נהרג בהתקפה על היישוב בכ' בכסלו תר"ף (12.12.1919) ובי"ז בשבט (6.2.1920) נהרג אהרן שר בקרב נגד ערבים שתקפו פועלים שעסקו בחריש בשדה ליד היישוב. באותה תקופה דיווח ערבי ידידותי תושב חלסה כי קיימת סכנה שהמרד הערבי יופנה כלפי היהודים בגלל הסתה של מפקד אזורי שהיה אנטישמי. למרות זאת היחסים עם ערביי חלסה היו סבירים. אנשי תל חי וכפר גלעדי טחנו את חיטתם בחלסה, ותושבי הכפר סייעו לאיש 'השומר' מרדכי יגאל כאשר הותקף בידי ערבים וסוסתו נהרגה. יגאל סיפר שכאמל חוסיין היה אמנם בין התוקפים, אך הוא התנצל כאשר זיהה את יגאל וטען כי התוקפים סברו שמדובר במרגל צרפתי. כאמל אף נתן ליגאל אחת מהטובות שבסוסותיו כפיצוי. בל' בשבט חיפשו אנשי חלסה צרפתים בכפר גלעדי ובתל חי תחת עינם החשדנית של המתיישבים, שלא בטחו בהם אך גם לא ראו בהם אויב.,

לוחם יהודי מרוסיה

כשהגיעו כאמל ומרעיו לתל חי בי"א באדר היה יוסף טרומפלדור בכפר גלעדי, לשם הלך כדי להביא אספקה. טרומפלדור, שנולד ב-1880, היה החייל היהודי המפורסם בעולם באותה תקופה. ב-1904 הוא איבד את ידו השמאלית בעת ששירת ביחידת קומנדו במלחמה בין רוסיה ליפן, ובשל גבורתו זכה לדרגת מש"ק, שהייתה נדירה בקרב החיילים היהודים בצבא הרוסי האנטישמי, ואף זכה באותות הצטיינות.

לפני מלחמת העולם הראשונה עלה טרומפלדור לארץ והיה ממקימי הקומונה שניסתה להיאחז בחוות מגדל. עם פירוק הקבוצה עבר לדגניה ועבד בחקלאות. כיוון שהיה נתין של רוסיה, שנחשבה ארץ אויב, נאלץ טרומפלדור לעזוב את ארץ ישראל עם פרוץ מלחמת העולם. הוא נסע למצרים, שם היה שותף להקמת 'גדוד נהגי הפרדות' – גדוד שירותים יהודי שפעל בחזית גליפולי ב-1915 ושלח ידו בפעילויות ציוניות רבות ובהן גם הקמת גדוד יהודי להגנה עצמית ברוסיה המהפכנית. בסוף 1919 חזר לישראל, ואז ביקש ממנו ישראל שוחט, מנהיג ארגון 'השומר', לסייר בגליל ימים אחדים ולדווח על המצב. כאשר ראה טרומפלדור את מצבם העלוב של היישובים החליט להישאר ולסייע בארגון ההגנה עליהם. במהלך שהותו בגליל העליון נשדד בידי בדואים בחמארה, השתלט מחדש על מטולה ומונה ליושב ראש ועד ההגנה בתל חי. הוא לא היה מפקד הנקודה ולא תמיד קיבלו את עצותיו.

טרגדיה של טעויות

תל חי הורכבה מחצר שמסביבה בניין וגדר אבן. לבית הייתה קומה שנייה קטנה במרכזו. למתחם היו שתי כניסות – שער גדול בכניסה לחצר ששימש בעיקר למעבר בהמות, ודלת מצדו האחורי של הבניין שדרכה נכנסו לחדר האוכל. השער הראשי היה פרוץ, וטרומפלדור ביקש במכתביו למנהיגים שישבו בתל אביב סיוע במימון התיקון.

פנחס שניאורסון, איש 'השומר' מכפר גלעדי שרעה את עדר הפרות הקטן של כפר גלעדי סמוך לתל חי, ראה ערבים מתקרבים ומיהר להכניס את העדר לחצר מחשש שמדובר בשודדים. כאמל ואנשיו דרשו להיכנס לחצר כדי לחפש צרפתים, אף שדבר זה לא היה סביר במיוחד. אפשר שכאמל התכוון להיכנס, להפגין את סמכותו לעיני מלוויו ולצאת, אך לא כך התגלגלו הדברים. הגרסה המקובלת היא שטרומפלדור הוא שאישר להם להיכנס, אולם האמת היא שהוא כלל לא היה במקום בהגיעם. לפי עדויות אחדות שניאורסון, שידע מעט ערבית, התיר להם להיכנס. לימים טען שניאורסון שטרומפלדור אישר לערבים להיכנס למרות שהוא עצמו התנגד לכך, אולם כפי שנראה בהמשך זו אינה העדות הבעייתית היחידה של שניאורסון.

בהתחשב במערכת היחסים עם חלסה ובכך שהערבים חיפשו בעבר צרפתים ביישובים, לא הייתה סיבה מיוחדת למנוע זאת מהם – מה גם שקשה היה למנוע גישה אל החצר דרך השער הפרוץ, למעט בהתנגשות גלויה. כאמל ואנשיו נכנסו כנראה דרך דלת חדר האוכל והחלו להסתכל סביב.

כאשר נודע שהערבים מתקרבים לתל חי יצא טרומפלדור בראש אנשים אחדים מכפר גלעדי לתל חי. בהגיעו מיקם את המתיישבים בעמדות הגנה. בקומה השנייה, שנחשבה כנראה בטוחה יותר, מוקמו שתי נשים, דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק, ועמם גם יצחק קנייבסקי (קנב) שלא ידע להשתמש בנשק והחובש זלמן בלחובסקי שהיה חמוש ברובה מדוכה. יחד אתם היה גם זאב שרף, מתנדב יהודי אמריקני ששוחרר מהצבא הבריטי.

במהלך החיפוש נשלח שאול מאירוב (לימים אביגור) לכפר גלעדי בדרישתו המפורשת של כאמל כדי להודיע לאנשי היישוב שלא ייצאו ממנו שמא ייחשדו כמרגלים. הגם שמאירוב לווה במשמר הוא עוכב בדרכו על ידי חמושים ערבים שלקחו את נשקו, האשימוהו שהוא מרגל ושחררוהו רק אחרי שכאמל עצמו אישר את דבר שליחותו.

בינתיים הלכו הרוחות והתלהטו בתל חי. אחד הערבים טען כי העובדה שהמתיישבים חמושים וניצבים בעמדות הגנה מעידה שהם פרו צרפתים ואנטי ערבים. המתיישבים השיבו כי מצב הביטחון מחייב אותם לזהירות גם מול ידידים.

בעוד טרומפלדור מלווה את האורחים הלא קרואים בחיפושם בקומה השנייה, שמע נתן ז'ולטי (זהבי), גזבר תל חי, בוגר גדוד נהגי הפרדות ודובר ערבית, ערבים מדברים על פריקת הנשק מהמגנים. הוא דיווח לטרומפלדור, וזה ירד לחצר, החליף את בלחובסקי בבנימין מונטר הפציפיסט, ואמר לז'ולטי להודיע לחברים האחרים להתכונן לפקודת ירי. זמן קצר לאחר מכן צעקה דבורה דרכלר מן העלייה שהערבים מנסים לקחת ממנה את הנשק. טרומפלדור ירה מאקדחו ירייה בודדת כפקודה לפתיחה באש, והקרב החל כנראה בסביבות 12:30 בצהריים.,

מהומה בחצר

המהומה הייתה רבה. הערבים בתוך תל חי תפסו מחסה וירו, והערבים שהיו בחוץ ירו פנימה.

יעקב טוקר ירה באחד הערבים ביציאה מן העלייה ומיד אחר כך נפגע וגסס בעמדתו. בחדר האוכל ירה שניאורסון ופגע בערבי או שניים. דבורה דרכלר נפגעה מכדור בפיה, דבר שגרם לאברהם הרצפלד, מראשי 'אחדות העבודה' שהגיע למקום בערב, לכתוב: "יש מקום לחשוב שהיא איבדה את עצמה במומנט הקשה" (נקדימון רוגל, 'פרשת תל-חי – תעודות להגנת הגליל העליון בתר"ף, 1919-1920', תעודה 176, עמ' 280), אף שהדבר אינו סביר ואינו מתיישב עם צעקתה לטרומפלדור. סביר יותר שהיא נהרגה על ידי כאמל או על ידי אחד ממלוויו. לימים טען כאמל כי נפלט כדור – הוא לא ציין למי – וכי הקרב החל בשל אי הבנה. זמן קצר אחר כך הושלך רימון לחדר העלייה וכל מי שהיו בו נהרגו למעט קנייבסקי שאיבד את הכרתו.

טרומפלדור יצא לחצר ושם נפצע. לימים טענו רבים שהוא רץ לסגור את השער, אלא שהשער היה פרוץ ולא ניתן היה לסגור אותו. מן הסתם כוונתו של טרומפלדור הייתה למנוע פריצה דרכו. אחד המגנים סיפר:

עמדתי ליד האורווה ופתאום בא חיימקה וצועק: טרומפלדור נפצע, נהרג … רצתי אליו … "אה, טרומפלדור, טרומפלדור!" התפרץ מפי, והוא אומר באותה בת צחוק הטובה: "אין דבר, אין דבר, עשה לי רק פרביאזקה (תחבושת) ('קונטרס – לידיעות, שיחות ומכתבים' ע"ב, ה' באדר תרפ"א).

טרומפלדור נפגע שוב, וכמוהו ז'ולטי שניסה לחלץ אותו. לבסוף חולץ טרומפלדור אל חדר האוכל כשהוא פצוע שלוש פעמים, ושם טופל על ידי אחד מהמגנים, כנראה החובש זלמן בלחובסקי.

לאחר שטרומפלדור נפצע, לקח שניאורסון את הפיקוד. לדבריו אמר טרומפלדור "לעזאזל שניאורסון! קיבלתי כדור. אתה המפקד" ('פרשת תל-חי', נספח ט"ו, עמ' 445). על פי גרסה אחת גם לאחר פציעתו סייע טרומפלדור בפיקוד על הקרב, אך לטענת שניאורסון טרומפלדור רק שאל "אם החברים העומדים על יד החלונות עומדים היטב או לא. 'תמסור להם שיעמדו בכבוד לעם', בזה היה גומר. בשום פקודות לא התערב" (שם, עמ' 446). לאחר שלב הפתיחה נוצר בתל חי מצב המזכיר את הקרב המשולש בסרט 'הטוב, הרע והמכוער', כדברי שולמית לסקוב, הביוגרפית של טרומפלדור:

הערבים בעלייה היו לכודים בפנים ולא יכלו לצאת, שכן לעבר שער היציאה ירו ארבעה חברים … בצד הצפוני התנהל קרב יריות בין הערבים מבחוץ לבין החברים מבפנים … המגנים לא יכלו לצאת מן הבית לחצר כי עליה חלשו מלמעלה הערבים שבעלייה. גם בתוך החדרים נמנעה התנועה … עזרה מבחוץ למגנים הנצורים לא יכלה להגיע כיוון שעתה הקיפו הערבים את תל חי, ואילו לערבים בחוץ לא הייתה הנהגה מכיוון שקציניהם היו שבויים [לכודים] בפנים ('טרומפלדור – סיפור חייו', הוצאת שקמונה, עמ' 241).

כאמל צעק שמדובר באי הבנה וביקש לצאת ולהרגיע את הרוחות. שניאורסון סירב תחילה אך לאחר מכן הסכים, הגם שטרומפלדור דרש לשבות את הערבים כיוון שהם מנעו את התנועה בחצר ואת המגע בין המגנים. למרות האישור לא הצליחו כאמל ואנשיו לצאת, שכן מגנים אחדים לא שמעו את פקודתו של שניאורסון וירו לכיוונם. לימים סיפרו אחדים מוותיקי תל חי כי הערבים הצליחו לצאת לאחר שאברהם בן יוסף, שהיה באורווה בעמדה המנותקת מהאחרות, חשב ששאר המגנים נהרגו והחליט להיכנע. שותפיו לעמדה החליטו להתאבד ואף הסירו את שרוכי נעליהם לשם כך: בשל אורכו של הרובה התורכי, מי שרצה להתאבד היה צריך לקשור שרוך נעל אל ההדק, כיוון שבעוד הקנה בפיו היד לא הגיעה אל שמורת ההדק. בן יוסף יצא החוצה ונלכד בידי כאמל וחבריו שהקיפו את החצר בסיבוב ניצחון כשהוא משמש להם מגן אנושי. אחר כך הם שחררו את בן יוסף ונטשו את החצר.

לאחר יציאה זו השתרר שקט זמני; טוקר – גוסס או מת מחמש פגיעות, כולל אחת בראשו – פונה פנימה. אחדים מהמגנים סברו כנראה שהקרב נגמר. לימים סיפר מרדכי (מוט) ברוורמן כי ניצל את הזמן היטב: הוא "אסף ביצים מהלול והכין חביתה גדולה כדי לעודד את רוחם של החברים" (אהרן שמי בשיחה אישית עם ניר מן, 1995). בשלב זה אישרו המגנים לערבים לפנות את נפגעיהם מהחצר ללא נשקם.

כנראה שרק אז גילה מישהו את ההרוגים בעלייה וסיפר זאת לשניאורסון, ששמר את הדבר בסוד. ברוב המקורות נטען כי חילופי אש התחדשו מאוחר יותר, אך כנראה בעוצמה פחותה. שניאורסון הורה לחסוך בתחמושת. בשלב מסוים נשמעה גניחה מן העלייה והמגנים נזעקו לשם ומצאו את קנייבסקי חי ואת האחרים מתים. לא ברור כיצד לא הרגישו בהיעדרם עם תחילת ההפוגה.

הערבים לא ניסו לכבוש את תל חי למרות עדיפותם המספרית ולמרות שיכלו לתפוס עמדות שולטות ולצלוף לתוך החצר. ערבים אחדים עמדו מאחורי קיר האורווה וניסו להטיל מחצלות בוערות על הגג. מסופר שיעקבזון זרק שני רימונים לעבר המתקהלים והם ברחו במרוצה לגבעת האקליפטוסים הסמוכה. שני רימוני רובה סילקום גם משם. שנים אחר כך תפח הקרב בזיכרונותיו של פנחס שניאורסון והוא כתב: "צווחות טירוף ואנקות פצועים … הערבים ברחו בבהלה בהשאירם אחריהם הרוגים רבים" ('פנחס שניאורסון, בשורה הראשונה', בעריכת שלמה שבא, עמ' 82). עדותו ב-1920 הייתה מינורית יותר.

לפי הגרסה המקובלת הקרב שכך עם לילה. בחילופי האש שהתרחשו לאחר שכאמל ואנשיו יצאו מתוך תל חי לא היו כנראה נפגעים רבים, יהודים או ערבים. מספר ההרוגים הערבים בקרב כולו אינו ידוע.,

התגבורת מתמהמהת

שאול מאירוב (אביגור) העיד כי "אנשי כפר גלעדי לא סייעו במאום להדיפת ההתקפה" ('פרשת תל-חי', עמ' 18). גם מעדויות נוספות עולה שלא נעשה מאמץ מרוכז מצד אנשי כפר גלעדי לסייע לתל חי, הגם שעדות אחת וזיכרונות מאוחרים מדברים על השתתפות פעילה בקרב.

ייתכן שהיעדר הסיוע נבע מכך שיריות היו כה נפוצות עד שתחילה לא חשדו אנשי כפר גלעדי שמתרחש משהו חריג בתל חי, וגם מכך שבתל חי היו יותר אנשים מאשר בכפר גלעדי. יצחק מולדבי סיפר כי בסביבות שלוש אחר הצהריים יצא בראש פטרול קטן מכפר גלעדי לכיוון תל חי, אך בשל סוודר בהיר שלבש – שהיה שייך לדבורה דרכלר – זיהו אותו הערבים ופתחו באש. הוא אומר כי קודם לכן "הסביבה הייתה שקטה", אך היו "המון בדווים בחורשה ליד המשק" ("אפיזודות מימי תל-חי", בתוך 'ספר השומר – דברי חברים' בעריכת יצחק בן-צבי ואחרים, עמ' 281). גם מרדכי יגאל, שהיה במטולה באותו זמן, העיד לימים: "שמענו יריות והתפוצצויות מצד ההרים … לא שיערנו שהדבר היה בתל חי … היריות לא פסקו כל הזמן, אך זה היה דבר רגיל" (מרדכי יגאל, 'עלי אוכף', בעריכת ירמיהו רבינא, עמ' 83). ד"ר גרשון (ג'ורג') גרי, הרופא של כפר גלעדי, סיפר: "בשעה אחת פסקו היריות והיה שקט במשך שעה שלמה. אנחנו אכלנו בשעה זו ארוחת צהריים" ('פרשת תל-חי', נספח י"ד, עמ' 440). עדויות אלה ועדויות נוספות מוכיחות כי הערבים לא הפעילו כוח אש רב נגד כפר גלעדי והמצב לא נתפס כחריג.

בשלב כלשהו הזעיקו אנשי כפר גלעדי עזרה ממטולה באומרם כי "מהשעה העשירית יורים על תל חי. שמה מלחמה עזה ואינם יכולים לגשת לשמה. בקשו עזרה 15 איש מהקבוצה במטולה" (שם, תעודה 176, עמ' 277). לא ברורה הסתירה בין תיאור זה לתיאורים האחרים. אפשר שלאחר הירי על הפטרול הבינו בכפר גלעדי כי המצב חריג. מכל מקום, התגבורת ממטולה כללה את אברהם הרצפלד וכ-15 אנשים נוספים, ועם חשכה – בערך בחמש וחצי לפנות ערב – הם יצאו מכפר גלעדי לתל חי יחד עם הרופא ד"ר גרי ואנשים נוספים.

במקביל נשלחו שלושה ממגני תל חי לכפר גלעדי להזעיק עזרה. הם התעכבו ביציאתם עד שסבלנותו של טרומפלדור, שנמנע בדרך כלל מגידופים, פקעה והוא קרא לשניאורסון: "תגרש כבר את הבשי-בוזוקים לעזאזל" (שם, נספח ט"ו, עמ' 447). 'באשי-באזוקים', שפירושו 'חלולי הראש' או 'חסרי המנהיג', היה כינוי גנאי לחיילים תורכים לא סדירים שנודעו לשמצה בשל היעדר המשמעת שלהם, ובהשאלה שימש הביטוי כינוי לחוליגנים.

השלושה יצאו לכיוון כפר גלעדי, וכמעט התרחש אסון כאשר הם נתקלו בחושך בתגבורת שיצאה מכפר גלעדי. לבסוף הגיעה התגבורת לתל חי ומצאה שם פצועים, הרוגים ומהומה גדולה.,

מלים שעשו היסטוריה

ד"ר גרי ניגש לחדר הפצועים ושאל את טרומפלדור לשלומו. לפי ההיסטוריוגרפיה הציונית הקלסית אמר לו אז טרומפלדור את המשפט המפורסם "טוב למות בעד ארצנו". לימים היו שפקפקו בכך שמשפט כזה אכן נאמר. ההיסטוריונית עדית זרטל טענה כי ד"ר גרי לא הכיר קודם לכן את טרומפלדור, וכיוון שגרי היה אמריקני וטרומפלדור רוסי לשניים לא הייתה יכולת ממשית לתקשר ("המעונים והקדושים – כינונה של מרטירולוגיה לאומית", 'זמנים' 48, 1994). באווירת ניפוץ המיתוסים שהתפשטה בארץ בעשורים האחרונים קיבלו טענות כאלה הד ציבורי נרחב, ובדומה להן גם הטענה מחוסרת הבסיס ההיסטורי שטרומפלדור רק קילל ברוסית.

לאמיתו של דבר לא חסרו להם כנראה דרכי תקשורת: ד"ר גרי נולד באוקראינה ועבר לארצות הברית רק בגיל 15, וצאצאיו העידו שדיבר רוסית. הוא גם הגיע לישראל לראשונה כבר בינואר 1919 ובוודאי הכיר את טרומפלדור, שהרי הוא מעיד ביומנו שבארוחת בוקר בכפר גלעדי ישב לידו. טרומפלדור דיבר וכתב עברית, ואף בשפה זו יכלו כנראה לתקשר. שאול מאירוב (אביגור) ואחרים טענו שהעברית שבפיו הייתה עלובה, אך לעומתם ז'ולטי ובלכובסקי טענו שטרומפלדור דיבר עברית טובה, אם כי במבטא רוסי כבד, וכך עולה גם מעדויות נוספות. טרומפלדור ידע גם אנגלית בסיסית. ביומן 'גדוד נהגי הפרדות' שניהל הוא מזכיר שיחה עם המפקד הבריטי באלכסנדריה: "הבנתי כמעט את כל דברי הגנרל גם בלי עזרת המתרגם והרבה עניתי אני עצמי באנגלית" ("יוסף טרומפלדור – יומן גדוד נהגי הפרדות", בתרגומו של מיכאל דרור ובעריכת שולמית לסקוב, 'קתדרה' 7, אפריל 1977, עמ' 221). ד"ר גרי דיבר כמובן אנגלית שוטפת. סביר בהחלט שטרומפלדור וד"ר גרי יכולים היו לדבר באחת משלוש השפות, אם כי נוכחותו של אברהם הרצפלד, שידע עברית ורוסית, מעידה כנראה שהשיחה לא התקיימה באנגלית.

לפי הדו"ח שכתב ד"ר גרי אמר לו טרומפלדור: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ" ('פרשת תל-חי', נספח י"ד, עמ' 441). בליל הקרב כתב הרצפלד באירוניה:

קיבלנו בשורה טובה שט' (טרומפלדור) מסוכן ואין כבר תקווה. ניגשתי אליו, הוא הכירני בקול [לפי הקול. בתל חי לא דלקו אורות] וענה לי על שאלתי "מה שלומך?" – "לא נורא!", בלי שום אנחה כלשהי. "כדאי למות בשביל ארץ ישראל", הוא הוסיף (שם, תעודה 176, עמ' 278).

שנים מאוחר יותר טען ז'ולטי, ששכב אף הוא פצוע בחדר, כי גם הוא שמע את טרומפלדור אומר זאת. גרי כתב באותו דו"ח כי טרומפלדור "מאוד רצה שיעבירוהו משם אחרי שאמרתי לו שאעבירהו למטולה בכדי לנתח את הפצעים" (שם, עמ' 441), ואין ספק שקיווה לחיות. מדבריו של ד"ר גרי עולה שמשמעות המלים "כדאי למות בעד הארץ" לא הייתה צוואה של אדם הנוטה למות, כפי שגורסת המיתולוגיה הציונית, אלא אמירה של מי שחושש שימות אך מבקש עדיין להיאחז בחיים.

יש הסוברים כי טרומפלדור ציטט בלטינית את אמירתו של המשורר הרומי הורציוס, "Dulce et decorum est pro patria mori", כלומר "מה נעים ונכון למות למען המולדת", אולם לו כך היה לא היו שני אנשים מתרגמים באופן בלתי תלוי מלים אלה ל"כדאי למות". ראיה נוספת לכך שטרומפלדור אמר משפט זה בעברית היא הדמיון הבולט בינו לבין נוסח מכתב התנחומים שכתב בעברית לאביו של החייל וורטהיימר שנהרג בגדוד נהגי הפרדות: "אני מבין שלבך כואב הרבה, אבל תיוודע שנפל בנך בתור גיבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל" (נקדימון רוגל, "ורטהיימר הצעיר", 'עת-מול' 155, מרץ 2001, עמ' 21).,

הגיבור מת, הסמל נולד

בלילה הוחלט לפנות את תל חי. שניאורסון ייחס את הפקודה לוועד ההגנה של כפר גלעדי. "כשהמפקד [שניאורסון] אמר לט' [טרומפלדור] שאנו עוזבים את תל חי על מנת להתבצר בכפר גלעדי, הסכים" ('פרשת תל-חי', נספח ט"ו, עמ' 447). מעניין כי בתיאוריו של שניאורסון יש רק הוראה אחת של טרומפלדור בכל הקרב – להעביר את הפיקוד לשניאורסון, והסכמה אחת בלבד – לנסיגה מתל חי. בזיכרונותיו עובר שניאורסון ללשון רבים כשהוא מספר על פינוי תל חי ועל שרפתה: "החלטנו להעלות באש את הבניינים ואת המשק" ('פנחס שניאורסון, בשורה הראשונה', עמ' 85). עד אז כמעט כל דבריו מנוסחים בלשון יחיד: "החלטתי", "אמרתי" וכדומה. דומה כי שניאורסון ניסה לחלוק באחריות לפקודות הבעייתיות, אך לתאר את עצמו כאחראי הבלעדי לניהול הקרב.

במהלך פינוי הפצועים לכפר גלעדי מת טרומפלדור מפצעיו. ישעיהו דרזנר סיפר: "דבריו האחרונים בתשובה על השאלה מה שלומו היו 'טוב למות בעד המולדת'" ('פרשת תל-חי', נספח י"ג, עמ' 438). מדבריו נולדה האמונה שאלה היו מלותיו האחרונות של טרומפלדור, אך נראה שכוונתו של דרזנר – שלא שמע את טרומפלדור בעצמו אלא רק תיאר מה שסיפרו לו על השיחה עם ד"ר גרי – לא הייתה שטרומפלדור אמר משפט זה ומיד מת.

לדברי ד"ר גרי, טרומפלדור התלונן בדרך על כאב ראש ולאחר רגעים אחדים מת. לפי עדות אחרת במהלך הפינוי נשמעה ירייה, נושאיו של טרומפלדור השאירו אותו וברחו, וכשחזרו כבר היה מת. ייתכן שזו הסיבה שאיש כמעט לא התנדב לומר שנשא את טרומפלדור. לפי גרסה אחרת הערבים ירו על עגלת המתים ומובילי העגלה ואנשי כפר גלעדי השיבו אש.

ההרוגים נקברו עוד באותו לילה סמוך לכפר גלעדי. באספה משותפת של ועדי ההגנה הוחלט לבצר את כפר גלעדי, להעביר את הפרות למטולה, ו"לא לעזוב את הנקודות הללו עד ועד בכלל!" (שם, תעודה 176, עמ' 281). בפועל, היישובים ננטשו סמוך לנפילת תל חי בעקבות חששות מהתקפה ערבית נוספת, והמתיישבים חזרו אליהם רק חודשים אחדים מאוחר יותר.

מותם בקרב של שישה אנשים ביום אחד השרה אבל כבד על יישוב היהודי, אך לצד האבל נולד מיתוס הגבורה של היהודי החדש בארצו. דברי טרומפלדור נפוצו ברבים. הנוסח המפורסם "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" הוא למעשה שילוב של שתי עדויות – זו של ד"ר גרי, וזו של יוסף ברץ ששלח כעבור חמישה ימים מכתב מדגניה ללשכת 'הפועל הצעיר' בחיפה (שם, תעודה 213, עמ' 316). אף שז'בוטינסקי היה הראשון שהשתמש בנוסח זה בעיתון 'הארץ' (8.3.1920), הספדו של הסופר יוסף חיים ברנר זכה לפרסום רב יותר:

השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית הרוממה של הגיבור כרות הזרוע: "טוב למות בעד ארצנו"? טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו ותל חי למראשותיו (שם, נספח כ', עמ' 458).

ברנר השמיט את המלים "אין דבר" והפך את אמירתו של טרומפלדור למצווה כמעט. השלמתו של טרומפלדור עם הגורל, תוך הכרתו בכדאיות המחיר, הפכה לקביעה עקרונית. נוסח זה התקבע לאחר שנים בזיכרון הקולקטיבי, אף שבשנות העשרים עוד הופצה גלויה של טרומפלדור ובה נכתב "אין דבר, כדאי למות בעד ארץ המולדת!", הנוסח של ברנר הוא שכתוב על מצבת האריה השואג סמוך לכפר גלעדי והוא המוטו המזוהה עם תל חי עד היום.

קרב היסטורי

במבט לאחור קל לזלזל בקרב תל חי, שהחל כנראה בטעות, התנהל בצורה לא מוצלחת, והסתיים באבדות כבדות ובנטישת היישוב. אמרה המיוחסת למשה דיין טוענת: "מה זה תל חי? כיתת צנחנים עם 'עוזים' הייתה פותרת את העניין בחמש דקות" (אורנה קדוש, "הגיבור והחידה", 'במחנה' פברואר 1983). מבחינה צבאית טהורה הדברים מן הסתם נכונים, אולם באותה מידה אפשר לטעון כי לו היו לנפוליאון מפציצים אסטרטגיים וכוחות שריון מודרניים הוא היה מנצח בקרב ווטרלו. זו אולי אמת לאמיתה, אבל זו גם טענה חסרת כל משמעות. אם הייתה שם כיתת צנחנים חמושים ברובי עוזי היריב מן הסתם לא היה כאמל חוסיין ואנשי חלסה.

קרב תל חי היה נקודת מפנה בתולדות כוח המגן העברי בשל עצם הנכונות להילחם. הוא היה הרגע המשמעותי הראשון מאז ראשית הציונות – לפחות בעיני תושבי הארץ – שבו יהודים התעקשו להילחם, לעמוד על שלהם ולא להיכנע גם מול כוח גדול יותר, ואם נדרש למות – יהא זה בעד הארץ.

לאחר מעשה נטען כי עמידת התושבים בגליל העליון השפיעה על קביעתם של גבולות הארץ. ספק אם כך הוא, אך אין ספק שכבר באותו זמן הובנה המשמעות של עמידת תל חי. ה'יזכור' המפורסם שחיבר ברל כצנלסון הזכיר שההרוגים חירפו נפשם "על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל" ('פרשת תל-חי', נספח י"ח, עמ' 455). פרופ' יוסף קלוזנר השווה במאמר בעיתון 'הארץ' (9.3.1920) בין הרוגי תל חי שמתו מות גיבורים לבין פרעות קישינב, שם מתו יהודים ללא טעם. דברי טרומפלדור נתפסו כהחלפת הזעקה לא-לוהים בנאמנות למולדת, כדוגמה לשינוי סולם הערכים הגלותי שנעשה על ידי החלוצים בארץ ישראל. אחד מחברי גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור כתב בעלון הגדוד במלאות שבע שנים לקרב: "המהפכה הגדולה שחוללו אנשי תל חי בהיסטוריה שלנו. הם לא התעטפו בתפילה כאבותינו ולא נחבאו במרתפים … אלא כל איש לנשקו עמד והמטיר כדורים" ('מחיינו', י"א באדר שני תרפ"ז).

השוואה זו לא הייתה הוגנת כלפי הדורות הקודמים, אולם היא נתנה משמעות לקרבן ולאובדן הגדול. דברי טרומפלדור הפכו למוטו, וטרומפלדור עצמו – בעיקר מסוף שנות העשרים ואילך – הפך לגיבור הראשון במעלה של התנועה הציונית. גם לאחר שצמחו דמויות נוספות של גיבורים, גם לאחר שעלו פקפוקים באשר לאמרתו המפורסמת, וגם לאחר שקמו אנשים שראו בתל חי מיתוס מיליטריסטי שעבר זמנו – השפעת הקרב על החברה הישראלית מהדהדת עד ימינו. לא לחינם הצהיר השר מאיר שטרית בראשית שנות האלפיים: "אנחנו לא אומרים טוב למות בעד ארצנו, אלא טוב לחיות בארצנו", כשרצה להמחיש שמפלגת קדימה אינה מחויבת לאידאולוגיות הישנות (ynet, 27.3.2006), ולא לחינם אלכסנדר בונימוביץ', לוחם שריון יליד ביילורוסיה שנהרג במלחמת לבנון השנייה וזכה לצל"ש אלוף לאחר מותו, רשם על תיק הגב שלו באותיות גדולות: "טוב למות בעד ארצנו".

***

לקריאה נוספת

נקדימון רוגל, 'תל חי – חזית בלי עורף', הדר, תל אביב 1979

נקדימון רוגל, 'פרשת 'תל-חי: תעודות להגנת הגליל העליון בתר"ף, 1919-1920', הספריה הציונית, ירושלים 1994

שולמית לסקוב, 'טרומפלדור: סיפור חייו', מהדורה שלישית, כתר, ירושלים 1995

מרדכי נאור (עורך): 'איש תל-חי זלמן בלחובסקי: פרשת תל-חי לאחר כתשעים שנה', יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2009

על פסל האריה השואג ראו כאן.

The post היֹה הָיָה גיבור חידה appeared first on סגולה.

סר ג'ון מונש זוכה כיום באוסטרליה לכבוד הראוי לו. דיוקנו של הקצין היהודי שפיקד על הכוחות האוסטרליים בצרפת במלחמת העולם הראשונה והיה מופת למנהיגות צבאית מופיע על שטרי כסף בארץ מולדתו ועל שמו קרואים רחובות, אוניברסיטה ואפילו עיר קטנה באוסטרליה.

ההתעניינות בקורות חייו של מונש החלה רק ב-1958, לאחר שבמדינת ויקטוריה – אחת המדינות המרכיבות את אוסטרליה – הוחלט להקים בעיר הבירה מלבורן אוניברסיטה על שמו. רק בשנות השמונים הופיעו ספרי ביוגרפיה ראשונים על מונש, שכן צאצאיו מנעו עד אז גישה למכתבים ולחומרים פרטיים נוספים. ברבות השנים הפכה דמותו לאגדה, לאחר שהישגיהם של כוחות אנז"ק – הגיס המשותף של האוסטרלים והניו זילנדים – במלחמת העולם הראשונה באירופה נזקפו לזכות יכולתו הפיקודית. לשיא מעט מוגזם הגיעו הדברים באביב 2018 כאשר בכפר הצרפתי וילר-ברטונה (Villers-Bretonneux) הוקם 'מרכז ג'ון מונש' לשימור מורשת החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. בטקס נאמו ראשי הממשלות של צרפת ואוסטרליה, והאחרון ייחס למונש את ניצחונם של חיילי אנז"ק בקרב שנערך בכפר, על אף שמונש כלל לא היה באזור באותה עת.

בניגוד לכבוד שמונש זכה לו באוסטרליה ובצרפת, במדינת ישראל כמעט שאין אזכור לפועלו. זאת למרות שהיה הגנרל היהודי המצליח ביותר ובעל הדרגה הצבאית הבכירה ביותר בצבא לא יהודי בעידן המודרני, ולמרות שלאחר שובו משדה הקרב שימש נשיא ההתאחדות הציונית באוסטרליה.,

מחפש את מקומו

ג'ון מונש נולד ב-1865, הבכור מבין שלושה ילדים במשפחה יהודית שמוצאה מקרוטושין, עיר בחבל פוזן שבפרוסיה המזרחית (היום פוזנן שבפולין). אביו היגר לאוסטרליה ב-1854, אך שב ב-1863 לפרוסיה כדי להתחתן. הוא הביא את רעייתו הטרייה למלבורן, שם נולד ג'ון. הוריו של ג'ון לא הקפידו על אורח חיים דתי, אך הם ערכו טקס בר מצווה לבנם והוא אף היה חבר במקהלת בית הכנסת של מזרח מלבורן. בבית הספר התגלה כתלמיד מצטיין, הוא ניגן בפסנתר, שיחק שחמט ואהב מאוד תאטרון. ג'ון נהג ללכת להצגות פעמיים בשבוע, ולא אחת התגנב לשם כך מהבית על אף התנגדותה של אמו.

ב-1884 החל מונש ללמוד באוניברסיטת מלבורן, ובמהלך לימודיו האקדמיים נפלה אמו למשכב ואחותו מטילדה נטלה על עצמה את עול ניהולו של הבית. כדי לסייע לאחותו החל לעבוד כמהנדס מתלמד בפרויקטים לבניית מסילות ברזל ולהקמת גשרים. עבודתו ומצבה הכלכלי של משפחתו עיכבו את סיום לימודיו לתואר ראשון בהנדסה, והוא קיבל אותו לבסוף ב-1891.

ג'ון נודע כאוהב נשים, וב-1888 עורר שערורייה כאשר החל לנהל רומן עם אנני גבריאל, אישה נשואה ממוצא לא יהודי שאִתה קיווה לברוח. הוא נותר בקשר עמה גם לאחר שהתחתן ב-1891 עם חנה ויקטוריה מוס, ואף לאחר הולדת בתם היחידה ברטה ב-1893. ייתכן שהרומן המתמשך היה אחד המניעים בהחלטתה של משפחת מונש שלא לחשוף את מסמכיו הפרטיים עד לפטירתה של בתו ב-1979.

בשנות התשעים המשיך ג'ון מונש בלימודיו האקדמיים. הוא השלים תואר שני בהנדסה ותארים ראשונים במשפטים ובאמנויות, אך קבלת התארים בפועל נדחתה עד שהשלים את חובו לאוניברסיטה. מצבו הכלכלי לא היה מזהיר, אך השתפר קלות ב-1897, כאשר החל להופיע בבתי משפט כעד מומחה להנדסה, ולשמש עורך דין בתחומי הנדסה ובנייה. במקביל עסק בייצור צינורות בטון ובבניית גשרים, אבל החברה שהקים עם שותפים דשדשה בעקבות קריסתו של אחד הגשרים שהקימו – דבר שחייב אותם לבנות אותו מחדש על חשבונם – ובשל מוסר תשלומים ירוד של לקוחותיהם. ב-1905 החלה החברה להקים בתי מגורים, ונחלה הצלחה בזכות ניצול פטנטים שהיו בידה ובזכות המונופול שהיה לה על בנייה בבטון. עד מהרה כיסה מונש את חובותיו, וכאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה כבר היה אדם אמיד.

חייל במשרה חלקית

הקריירה הצבאית של מונש החלה עוד בזמן לימודיו באוניברסיטה. ב-1884 הצטרף לפלוגה אוניברסיטאית, וכעבור 14 חודשים קודם לדרגת סמל הדגל, המקבילה לסמל ראשון בצה"ל. כשהפלוגה האוניברסיטאית פורקה ביולי 1886 ניסה מונש להתמנות לקצין הנדסה. לאחר שנכשל בכך הצטרף לסוללת הארטילריה של צפון מלבורן וב-1887 מונה לקצין. באותה תקופה החל להתעניין בתאוריה צבאית. בעוד שבעולם העסקים היה עליו להילחם על מעמדו ולהיות נתון לתהפוכות המציאות, הרי שהצבא הציע מערכת היררכית ברורה שתגמלה את המצטיינים והעניקה למונש כבוד וכוח לפקד על אנשים. בהמשך שימש בתפקידים שונים ועלה בסולם הדרגות. ב-1897 קיבל דרגת מייג'ור (רב סרן) ומונה לפקד על הסוללה של צפון מלבורן. בתפקיד זה נשאר במשך 11 שנים שבהן התקדם בעיקר בחייו האזרחיים.

ב-1907, כאשר נראה כי הגיע למבוי סתום בקריירה הצבאית שלו, הציע לו מפקד חיל המודיעין קולונל ג'יימס מקיי (McCay) לפקד על אגף ויקטוריה. ההצעה הייתה מפתיעה במיוחד, כי בשלב זה מונש עדיין לא התאושש לגמרי מבחינה כלכלית, וחובות נחשבו ככתם על שמו הטוב. מינוי למרות הכל יכול ללמד על אמונו של מקיי במונש, שאותו הכיר עוד מימי לימודיהם האקדמיים. בתפקידו החדש הוא הועלה לדרגת לוטננט קולונל (סגן אלוף) ועסק בעיקר במיפוי, אך זכה גם בהצצה ראשונית לתפקודו של מטה הפיקוד הכללי של הצבא. הוא החל לשמוע שיעורים בנושאים צבאיים באוניברסיטת סידני, חיבורים שכתב באותה תקופה על היסטוריה צבאית זיכו אותו בפרסים, והחוברת שפרסם A Hundred hints for company commanders (מאה עצות למפקדי פלוגה) הפכה לקריאת חובה בקרב קציני הצבא.,

המלחמה הגדולה

ביוני 1913, כשנה לפני פרוץ המלחמה, קיבל מונש את הפיקוד על חטיבת הרגלים ה-13 וקודם לדרגת קולונל (אלוף משנה). בתחילת המלחמה שימש במשך ארבעה שבועות בתפקיד מטה, ואז קיבל פיקוד על החטיבה הרביעית של הכוחות האימפריאליים האוסטרליים. בסוף דצמבר 1914 נשלחה החטיבה למצרים, וכשהגיעה לשם בינואר 1915 סופחה לאוגדת אנז"ק בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר גודלי, וזה שיבח את מונש על הכושר שאליו הביא את חיילי היחידה תחת פיקודו.

הם נלחמו לראשונה במערכה בגליפולי. החטיבה נשמרה בעתודה, וביום השני לנחיתה הוטל עליה להדוף את מתקפת הנגד העות'מאנית. פתיחת החזית בגליפולי נחשבת עד היום לכישלון של מדינות ההסכמה, אך יחידתו של מונש תפקדה לא פחות טוב מכל יחידה אחרת. הכתב הצבאי ולימים היסטוריון המלחמה הרשמי של אוסטרליה צ'רלס בין, שהתלווה למערכה בגליפולי לכל אורכה, ציין לאחר סיום המערכה כי עוד קודם לכן היו שניבאו שמונש יהיה מפקד אוגדה טוב יותר ממפקד חטיבה, ומפקד גיס טוב יותר ממפקד אוגדה. ואכן, לאחר המערכה בגליפולי המשיך מונש להתקדם במעלות הפיקוד הצבאי.

בינואר 1916, עם כישלונו של מאמץ ההבקעה בגליפולי, הוצבה חטיבתו של מונש בחזית המערבית. ביולי הוא קודם לדרגת מייג'ור גנרל (אלוף) וקיבל את הפיקוד על האוגדה השלישית שהתאמנה במישורי סולסברי שבאנגליה. ב-1917 נפרסה האוגדה בצרפת והשתתפה בקרבות באזור מסין. מונש זכה לתשבחות על תפקודו במערכה. האוגדה המשיכה למערכה הצבאית באיפר שבמערב בלגיה והשיגה ניצחון חשוב בקרב ברודסיינדה (Broodseinde). בהמשך נשחקה יחידתו של מונש בקרבות האכזריים, אך למרות זאת היה ברור שמונש הוא קצין מעולה, ועל כן הודיע לו פילדמרשל דאגלס הייג, המפקד העליון של חיל המשלוח הבריטי, על כוונתו לקדמו למפקד גיס. ביוני 1918 קיבל מונש פיקוד על גיס וזכה לדרגת לוטננט גנרל (רב אלוף) – הדרגה השנייה בחשיבותה.

התקדמותו של מונש בצבא לא עברה ללא התנגדות. חוגים שונים נימקו את התנגדותם במוצאם הגרמני של הוריו. במהלך המלחמה צצו שמועות בלונדון, במלבורן ובקהיר כי מונש הוא מרגל גרמני. שמועות דומות נפוצו אף בשעה שקודם לדרגת בריגדיר גנרל. הטענות בדברי זיקתו לגרמניה מוזרות למדי, לאור העובדה שמונש נאלץ לפרוש מהמועדון הגרמני של מלבורן ב-1889 בגלל שנחשב לבעל דעות אנגליות מדי.

גם יהדותו הייתה מניע לעוינות כלפיו. בעודו מקדיש את מלוא המאמצים לניהול המערכה נגד הגרמנים בקיץ 1918 נאלץ מונש לפעול במקביל כדי למנוע את הדחתו מהפיקוד. העיתונאים צ'רלס בין וקית' מרדוק – אביו של איל העיתונות רופרט מרדוק – עשו ככל יכולתם כדי לשכנע את ראש ממשלת אוסטרליה בילי יוז להחליף את מונש במקורבם הגנרל ברודנר וייט ולתת בידיו את הפיקוד. צ'רלס בין נימק את פעילותם נגד מונש בחסרונותיו של הגנרל היהודי, שכללו הולכת שולל, הטעיה, רמייה וחוסר כנות, והוסיף:

איננו רוצים שאוסטרליה תיוצג בידי בני אדם שהגיעו לתפקידיהם בעיקר בשל כושר ההידחפות שהנו טבעי ומולד בקרב היהודים (Peter FitzSimons, Monash's Masterpiece: The battle of Le Hamel and the 93 minutes that changed the world, ch.1).

,

פריצת דרך אסטרטגית

לאחר קבלת הפיקוד על גיס, ובעודו מתמודד עם מאמצי העיתונאים האוסטרלים להדיחו מתפקידו, התיישב מונש בטירתה של משפחת קלרמון-טונר, משפחת אצילים צרפתית רבת מוניטין, כדי להתרכז בתכנון קרב האמל. בימי ההכנות לקרב ביקר ראש ממשלת אוסטרליה בילי יוז בצרפת כדי לבחון את הטענות נגד מונש. כשבוע לפני הביקור סיפר מונש על חששותיו במכתב לרעייתו:

זו טרדה גדולה להילחם בפוגרום מסוג זה [פעילותם של בין ומרדוק] בתוך כל החרדות האחרות (Geoffrey Serle, John Monash: A Biography, p. 322).

ענני הדאגה הוסרו לאחר התרשמותו של ראש הממשלה יוז מדברי השבח שהשמיעו פקודיו של מונש. בארבעה ביולי החל קרב האמל ומונש הוציא לפועל את התכנית שעליה עמל. ביצועה המזהיר השתיק באופן סופי את הניסיונות להדיחו.

מונש שילב בתכנית הקרב זרועות שונות – ארטילריה, רגלים, שריון ואוויר – לראשונה במאה העשרים. מונש התחיל בריכוך מתוזמן היטב של כוחות אוויר וארטילריה כהכנה להתקפה, השתמש בטנקים ככוח פריצה ומיקם את הרגלים בעקבות הטנקים כשהם מוגנים מאחוריהם ומגבים אותם בטיהור היעדים ובהתבססות בהם. לימים הכתיר תכנון זה את קרב האמל בתואר 'הקרב המודרני הראשון'. התכנית המהפכנית שנהגתה בטירה הצליחה באופן מזהיר בשדה הקרב. בתכנונו הדקדקני העריך מונש כי הקרב יימשך 90 דקות בלבד. הקרב אכן התנהל כמתוכנן, אך נמשך לבסוף 93 דקות, וההכרעה הייתה חד משמעית. מאז נחשב מונש לאחד מאבות הלוחמה המשולבת, לגאון צבאי ולקצין מודרני ופורץ דרך השואף ליישם טכנולוגיה מודרנית בשדה הקרב. קרב האמל נלמד עד היום בהכשרות צבאיות באוסטרליה ובארצות הברית.

בשמונה באוגוסט 1918 החלו בעלות הברית במתקפה שהכריעה את המלחמה. מונש היה אחראי על המערכה באזור אמיין ותכנן בקפידה את הקרב. הגנרל הקנדי ארתור קורי פיקד לצדו על הכוחות בגזרה. שניהם זכו בתשבחות רבות על הפריצה המוצלחת הראשונה בחזית המערבית, שבה חדרו לעומק 16 קילומטר בשטח האויב, ופריצה זו הייתה נקודת הפתיחה ל'מתקפת מאה הימים'. גנרל אריך לודנדורף, הקצין השני בחשיבותו בצבא גרמניה, אמר על קרב אמיין:

שמונה באוגוסט הוא היום השחור של הצבא הגרמני בהיסטוריה של המלחמה הזאת (Erich Ludendorff, Meine Kriegserinnerungen 1914-1919, p. 547).

הצבא הגרמני הוכה קשות בשדה הקרב והמורל והמשמעת של חייליו נפגעו אנושות. בעקבות הניצחון המוחץ בקרב אמיין ביקר המלך ג'ורג' החמישי בחזית ב-12 באוגוסט, ובו במקום העניק למונש את תואר האבירות הבכיר – 'אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש'. מונש היה הראשון שזכה בתואר אבירות של האימפריה הבריטית מידי מלך בשדה הקרב מאז 1743, אז העניק המלך ג'ורג' השני את התואר לסר תומס בראון בקרב דטינגן.,

במשרה חלקית

מדינות ההסכמה זכו ברצף ניצחונות אדיר שראשיתו בשמונה באוגוסט 1918. הצלחה מיוחדת נחל הכוח בפיקודו של מונש שכלל יותר ממאתיים אלף חיילים, כולל יחידות אמריקניות. בתקופה זאת התגלה מלוא כישרונו הצבאי של מונש, כאשר בתום חודשיים אינטנסיביים של קרבות מספר ההרוגים מקרב הצבא האוסטרלי היה זעום במונחים של מלחמת העולם הראשונה. בניגוד לקצינים בכירים אחרים מונש לא נתפס כקצב קל דעת השולח את חייליו לקרבות חסרי תוחלת.

כושרו הניהולי, אופיו הדקדקני, חשיבתו האנליטית והשפעתו על פקודיו, קצינים כחיילים, גרמו למונש לבלוט על פני הקצינים האחרים. צ'רלס בין ציין לשלילה את העובדה שמונש לא בחר בקריירה צבאית כבר בנעוריו, וסבר כי הוא אינו ראוי לפיקוד בכיר בשל היעדר ניסיון קרבי מספיק ובשל העובדה שלא הייתה לו התעוזה הפיזית שחיילים מעריכים. כיום סבורים היסטוריונים וביוגרפים כי היעדר קריירה צבאית במשרה מלאה היה דווקא סוד הצלחתו של מונש. השכלתו המדעית והמתמטית ופעילותו ההנדסית עוררו אותו לחשיבה מקורית ורעננה, ועל כן הוא לא נשבה בתפיסות הצבאיות שהיו מקובלות בעידן הפרשים והמרכבות. הוא היטיב להכיר את החידושים הטכנולוגיים ובעקבותיהם הבין מהם השינויים הנדרשים בשדה הקרב המודרני, והוא ידע לתכנן ולנהל את הקרב המשולב באופן דקדקני.,

יהודי בלי בושה

בנובמבר 1918, לאחר סיומה של מלחמת העולם, פיקד מונש בהצלחה ובזריזות על החזרת הכוחות האוסטרליים לארצם. הוא שקל להשתלב בפוליטיקה, אך זכה ליחס צונן מצד המערכת הפוליטית, ובראשה ראש ממשלת אוסטרליה בילי יוז שחשש מהפופולריות של מונש ומשאפתנותו. כאשר יוז הזכיר בנאומיו בפרלמנט ניצחונות אוסטרליים הוא נמנע מלנקוב בשמו של מונש ולהצביע על תרומתו הפיקודית. אפשר שסלד ממונש באופן אישי בשל היותו גאה ובטוח בעצמו, דעתן ועקשן, ואפשר שחשש כי בזכות הילת הקרבות הוא יסחוף אחריו המונים. ייתכן שחששו של יוז היה מבוסס, שכן מונש זכה לאהדה עממית רחבה עוד בחייו, וביטוי השיא לכך היה בעת מסע הלווייתו ב-1931. 300 אלף איש גדשו את רחובותיה של מלבורן, ובהם עשרת אלפים חיילים לשעבר ששירתו תחת פיקודו.

לאחר שמונש הבין כי עתידו אינו בפוליטיקה הוא חיפש תעסוקה אחרת. הצבא צומצם לאחר המלחמה והשכר שקיבלו בעלי התפקידים הבכירים היה נמוך. מונש חזר לעבוד בחברת הבנייה שבבעלותו, וב-1920 מונה ליו"ר הוועדה הממלכתית לחשמל במדינת ויקטוריה. בתפקיד זה הביא לידי מיצוי את יכולותיו הניהוליות וההנדסיות. פעילות הוועדה הייתה רווחית כבר ב-1926, ועד 1930 הצליחה לסיים את משימתה – לחבר את כל מדינת ויקטוריה לחשמל.

במקביל לעיסוקיו הבין מונש כי מעמדו מטיל עליו חובה לפעול גם במישור הציבורי ולכן קיבל על עצמו תפקידים מנהיגותיים וסמליים בקהילה היהודית. הבעת תמיכה גלויה בציונות לא אפיינה יהודים בתפקידים בכירים – בוודאי לא באוסטרליה – אך מונש לא נרתע מכך, וב-1927 מונה לנשיא  ההתאחדות הציונית באוסטרליה. מונש לא נדרש לנושא האנטישמיות שרווח במקומות אחרים בעולם, והיו שסברו כי מעמדו ונוכחותו הפעילה בחיים הציבוריים באוסטרליה הפכו את האנטישמיות לדעה לא מקובלת במדינה באותה תקופה.

ב-1927 שקלה הממשלה למנותו למושל הכללי של אוסטרליה, אך לבסוף נמנעה מכך. ב-1929, ביום השנה ה-11 לסיום המלחמה, ביקשה הממשלה בראשות ג'יימס סקאלין לכבד את מונש והעלתה אותו לדרגת גנרל – דרגתו של המפקד העליון של הצבא כולו. באותם ימים מונש כבר סבל מבעיות בלחץ הדם. ב-1931 התדרדר מצבו הבריאותי של הגנרל בדימוס, והוא נפטר בגיל 66 ממחלה בכלי הדם הכליליים.

בוועידת אוויאן שהתכנסה בצרפת ב-1938 כדי לדון בבעיית הפליטים היהודים תירצו האוסטרלים את סירובם לקלוט פליטים יהודים רבים בטענה שאין להם בעיה יהודית והם אינם רוצים ליצור בעיה כזו. ניתן רק לשער מה היה קורה לו מונש היה עדיין בחיים. קשה להאמין שבימי חייו של גיבור המלחמה האוסטרלי היו מגדירים את בני עמו כבעיה, וייתכן שאוסטרליה אף הייתה פותחת את שעריה בפניהם.

במדינת ישראל נשאר ג'ון מונש אלמוני למדי, על אף שנקראו על שמו רחובות בערים מרכזיות. המחווה הגדולה ביותר שניתנה לו בארץ הייתה פרי יוזמתם של חיילים יהודים משוחררים, חלקם יוצאי אוסטרליה, ששירתו בשורות בעלות הברית ב-1942 בקרב אל עלמין. לאחר מלחמת העולם השנייה הם עלו לארץ ישראל והקימו מושב שיתופי בעמק חפר. הם העניקו למושב את השם כפר מונש, הן כהוקרה לגנרל היהודי והן משום שאדמות היישוב נרכשו בסיוע הקהילה היהודית באוסטרליה שמונש היה נשיא הכבוד שלה בשנים האחרונות לחייו.

The post הגנרל היהודי appeared first on סגולה.