בשנת 1950 נולד מקום קדוש חדש בירושלים בבית הקברות המוסלמי של ממילא: 'מערת האריה'. מי ששקד על פיתוח המקומות הקדושים היהודיים היה מנכ"ל משרד הדתות באותה תקופה, שמואל זנוויל כהנא, והוא שהיה אחראי לאיתור המערה ולהפיכתה למקום קדוש.

כהנא התמודד בימים ההם עם אתגר גדול; מלחמת העצמאות אפשרה את הקמתה של מדינת ישראל, אך גם הפרידה את תושביה היהודים של הארץ ממרבית המקומות הקדושים החשובים ליהודים שנותרו בצד הירדני, וגם ירושלים המערבית נותרה מחוץ למפת תיירות הקודש. כדי להתמודד עם מציאות זו פיתח כהנא מקומות קדושים כמו קברי הסנהדרין בירושלים, סלע החורבן באשתאול וקברים רבים של תנאים ואמוראים בגליל, ובראשם קבר דוד בהר ציון שנועד להיות המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודים במדינת ישראל. בטקס הצנוע שערך משרד הדתות לחנוכת מערת האריה בספטמבר 1950, השתתף קהל מתפללים שהיה בו ייצוג נרחב לעולי תימן שקראו מזמורי תהלים. קדושת המערה נסמכה על אגדות ירושלמיות שנזכרו גם בכתביהם של נוסעים יהודים בימי הביניים. בפתח המערה הוצב שלט: 

אגדה קדומה מספרת: במערה זו הובאו גופות של גיבורי ישראל שנפלו במלחמת החשמונאים. היוונים באו בבוקר להתעלל בהם ומצאו אריה שעמד ושמר על פתח המערה […] האיתור על סמך תיאור המקום על ידי תלמידי הרמב"ן ובעלי התוספות. (ארכיון המדינה, גל-6299/13)

תהליך "גילוי" ופיתוח המערה בידי משרד הדתות זכה לביקורת נרחבת. פרופסור משה אבנימלך תהה מעל דפי כתב העת של תנועת ההגנה:

אם אין למערה לא ערך מדעי ולא ערך דתי אלא כל הצטיינותה במסורת קלושה ומטושטשת, ספק יהודית ספק נוצרית, מה הטעם לייחד אותה לפעולה מיוחדת … הסכנה כי גושפנקת משרד הדתות תתפרש בעיני הקהל כאישור תמים לקדושת המקום היא גדולה מאוד. (משה אבנימלך, 'זיוף של היסטוריה', בטרם, יז, קפב (תשי"ג), עמ' 20)

כהנא ידע עד כמה מעורערת הקרקע שעליה התבסס הזיהוי העובדתי של המקום, חיבור בין מערה מסתורית לבין סיפור מימי הביניים, אך ראה ערך בשימורה ובטיפוחה של המסורת:

כחוקר, ראיתי את עצמי מחויב להעלות את ההשערות שהועלו, אפילו אם אינן אלא אגדות בלבד… אגדות אלה יפות כשלעצמן, יש להן ערך חינוכי ואין לדעתי שום ערך להעלימן או לגנזן ("עמדת משרד הדתות על פרשת 'מערת האריה'", הצופה, י"ז תשרי תשט"ו 14.10.1954, עמ' 3).

בשיתוף עם עיריית ירושלים הכין משרד הדתות תכניות לפיתוח המערה וסביבתה לכדי אתר זיכרון לגיבורי ישראל ומקום כינוס מרכזי לעולי רגל יהודים בירושלים, שכחלק ממנו תשופץ המערה הקדושה כביכול ותובלט לצד מערות אחרות בסביבתה ומתקנים סמליים נוספים. אל המערה היה אמור להוביל שער בעל חמישה פתחים שבצדו תבליט גדול של אריה. התכנית לא יצאה אל הפועל, ומי שיחפש היום את פתחה של מערת האריה, יתקשה לאתר אותה. פתח המערה חסום וסביבתה ותוכה מוזנחים. המקום לא מופיע עוד על מפות העיר, וגם אין שלטי הכוונה המוליכים אליו. ,

עולים לרגל

בדורות האחרונים הפכה תופעת הביקור במקומות קדושים יהודיים לרווחת. עולי רגל נוסעים בהמוניהם לפקוד את קבר רבי נחמן מברסלב באוקראינה ואת קברי הצדיקים במרוקו. על פי הערכות, במדינת ישראל עצמה פוקדים את המקומות הקדושים כמה מיליוני מבקרים מדי שנה, ולא רק בחגיגות הגדולות במירון. ברשימת המקומות הקדושים היהודיים של המשרד לשירותי דת מופיעים יותר ממאה וארבעים מקומות כאלו, ובהם בית השונמית בשונם, מקווה האר"י בצפת, מערת המכפלה בחברון ועוד. על אלה אפשר להוסיף מקומות רבים שהמשרד הממשלתי לא הכיר בהם כמו קבר הרבי מזוויעל בבית הקברות שיח באדר בירושלים, כמו קבר מתתיהו ליד מודיעין וכמו בית רבי דוד ומשה בצפת. לפני שבעים שנה, לאחר הקמת מדינת ישראל, הייתה מפת המקומות הקדושים מצומצמת הרבה יותר. המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל היו בעיקר קברים של המלכים התנ"כיים ודמויות אחרות מן המקרא, מן המשנה ומן התלמוד. אך מאז תקופה זו הלך והתעשר המרחב המקודש בעשרות ואולי במאות קברים חדשים ועתיקים.

לא תמיד הרבו היהודים לעלות לרגל. מאז חורבן בית המקדש השני נטתה היהדות הממוסדת להסתייג מעלייה לרגל וממקומות קדושים. יש בידינו רמזים על ביקור יהודים במקומות הקדושים בארץ ישראל. נוסע נוצרי אלמוני מבורדו שבצרפת ביקר בחורבות בית המקדש בירושלים בשנת 333 וסיפר על פעילות של יהודים במקום, ונוסע אלמוני מפיאצ'נצה שבאיטליה קיים טקסים במערת המכפלה במאה השישית. עם זאת איננו יודעים האם היו מקומות קדושים נוספים וכמה אנשים פקדו אותם. רק בראשית האלף השני לספירה, וביתר שאת אחרי גירוש הצלבנים מארץ ישראל, מתרבים המקורות המספרים על יהודים הפוקדים קברים ומקומות קדושים. 

עם התחזקות הפעילות הציונית בשלהי המאה ה-19 התחזק מעמדם של המקומות הקדושים המסורתיים כמו הכותל המערבי, קבר רחל וקבר שמואל הנביא, ולצדם פותחו במאה העשרים גם אתרי עלייה לרגל בעלי אופי לאומי כמו מצדה, קברי המכבים ותל חי, שמשכו אליהם עולי רגל מסוג אחר. מסעות למקומות סמליים אלו היו חלק מתופעה נרחבת של הנחלת ידיעת הארץ בקרב בני נוער ומבוגרים. עם הקמת המדינה וחלוקת הארץ נותרו רוב האתרים הציוניים על כנם, ואילו מרבית אתרי העלייה לרגל המסורתיים נותרו בשטח הירדני. ,

מנכ"ל העלייה לרגל

קדושתם של אתרים נסמכת בדרך כלל על מסורת עתיקת יומין שמקורותיה נעלמו, והם מתוארים בדיעבד על ידי עולי רגל ומאמינים. לכן נדירים המקרים שבהם אנחנו נחשפים לתהליך היווצרותו של מקום קדוש. המידע הרב שיש בידינו בנוגע למעורבותו של הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא בפיתוח המקומות הקדושים היהודיים מאפשר הצצה לפיתוחם ואף להימצאותם של מקומות קדושים רבים. 

כהנא, בן לרב שלמה דוד כהנא וצאצא של משפחת רבנים חשובים, נולד בוורשה ב-1905 ונפטר בירושלים ב-1998. הוא היה בעל השכלה תורנית ואקדמית והשלים את לימודיו לתואר דוקטור בלימודי המזרח באוניברסיטת לייז' בבלגיה. בוורשה הרצה במכון למדעי היהדות שבעיר, פרסם מאמרים רבים בעברית בעיתונות המקומית ופעל כנציג נבחר בקהילה בתחום החינוך. ב-1940, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל והחל את דרכו כאיש ציבור, תחילה כמרכז הסתדרות הפועל המזרחי ולאחר מכן, עם ייסוד מדינת ישראל והקמת משרד הדתות, מונה למנכ"ל המשרד וכיהן בתפקיד זה יותר מעשרים שנה.

בתקופת כהונתו הונחו היסודות לארגון החיים הדתיים במדינת ישראל, והשירותים הדתיים הניתנים לתושבי המדינה היו לממלכתיים, אך פסגת מפעלו הייתה פיתוח המקומות הקדושים. הוא ראה חשיבות רבה בחיזוק הקשר בין הגיאוגרפיה של ארץ ישראל לבין ההיסטוריה היהודית העתיקה, ועד לפרישתו ממשרד הדתות בשנות השבעים המשיך ביצירתם של מקומות קדושים. הוא אסף אגדות הנוגעות למקומות אלו, וברוב המקרים אף יצר אותן, וחיבר טקסים ייחודיים למקומות השונים לפי עניינו של כל מקום. למרות הרקע הרציונליסטי שלו כחוקר מדעי היהדות, שהרבה לעסוק בהגותו של רמב"ם, הוא ראה חשיבות רבה באגדות עממיות כביטוי דתי אותנטי. 

לספר סיפור אחר

כהנא אמנם שאב את הלגיטימיות לפעילותו מתפקידו הרשמי כמנכ"ל משרד הדתות, אך פעילותו חתרה נגד הסיפור הלאומי כפי שסיפרו אותו מנהיגי המדינה החילונים. האתרים הלאומיים שנוסדו בתקופה ההיא העלו על נס את הגבורה והלחימה, במיוחד בדורות האחרונים. מפת המקומות הקדושים של כהנא, שהתהוותה בשנות החמישים והשישים, ביקשה לספר סיפור אחר. קברים – כמו זה של רבי טרפון בגליל העליון, של רבן גמליאל ביבנה או של דן בן יעקב ליד בית שמש – אפשרו לכהנא לקשר את הארץ לשכבות ההיסטוריות היהודיות שלה.

שלא כמו הסיפור הלאומי בגרסתו הציונית-חילונית, אשר הרבה להתמקד בסיפור תולדות הריבונות העברית בארץ ישראל ובלחימה למענה, פיתח כהנא סיפור חלופי, שמלבד מחוזות הגבורה הציוניים היה בו מקום נכבד מאוד לארץ התנ"ך ולמקומות מגוריהם של החכמים. קבר האר"י הקדוש בצפת וקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה היו לחלק מן המפה הסמלית של מדינת ישראל הצעירה וסמלים של חידוש הריבונות בארץ האבות לא פחות מקברו של בנימין זאב הרצל בירושלים או קבר חיים נחמן ביאליק בתל אביב. 

ברחבי הארץ הוצבו לא רק מצבות ושלטים שהכווינו אל המקומות הקדושים אלא גם אגדות חדשות של גבורה, למדנות ודבקות דתית, שהיו שונות בתכלית מסיפורי הגבורה הציוניים שנתמכו על ידי מנהיגי המדינה. כהנא פעל במרחב הציבורי הישראלי וקבע בו נקודות ציון סמליות, המספרות את ההיסטוריה היהודית בדרך שהביאה בחשבון לא רק את הגבורה היהודית אלא גם את האסונות ואת הסבל. בקעת החורבן שליד אשתאול הייתה כרוכה בזיכרון חורבנם של בית המקדש ושל ירושלים, והר ציון לא היה רק מקום קברו של דוד המלך אלא גם מקומו של מרתף השואה והמקום שהונחה בו יד זיכרון לבתי הכנסת החרבים של הרובע היהודי. מרתף השואה של כהנא היה שילוב של מקום קדוש ומוזיאון, התקיימו בו טקסי זיכרון לקהילות אירופה שהושמדו בשואה, ובכך הוא הקדים את יד ושם הלאומי. 

על מפת הגבורה הציונית שכללה את תל חי ואת מודיעין, על מפת ההתיישבות הציונית שכללה את רביבים ואת חניתה, על מפת הארכיאולוגיה היהודית שכללה את בית שערים ואת מצדה, הוסיף כהנא את מפת ההיסטוריה היהודית שכללה קברי מלכים, נביאים, תנאים ואמוראים. הגליל היה לא רק חבל ארץ שהמושבות הראשונות הוקמו בו ושטרומפלדור נפל בו להגנת המולדת אלא גם מרחב פעולתם של רבי שמעון בר יוחאי, של חוני המעגל ושל בניהו בן יהוידע, שאת קבריהם פיתח ושסביבם יצר מסורות חדשות. 

כשבעיתונות נשמעו טענות על כך שכהנא מעודד פולחנים עממיים שהמסורת היהודית וציבור המשכילים כבר השתחררו מהם, הגיב כהנא בעוקצנות:

אינני יודע מתי השתחרר ציבור המשכילים מעלייה לשרידי קדושים בעוד שבכל יום אותו ציבור עולה לקברי הרצל וויצמן. כל עלייה למקום היסטורי היא חשובה מבחינה חינוכית ולאומית גם יחד. השלילה יכולה להיות לגבי תוכן העלייה ולא לעצם קיומה (מכתב למערכת, הארץ, כ"ט כסלו תשי"ז, 3.12.1956, עמ' 2). 

כהנא איננו מזדעק בשם פגיעה בקודשי ישראל. תגובתו מלמדת שהוא רואה בטיפוח העלייה לרגל יצירה דתית ותרבותית, וכיצירה היא נתונה לביקורת על שום תוכנה. ,

לייסד מנהגים

לחתרנות הממסדית של כהנא הצטרפה גם תנועה רחבה מן השטח. עולי הרגל הרבים אשר פקדו את המקומות הקדושים תרמו לעיצוב הפולחן העממי בקבר דוד, במערת אליהו ובקבר רבן גמליאל, ולפעילות זו היה חלק חשוב בהפצת הקדושה לאזורים רבים של מדינת ישראל שלא נמצאו בהם מקומות קדושים היסטוריים. חידושים רבים במנהגי העלייה לרגל הובאו על ידי עולים חדשים שהגיעו מארצות האסלאם. במקומות כמו קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון או קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה השתלבו העולים החדשים בהילולות השנתיות שהתקיימו שם זה דורות רבים. במקומות אחרים כמו יבנה, כפר סבא או בית שמש, יצרו העולים במו ידיהם את אתרי העלייה לרגל שבקרבת מקומות מגוריהם או השתתפו ביצירתם. העולים החדשים תושבי העיירות והמושבים עיצבו בעצמם את המנהגים במקומות הקדושים וגם את מסלולי העלייה לרגל. 

בעיני כהנא לא רק המקום הקדוש היה חשוב אלא גם הזמן הקדוש, כלומר החגים וימי הזיכרון שהוצמדו אל מקומות העלייה לרגל. לצד טקסים לאומיים שציינו מקומות ותאריכים בתולדות הגבורה והעצמאות בישראל, יצר כהנא טקסים רבים שעוצבו בקפידה ושולבו בעלייה למקומות הקדושים שטיפח. חגיגות ט"ו בשבט באשל אברהם בבאר שבע, הדלקת הלפיד בחנוכה ב'אור' במודיעין וטקס יום הגבורה בביריה הם רק מקצת האירועים שהוצבו על גבי לוח ההנצחה והזיכרון שעיצב כהנא בתקופה זו. האירועים הרבים שארגן במקומות הקדושים ובעיקר בהר ציון, השילוב של תוקעי שופר, עולי רגל לבושים בתלבושות מסורתיות והסמלים הרבים שהוצבו במרחב המקודש, כל אלו השתלבו במגמתו להעצים את הרושם ואת היעילות של הטקסים ושל החגיגות ולהעניק למציאות הפוליטית החדשה, של הקמת מדינת ישראל, משמעות מחודשת. הטקסים – מעמד הקהל בהר ציון, העלייה לרגל למערת אליהו או ימי בין המצרים בבקעת החורבן – היו כולם אמצעי להפגנת אחדות ולהענקת משמעות דתית לערכי הייסוד של הציונות. אתרי העלייה לרגל והטקסים היו אתר של מאבק פוליטי על הסיפור הלאומי, ולכהנא היה תפקיד במאבק הזה.

מבחר 'מקומות קדושים'

סלע החורבן 

מקום: הרי ירושלים

בסביבת אשתאול וצרעה, בצד הדרך לירושלים ועל ראש גבעת טרשים עירומה, ניצב סלע בולט מעל סביבתו שתושבי האזור כינוהו 'סלע החורבן'. קידוש המקום התבסס על אגדה מראשית המאה העשרים שסיפרה על אחד מצאצאי שמשון הגיבור, מבין תושבי הסביבה שנקראו להביא אבנים לביצור חומות ירושלים לקראת המצור הרומי על העיר. הוא נשא על כתפיו סלע ענק, ובעודו צועד לכיוון ירושלים ראה ממרחק את העיר עולה בלהבות. מעצמת הצער והכאב הוא כרע תחת הסלע ומת. 

זאב וילנאי היה הראשון שהעלה אגדה זו על הכתב לאחר ששמע אותה מאנשי המושבה הרטוב. כהנא אימץ אגדה זו בראשית שנות החמישים והחל לפתח את המקום. במקום הודלק נר תמיד, ושילוט מתאים הוצב בצד כביש ירושלים-תל אביב וכיוון את העולים לרגל למקום. תיאורים בני התקופה מלמדים על כך שתושבי המושבים שבאזור, רובם עולים חדשים מתימן, נהגו להתפלל במקום, לתקוע בשופר ולומר קינות בישבם על הקרקע. כהנא הנהיג מסורת של נטילת אבנים מקרבת הסלע בימי בין המצרים והצבתן תחת כתרי התורה שהיו מונחים בדרך כלל על קבר דוד. זו הייתה דרכו לציין את חורבן ירושלים ולבטא את "אהבת העם לבירתו הנצחית" (ש"ז כהנא, 'ט' באב בהר ציון', הצופה לילדים, ט"ז אב תשי"א, 18.1.1951)

***

מערת הצדיק 

מקום: שער הגיא

בעשור שלאחר קום המדינה נעשו ניסיונות מצד גופים שונים במדינת ישראל להפוך את הדרך המובילה לירושלים למוקד הנצחה וזיכרון למלחמת העצמאות ולפריצת הדרך לירושלים. בתקופה זו חוברו אתר המשוריינים בשער הגיא ודרך בורמה ליער הקדושים, אשר היה בשנות החמישים לאתר הנצחה לנספים בשואה. כהנא ניסה לשלב בין מסורות לאומיות על מלחמת העצמאות למסורות דתיות ופיתח את 'מערת הצדיק', מערה שנמצאה בקילומטר ה-21 של הכביש המוביל לירושלים, בסמוך לקבר אימאם עלי ולא רחוק ממקום ריכוזם של המשוריינים החרוכים. כהנא, שעלילות הגבורה שנכרכו בפריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות הציתו את דמיונו, חיבר אגדה על אחת מן השיירות שהובילו אספקה לירושלים וניצלה מידם של הפורעים הערבים לאחר שמצאה מסתור בתוך מערה זו, שנקראה "על שם הצדיקים העשוקים והנרדפים שהיו מוצאים בה מקלט מחמת מציקים בימי אנטיוכוס הרשע" (ש"ז כהנא, אגדות מהדרך (חוברות שכפול ) ב, עמ' 17). על פי האגדה נסתמה המערה ברבות השנים, אך נפתחה בדרך נס בפני מגיני ירושלים והצילה אותם. בפתח המערה הציב משרד הדתות שער, ובסמוך אף פעל בית כנסת עבור עולי הרגל והנוסעים לירושלים. במשך שנים רבות צוינה המערה במפות, אך במהלך עבודות הרחבת כביש מספר אחת שנערכו בשנים האחרונות היא נהרסה. 

***

אשל אברהם 

מקום: באר שבע

חלקה הדרומי של ארץ ישראל לא נכלל מעולם במפת המקומות הקדושים של ארץ ישראל. יוצאת דופן מבחינה זו היא באר שבע, הנזכרת במקרא כמקום שבו פעל אברהם ובין היתר נטע בה אשל. כהנא ביקש להכניס את באר שבע למפת המקומות הקדושים והעלייה לרגל. הוא ייסד בשולי העיר את 'אשל אברהם', העמיד בבסיסו את מעשה הנטיעה של אברהם "אב האומה שהיה הנוטע הראשון בארץ" (ד"ר שז"ך, 'אשל אברהם', הצופה לילדים, י"א שבט תשי"א, 18.1.1951, עמ' 285) וביקש לעשותו יעד לעלייה לרגל. 

בט"ו בשבט תש"ט יצאה תהלוכה של בני נוער מתנועת בני עקיבא מבית הכנסת הגדול בתל אביב, כשהם נושאים בידיהם אשל ושתילים נוספים. במקום הנטיעה, ממערב למרכז ההיסטורי של באר שבע ובצד הדרך המובילה לקיבוץ חצרים, נערך טקס נטיעות שבשיאו ניטעו האשל וסביבו תריסר עצי זית "כמספר שבטי ישראל" ("במעמד חגיגי של אלפי אנשים התקיים אתמול מטע האשל על שמו של אברהם אבינו בכניסה לבאר שבע", הצופה, ט"ז בשבט תש"ט, 15.2.1949, עמ' 4). בנאומו במקום חיבר כהנא בין מעשה הנטיעה של בני הנוער לבין זה של אברהם: 

בשעה שרגליכם עומדות באדמת באר שבע המוחשית שהוחזרה לישראל וידיכם נוטעות את האשל הממשי, שאו לבבכם ועיניכם לבאר שבע הקדומה ולשעה שאברהם עמד עליה וידיו הוא נטעו את האשל האמתי. (הרב א' חן, 'על האשל בבאר שבע', הצופה, 11.3.1949)

בשנים הבאות המשיך אמנם כהנא בקיום טקס הנטיעות בבאר שבע, בניסיונו להפוך את העלייה לרגל למסורת, אך הטקסים שם הלכו והתפוגגו, ובראשית שנות השישים בוטלה ההגעה למקום. במהלך בניית שכונותיה החדשות של באר שבע פולס האתר ונעלם מן השטח. 

***

הר סיני 

מקום: ג'בל מוסא, מדבר סיני

המסורת היהודית הרבתה לעסוק במעמדו הסמלי של הר מתן תורה, אך לא עסקה כמעט במקומו הממשי. 

ב-1956 הוצנח גדוד צנחנים של צה"ל בעומק שטח סיני, בפתח מעבר המיתלה, ובפעולה מהירה, תוך ימים אחדים, כבש צה"ל את כל חצי האי סיני. השטח שנכבש כלל גם את ההר שזוהה על ידי נזירים בראשית התקופה הביזנטית כהר סיני, ופעולתו של כהנא לקידוש ההר הייתה מנוגדת למגמה המרכזית במסורת היהודית שלא התעניינה בהר סיני כמקום קדוש. 

כחודש לאחר מבצע סיני כינס כהנא בירושלים אקדמאים ורבנים כדי לברר את מיקומו הפיזי של הר סיני ואת מעמדו הסמלי והמעשי ביהדות. רבים מן הנוכחים, בעיקר אנשים מחוגי האקדמיה, שללו כל מעשה ביחס למקום זה, ואליהם הצטרפו גם רבנים שטענו כי על משרד הדתות להשאיר את שאלת מקומו הפיזי של הר סיני ללא בירור. מן העבר השני טענו דוברים אחרים, בעיקר מחוגי הימין ומהציונות הדתית, כי אין לשלול על הסף את קדושת המקום. נסיגת צה"ל מחצי האי סיני חודשיים מאוחר יותר, בינואר 1957, ייתרה את הדיון. אך כהנא לא ויתר. ערב עזיבת האזור, בט"ו בשבט תשי"ז, הוא נטע 12 עצים, כמניין שבטי ישראל, לאורך נחל אל עריש אשר זוהה כנחל מצרים, גבולה המקראי הדרומי של ארץ ישראל.

***

קבר רבן גמליאל 

מקום: יבנה

עם חורבן בית המקדש בירושלים בשלהי ימי הבית השני עלתה קרנה של העיירה יבנה, והוקמה בה ישיבה אשר כונתה כרם דיבנה. במקום זה החלו חכמים לקבץ את המשניות ובו גם ישבה הסנהדרין לאחר שגלתה מירושלים. בתקופה המוסלמית המאוחרת החלו עולי רגל יהודים להזכיר את קברו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שביבנה. הם ציינו שהקבר שוכן במאוזולאום המיוחס לעלי אבו הורירה, מחבריו של הנביא מוחמד. מבנה הקבורה ניצב על גבעה בסמוך ליבנה הקדומה ובקצה בית הקברות המוסלמי של היישוב.

ביבנה קדמו לכהנא העולים החדשים היהודים שעלו ארצה מארצות האסלאם. הם יושבו בחורבות הכפר הערבי יִבּנה וקידשו את המקום. הם אימצו את קבר אבו הורירה והחלו לפקוד אותו בתכיפות רבה. רק בשלהי שנות החמישים לקח משרד הדתות לידיו את משימת שיפוץ קבר רבן גמליאל ואף שילב אותו במסלולי העלייה לרגל שארגן. מסביב לקבר, על מקום בית הקברות המוסלמי הסמוך, ניטע גן, וכמו במקומות קדושים אחרים הוצב שילוט מאיר עיניים ומתקן להדלקת נרות. הקבר כוסה בפרוכת ועליה נרקם שמו של רבן גמליאל. במבנה הקבר החל לפעול בית מדרש, ועולי הרגל הפוקדים את הקבר הלכו ורבו. 

***

האור 

מקום: מודיעין

חוקרי הארץ עדיין מתחבטים בשאלת מיקום קבריהם של בני משפחת המכבים. בעת העתיקה היה המקום מוכר, ומקורות שונים מזכירים את מיקומם בשפלת יהודה, במקום ההיסטורי של הכפר מודיעין. מאוחר יותר הלכה והתעמעמה מסורת זו ומיקום הקברים נעלם. 

בראשית המאה העשרים הלך והתקבל הזיהוי של קברי המכבים ברמה סלעית, מצפון-מערב לעיר מודיעין בת ימינו. במקום מצויים שורת קברים דמויי שוקת חצובים בסלע, שתושבי האזור כינו קובור אל יהוד, קברי היהודים. בתקופה זו נהגו מורי הגימנסיה העברית הרצליה ותלמידיה לצאת לשם מדי חג חנוכה ולערוך שם טקסי הדלקת לפידים. בהדרגה הפך המקום לאחד מאתרי העלייה לרגל הציוניים הבולטים בני התקופה. גם לאחר קום המדינה, עם הפיכת מודיעין וסביבתה לאזור ספר, המשיכו לקיים באזור טקסים, בעיקר אירועים שבהם הודלק לפיד שנישא על ידי רצים למקומות שונים בארץ. 

לאחר הקמת מדינת ישראל יזם כהנא את הקמתו של מבנה נמוך דמוי מזבח במקום, וכינה אותו 'האור'. במקום זה הוא הנהיג הדלקת לפיד שנישא משם לירושלים. בפתח שער הגיא, על אם הדרך לירושלים, קיבל הרב הראשי משלחת של אנשי משרד הדתות שהשתתפה במעמד ההדלקה והייתה בדרכה להר ציון. הלפיד הוצג בפני נשיא המדינה בביתו בשכונת רחביה, ובהגיעו להר ציון הודלקו באישו מנורת ההר והחנוכיות שהוצלו מקהילות אירופה שחרבו בשואה והופקדו במרתף השואה.

 ,

סוף דבר?

תהליך קידוש המרחב שהתבטא ביצירת מערך של מקומות מקודשים היה ממושך ונרחב, ובזמן זה התקבעו והתקבלו חלק מן המסורות שחודשו. כך אירע למסורות הקשורות בקבר דוד אשר מעמדו התקבע. מנגד היו מקומות קדושים רבים שלא הצליחו לשרוד ושנעלמו מעל מפת הקדושה עוד בשנות החמישים והשישים, כמו מערת האריה, אשל אברהם ומערת הצדיק. דומה כי מידת הצלחתו של המקום הקדוש בתקופה זו הייתה תלויה בגורמים אחדים כמו הדמות או האירוע שנקשרו בו, מיקומו הגיאוגרפי, ההיסטוריה שלו ומידת תקפותה של המסורת אודותיו.

גם למלחמת ששת הימים הייתה השפעה גדולה על המקומות הקדושים שפיתח כהנא. אחרי 19 שנות ניתוק נפתחה הדרך אל האתרים הקדושים ההיסטוריים, וגישת היהודים אליהם הייתה מעתה כמעט בלתי מוגבלת, וניהולם עבר לרשויות הישראליות. ב-1967 החלה נהירה אל הכותל המערבי ואל שאר המקומות הקדושים בשטחים שנכבשו. הנהירה אל הכותל המערבי בחג השבועות שלאחר המלחמה סימנה במידה רבה את השינוי שחל בנוגע למקומות הקדושים כמו קבר שמואל הנביא ומערת המכפלה.

החזרה אל ירושלים המזרחית ואל יהודה ושומרון הביאה כמובן לשינוי חד במפת המקומות הקדושים. קבר דוד בהר ציון, המקום הקדוש המרכזי והחשוב ביותר בתחומי מדינת ישראל, איבד באחת את מעמדו הייחודי ושב להיות אחד משורה ארוכה של מקומות קדושים יהודיים במרחבה של ירושלים. אתרים כמו סלע החורבן ואשל אברהם נמחקו מן המפה. לעומת זאת קברי הצדיקים באזור הגליל, שכהנא ואנשיו יצרו את התשתית הפיזית לפיתוחם, שמרו על מעמדם והם ממשיכים להיות יעד מקובל על עולי הרגל עד היום.

***

לקריאה נוספת: דורון בר, לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל 1948-1968, יד יצחק בן צבי ומכון בן גוריון, תשס"ז

שמואל זנוויל כהנא, גווילין נשרפים ואותיות פורחות: כתבים על השואה, עורך: זוהר מאור, בר אילן תשע"ח

The post פורס מפה ומקדש appeared first on סגולה.

צפת, בירת הגליל, זכתה אמנם לפריחה רוחנית וכלכלית כבר במאה ה–16, אך ירדה מגדולתה במאתיים השנים הבאות. הבצורות, עושק המושלים וההרעה במצב הביטחוני הביאו לדלדול היישוב היהודי ולהתמוטטות כלכלית, עד שהיא דמתה בעיני מבקריה לעיירה קטנה או לכפר. מסוף המאה ה–18 חלה עלייה הדרגתית במצבה הדמוגרפי, שתרמה לה בין השאר גם עליית הפרושים בראשית המאה ה–19. למרות האסונות שפקדו את צפת בשנות בראשית המאה ה–19 — מגפה, התמוטטות בתים עקב גשמים בשנת תקפ"ה, בריחת התושבים מהעיר לעין זיתים עקב התקפה של ערביי העיר על הרובע היהודי בתקצ"ד, רעידת האדמה בתקצ"ז והגירתם של רוב הפרושים לירושלים — הייתה העיר לבסוף מרכז לעולי אירופה האשכנזים, ובמיוחד לחסידים. בין העולים הללו היו כנראה גם כליזמרים.

הידיעות הראשונות על כליזמרים בצפת הן מאמצע המאה ה–19. ראשיתן בעדות מרתקת על ניסיון כושל לאייש את מצבת הכליזמרים בצפת. בין העולים לצפת הגיעו גם שלושה נגנים עם כלי נגינתם — כינור, קלרינט ובאס — שהמשיכו במסורת האירופית רבת השנים לשמח חתן וכלה בנגינתם (משה רישר [נוסבוים], 'שערי ירושלים', תרכ"ו, עמ' מט). מותם הפתאומי של שניים מהם יוחס לכך שעברו על תקנתם של רבנים מאירופה שהשתקעו בירושלים ואסרו על נגינה בחתונות כאות אבל על חורבנה של העיר. איסור זה לא חל על זמרה בחתונה בליווי תוף, או על נגינה בחגי ישראל — בשמחת בית השואבה בסוכות, בהקפות במוצאי שמחת תורה ובתהלוכות בערב החג (מנחם גץ, 'ירושלים של מעלה', עמ' 159 ואילך). הקהילות האשכנזיות בירושלים נשמעו לצו הזה, ויש מהחרדים האשכנזים בעיר המקפידים להישמע לו עד עצם היום הזה, אולם יהודי הגליל — לאחר שהתאוששו מההלם שגרם מותם של הנגנים — לא נשמעו ברובם לצו וגברו על החרדים שביקשו לאסור את הנגינה גם בגליל. הם הסתמכו על המסורת הרבנית האירופית רבת השנים, ובעיקר על המהרי"ל, מחשובי הפוסקים באשכנז בימי הביניים, שחייב את השתתפותם של כליזמרים בחתונות, כדי לקיים כהלכה את המצווה לשמח חתן וכלה (יהודה ליביש אורנשטיין, 'שו"ת מהרי"ל לא אבוש, טל ירושלים', ירושלים תרל"ג, עמ' 13-12).

המידע שבידנו מצביע לפחות על שתי חתונות שהתקיימו בגליל בשנות השמונים של המאה ה–19. באחת מהן הרב המקומי הוא שהורה לכליזמרים לנגן, למרות האיסור הירושלמי (אברהם זידא הלר, 'הרב המנהיג והרופא', הוצאת מחשבת, תשמ"ט, עמ' 258). עדות זו מסבירה מדוע ברשימת המפרנסים של לונץ משנת תרנ"ט — שמובאת במאמרו של שמואל אביצור "מקורות הקיום של יהודי צפת מרעש תקצ"ז ועד לתקומת ישראל" ('ספר צפת' כרך ב', עמ' שלה-שמ) — רשומים חמישה כליזמרים, ומדוע התפתחה תרבות הכליזמרים דווקא בגליל ולא בירושלים.

הכליזמר הראשון שנמצאו פרטים ביוגרפיים עליו מכונה שמעון קלינעטער. הוא עלה ארצה עם העולים שעלו במחצית השנייה של המאה ה–19 והתיישבו בראש פינה, במטולה ובצפת. שמעון היה חסיד והתפרנס מנגינה בחתונות ובמירון, וכן מכריית קברים. הוא חי כשבעים שנה וזכה בדרך מופלאה להיקבר ליד הרידב"ז, רבי יעקב דוד בן זאב וילובסקי. כיצד ומדוע זכה כליזמר פשוט להיקבר סמוך לאחד מגדולי החכמים של הדור? שמעון קלינעטער והרידב"ז גרו בסמטאות סמוכות. בחודשי הקיץ נהג הכליזמר לנגן בשעות הערב כשהוא יושב בפתח ביתו. כל אימת שהיה הרידב"ז עובר ברחוב היה עוצר לידו ומאזין לנגינתו. יום אחד שאל הרב את שמעון במה יוכל לגמול לו על העונג שהוא גורם לו בנגינתו. שמעון השיב: בכך שיתיר לו להיקבר לצדו. הרב חייך ולא הגיב. אולי חשב בלבו שהכליזמר הגזים בבקשתו. כשהרב נפטר, בראש השנה תרע"ד, חיפשו קבר מוכן, שכן באותם ימים לא הלינו את המת בחג, ומצאו קבר כזה בחלקת הקבר שקנו שמעון ואשתו. וכך, כאשר נפטר הכליזמר הוא נקבר ליד הרידב"ז (יוסף הגלילי, 'ספר מירון', עמ' 127-125). זהותו של הכליזמר המדובר שנויה במחלוקת, אולם נראה שהוא שמעון בן אליעזר רוזנברג, שקברו מצוי בחלקה שבה נקבר הרידב"ז.

לא רק הילולא דרשב"י

יתרון נוסף היה לצפת בהשוואה למקומות אחרים בגליל ובארץ ישראל בכלל: קרבתה הגאוגרפית למירון שבה התקיימה מדי שנה בל"ג בעומר ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. בחגיגות היו שלושה אירועים מרכזיים, ובכולם מילאו הכליזמרים תפקיד מרכזי: ההדלקה הכפולה בליל ל"ג בעומר על גג הבניין שבו נמצאים קבריהם של רשב"י ושל רבי אלעזר בנו שנעשתה בשעת ערב מוקדמת, ההדלקה השנייה ליד קבר רבי יוחנן הסנדלר בחצות הלילה או כשעה לאחר חצות, וחגיגות החלאקה — התספורת הראשונה של הילדים — שנערכו ביום ל"ג בעומר אחרי תפילת שחרית ונמשכו עד חצות היום. רבי מנחם מנדיל ראבין, בן המאה ה–19, כותב בספרו 'מסע מירון' שהיו חוגגים ששבו ועלו לקבר רבי יוחנן הסנדלר בשירה ובריקודים בצהריים, אחרי טקסי החלאקה, ומעטים אף נשארו שם במוצאי ל"ג בעומר לחגוג עם הכליזמרים (ירושלים תשמ"ט, עמ' קח, קיד).

לאירוע המרכזי במירון היו שני אירועים מקדימים שאף בהם נטלו הכליזמרים חלק: ההילולא בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה בי"ד באייר — שאף היא תועדה בספר 'מסע מירון' — כללה טקס הדלקה והייתה מעין אירוע מכין להילולא דרשב"י; והתהלוכה עם ספר תורה מבית הרב עבו בצפת למירון בערב ל"ג בעומר, כחלק מחגיגות ההילולא דרשב"י, שבה שיתוף הכליזמרים נעשה מאוחר יחסית, כנראה בשנות העשרים של המאה העשרים או מעט לפני כן. התהלוכה נפתחה בטקס בחצר ביתו של הרב עבו בהשתתפות להקה שאברהם סגל היה אחד ממנגניה. לאחר הטקס נישא ספר התורה בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות צפת העתיקה תוך שירה, נגינה וריקוד עד למבואות העיר. משם העבירו את הספר ברכב למירון והמשיכו בתהלוכה מתחתית ההר עד לחצר קברו של רשב"י.

בין מזרח למערב

תרבות הכליזמרים בארץ ישראל בכלל ובצפת בפרט היא ענף של מוזיקת הכליזמרים היהודית באירופה. הקשר עם רפרטואר הכליזמרים האירופי נשמר בארץ בסוף המאה ה–19 ובראשית המאה העשרים באמצעות העולים מאירופה, באמצעות שד"רים ושלוחים מטעם, ובאמצעות כליזמרים ויהודים נוספים שנסעו לאירופה לבקר את קרוביהם או את הרבי הנערץ עליהם. הוא המשיך גם באמצעות יהודים מאירופה שבאו לביקור או שעלו לרגל להילולא במירון, ובהזדמנויות אלה הביאו עמם ניגונים חדשים מאירופה.

החיים בארץ התנהלו תוך מגע מתמיד עם יהודים בני עדות המזרח ועם התושבים הלא יהודים של הארץ — ערבים, דרוזים וצ'רקסים — שהצטרפו לחוגגים במירון, בין אם מתוך סקרנות ובין אם מתוך אמונה בכוחו המאגי של קבר התנא, והיו גם קשרים עם הממסד התורכי ועם שלוחותיו התרבותיות. קשרים אלה חשפו לאוזניהם של הכליזמרים הארץ ישראלים את הצלילים המזרחיים במידה מרובה מזו של הכליזמרים היהודים בארצות מזרח אירופה — אפילו אלה שחיו בארצות שהיו תחת השפעתה של הקיסרות העות'מאנית.

פתיחות זו לצלילים שונים לא השפיעה על הרכב כלי הנגינה — שנשאר זהה לזה של הכליזמרים באירופה — אולם בגליל הכלי הדומיננטי בהרכבים היה הקלרינט, ואילו באירופה הכינור. נראה כי הסיבה לכך היא שעוצמת הצלילים של הקלרינט חזקה מזו של הכינור. בחגיגות ההמוניות במירון כלי הנגינה היו צריכים להתגבר על שירת הקהל בחלקים שבהם ליוותה הנגינה את השירה, ואף בחלקי ההילולא שבהם הכליזמרים ניגנו לבדם היה עליהם לגבור על הרעש שנגרם בשל ההמון הרב — אנשים שחיפשו זה את זה, קולות המתפללים במניינים השונים, קריאות הרוכלים המכריזים על מרכולתם, ועוד כיוצא באלה. הצפיפות ומגבלות המקום הקשו על שימוש בכלי נגינה גדולים כמו טרומבון וקונטרבס, שנהגו להשתמש בהם בחתונות.

אוצר הניגונים של הכליזמרים הארץ ישראלים, בדומה לרפרטואר באירופה ובארצות הברית, כלל שני ענפים עיקריים: מנגינות שמקורן במוזיקה כלית שנוגנה בארצות שבקרבן ישבו היהודים באירופה, ומנגינות שמקורן במוזיקה זמרתית שהיהודים נהגו לשיר. הענף הראשון כלל לחני ריקוד עממיים מארצות אשכנז וממזרח אירופה שאותם הכירו יהודים כתוצאה ממגעם עם הגויים, כמו הקרקוביאק הרוסי, הקזצ'וק האוקראיני המכונה ביידיש קזצ'קע, הסקוצ'נה הפולנית–אוקראינית, הפולקה והמזורקה הפולניות, ההורה והסירבה הרומניות, וריקודים פופולריים בינלאומיים כמו הקונטרדאנס והוואלס; ומנגינות שהותאמו לריקודים ששמם מעיד עליהם שהורתם בחברה היהודית כמו שר, שרלה וחסיד'ל. נראה שהמנגינות של הריקודים היהודיים חוברו לפחות בחלקן על ידי הכליזמרים. הענף השני, הזמרתי במקורו, כלל לחנים של שירים ביידיש, ניגוני ריקוד חסידיים ומעט מנגינות שאומצו מן התאטרון היידי.

נראה שברפרטואר הארץ ישראלי היה משקלם של הניגונים האירופיים הכליים, הקדומים יותר, קטן ממשקלם ברפרטואר הכליזמרים האירופי. אמנם ניגוני חתונה מובהקים — כמו אלה שנוגנו בעת הולכת החתן והמחותנים בערבי הפארשפיל שקדמו לחתונה, ואלה שנוגנו בעת ההולכה אל החופה וממנה ובחופה עצמה — נוגנו הרבה גם בארץ ישראל, וחלקם אף שולב בתהלוכה של הולכת ספר התורה בצפת ובעלייה לקבר רבי יוחנן הסנדלר; אולם ניגונים שבמזרח אירופה יועדו לאירועי החתונה האחרים — טקס האירוסין, הפרדה מהכלה, קבלות הפנים, הושבת הכלה (הבאזעצנס) וכדומה — נעדרו מהרפרטואר הארץ ישראלי.

כאמור, באירועי החתונה וההילולא שרו וניגנו גם ניגונים שהושאלו ממקורות מזרחיים שונים או עובדו על פיהם ולא היו ידועים לנגנים באירופה. כזה היה ברובו הרפרטואר של שירי ל"ג בעומר: "בר יוחאי נמשחת אשריך", "ואמרתם כה לחי", "לכבוד התנא הא-לוהי", "נהלל נודה ונהלל" ועוד. ניגונים כליים וקוליים ממקורות תורכיים, יווניים, ערביים ודרוזיים, שהשם של חלקם מעיד על מקורם — "א טערקישער", "אנאראביש", "ניגון יווני", "ניגון דרוזי" — נוגנו גם הם בתהלוכות ובאירועי ההילולא השונים. ניגונים אלה זכו לכינוי 'ניגוני מירון' ונוגנו גם בחתונות של חסידים ברחבי הארץ. דרישתו של הקהל החסידי — שמשקלו הסגולי ומעמדו הלכו וגברו עם השנים — השפיעה על כך שבחתונות ינוגנו בעיקר ניגונים חסידיים.

הירידה במשקלם של הניגונים האירופיים נבלמה במידת מה במחצית השנייה של המאה העשרים הודות לשני גורמים: עלייתם ארצה של נגנים יהודים פליטי השואה שזכרו מנגינות מהעבר, ופעילותו של הכליזמר הישראלי משה (מוסא) ברלין, תלמידו וממשיך דרכו של אברהם סגל, בכיר הכליזמרים במאה העשרים. מוסא, כליזמר בוגר ועצמאי, שרצה להעשיר את הרפרטואר שלו, האזין לתקליטים ולהקלטות שהכילו ניגונים מהרפרטואר האירופי הקדום, ליקט מהם את אלה שנראו בעיניו ושילב אותם ברפרטואר הקבוע שלו.

הכליזמרים שפעלו בתקופת התגבשותה של מסורת הכליזמרים בארץ גרו ברובם בצפת ובטבריה והשתתפו באירועי ל"ג בעומר. לעיצוב הרפרטואר המקומי ולהפצתו בחבלי הארץ האחרים תרמו בעיקר אברהם סגל ומוסא ברלין, ושלוש להקות כליזמרים חרדיות שבהן לקחו חלק נגנים מירושלים ומאזור המרכז. בקרב החרדים צמחו החל משנות השמונים להקות חדשות שעמלו לשמר את מורשתם של הראשונים. עם השנים התרבו הלהקות. חלקן עדיין הושפע ממוסא ברלין, אך רוב הלהקות נסחף בזרם המוזיקה הנאו–חסידית מבית מדרשם של שלמה קרליבך ודומיו, ובזרם הפופ הפסידו חסידי ששואב את מקורותיו ואת סגנונו מחומרים מערביים מודרניים הזרים למוזיקה המסורתית, הכליזמרית והחסידית.

The post ניגונים של ארץ ישראל – הכליזמרים של צפת appeared first on סגולה.