הנכנסים לאולם התצוגה הראשון במוזאון המורשת היהודית שהוקם בניו יורק כאנדרטה חיה לשואה בקצהו הדרומי של האי מנהטן – ממש מול המעבורת המוליכה לפסל החירות – אינם יכולים שלא להתפעל מפריט היודאיקה הגדול ביותר המוצג בו: סדרה של יריעות מעוטרות לסוכה שיצר אריה שטיינברגר בבודפשט. נכדתו, פירושקה לינדנבלט, הבריחה את היריעות אל מעבר לגבול אוסטריה במהומות שהשתררו בימי המרד ההונגרי בסתיו 1956 (ראו מסגרת). עיטורים אלה, כמו המוזאון בכללותו, משקפים לא רק את התרבות ואת אורח החיים שהשתמרו בזיכרון המהגרים היהודים ובלבותיהם, אלא גם את החפצים שהביאו עמם, לעתים תוך סיכון עצמי ניכר.

איש האשכולות

אריה שטיינברגר נולד בכפר ליסקא שבהונגריה ב-1859. עלילת דם שבה הואשמו יהודים בכפר טיסאסלר הסמוך ב-1882, ומשפט ממושך שהתנהל בעקבותיה, עוררו פרעות חוזרות ונשנות בסביבה והניעו את משפחת שטיינברגר לעקור תחילה לעיירה הלש, כיום קישקונהלש, שם נולדו ילדיו של אריה, ובהמשך לעבור לבודפשט ב-1906.

איננו יודעים היכן רכש אריה שטיינברגר את השכלתו היהודית, אבל היא הייתה מקיפה. הוא היה שוחט ובקיא בהלכה, מורה ששלט בסיפורי המקרא ובאגדות חז"ל, וחזן שהתמסר לתפילתו ולא אמר מעולם דברים בטלים בבית הכנסת. הוא היה גם אמן מוכשר וסופר סת"ם. אמנות הכתיבה התמה שרכש בכוחות עצמו הייתה ללא רבב, ואדיקותו הייתה לשם דבר. הוא התמצא היטב בספר הזוהר, ואהבתו לאותיות העבריות הייתה מעוגנת במיסטיקה היהודית. בידי נינו יהודה שמור עדיין קמע קבלי שכתב הסב.

שטיינברגר לא היה רק מלומד ומיסטיקן הספון בעולמם של הספרים היהודיים. הוא היה גבה קומה וחסון, וכאשר באחד הימים תקף מישהו את בני משפחתו בשובם מבית הכנסת הפיל אותו שטיינברגר לארץ והציל את משפחתו. בשונה מיהודים שומרי מצוות אחרים בזמנו הוא היה גם פעיל באיגודים המקצועיים.

לשטיינברגר נולדו שתי בנות ובן. הבן סלומון (שלבצ'י) קיבל בילדותו חינוך יהודי מסורתי, בהמשך למד בבית ספר תיכון בבודפשט ואחר כך תשע שנים בישיבת פרשבורג. כשהבת רגינה ביקשה להירשם לגימנסיה המקומית התנגדו גבאי בית הכנסת כי בתו של אדם המועסק על ידי הקהילה היהודית הדתית תלמד בבית ספר תיכון כללי, ועל כן בחר אריה ללמד אותה ואת אחותה גיזלה בבית וייחד מחשבה מרובה לעתידן של בנותיו. הוא יישם את הידע הקבלי שלו בקריאה בכף ידן, והבחין כי קו החיים של גיזלה קצר מהרגיל. הוא קיווה להציל את חייה באמצעות דבקות מופלגת במצוות, אך כפי שחזה היא נפטרה בגיל צעיר ושטיינברג הפנה עורף לקבלה.

לאחר שהתאלמן עבר שטיינברג להתגורר בביתם של בתו רגינה ובעלה זיגמונד פלאצ'ק. סלומון הלך בעקבות אביו ונעשה חזן בכיר בבית הכנסת פרידברגר אנלגה שבפרנקפורט, וב-1939 ברח עם משפחתו מגרמניה הנאצית לאנגליה.

מורשתו של אריה

שטיינברגר עבד לפרנסתו כשוחט בבית מטבחיים, ובגיל 65 פרש מעבודה זו ונעשה סופר סת"ם. הוא כתב כתובות וגיטין, תפילין ומזוזות, ולמען משפחתו כתב ואייר הגדה של פסח ומגילת אסתר. כדי להעניק נדוניה לשלוש נכדותיו כתב שלושה ספרי תורה, ואחד מהם נשאר במשפחה וקוראים בו עד היום בחגיגות בר מצווה. אבל גולת הכותרת של יצירתו היו היריעות הגדולות שקישטו את סוכת העץ של משפחת שטיינברג והעבודה עליהן נמשכה שנים אחדות.

מדובר בארבע יריעות של בד קנבס שעליהן שילב שטיינברג כתיבה תמה ואמנות עממית. הוא כתב על היריעות את כל הקטעים הנאמרים בסוכה, החל בתפילת הנכנס לסוכה ועד הנפרד ממנה, כולל סדר האושפיזין, סדר נטילת לולב וברכת המזון. כל אלה כתובים באותיות של קידוש לבנה ומסביבם עיטורים.

מתחת לקטעים וביניהם יש ציורים המתארים את חייו של אריה שטיינברגר ואת חלומותיו: תמונות נוף של כפר הולדתו ושל בודפשט; הגדרות והשערים המהודרים והמוזהבים של בית הכנסת ברחוב דוהאן – בית הכנסת הראשון בפֵשְט שנבנה על ידי הקהילה הנאולוגית ומעליו מתנוסס דגל הונגריה; ברושים ירוקים כהים הנראים כמתנודדים ברוח, ודקלים – שצוירו מתוך תמונות – המסמלים את ארץ ישראל הרחוקה; מראות תנ"כיים המציגים את שבעת האושפיזין המוזמנים לסוכה מדי ערב במהלך החג – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד; מועדים בלוח השנה שהיו חביבים עליו – מנהג התשליך שיהודי בודפשט ערכו על גדת הדנובה, סדר פסח וההקפות בשמחת תורה.

בין כרי האחו הירוקים והדשנים, הגבעות והעמקים המיוערים, הגשרים והעיירות העתיקות המוקפות חומה של הונגריה הציב שטיינברגר דיוקנאות של חברים ובני משפחה. בתחילה היו פני הדמויות מטושטשים, כדי להימנע מהאיסור לעשות פסל ומסכה וכל תמונה, אך כחלוף הזמן היה לשטיינברגר חשוב לאייש את הסוכה בקרובים ללבו, ולאחר שנועץ עם תלמידי חכמים ורבנים בבודפשט הוא צייר בבירור אחדים מבני משפחתו. כך נוספו לסוכת המשפחה אושפיזין נוספים – אורחים מוכרים.

שטיינברגר העלה על הבד גם את דמותה של נכדתו פירושקה לינדנבלט ברגע של שלווה כפרית, כשהיא שקועה כמעט עד ברכיה בעשב ונושאת בזרועותיה את בנה הבכור יהודה. אריה 'מופיע' בעצמו על כל אחת מהיריעות בדמות החיה שאת שמה קיבל. בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית נוכחותם של ארבעה דורות לא הייתה מובנת מאליה, והופעתם בציור יש בה מעין תפילת הודיה. איש כמובן לא ידע אז כי הגרוע מכל עדיין צפון בחיק העתיד.

שטיינברגר ערב בשקדנות חומרי צבע ומיני דיו, והוסיף שרף אורן כדי לחזק אותם מפני הגשמים העונתיים שהסוכות חשופות להם. בדרך כלל נבנו הסוכות האירופיות עם גגות עץ שאפשר להגביהם ולהורידם בהתאם לתנאי מזג האוויר, וברבות מהסוכות המצוירות על היריעות רואים את הגג המורם.

מדי שנה עיטרה יצירת המופת של אריה את כותלי הסוכה המשפחתית שנבנתה על מרפסת דירתה של רגינה. הסוכה הייתה מוקד עניין לקהילה האורתודוקסית של בודפשט שהלכה והצטמקה, ולהמוני מבקרים להוטים שעמדו בתור ארוך שנמשך מהדירה דרך המדרגות והגיע עד לרחוב.

אריה נפטר ב-1942, קודם שהזוועה הגיעה להונגריה. על ערש מותו בירך את בתו, את נכדיו ואת ילדיהם, וזיכרון המעמד נותר חרות בלב הצעירים והמבוגרים גם יחד. שנה וחצי לאחר פטירתו פלשו הנאצים להונגריה.,

מקום רע ליהודים

בשלב הראשון של הכיבוש הנאצי הייתה בודפשט בטוחה ליהודים יותר מהאזורים הכפריים שבהם רוכזו היהודים ביעילות מחרידה ונשלחו לאושוויץ. בנה של רגינה, אנדור פלאצ'ק, ראה את הנולד ואחסן את עיטורי הסוכה של סבו למשמרת במרתף בית הכנסת ברחוב דוהאן.

ברשות האחים לינדנבלט נותר סרט קולנוע ביתי שצולם כאשר הם ושכניהם יצאו מהמרתף החשוך בבית הדירות שלהם, שאליו נמלטו באחת ההפצצות הרוסיות הראשונות על בודפשט. בסרטון אפשר לראות היטב את הטלאי הצהוב על דש בגדו של הבן הבכור יהודה.

כמו יהודים רבים אחרים בבודפשט מצאה המשפחה המורחבת מקלט ב'בית הזכוכית' – בניין משרדים בבעלות יצרן הזכוכית ארתור וייס שהועבר על ידי בעליו היהודי לרשות הקונסול השוויצרי קרל לוץ. בבניין זה שכן גם המשרד הארץ ישראלי שסייע לקונסול להנפיק ולחלק תעודות חסות שוויצריות ליהודים. פירושקה לינדנבלט החזיקה שם מעמד עם שלושת בניה הקטנים, לצד מאות יהודים אחרים, וכך הם ניצלו. אחרים במשפחה נתפסו זה אחר זה והועברו למקומות שונים ולא כולם נותרו בחיים. אביה של פירושקה, זיגמונד פלאצ'ק, שיצא מדי יום מבית הזכוכית כדי לחלק ליהודים תעודות שוויצריות ולהצילם מגירוש ומהשמדה, נורה בצווארו על גדת הדנובה על ידי הונגרים פרו נאצים בחודשים האחרונים של הכיבוש.

אחרי המלחמה שבו שרידי המשפחה והתקבצו בבודפשט. אנדור שב לבית הכנסת ברחוב דוהאן, החזיר לרשותו את עיטורי הסוכה והעביר אותם לפירושקה שהייתה קרובה מאוד לסבהּ אריה. היא נהגה לעזור לו לערבב את חומרי הצבע, למדה ממנו לצייר ואף התפרנסה ממכירת מטפחות מצוירות. לבנה הצעיר, שנולד אחרי השואה, נתנה פירושקה את השם אריה לצד השם ההונגרי פאלה (פול).

אחיה ואחיותיה של פירושקה היגרו למערב, רובם לארצות הברית, אבל היא ויינו נשארו בבודפשט תחת המשטר הסובייטי. כל תעסוקה כשכירים הייתה מחייבת אותם לעבוד בשבת, ולכן יינו עסק במסחר בבשר ובעופות ופירושקה מכרה מטפחות מצוירות. ארבעת הבנים נאלצו ללכת לבית הספר בשבתות. פירושקה שוחחה עם מורתו של פול, וזו הסכימה למנות אותו לתורן הכיתה בשבתות כדי שלא יצטרך לחלל את השבת בכתיבה.

האנטישמיות הייתה חלק מחייהם. ג'ורג', הבן השני, הסתבך תמיד בקטטות בשל יהדותו. פול זוכר כי כאשר למדו בכיתה שהספרטנים נהגו להפקיר תינוקות חלושים על צלע הגבעה התלוצץ חבר לספסל הלימודים באכזריות ואמר "היו צריכים לעשות את זה גם ללינדנבלט", וילד אחר לחש מאחוריו "גם אני יהודי".

ב-23 באוקטובר 1956 התמרדו רפורמיסטים ולאומנים הונגרים נגד המשטר הסובייטי. האלימות הייתה בכל והחיים היו תלויים מנגד. משמרות חמושים צעדו ברחוב מתחת לדירתה של משפחת לינדנבלט, ואחד מחבריו של פול צעק אליו מלמטה: "אין לימודים! אין לימודים!". במשך שבוע הייתה הונגריה עצמאית, ואז פרצו בשעטה הטנקים הרוסיים והשתלטו שוב על הונגריה.

לוחמי החירות נסו על נפשם ושישה או שבעה התפרצו לחדר המגורים בביתה של פירושקה ותפסו עמדות ירי ליד החלון. כשניסתה לסלק אותם כיוונו אליה את נשקם. לימים סיפר פול כי אחיו הבכור יהודה, שהיה אז בן 20, נעמד לפני אמו והסביר לאנשים כי היא רק מנסה להציל את חייהם. אם הם יירו דרך החלון הם יחשפו את מקומם וכולם ייהרגו. המורדים הבינו שהצדק עמה. בני המשפחה הכינו להם כריכים ונתנו להם בגדים אזרחיים כדי שיוכלו לחמוק מהחיילים הרוסים. כעבור ימים אחדים בא אחד המורדים לביתם והחזיר להם את הבגדים.

באנדרלמוסיה שהשתררה במהלך המרד התרופפה השמירה על הגבולות עם אירופה המערבית, שכן חיילים שאהדו את המאבק הלאומי לחירות העלימו עין מהפליטים שגנבו את הגבול, ולמשפחת לינדנבלט היה סיכוי לברוח אז למערב. כשבוע לאחר המרד חצו יהודה ואחד מחבריו את הגבול לאוסטריה, ומשם המשיכו לישראל. הימים היו ימי מבצע קדש, ויהודה התנדב מיד לצנחנים. כעבור שבועות אחדים ברח ג'ורג', אז בן 18, לאנגליה. ידיד המשפחה הציע לפירושקה וליינו לפרוס את חסותו על בנם השלישי רוברט, והפליג עמו לארצות הברית. פול הצעיר, שנשאר לבדו עם הוריו, היה אחראי על הרדיו המשפחתי. רדיו אירופה החופשית שידר מדי יום מסרים להונגריה, ובאחד השידורים הגיע מסר ביידיש מאנדור, אחיה של פירושקה, שהודיע כי לכל הנערים שלום. אנדור עצמו הגיע לווינה, והיה מנוי וגמור עמו להוציא את אחותו מהונגריה ולאחד שוב את המשפחה.,

להבריח את הסוכה

בתחילת דצמבר 1956 הופיעו שני אנשים על מפתן ביתה של משפחת לינדנבלט בבודפשט. הם אמרו כי אנדור שלח אותם, וכי על המשפחה להתכונן ליציאה בחמש בבוקר למחרת, אז תיקח אותם משאית אל מעבר לגבול, אל החופש. פרץ ויכוח סוער האם לצאת ומה לארוז, ובסופו של דבר נפל הפור והם יצאו.

פירושקה ידעה כי יש דבר אחד שהם חייבים לקחת אתם – יריעות הסוכה המעוטרות של סבהּ. היא גלגלה בזהירות את יריעות הקנבס הגדולות, ארזה אותן בשלושה צרורות ועטפה אותן בבד של מעיל גשם יקר ערך שגזרה. שני צרורות גדולים נשאו היא ויינו, ואילו את השלישי, הקטן יותר, הפקידה בידי פול-אריה למען ינצור אותו תמיד. עוד היו בתרמילו של פול חמישה חומשי התורה בעברית ובהונגרית, מתוך הנחה שלא יוכלו למצוא ספרים כאלה בארצות הברית.

למחרת בבוקר, באפלולית ובשלג, ראו בני משפחת לינדנבלט חמש או שש משאיות חונות ברחובם. המבריחים ניצלו כל נסיעה עד תום – ככל שירבו האנשים, כן יגדלו הרווחים. פול רעד מפחד כשהצטופף עם שאר הנמלטים, ואמו הציעה לו לקרוא קריאת שמע והוסיפה כי ה' יגן עליהם.

המשאיות נעצרו לא הרחק מהגבול. לפניהם עמדה משאית צבאית רוסית ששקעה בבוץ. אחרי שהחיילים חילצו את המשאית הם עצרו את כל הנוסעים, לקחו מהם את מסמכיהם ונעלו אותם בצריף. למחרת בבוקר עלו כולם שוב על משאיות והוחזרו לבודפשט. "אל דאגה רוסקים", קרא הונגרי אחד מעבר לכתפו לאחר שהורדו מהמשאיות, "מחר נשתה קוקה קולה". למזלם חג המולד עמד בפתח, והבורחים ידעו כי צריך רק לחכות ללילה שבו שומרי הגבול יהיו מבוסמים מכדי לפקוח עין על העוברים, ואז לנסות שוב לעבור את הגבול.

פירושקה ויינו הגיעו לביתם בשעת לילה מאוחרת ומצאו מנעול תלוי על דלת דירתם. הם העירו את שכניהם, ואלה העמידו פנים שמחות כשראו אותם ומסרו להם את המפתח. הם נעלו את הבית 'רק לשמירה', הסבירו.

שלושה שבועות אחר כך, בחג המולד, שלח אנדור שליחים חדשים. שוב הוצאו החבילות ממקומן, אבל הפעם נסעה משפחת לינדנבלט ברכבת ולאור היום. הוריו של יינו באו לתחנה להיפרד מהם. כשהגיעו לתחנה בקרבת הגבול היה עליהם לעבור לקרון השומר ולחכות עד שיילקחו אל מעבר לגבול. אלא שהם לא היו הבורחים היחידים. נראה היה שכל נוסעי הרכבת נכנסו לקרון בעקבותיהם בתקווה להסתלק מהונגריה. המבריחים נעלמו מהעין.

פירושקה רצתה לחזור הביתה, אך יינו היה נחוש להמשיך בתכנית. הם עשו את דרכם לאורך מסילת הברזל אל מגדל האיתות, בתקווה שהאתת יורה להם את הכיוון הנכון. ליד המגדל פגשו משפחה יהודית שהיה באפשרותה לשחד את האתת כדי שיעביר אותה לאוסטריה, אבל הם לא ידעו אם אפשר לבטוח בו.

בני משפחת לינדנבלט, שלא היה להם כסף, הסכימו לשמש כשפני ניסיון. המשפחות בחרו במלת צופן שאותה גילה יינו לאתת כשהגיעו אל מעבר לגבול, לפחות לטענת האתת. האיש חזר על עקבותיו כדי ללוות את המשפחה השנייה, ואילו פול והוריו המשיכו בדרכם. שלג כיסה את תוואי הדרך והקשה על ההתמצאות, ואז גילה פול כי השאיר מאחור אחד מהתרמילים שנשא ובו שניים מכרכי החומש, אבל היה ברור כי אי אפשר לחזור ולחפש את התרמיל. במהלך הצעידה נתקלה משפחת לינדנבלט בפליטים נוספים, ויחד הם חיפשו את דרכם.

כעבור זמן מה התייצבו לפניהם לפתע שני חיילים והודיעו: "אנחנו לוקחים אתכם חזרה". יינו השתרע על השלג. "תצטרכו לסחוב אותי. אני לא זז", נהם. "הגענו עד לכאן ואנחנו לא חוזרים". הפליטים חיטטו בחפציהם בחיפוש אחר משהו שאפשר יהיה לשחד בו את שוביהם. לפירושקה היה זוג נעליים נוסף שחשבה כי לא תזדקק לו, אדם אחר תרם גם הוא זוג נעליים, ושני זוגות הנעליים היו כרטיס הכניסה שלהם לאוסטריה.

עכשיו, כשהדרך הייתה ידועה, המשיכה הקבוצה לדשדש בשלג העמוק ובקור הצורב. פירושקה איבדה את נעליה בתלולית שלג והמשיכה יחפה. והנה שוב הופיעו אנשים מולם. אחד מהם תחב לידו של פול משהו עגול ונוקשה. עצביו היו מרוטים כליל והוא היה משוכנע כי זהו רימון יד, בדומה לאלה שיידו לוחמי החירות ההונגרים ברוסים. אבל כשהביט בידו נוכח לדעת שמדובר בסך הכל בתפוח. הם פגשו את אנשי הצלב האדום.

,

אל המוזאון

כעבור זמן קצר הגיעה משפחת לינדנבלט למחנה עקורים סמוך לגבול בין אוסטריה להונגריה. איכשהו עלה בידיהם ליצור קשר עם אנדור והוא הגיע עם מונית ולקח אותם לווינה. הם חיכו כחודש עד שאנדור הסדיר את מסמכי ההגירה שלהם, ובינתיים התגוררו בחדר הסמוך לחדרו ויינו מכר ממתקים לפרנסת משפחתו. באותם ימים התחתן אנדור בווינה, ובמקביל היה עליו להסדיר גם מסמכי ההגירה עבור אשתו.

כשהגיעו המסמכים יצאו שתי המשפחות לדרכן לארצות הברית. משפחת לינדנבלט עברה דרך מינכן ואירלנד ובסופו של דבר הגיעה לניו יורק. בכל נדודיהם שמרו בני המשפחה על יריעות הסוכה כעל בבת עינם. את המזוודות הניחו בתא המטען, אך את היריעות החזיקו לצדם.

המשפחה השתקעה בשכונת וויליאמסבורג שבברוקלין ואט אט שיקמה את עצמה. ג'ורג' הגיע מאנגליה ויהודה מישראל. מגדה, אחותה של פירושקה, הגיעה עם אמן רגינה מאוסטרליה לחגיגת בר המצווה של פול, ורגינה עברה להתגורר בבית לינדנבלט. האחות אירנה כבר התגוררה אז בניו יורק ברובע קווינס. כל אימת שהגיע לביתה אורח חשוב חיברה פירושקה מחדש את יריעות הסוכה. כלותיה לא יכלו לקלוט את יופיין שדהה עם השנים, אבל היה ברור להן כי מדובר בנכס היקר ללבה.

כעבור שנים, כשאיש מבני הדור המבוגר של המשפחה כבר לא היה בין החיים ויריעות הסוכה הועברו לביתו של יהודה, שמע פול-אריה במקרה שני אנשים משוחחים בבית המרקחת שלו בבורו פארק. השניים דיברו על כך שעומד לקום מוזאון מיוחד ובו יוצגו התרבות וההיסטוריה של מיליוני היהודים שעברו על פני פסל החירות והשתקעו בארצות הברית.

בתחילה חשב פול לתרום למוזאון את הסרט הביתי שלו מבודפשט בימי המלחמה, אבל לבסוף, לאחר דיון ממושך עם אחיו, הוחלט להשאיל למוזאון המורשת היהודית את יצירת האמנות המרהיבה של אבי המשפחה אריה שטיינברגר. לאחר עבודה שקדנית של ניקוי, רסטורציה ושימור התקבלה תוצאה עוצרת נשימה. ליד יריעות הסוכה המעוטרות מוקרן סרט וידיאו המתעד את דבריהם של ארבעת האחים לבית לינדנבלט על הסבא רבא שלהם אריה שטיינברגר, על מורשתו ועל סיפור הגירתם לארצות הברית.

הנכס המשפחתי שוב נפרס לעיני מבקרים רבים, בדיוק כפי שנחשף לעיני כל מאן דבעי בבודפשט בחג הסוכות כל שנה. הסוכה היא בית ארעי, אבל סוכתו המעוטרת של אריה שטיינברגר הפכה להיות מוצג קבע בהיסטוריה היהודית.

תודה לפול אריה לינדנבלט על זכרונותיו

קראו את זיכרונותיו של החזן שלמה שטיינברגר, בנו של אריה שטיינברגר

The post סוכת הנדודים appeared first on סגולה.

רבות מהארצות שבהן חיו היהודים הם ניהלו מאבקים עיקשים וממושכים לשוויון זכויות, אך משזכו לו התגלה כי אליה וקוץ בה. האמנציפציה — מתן זכויות אזרחיות ופוליטיות ליהודים ולמיעוטים אחרים — העמידה אתגרים לא קלים בפני קהילות יהודיות ברחבי אירופה. מחיר השוויון הפוליטי היה היטמעות תרבותית גמורה שכללה החלפה של היידיש וניבים יהודיים אחרים בשפה הלאומית ומעורבות ממשלתית בחינוך היהודי ובענייני הקהילה. אוסף הירשלר השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי פותח אשנב מרתק לקרע שחל ביהדות הונגריה סביב סוגיית ההיטמעות.

חוק האמנציפציה ליהודים אושר בפרלמנט ההונגרי ב־1867. כצפוי, היהודים שחתרו לרפורמה דתית בירכו עליו, אולם שומרי המסורת לא גילו התלהבות יתרה. ידו של איזה מחנה הייתה על העליונה?

הקונגרס היהודי

ב־16 בפברואר 1868 קרא שר החינוך והדת בממשלת הונגריה, הברון יוז׳ף אטווש, להקים ועדה של מנהיגים יהודים שתדון בהקמתו של קונגרס יהודי אוטונומי — גוף ייצוגי שיסדיר את ענייני הקהילה היהודית וייצג אותה בפני הממשלה. בהצעתו ציין אטווש כי הצירים ייבחרו על ידי הקהילה ללא כפייה מגבוה, בשונה מההתנהלות בצרפת ובמדינות גרמניות אחדות, אך משום שהנענים לקריאתו היו ברובם מהזרם הנאולוגי — קבוצה שדגלה ברפורמות בתחום הדת — הם אלה שהובילו את הוועדה ודחקו את האורתודוקסים לשוליים.

בנוסף, כיוון שהקונגרס היהודי לא היה אמור לעסוק בענייני הלכה לא נכללו בו עם הקמתו רבנים. גם דרישת השלטונות שהצירים יהיו דוברי גרמנית או הונגרית על בוריין הגבילה את השתתפותם של יהודים אורתודוקסים בקונגרס, שכן רובם דיברו רק יידיש ועברית. לפיכך הרכבו של הקונגרס עורר סערה בקרב יהודי הונגריה, ולכן אִפשר אטווש לרבנים — הן נאולוגים והן אורתודוקסים — לבחור ולהיבחר לקונגרס.

כוונותיו של הברון היו אולי ללא פניות, אבל אי אפשר לומר זאת על כוונותיו של יועצו היהודי איגנץ הירשלר. הירשלר — רופא אף אוזן גרון — היה נשיא הקהילה הנאולוגית בעיר פשט (לימים בודפשט) והכוח המניע מאחורי הענקת האמנציפציה ליהודים. יש לשער כי הירשלר בחר את חברי הוועדה המכינה בעצמו, בשאיפה לצמצם את השפעת האורתודוקסים. בארכיונו האישי של הירשלר — הכולל בעיקר מכתבים בגרמנית ובהונגרית מ־1868 ומראשית 1869 — יש מידע רב על הקונגרס ועל הקהילה הנאולוגית בהונגריה. המכתבים, שהופנו אל הירשלר ואל עמיתיו בפשט, נשלחו ממנהיגים ומפעילים יהודים שהתגוררו ברחבי הונגריה ההיסטורית, ובמקרים רבים נמצאים לצדם גם העתקים של תשובותיו.

מלחמת דת

כשהחל הירשלר לטפל בהקמת הוועדה המרכזת של אספת הנכבדים — כך כונתה הוועדה המכינה של הקונגרס — כבר הייתה הקהילה האורתודוקסית ערוכה למאבק בנאולוגים. האורתודוקסים הקימו אגודה בשם היטור אגלט (שומרי אמונים) וייסדו ביטאון בשם מגיאר ז׳ידו (היהודי ההונגרי) לקידום השקפת עולמם.

חלק ניכר מהמכתבים בארכיונו של הירשלר מופנה אל הוועדה המרכזת אשר שיגרה בחשאי מכתבים לנאולוגים ברחבי הונגריה וקראה להם להקים סניפים של הוועדה במקומות מושבם. גוף זה גם רכש את העיתון איזראליטה קוזליין (הבולטין הישראלי) כדי להפיץ את המסר שלו שנגד את מגמתם של האורתודוקסים הבדלנים.

במכתב שנשלח אל קארוי ווטיץ ב־6 באפריל 1868 כתב מזיי מור בשם המפלגה הנאולוגית:

באשר לקונגרס הממשמש ובא, וכנגד ההסתה האורתודוקסית, אנחנו מארגנים מפלגה משלנו. למפלגה יש ועדה מרכזת והיא שואפת להקים ועדות בכל מחוז ובכל מקום חשוב … על מי מתושבי גיור היית ממליץ כאדם שיכול לנהל את תפקידי הוועדה? … ביטאוננו זקוק למנויים.

הבחירות לקונגרס התקיימו בנובמבר ובדצמבר 1868. הן התנהלו במתכונת של בחירות ממלכתיות, ובדומה להן היו חשופות לשוחד. שתי המפלגות ניהלו מערכות בחירות נמרצות שכללו מחאות ותעמולה אשר עוררו הדים וזכו לפרסום רב. שני הצדדים האשימו זה את זה במרמה, והיו אף תקריות אלימות. דיווח ממחוז צ׳נגר מעיד על השערוריות שהיו חלק מהבחירות:

המועמד שלנו, סלומון מאייר, נבחר פה אחד על ידי ציבור המצביעים, והאספה התפזרה. אחר כך התערבו טוביאש ברגר ופולופ גרוסמן ואמרו שהם רוצים שהרב אונטול יונגרייז יהיה ציר במקומו. [נערכה הצבעה נוספת] והתוצאה בפועל הייתה שסלומון מאייר נבחר ואונטול יונגרייז נדחה. הדבר [תככי האורתודוקסים] היה עלול לעורר מחלוקת קשה, שבקלות יכלה להסתיים בהתכתשות.

מנהיגי הנאולוגים, רבים מהם אנשי עסקים ידועים ובעלי מקצועות חופשיים שהיו להם קשרים טובים עם הרשויות המפקחות על הבחירות, השתמשו כנראה בקשריהם כדי להשפיע על התוצאות. הם לא בחלו גם בתכסיסים ערמומיים, כל עוד היה בהם כדי להקטין את סיכויי המפלגה האורתודוקסית. ב־25 באוגוסט 1868 דיווח ד״ר לאיוס פישר להירשלר:

בקולושוואר חסרו למפלגתנו הקולות הדרושים כדי לבחור לפחות מועמד אחד מתוך השניים … אבל לדעתי, אם קהילתנו תימנע בתוקף מלהצביע הדבר יוכל למנוע את היבחרותם של שני צירים.

הנאולוגים זכו ב־57.5 אחוז מהקולות. עד להתכנסות הקונגרס לא היה ברור באיזה מחנה תמך כל אחד מהצירים שנבחרו. ב־17 בדצמבר 1868 ביקש מור ואראדי מהירשלר לבטל את בחירתם של שניים מהצירים:

נפוצו שמועות שהצירים י׳ לנדסברג ולייבל פרנקל משתייכים למחנה הפרוגרסיבי … אבל לנדסברג, גם אם אינו מודה בכך בפרהסיה, תומך בהיטור אגלט. זאת ועוד, לבל פרנקל עומד בראש היטור אגלט בנאגיוואראד. אני מבקש לבטל את הבחירות.

הקונגרס התכנס בפשט בין דצמבר 1868 לפברואר 1869 בהשתתפות יותר ממאתיים נציגים, אולם לא עלה בידם ליישב את המחלוקת ביניהם ולהקים ארגון יהודי כלל ארצי. יהדות הונגריה התפצלה לשתי קהילות נפרדות, נאולוגית ואורתודוקסית, אם כי היו גם כאלה שביקשו לשמר את המצב הקיים ולשמור על קהילה מאוחדת, ולפיכך נקראו קהילות הסטטוס קוו. התוצאה הייתה היחלשות קולם וזהותם של יהודי הונגריה.

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי עוסק בהצלה, בשחזור ובשימור של תיעוד היסטורי של העם היהודי על כל תפוצותיו, מימי הביניים ועד ימינו. אם נמצא ברשותכם חומר ארכיוני משפחתי נודה לכם אם תוכלו להעבירו לידינו. כך נוכל לשחזר אבן נוספת בפסיפס ההיסטורי של עם ישראל

The post הקרע הסופי appeared first on סגולה.