פתיח: אחרי הקמת המדינה הופקד הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא על ניהול משרד הדתות ופנה למסד את מעמדם של המקומות הקדושים ליהודים. הוא התייחס לתפקידו ביצירתיות, וכאשר חסרו מקומות קדושים הוא דאג ליצור אותם ואף לכתוב את אגדות הייסוד שלהם

בשנת 1950 נולד מקום קדוש חדש בירושלים בבית הקברות המוסלמי של ממילא: 'מערת האריה'. מי ששקד על פיתוח המקומות הקדושים היהודיים היה מנכ"ל משרד הדתות באותה תקופה, שמואל זנוויל כהנא, והוא שהיה אחראי לאיתור המערה ולהפיכתה למקום קדוש.

כהנא התמודד בימים ההם עם אתגר גדול; מלחמת העצמאות אפשרה את הקמתה של מדינת ישראל, אך גם הפרידה את תושביה היהודים של הארץ ממרבית המקומות הקדושים החשובים ליהודים שנותרו בצד הירדני, וגם ירושלים המערבית נותרה מחוץ למפת תיירות הקודש. כדי להתמודד עם מציאות זו פיתח כהנא מקומות קדושים כמו קברי הסנהדרין בירושלים, סלע החורבן באשתאול וקברים רבים של תנאים ואמוראים בגליל, ובראשם קבר דוד בהר ציון שנועד להיות המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודים במדינת ישראל. בטקס הצנוע שערך משרד הדתות לחנוכת מערת האריה בספטמבר 1950, השתתף קהל מתפללים שהיה בו ייצוג נרחב לעולי תימן שקראו מזמורי תהלים. קדושת המערה נסמכה על אגדות ירושלמיות שנזכרו גם בכתביהם של נוסעים יהודים בימי הביניים. בפתח המערה הוצב שלט: 

אגדה קדומה מספרת: במערה זו הובאו גופות של גיבורי ישראל שנפלו במלחמת החשמונאים. היוונים באו בבוקר להתעלל בהם ומצאו אריה שעמד ושמר על פתח המערה […] האיתור על סמך תיאור המקום על ידי תלמידי הרמב"ן ובעלי התוספות. (ארכיון המדינה, גל-6299/13)

תהליך "גילוי" ופיתוח המערה בידי משרד הדתות זכה לביקורת נרחבת. פרופסור משה אבנימלך תהה מעל דפי כתב העת של תנועת ההגנה:

אם אין למערה לא ערך מדעי ולא ערך דתי אלא כל הצטיינותה במסורת קלושה ומטושטשת, ספק יהודית ספק נוצרית, מה הטעם לייחד אותה לפעולה מיוחדת … הסכנה כי גושפנקת משרד הדתות תתפרש בעיני הקהל כאישור תמים לקדושת המקום היא גדולה מאוד. (משה אבנימלך, 'זיוף של היסטוריה', 'בטרם', יז, קפב (תשי"ג), עמ' 20) 

כהנא ידע עד כמה מעורערת הקרקע שעליה התבסס הזיהוי העובדתי של המקום, חיבור בין מערה מסתורית לבין סיפור מימי הביניים, אך ראה ערך בשימורה ובטיפוחה של המסורת:

כחוקר ראיתי את עצמי מחויב להעלות את ההשערות שהועלו, אפילו אם אינן אלא אגדות בלבד… אגדות אלה יפות כשלעצמן, יש להן ערך חינוכי ואין לדעתי שום ערך להעלימן או לגנזן ("עמדת משרד הדתות על פרשת 'מערת האריה'", הצופה, י"ז תשרי תשט"ו 14.10.1954, עמ' 3).

בשיתוף עם עיריית ירושלים הכין משרד הדתות תכניות לפיתוח המערה וסביבתה לכדי אתר זיכרון לגיבורי ישראל ומקום כינוס מרכזי לעולי רגל יהודים בירושלים, שכחלק ממנו תשופץ המערה הקדושה כביכול ותובלט לצד מערות אחרות בסביבתה ומתקנים סמליים נוספים. אל המערה היה אמור להוביל שער בעל חמישה פתחים שבצדו תבליט גדול של אריה. התכנית לא יצאה אל הפועל, ומי שיחפש היום את פתחה של מערת האריה, יתקשה לאתר אותה. פתח המערה חסום וסביבתה ותוכה מוזנחים. המקום לא מופיע עוד על מפות העיר, וגם אין שלטי הכוונה המוליכים אליו. 

 

עולים לרגל

בדורות האחרונים הפכה תופעת הביקור במקומות קדושים יהודיים לרווחת. עולי רגל נוסעים בהמוניהם לפקוד את קבר רבי נחמן מברסלב באוקראינה ואת קברי הצדיקים במרוקו. על פי הערכות, במדינת ישראל עצמה פוקדים את המקומות הקדושים כמה מיליוני מבקרים מדי שנה, ולא רק בחגיגות הגדולות במירון. ברשימת המקומות הקדושים היהודיים של המשרד לשירותי דת מופיעים יותר ממאה וארבעים מקומות כאלו, ובהם בית השונמית בשונם, מקווה האר"י בצפת, מערת המכפלה בחברון ועוד. על אלה אפשר להוסיף מקומות רבים שהמשרד הממשלתי לא הכיר בהם כמו קבר הרבי מזוויעל בבית הקברות שיח באדר בירושלים, כמו קבר מתתיהו ליד מודיעין וכמו בית רבי דוד ומשה בצפת. לפני שבעים שנה, לאחר הקמת מדינת ישראל, הייתה מפת המקומות הקדושים מצומצמת הרבה יותר. המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל היו בעיקר קברים של המלכים התנ"כיים ודמויות אחרות מן המקרא, מן המשנה ומן התלמוד. אך מאז תקופה זו הלך והתעשר המרחב המקודש בעשרות ואולי במאות קברים חדשים ועתיקים.

לא תמיד הרבו היהודים לעלות לרגל. מאז חורבן בית המקדש השני נטתה היהדות הממוסדת להסתייג מעלייה לרגל וממקומות קדושים. יש בידינו רמזים על ביקור יהודים במקומות הקדושים בארץ ישראל. נוסע נוצרי אלמוני מבורדו שבצרפת ביקר בחורבות בית המקדש בירושלים בשנת 333 וסיפר על פעילות של יהודים במקום, ונוסע אלמוני מפיאצ'נצה שבאיטליה קיים טקסים במערת המכפלה במאה השישית. עם זאת איננו יודעים האם היו מקומות קדושים נוספים וכמה אנשים פקדו אותם. רק בראשית האלף השני לספירה, וביתר שאת אחרי גירוש הצלבנים מארץ ישראל, מתרבים המקורות המספרים על יהודים הפוקדים קברים ומקומות קדושים. 

עם התחזקות הפעילות הציונית בשלהי המאה ה-19 התחזק מעמדם של המקומות הקדושים המסורתיים כמו הכותל המערבי, קבר רחל וקבר שמואל הנביא, ולצדם פותחו במאה העשרים גם אתרי עלייה לרגל בעלי אופי לאומי כמו מצדה, קברי המכבים ותל חי, שמשכו אליהם עולי רגל מסוג אחר. מסעות למקומות סמליים אלו היו חלק מתופעה נרחבת של הנחלת ידיעת הארץ בקרב בני נוער ומבוגרים. עם הקמת המדינה וחלוקת הארץ נותרו רוב האתרים הציוניים על כנם, ואילו מרבית אתרי העלייה לרגל המסורתיים נותרו בשטח הירדני. 

 

מנכ"ל העלייה לרגל

קדושתם של אתרים נסמכת בדרך כלל על מסורת עתיקת יומין שמקורותיה נעלמו, והם מתוארים בדיעבד על ידי עולי רגל ומאמינים. לכן נדירים המקרים שבהם אנחנו נחשפים לתהליך היווצרותו של מקום קדוש. המידע הרב שיש בידינו בנוגע למעורבותו של הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא בפיתוח המקומות הקדושים היהודיים מאפשר הצצה לפיתוחם ואף להימצאותם של מקומות קדושים רבים. 

כהנא, בן לרב שלמה דוד כהנא וצאצא של משפחת רבנים חשובים, נולד בוורשה ב-1905 ונפטר בירושלים ב-1998. הוא היה בעל השכלה תורנית ואקדמית והשלים את לימודיו לתואר דוקטור בלימודי המזרח באוניברסיטת לייז' בבלגיה. בוורשה הרצה במכון למדעי היהדות שבעיר, פרסם מאמרים רבים בעברית בעיתונות המקומית ופעל כנציג נבחר בקהילה בתחום החינוך. ב-1940, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל והחל את דרכו כאיש ציבור, תחילה כמרכז הסתדרות הפועל המזרחי ולאחר מכן, עם ייסוד מדינת ישראל והקמת משרד הדתות, מונה למנכ"ל המשרד וכיהן בתפקיד זה יותר מעשרים שנה.

בתקופת כהונתו הונחו היסודות לארגון החיים הדתיים במדינת ישראל, והשירותים הדתיים הניתנים לתושבי המדינה היו לממלכתיים, אך פסגת מפעלו הייתה פיתוח המקומות הקדושים. הוא ראה חשיבות רבה בחיזוק הקשר בין הגיאוגרפיה של ארץ ישראל לבין ההיסטוריה היהודית העתיקה, ועד לפרישתו ממשרד הדתות בשנות השבעים המשיך ביצירתם של מקומות קדושים. הוא אסף אגדות הנוגעות למקומות אלו, וברוב המקרים אף יצר אותן, וחיבר טקסים ייחודיים למקומות השונים לפי עניינו של כל מקום. למרות הרקע הרציונליסטי שלו כחוקר מדעי היהדות, שהרבה לעסוק בהגותו של רמב"ם, הוא ראה חשיבות רבה באגדות עממיות כביטוי דתי אותנטי.