יכולנו לחיות עוד שנים הרבה בלי קוקה קולה, אך לא יכולנו לסבול כי חברה אמריקנית גדולה, המשקה מיליוני יהודים בארצות הברית ובעולם כולו, תסרב לתת רישיון לייצור תוצרתה בישראל רק מתוך כניעה לחרם ערבי ומתוך חשש לעסקיה … בארצות ערב (״קוקה קולה – משקה ופוליטיקה״, 'מעריב', כ״ו בניסן תשכ״ו, 17.4.1966, עמ' 22).

בסיפור הזה מעורבים תאגיד מסחרי ענק, מדינה קטנטונת במזרח התיכון, החרם הערבי, סולידריות יהודית חובקת עולם, סוף שבוע אחד של לחץ צרכנים, ומעל לכל: הנוזל השחור הנמכר והמפורסם ביותר בעולם – קוקה קולה.

תרופה מרעננת

השנה היא 1866. ג'ון פמברטון, רוקח אמריקני ממדינת ג'ורג'יה שנפצע במלחמת האזרחים כשנה קודם לכן, מחפש תרופה שתקל על כאביו ותחליף את השימוש במורפיום שאליו החל להתמכר. לאחר סדרת ניסויים הוא מגיע לנוסחה שמרכיביה העיקריים הם אלכוהול, תמציות משיח הקוקה ואגוזי קולה. ממרכיבים אלה הוא יוצר משקה ומעניק לו את השם 'יין צרפתי קולה של פמברטון'. המשקה, המשווק לציבור הרחב, מוגדר כמשקה המסייע לטפל בתופעות שהיו נפוצות בקרב האוכלוסייה האמריקנית בשלהי מלחמת האזרחים: דיכאון, חולשת עצבים, התמכרות לתרופות ופעילות לא סדירה של המעיים. לפי הגדרתו של פמברטון קהל היעד העיקרי של המשקה החדש היה נשים, וכל מי שסבלו מהתרופפות עצבים.

בעקבות החלת 'חוקי היובש' בג'ורג'יה ב־1885 נאסר למכור ולצרוך אלכוהול, ועל כן המציא פמברטון גרסה לא אלכוהולית של המשקה ב־1886 וקרא לו קוקה קולה.

בין השנים 1888־1892 מכר פמברטון חלקים מהחברה לאנשים שונים, ולאחר מהלכים עסקיים אחדים השתלט אחד מהשותפים – אסא קנדלר – על המותג ועל הזכות לייצר את המוצר, והקים ב־1892 את החברה הנוכחית תחת השם 'חברת קוקה קולה'.

מאה שנה לאחר המצאת המשקה כבר הייתה קוקה קולה תאגיד מסחרי מפורסם שמכר מיליארדי בקבוקים בשנה ברחבי העולם. אולם מדינת ישראל לא הייתה בין המדינות המאושרות הללו. על אף בקשות חוזרות ונשנות סירבה החברה להעניק זיכיון להקמת מפעל בישראל. בחזית המאמצים להשגת הזיכיון עמד איש העסקים והיזם משה בורנשטיין. בורנשטיין, ניצול שואה יליד פולין, עלה לישראל משוויץ ב־1951. עד מלחמת העולם השנייה ניהל בורנשטיין טחנת קמח שהייתה השנייה בגודלה בפולין, אך עם פלישת הנאצים איבד את עבודתו. כשהגיע לישראל בעלת האקלים החם זיהה בורנשטיין את הפוטנציאל העסקי הגלום במשקאות קרים, וזמן קצר לאחר עלייתו ארצה החל למכור משקה בטעם לימון שנקרא בהמשך 'טמפו'. ב־1954 הקים משה בורנשטיין עם בנו צבי את מפעל טמפו לייצור משקאות קלים. המשקאות הפכו ללהיט וזכו להצלחה מסחררת. ב־1962 מכרה טמפו 12 מיליון בקבוקים וב־1965 נמכרו כבר שישים מיליון. במקביל ניסה בורנשטיין שוב ושוב לקבל זיכיון להקמת מפעל של קוקה קולה בארץ, אולם ללא הועיל.

מלחמה כלכלית

בורנשטיין וישראלים אחרים פנו לקוקה קולה בבקשה לקבל זיכיון, אך בחברה האמריקנית טענו כי ייצור המשקה בישראל אינו משתלם כלכלית. לאחר שהחברה עמדה בסירובה החלו להבין בישראל כי הסירוב נובע אמנם מטעמים מסחריים, אולם אלה רחבים יותר ולא קשורים לגודל השוק בישראל בלבד. ב־13.4.1966 הופיעה ידיעה בעיתון 'ניו יורק טיימס' שבה טענו ראשי החברה כי שיקוליהם עסקיים בלבד, והדברים צוטטו למחרת גם בעיתון הישראלי 'דבר', אולם מעטים האמינו לידיעות אלה, שכן האמת כבר הייתה אז ידועה לכל: לא החשש מאי רווחיותו של השוק בישראל הניא את החברה מלהקים בה מפעל, אלא החשש כי בעקבות החרם הכלכלי שהטילו מדינות ערב על חברות שיסחרו עם ישראל ייפגעו בהן המכירות של קוקה קולה, ואולי אפילו תיאסר כליל מכירת המשקה השחור במדינות אלה.

החששות של חברת קוקה קולה לא היו מצוצים מהאצבע, ומקורם במציאות שנוצרה עשורים אחדים קודם לכן, עוד לפני הקמת מדינת ישראל. לאחר מלחמת העולם השנייה הגבירו המדינות הערביות את מאבקן בציונות. במרץ 1945 נוסדה הליגה הערבית כארגון גג של מדינות ערב במטרה ליצור שיתוף פעולה ביניהן, לחזק את האינטרסים המשותפים להן ולבסס את תחושת האחדות המבוססת על תרבות, על שפה ועל אמונות דומות. להקמת הליגה קדמו פגישות הכנה, והחשובה שבהן נערכה באוקטובר 1944 באלכסנדריה, אז נוסחו עקרונות האיחוד שעל בסיסם נכתבה אמנת הליגה. בסעיף החמישי של פרוטוקול אלכסנדריה נכתב:

הוועדה רואה את פלשתין כעמוד תווך של המדינות הערביות … כמו כן, היא רואה עצמה מחויבת לכך שהצהרותיה של ממשלת בריטניה בדבר עצירת העלייה היהודית לארץ, השמירה על האדמות הערביות ומתן עצמאות לפלשתין יבוצעו … ועדה לענייני כלכלה וכספים תדאג כי הממשלות והעמים הערביים יתרמו ל'קופת האומה הערבית' כדי לגאול את האדמות הערביות בפלשתין ('הליגה הערבית' בעריכת מופיד מוחמד שהאב, עמ' 242, בתרגום שלי).

הסעיף הזה מעיד על החשיבות שייחסו מדינות ערב להיבט הכלכלי במאבק הלאומי נגד התנועה הציונית, ובהמשך נגד מדינת ישראל. ואכן, בישיבת הליגה הערבית שנערכה בסוף 1945 – פחות משנה לאחר הקמתה – התקבלה החלטה שלפיה מראשית 1946 יוטל חרם על כל הסחורות המיוצרות על ידי יהודים בארץ ישראל. ההחלטה קראה לכל החברות, הארגונים ואנשי העסקים במדינות ערב לסרב לשווק או לצרוך מוצרים מהתעשייה הציונית. ההיגיון שעמד מאחורי החלטה זו היה שמטרת התעשייה הציונית היא הקמת מדינה יהודית בפלשתין, גירוש הערבים ממנה ונישולם מאדמותיהם, ועל כן אין לשתף עמה פעולה. כשהוקמה מדינת ישראל הוסב כמובן החרם נגדה, ואז נטען כי החרם הוא תגובה להקמת המדינה שבעקבותיה נוצרה בעיית הפליטים. ברבות השנים, ובהתאם לשינויים בנסיבות הפוליטיות והמדיניות, היתוספו נימוקים אחרים לחרם, וביניהם כיבוש יהודה ושומרון והקמת ההתנחלויות.

לפי תקנון הליגה הערבית כל הצעת החלטה חייבת להתקבל פה אחד על ידי כל החברות, וממילא ברור שהחרם הכלכלי התקבל על ידי כל מדינות ערב. על אף זאת, יישומו של החרם לא היה אחיד במדינות השונות, הן בנוסח החוק והן בחומרת האכיפה. הדבר נבע מהעובדה שהחרם הערבי היה תופעה יוצאת דופן במערכת המסחר העולמית. מלבד האיסור הישיר על ייבוא סחורות ישראליות לארצות ערב כללה החלטת הליגה הערבית גם החרמה של חברות עסקיות שניהלו קשרי מסחר עם ישראל. בעוד שחרם כלכלי בין מדינות אויבות זו לזו הוא מקובל, הרי שהחרמת חברות ממדינות ידידותיות משום שהן מקיימות קשרי מסחר עם מדינה הנתונה בחרם היא צעד יוצא דופן. בעניין זה נכנסו לתמונה שיקולים ואינטרסים שונים של כל אחת ממדינות ערב, והמשותף להם היה החשש מפגיעה בכלכלת המדינה בעקבות החרמת חברות שיש להן קשרים עם ישראל.

,

הרשימה השחורה

במהלך השנים היו שותפות לחרם 28 מדינות, ולכל אחת מהן היה מנגנון משלה לאכיפתו. במטרה להגיע לתיאום מרבי בין חוקי החרם במדינות ערב השונות ולוודא שחוקים אלה אכן נאכפים הוקמה בדמשק 'הלשכה המרכזית של החרם הערבי'. ללשכה היו נציגים בכל מדינות הליגה הערבית, ובהתאם למידע שאספו הנציגים הייתה הלשכה המרכזית שולחת שאלונים לחברות שהתעורר נגדן חשד כי הפרו את החרם. סירוב של חברה למלא שאלון כזה היה מכניס אותה באופן אוטומטי לרשימה השחורה של החברות שעליהן מוטל החרם. הפעולות העיקריות שבעקבותיהן נכללו חברות ברשימה השחורה היו הקמת מפעלי ייצור בישראל, מכירת ידע לחברה ישראלית, שותפות עם חברה ישראלית בבעלות על מפעל ואחזקת מניות של חברה ישראלית. כל ממשלה ערבית הרכיבה רשימה שחורה משלה שחייבה רק אותה, בנוסף לרשימה המרכזית של לשכת החרם בדמשק שכללה בשיאה 6,000 חברות.

הרשימות לא היו מסודרות, ולעתים אף סתרו זו את זו. במקרים רבים חברה שנכללה ברשימה של מדינה אחת לא נכללה ברשימותיהן של מדינות אחרות, ואולי אף לא ברשימה של הלשכה המרכזית, ולהפך. לעתים נמחקו חברות מהרשימות גם בלי שהוכיחו כי ניתקו את קשריהן עם ישראל, במקרה שלמדינה כלשהי היה אינטרס לשמור על קשרים מסחריים עם חברות אלה, ומנגד היו מקרים שבהם חברות נשמעו לחרם אך לא נמחקו מהרשימה משום שעדיין לא חלפה תקופה ארוכה דיה שבה הוכיחו ש׳חזרו למוטב׳. החרם כלל לא רק חברות מסחריות אלא גם פרסומים שנאסר לייבא למדינות ערב בשל תעמולה פרו ישראלית או אנטי ערבית שנכללה בהם, וכן תכנים שהוכרזו כיהודיים או כציוניים. סרטים שיוצרו בהוליווד למשל הוחרמו פעם אחר פעם בשל השתתפותם של יוצרים או של שחקנים יהודים בעשייתם, וכמובן שגם סרטים שצולמו בישראל הוחרמו.

אי הסדר והסתירות בהחלת החרם ובאכיפתו נבעו בעיקר מהרצון להימנע מפגיעה בכלכלת המדינות הערביות עצמן, אך היו גם מדינות ותקופות שבהן הדבר נבע מפיחות בדבקות האידאולוגית של החרמת ישראל. ולמרות הכל החרם עמד בתוקפו עשרות שנים, ולמעשה עדיין לא בוטל באופן רשמי עד היום. בשנות השישים והשבעים, כשהחרם היה בשיאו, הוא היה כלי מאיים ועוצמתי. רשויות החרם התעמרו בחברות מערביות יוקרתיות וגדולות כמו חברת הביטוח האנגלית נוריץ' יוניון וחברת הצמיגים ג'נרל טייר, ולכן חברות רבות – ובהן נסטלה, קימברלי קלרק וחברות רכב רבות – העדיפו להיכנע לחרם ולהימנע מקשרים מסחריים עם ישראל.

,

כוח מיתולוגי

עולם העסקים המערבי התנגד בפומבי ליוזמות חקיקה של פוליטיקאים בצרפת, בבריטניה ובארצות הברית שנועדו למנוע התנכלות לחברות מערביות מצד הליגה הערבית. רק במדינות שבהן הייתה לקהילה היהודית השפעה רבה, כמו בארצות הברית, נחקקו חוקים להגנה מפני החרם הערבי. ב־1964 הועלתה לראשונה בארצות הברית יוזמת חקיקה נגד החרם, וב־1977 אושר לבסוף החוק. ראשי עולם העסקים, שחששו להיראות כמי שמתנגדים לחרם, השפיעו על ניסוחו הסופי של החוק, והוא קבע כי אסור לחברה אמריקנית להשתתף בחרם של מדינה זרה על מדינה אחרת. גם בבריטניה ובצרפת נחקקו חוקים דומים, אם כי באופן מצומצם יותר.

הקו הדק שבין חרם אנטי ישראלי לחרם אנטי יהודי נחצה שוב ושוב. מנהל לשכת החרם המרכזית מחמוד מחג'וב כתב כי הטענות שהחרם הוא אנטי יהודי אינן נכונות:

מדינות ערב [נכונות] לסחור עם חברות שבבעלות יהודים שאין להם יחס מיוחד לישראל, ולא סייעו למאמץ הצבאי של ישראל בשעה שמדינות ערב ניתקו יחסים עם חברות בבעלות נוצרים ומוסלמים שסייעו למאמץ הצבאי של ישראל (יובל אליצור, 'לוחמה כלכלית', עמ' 129).

אולם דברים אלה לא היו מדויקים. בשנות החמישים והשישים כלל שאלון החרם שנשלח לחברות אשר רצו להימנע מהכללתן ברשימה השחורה שאלה ישירה בדבר דתם של המנהלים, והיו מקרים שיהדותו של אדם מנעה ממנו להיות שותף בחברה. למשל, ב־1963 נאלץ לורד מנקרופט – יהודי שהיה חבר בבית הלורדים בבריטניה – להתפטר מחברותו בדירקטוריון של נוריץ' יוניון בעקבות איומים שהחברה תוחרם כל עוד יהיה שותף בה.

ההיבט האנטי יהודי של החרם עורר ארגונים יהודיים ברחבי העולם שנאבקו באנטישמיות להתייצב בשורה הראשונה של הלוחמים נגדו. במאבק זה בלטו במיוחד הליגה נגד השמצה של ארגון בני ברית, הוועד היהודי אמריקני והקונגרס היהודי אמריקני. לצד הארגונים היהודיים נאבקה גם מדינת ישראל הרשמית בחרם הערבי, ולשם כך נשלח לניו יורק קונסול מיוחד שפעל לצד השגריר. ב־1966 – השנה שבה הוכרע המאבק נגד קוקה קולה – היה אברהם (אייב) הרמן שגריר ישראל בוושינגטון והעיתונאי יובל אליצור היה הקונסול המיוחד.

במקרה של קוקה קולה טענה הליגה נגד השמצה בנחישות כי סירוב החברה להקים מפעל בישראל מהווה כניעה לחרם הערבי ועל כן יש להיאבק בו. מנגד, השגריר הישראלי הרמן היה משוכנע כי לישראל אין צורך לייצר דווקא קוקה קולה ודי לה במגוון המשקאות הקלים שמיוצרים מפֵּרות ההדר המצוינים שלה. הוא טען כי זכותה של קוקה קולה לסרב להעניק זיכיון וכי אין לכך משמעות כה גדולה. יובל אליצור העיד כי בתחילה היה שותף לעמדתו של הרמן, אך בהמשך השתכנע ועבר לעמדת הצד השני. אליצור הסביר את הגורם לשינוי בעמדתו:

נניח לדוגמה שיושב לו איש עסקים אמריקאי או צרפתי במסעדה בתל אביב, כולו תחת הרושם העז שעשתה עליו פגישתו עם שר האוצר פנחס ספיר המנסה לשכנעו להקים מפעל טקסטיל בנגב. איש העסקים הצמא פונה אל המלצר ומבקש בקבוק קוקה קולה, אך נענה בשלילה: ״אין לנו קוקה קולה. אומרים שזה בגלל החרם הערבי״. לא מופרך יהיה מצדו של איש העסקים להסיק שאם ענקית המשקאות הקלים חוששת להעניק זיכיון לישראל, כנראה מדובר בהשקעה מסוכנת. כך מקבל החרם הערבי כוח כמעט מיתולוגי (יובל אליצור, ״כך ניצחתי את החרם הערבי״, 'הארץ', כ״ד בסיון תשע״ה, 11.6.2015).

אליצור חבר לארנולד פורסטר, דוברה הראשי של הליגה נגד השמצה. פורסטר – מנהיג יהודי אמריקני, עורך דין וסופר יליד ניו יורק שהיה פעיל במשך קרוב לשישים שנה בליגה – היה נאמן לישראל באופן מוחלט ומהבולטים במאבק נגד אנטישמיות. ביום רביעי, כ״ג בניסן תשכ״ו (13.4.1966) – היום שבו פורסמה ב'ניו יורק טיימס' ההכרזה כי החלטתה של חברת קוקה קולה שלא לפתוח מפעל בישראל נובעת משיקולים עסקיים בלבד – נפגש פורסטר עם משה בורנשטיין שהגיע מישראל במיוחד. פורסטר פרסם תזכיר ובו כתב:

אנו משבחים את הצהרתו של מר פרלי [המנכ״ל] כי תאגיד הייצוא של קוקה קולה אינו מושפע מהחרם הערבי, אך מצב העניינים המתמשך שבו קוקה קולה אינה נותנת הרשאת ייצור לאף חברה ישראלית מספק חומר נוסף להאשמה כי האמת היא שהחברה נכנעת לשאיפות הערביות.

למחרת כינסו פורסטר ובורנשטיין מסיבת עיתונאים ובה האשימו את קוקה קולה בכניעה לחרם הערבי. מסיבת העיתונאים עשתה רושם רב, והתמונה של שני האישים פורסמה בעמוד השער של 'ניו יורק טיימס'.

חרם נגדי

ביום שישי הגיע המאבק לנקודת רתיחה, כאשר חברת המזון המהיר ניית'נ'ס פיימוס (Nathan's Famous) נכנסה אף היא לתמונה והכריעה את הכף. ניית'נ'ס פיימוס הייתה באותם ימים רשת גדולה למזון מהיר, ובסניפיה הרבים בניו יורק נמכרו מדי יום אלפי בקבוקים של קוקה קולה. את הרשת ייסדו ב־1916 נתן ואידה הנדוורקר, מהגרים יהודים שהגיעו לניו יורק ב־1912, והיא נוהלה באותה תקופה על ידי בנם מורי. החברה הודיעה שאם עד השעה 17:00, זמן כניסת השבת, קוקה קולה לא תפרסם הודעה שבה היא מאשרת לפתוח מפעל בישראל, תופסק מכירת מוצרי קוקה קולה בכל דוכני ניית'נ'ס.

עם היוודע האיום של ניית'נ'ס יצרה חברת קוקה קולה קשר עם הרב אלפרד לליוולד, רב רפורמי מאטלנטה שבג'ורג'יה – שהיא כזכור המגרש הביתי של קוקה קולה – ושטחה בפניו הצעת פשרה. לפי ההצעה החברה תעניק זיכיון להקים מפעל בישראל, אך לא למשה בורנשטיין אלא לאייב פיינברג, איש עסקים יהודי אמריקני שהיה בקשר עם ישראל. הרב לליוולד התקשר לקונסול אליצור והשמיע בפניו את ההצעה, ואליצור החל לפעול במהירות לפני שייכנס האיום של ניית'נ'ס לתוקפו. בורנשטיין עצמו, שהיה בטוח כי לא יהיו התפתחויות דרמטיות בפרשה ביום שישי, נסע לקראת שבת ללייקווד לשהות שם עם רבו. אליצור לא הצליח להשיג את בורנשטיין כדי לקבל את תגובתו לפשרה המוצעת והתייעץ בעניין עם השגריר הרמן. הרמן, שמראש כאמור התנגד לכל העניין וחשב כי המאבק בקוקה קולה מיותר, רתח מזעם על התסבוכת הלא צפויה, אך ענה לאליצור שמדינת ישראל אינה יכולה להכתיב לקוקה קולה למי למסור את הזיכיון. במקביל, ארנולד פורסטר מהליגה נגד השמצה הציע כי פיינברג יקבל את הזיכיון ויעבירו לבורנשטיין. אליצור נתן לרב לליוולד תשובה חיובית בדבר מתן הזיכיון לפיינברג, והרב העביר את התשובה לקוקה קולה. ההצעה אושרה.

כששב בורנשטיין במוצאי שבת ושמע על העסקה הוא חש כמובן מרומה ופגוע. השגריר הרמן ניסה לשכנע את פיינברג לקחת את בורנשטיין כשותף, אך פיינברג סירב. בורנשטיין חזר לארץ במפח נפש גדול. לאחר זמן הסתבר כי פיינברג לא מימש את הזיכיון בעצמו ומכר אותו לאדם אחר שיעמוד בראש המפעל. הזיכיון לייצור קוקה קולה בישראל שבורנשטיין כה ייחל לו הוענק לבסוף, אך לא לו אלא לחברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע״מ. לא פלא אפוא שהחברה המרכזית לייצור משקאות קלים היא מתחרתה העיקרית של טמפו עד היום.

מפח הנפש האישי של בורנשטיין לא השפיע על אווירת הניצחון הלאומי ששררה בישראל ועל החגיגות שפרצו כשנפוצה השמועה על העולה החדש שעתיד להגיע למדינה הקטנה והמוקפת אויבים. כתב 'מעריב' בארצות הברית דיווח בהרחבה ובהתרגשות רבה על האירוע וכתב:

מאות שיחות טלפון, מברקים ומכתבים אל משרדי חברת קוקה קולה ברחבי ארצות הברית על כוונתם של סוחרים, בעלי מסעדות וכו' לחדול ממכירת המשקה הקל קוקה קולה היו מונחים ביסוד ההחלטה הפתאומית של החברה לתת זיכיון לייצור המשקה בישראל … לדעת הכל זהו ניצחון גדול לישראל במאבקה עם החרם הערבי, וכהפגנת הכוח והסולידריות של יהדות ארצות הברית. הפעולה נגד הכניעה הממושכת של קוקה קולה לחרם הערבי הייתה חשובה לישראל לא מטעמים חומריים. אחרי ככלות הכל לא יקרה מאומה אם לא ישתו קוקה קולה בישראל, אולם יש לכך השפעה פסיכולוגית גדולה (פיליפ בן, ״קוקה קולה הסכימה לפתוח עסקים בישראל בעקבות תגובה נזעמת של יהודי ארצות הברית״, 'מעריב', כ״ח בניסן תשכ״ו, 17.4.1966, עמ' 2).

גם בעיתונים אחרים תוארה הפרשייה כמאבק איתנים נגד הרוע חובק העולם, והיו שאמרו כי יש להציב את ניצחונה של ישראל על קוקה קולה בהיכל התהילה לצד הניצחון של דוד על גליָת.

התעלמות הדרגתית

תגובת הליגה הערבית לא איחרה לבוא. בקיץ 1966 דווח כי הלשכה המרכזית של החרם הערבי מאיימת להכניס את קוקה קולה לרשימה השחורה של חברות שאין לסחור עמן. ב־17 באוקטובר 1966 דיווח ה'ניו יורק טיימס' כי החרם הערבי מאתגר חברות ענק בארצות הברית, וביניהן קוקה קולה שאיימו עליה כי תיכנס לרשימה השחורה. ואכן, ב־20 בנובמבר התכנסה מועצת הליגה הערבית בכווית וקיבלה פה אחד החלטה להחרים את קוקה קולה ולהוסיפה לרשימה השחורה. 'ניו יורק טיימס' דיווח על כך למחרת, וכתוצאה מכך שוב נכנסה לתמונה הליגה נגד השמצה, הפעם כדי להגן על החברה.

יו״ר הליגה נגד השמצה דור שחראי שלח מכתב למזכיר המדינה דין רוסק והפציר בו לפעול למען קוקה קולה ולמען החברות האחרות שנכנסו לרשימה השחורה באותה הצבעה בכווית:

זו דרישה כי ממשלת ארצות הברית תפעל באופן מיידי כדי לתמוך בחברות האמריקניות שנכללו ברשימה השחורה כיוון שהן דבקו באופן מלא במדיניות הסחר הבינלאומי של מדינתנו … הסיבה להחלטות אלה [הטלת חרם על החברות] היא הכוונה המוצהרת של פורד ושל קוקה קולה להיכנס לקשרים עסקיים עם חברות בישראל.

יו״ר הארגון קרא למזכיר המדינה ״לסרב להשלים עם הגבלות על פעולות סחר ועם חרמות״.

חלפו שנתיים עד שהסתיימה הקמתו של המפעל בישראל והוא החל לייצר קוקה קולה. כך, כשנה לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, רשמה לעצמה מדינת ישראל ניצחון נוסף שהשפיע על חיי היומיום של רבים מתושביה.

על אף שמבחינה פורמלית החרם הערבי עודו שריר וקיים ומועצת הליגה הערבית לא ביטלה אותו מעולם, כוחו ועוצמתו ירדו מאוד במשך השנים, וביתר שאת לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים ב־1979. מצרים יצאה אז ממעגל המדינות המחרימות ואף גורשה בשל כך למשך עשר שנים מחברות בליגה הערבית. חברות מערביות התעניינו פחות ופחות ברשימות השחורות, וחברות בינלאומיות רבות שחששו לפעול בישראל התחילו לייבא את מוצריהן ארצה. דוגמה בולטת לכך היא חברות הרכב היפניות שרובן נמנעו מלייצא לישראל מכוניות עד שנות התשעים, ואז – כמעט בלי הודעה מוקדמת – החליטו להתעלם מהחרם באלגנטיות. שינויים פוליטיים, תרבותיים ומדיניים תרמו לביטולו למעשה של החרם במדינות רבות, על אף שהוא עדיין מופיע בספרי החוקים. ירדן מחקה את החרם מספר החוקים שלה ב־1996.

נראה כי עד שלא ייחתמו בין ישראל לבין המדינות הערביות הסכמי שלום לא יהיה שינוי רשמי במדיניות החרם. אתגר הלוחמה הכלכלית ימשיך ללוות את מדינת ישראל, אם כי עוצמתה הכלכלית ותרומתה הבינלאומית בתחומים טכנולוגיים מתקדמים מהוות משקל נגד לחרמות מסוגים שונים. והעיקר, מאז 1968 יכולים גם הישראלים לעצור להתרעננות עם משקה קוקה קולה קר.

,

מכשירים את הסוד

אין זה סוד כי המתכון של קוקה קולה ואופן הייצור שלו הם מהסודות השמורים בעולם. מייסד החברה, אסא קנדלר, רשם את מרכיבי המשקה כסוד מסחרי ב־1891. המתכון הוכרז קניין רוחני, ומי שיפרסם אותו או ישווק מוצר זהה יהיה חשוף לתביעה משפטית. על אף שמדי פעם מתפרסמים מתכונים ונוסחאות שנטען כי הם המתכון האמיתי של המשקה הדבר מעולם לא הוכח, ובקוקה קולה לא מאשרים או מכחישים טענות כאלה. התעלמות היא אחד הכלים החזקים שבו משתמשת החברה לשמירה על חשאיות. בכל רגע נתון רק שניים מעובדי החברה יודעים את הנוסחה, ונאסר עליהם לטוס יחד באותו מטוס. כאשר אחד מהם מת, השני בוחר עובד חדש שאתו יחלוק את אוצר הידע הגנוז.

לאור זאת מפתיע שאחד מהבודדים בעולם שהתוודע לרשימת המרכיבים המלאה – ואחד מהבודדים שאינו מעובדי החברה שנחשף לסוד אי פעם – היה הרב טוביה גפן, רבה של אטלנטה בראשית המאה העשרים. בשנות השלושים קיבל הרב גפן שאלות רבות באשר לכשרותו של המשקה. הרב גפן פנה להרולד הירש – יהודי ממשפחה בעלת השפעה באטלנטה ששימש עורך דין בקוקה קולה – וביקש ממנו לגלות לו מהם מרכיבי המשקה כדי שיוכל לקבוע אם הוא כשר. חברת קוקה קולה לא רצתה לוותר על האפשרות להגיע לציבור לקוחות נוסף, אפילו אם מדובר בציבור קטן יחסית של שומרי כשרות, והעניקה לרב גפן אישור מיוחד לראות את רשימת המרכיבים בתנאי שיתחייב לשמור על סודיות. על פי דרישתו של הרב הוחלפו שני מרכיבים במשקה – אחד מהם כדי להכשירו גם לפסח – וב־1935 פורסם פסק הלכה שבו נאמר כי גם לשומרי הלכה קפדנים ביותר מותר ליהנות מקוקה קולה כל השנה וגם בפסח. כדי לשמור על הסודיות שלה התחייב הרב מצויים בפסק ההלכה ראשי תיבות רבים ומלות קוד המתייחסות בעקיפין למרכיבי המשקה. באותה שנה יוצר באטלנטה הפקק הראשון שהופיעו עליו המלים כשר לפסח, שמו של הרב גפן ותאריך בעברית. במהלך השנים נחשפו רבנים נוספים בארצות הברית לנוסחה כדי שיוכלו להעניק הכשר למשקה, ולאחר שהחל ייצורו בארץ נחשפו גם רבנים ישראלים בודדים לנוסחה. בכל המקרים הוחתמו הרבנים על הסכם סודיות מחמיר.

לא ברור מדוע היה לקוקה קולה חשוב כל כך להעניק הכשר למוצר שלהם. אולי הדבר נובע מהעלייה המסחררת בכוחם ובהשפעתם של היהודים בארצות הברית בתחומים רבים, ואולי תרמה לכך העובדה שחותמת כשרות על מוצר מהווה מעין תו תקן המעיד על איכותו ולא רק על כשרותו. מכל מקום, ההכשר שהעניק הרב גפן לקוקה קולה היה משמעותי מאוד עבור היהודים ברחבי ארצות הברית. מעבר להיותו המשקה הקל הנפוץ ביותר, קוקה קולה סימל את החוויה האמריקנית, והיהודים ראו בהענקת הכשר לקוקה קולה אות להשתלבותם בחיים התרבותיים והקולינריים האמריקניים.

The post החרם שנגוז appeared first on סגולה.

עשרים וחמש שנה חלפו מאז שמוזאון חיל האוויר נפתח בבסיס חצרים המהביל לא רחוק מבאר שבע. מאות דגמים של מטוסי קרב בדימוס עומדים שם בשורה, זקופים גם אם יגעים, לצד מטוסי קרב שנפלו שלל בידי חיילינו. שלטים מאירי עיניים פזורים בין המוצגים ובהם כיתובים המזכירים חידות חמיצר בסגנון ״מיראז׳ 3, שחק 159, 13 הפלות״, ולידם תצוגת כלי נ״מ ותערוכה מרגשת על יחידת החילוץ והפינוי.

שיטוט בין המוצגים הוותיקים יחזיר אתכם להרפתקאות שנכרכו ברכישות המטוסים הנועזות בימי מלחמת העצמאות, ובמיוחד לעלילות עמנואל צור (צוקרברג) ולהברחת המטוסים המפוארת שלו מאנגליה בתש״ח.

 ,

חייל בחיתולים

הכל התחיל כשעמנואל צוקרברג הגיע מגליציה בשנות השלושים של המאה העשרים ומונה למדריך הטיסה המקצועי הראשון בארץ ישראל. הוא היה מדריך הטיסה הראשי של ההגנה, ובהמשך הכשיר לא מעט טייסים במחלקת הטיס של הפלמ״ח. בין לבין ניהל צוקרברג גם שירות טיסות פרטי מישראל לאירופה והיה לו אפילו משרד בפריז.

בכסלו תש״ח (1947), מיד לאחר החלטת החלוקה, הכריז האו״ם על אמברגו נשק במזרח התיכון. חיל האוויר הישראלי היה אז בחיתוליו ועמד חרד בפתחה של מלחמה כוללת כשברשותו רק עשרה פייפרים חד מנועיים עלובים. בן גוריון קרא לצוקרברג להציל את המצב, ואחרי שהורה לו להיפטר משם המשפחה הגלותי לטובת השם ׳צור׳ יפה הבלורית והתואר, הוא מינה אותו לשליח הרכש הלאומי לכלי טיס באירופה. בזכות קשריו הענפים בתחום התעופה הצליח צור לגרד במהלך החודשים הבאים מטוסים צ׳כיים קלים מכל מיני חורים בעולם, אך אלה לא ממש הספיקו. המצב היה בקנטים; המלחמה הכוללת כבר פרצה והמצרים תקפו את יישובי הנגב מהאוויר. היה ברור כי אם לא תבוא תשועה משמים, תרתי משמע, גורלה של מדינת ישראל הצעירה עומד בסכנה.

בסיון תש״ח (1948) גונבה שמועה לאוזניו של צור כי אספן לונדוני מחזיק 12 מפציצים מסוג בריסטול בופייטר מימי מלחמת העולם השנייה שהגיעו אליו כגרוטאות מעודפי חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF). צור, שכבר היה על הכוונת של הבולשת הבריטית כמבריח מטוסים, ידע כי לא יוכל להיכנס לאנגליה ולכן נעזר בבריטי מקומי ושלח אותו לבדוק עבורו בדחיפות את הסחורה הנחשקת, שכן הבופייטר היה מטוס מלחמה דו מנועי מצוין עם ארבעה תותחים והרבה כבוד. הבחור דיווח בצער כי המטוסים במצב רעוע ביותר, אך בינתיים התלהב האספן הלונדוני – גנרל לשעבר ב־RAF ובעל סדנת שיפוץ למטוסים – מהרעיון להרוויח כסף והציע את הגרוטאות תמורת 1,500 לירות שטרלינג למטוס, כולל שיפוץ מסור לכל אחד מהם. כדי להכריע בהחלטה הקשה הבין צור כי אין ברֵרה ועליו לראות את הסחורה בעצמו. הוא טס לצרפת, שכר מטוס קל למרחקים קצרים שיכול לעבור מתחת למכ״ם ונחת בחשאי סמוך ללונדון. כשראה את המטוסים הרעועים חשכו עיניו. הוא היה מוכן לסוב מיד על עקביו ולשוב ארצה, אך המוכר שהיה להוט להיפטר מהסחורה הסכים להוריד את המחיר ואף הבטיח לעבוד קשה על המטוסים כדי להביאם למצב פעיל תוך שבועיים שלושה. אחרי שכנועים רבים והתלבטות ארוכה הסכים צור לקנות חצי מהמטוסים – אלה שנראו לו אפשריים לתיקון. במקביל הוא שבר את הראש בשאלה מי יטיס אותם, והחשוב ביותר – איך יוציא אותם מאנגליה בלי להרים עליו את כל חיל האוויר הבריטי.

,

חלומות מניו זילנד

צור טס למשרדו בצרפת, הרחק מעיני הבולשת הבריטית, שם קיווה למצוא פתרון. בפריז שוחח במקרה עם בחורה צעירה מניו זילנד שהתאהבה באחד הטייסים שלו ובאה לבדוק מתי יגיע לפריז. היא סיפרה לו כי חלומה הוא להפוך לשחקנית קולנוע ולככב בסרט שיוקדש לפועלה של ארצה במלחמת העולם השנייה.

באותו רגע ניצתה במוחו של צור אחת התכניות המבריקות והנועזות ביותר שידע העולם בתחום הברחת המטוסים. הוא החליט להקים חברת הפקה אנגלית פיקטיבית שתצלם כביכול סרט הלל לניו זילנד ולטייסיה שלחמו במלחמת העולם השנייה נגד היפנים. החברה תתעקש לצלם בסקוטלנד, ״שנופה דומה לנופי ניו זילנד״, ותשתמש לצורך העלילה במטוסי הבריסטול בופייטר שימריאו מאנגליה. מיותר לציין כי בתכניתו לא הייתה כלולה עצירה בסקוטלנד לאחר שגלגלי המטוסים יעזבו את אדמת אנגליה.

לביצוע התכנית הנועזת גייס צור את טרי פרנפילד, עמית דרום אפריקני שעשה חיל כטייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה ובמקרה גם היה נשוי ליהודייה. פרנפילד, שכבר הטיס ארצה מטוסים אחדים עבור צור, הקים חברת קולנוע פיקטיבית בשם Air Pilot Film Company והתחיל לראיין ניצבים וטייסים לסרט ׳טייסי ניו זילנד בפעולה׳. בינתיים נערך תחקיר מעמיק על ניו זילנד בתקופת המלחמה, ובעקבותיו נכתב תסריט הרואי ומלא סצנות טיס לתפארה. לתפקיד אהובתו של הטייס הראשי לוהקה אותה צעירה ניו זילנדית שלא ידעה דבר וחצי דבר מהתכנית הסודית.

שבועות מפרכים הוקדשו לאודישנים ולראיונות שנועדו בעיקר לבדוק איזה טייס אפשר לשתף בסוד הברחת המטוסים תמורת תשלום הגון מבלי שילשין לשלטונות. בינתיים התברר כי הגנרל פירק את כל המטוסים שהיו ברשותו לצורך חלקי חילוף, אך הצליח להביא למצב טיסה רק חמישה מתוך ששת המטוסים שצור בחר. בשל כך נבחרו רק חמישה טייסים ונקבע סט ענק של שחקנים, מאפרים, צלמים, אנשי תאורה, ניצבים ושאר בעלי מקצוע שהיו בטוחים כי הם משתתפים בהפקת סרט. הבולשת הבריטית התחילה לרחרח, ולכן ארבעה ימים יקרים הוקדשו באמת לצילום סרט, עם ״אקשן!״, ״קאט!״ וכל העסק. מדי בוקר יצאו אוטובוסים מלונדון עם כל צוות ההפקה לשדה תעופה ליד העיר, ומשם המריאו המטוסים ונחתו באישור רשויות התעופה.

ביום השלישי קרה אסון: כשל טכני באחד המטוסים הביא להתרסקותו על הר סמוך והטייס נהרג. הסט געש ורעש וכולם היו בטוחים כי בשל הטרגדיה תבוטל ההפקה לגמרי, אך צור ואנשיו שכנעו את כולם כי טייסי ניו זילנד ראויים להנצחה הגונה וכי דבר לא יעמוד בדרכם.

הצילומים המשיכו אפוא כרגיל, וביום החמישי, כ״ו בתמוז תש״ח (1948), המריאו ארבעת המטוסים לסקוטלנד כביכול, כדי להמשיך שם את הצילומים. עשרות ניצבות בוכיות נופפו לאהוביהן הגיבורים הממריאים אל החזית. המצלמות עבדו, המנועים חרחרו והמטוסים והמריאו ונעלמו מעבר לעננים. איש לא ציפה לשוב המטוסים לאנגליה, שכן הכל סברו כי צוות קרקע סקוטי מחכה לחבר׳ה באתר הצילומים הבא. הדבר אִפשר לטייסים לצאת מהשטח האווירי של אנגליה ולהמשיך משם לאן שבא להם, וכך נחתו המטוסים כעבור ארבע שעות וחצי לתדלוק ראשון באי קורסיקה, שם הוענק לפקחים המקומיים שוחד נדיב כדי שלא ידווחו לאיש. התחנה הבאה הייתה יוגוסלביה, ובכ״ח בתמוז נחת הלהק בתשואות גיל בבסיס שדה עקרון – היום בסיס תל נוף. צוות צביעה הסתער על ארבעת המטוסים העייפים וכבר למחרת הם יצאו בשירות חיל האוויר לקחת חלק במלחמת העצמאות. למרות מצבם הרעוע עשו המטוסים חיל בקרבות נגד המצרים במלחמת העצמאות, עד שהתפרקו סופית כעבור ארבעה חודשים בלבד. נציין רק כי אחד המטוסים לא זכה אפילו לזה, שכן הוא התרסק מול חולות אשדוד. תוכלו לחלוק כבוד אחרון לשרידיו המפוחמים במוזאון חיל האוויר בחצרים.

צור עצמו קיבל אפטר של ארבעה ימים בלבד לאחר סיום תכניתו הנועזת, שכן הוא נשלח על ידי בן גוריון שוב לאירופה כדי לאתר מטוסים נוספים. בסך הכל היה עמנואל צור שותף ברכישות נועזות של לא פחות מ־18 מטוסים תוך ארבעה חודשים, ועל כך הכיר לו בן גוריון תודה ומינה אותו למנהל הראשון של שדה התעופה לוד, לימים נמל התעופה בן גוריון. בהמשך הקים צור חברת תעופה, חיבר את ׳חוקת הטיס׳ של ישראל והיה ממפתחי מטוס המנהלים הקומפקטי ׳ווסטווינד׳ שייצרה התעשייה האווירית. צור נפטר ב־1991, ושנים לאחר מותו עוד סיפרו בארץ על הטייס המופלא שעשה שמיניות באוויר כדי להציל את מדינת ישראל הצעירה. יהי זכרו ברוך.

The post סיפור מהסרטים appeared first on סגולה.

התייחסות מפורסמת נוספת של רפול לקרב על המנזר הייתה בדבריו בבית הנשיא, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב־1978:

"לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי זכות לקחת חלק באותו קרב, וכבוד גדול היום, במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל" (צביקה דרור, ‘הראל — הקרב על ירושלים‘, עמ‘ 139(.

רפול, כידוע, לא היה מן המרבים לדבר, ובכל זאת, לאחר כשלושים שנות שירות צבאי ניתן היה לצפות שעם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ה־11 של מדינת ישראל דבריו יתייחסו לאירועים מגוונים ומשמעותיים בעברו הצבאי, ולא לקרב נקודתי שהתחולל עוד בטרם עבר קורס קצינים. למרות זאת, מבין הקרבות הרבים שבהם השתתף בחר רפול להתייחס דווקא לקרב זה.

כמו רפול, גם רבים מחבריו שלחמו בסן סימון והפכו בחלקם לבעלי תפקידים משמעותיים בצה"ל ובציבוריות הישראלית ראו בקרב זה אירוע מכונן שהשפיע רבות על המשך חייהם.

מה ייחודו של הקרב על המנזר? במה הוא שונה מקרבות אחרים בירושלים ובדרך אליה במלחמת העצמאות, ומדוע הותיר חותם כה עמוק על הלוחמים בו?

 ,

הקרב על ירושלים

בניסן תש"ח (אפריל 1948) נפוצה שמועה שהבריטים מתכוונים לעזוב את ירושלים מוקדם מהצפוי. בקרב מפקדי ההגנה בעיר גבר החשש שעם עזיבתם ייתפסו מתחמים בריטיים צבאיים ואזרחיים בעלי חשיבות על ידי הערבים. כדי למנוע זאת החליט מפקד המחוז דוד שאלתיאל להעלות לירושלים כוח נוסף. היחידה שנבחרה כתגבורת הייתה חטיבת פלמ"ח הראל בפיקודו של יצחק רבין, חטיבה שלחמה באותם ימים באזור פרוזדור ירושלים, "בדרך אל העיר".

החטיבה הועלתה לירושלים חרף התנגדותו התקיפה של רבין שטען כי עדיף להשאירה בפרוזדור כדי לשמר את ההישגים שאליהם הגיעה עד אז ולהמשיך את הפעולות במרחב. החטיבה עלתה לעיר בשיירה שכונתה על שמה 'שיירת הראל'. בעת המעבר בשער הגיא הותקפה השיירה ו־15 לוחמים נהרגו. עם הגעתה לעיר התברר כי השמועות על עזיבתם המוקדמת של הבריטים אינן מדויקות, וכי תכניתם לעזוב את העיר ביום סיום המנדט, ו' באייר תש"ח (15 במאי), נותרה בעינה.

היו אלה ימי ערב פסח, ירושלים הייתה נתונה במצור והשמועה שהפלמ"ח הגיע לעיר עשתה לה כנפיים והגבירה את תחושת הביטחון בקרב התושבים.

בפני שאלתיאל ניצבה ההתלבטות האם להחזיר את החטיבה להמשך פעילות בפרוזדור ירושלים או להשאירה בעיר ולהשתמש בה לפעולה שעד אז לא נמצא כוח אדם מספיק כדי להוציאה את הפועל. זו הייתה ההתלבטות שבעקבותיה יצאה אל הפועל תכנית מגרה שכונתה 'מבצע יבוסי'. במסגרת מבצע יבוסי, שהחל בי"ג בניסן (22 באפריל), תוכנן כיבוש שכונת שייח' ג'ראח המחברת בין העיר העתיקה להר הצופים, כיבוש בית איכסא ונבי סמואל שמצפון לעיר וכיבוש מנזר סן סימון ושכונת קטמון שבדרום ירושלים.

הקרב על מנזר סן סימון התבצע בחלקו השלישי של המבצע, לאחר כישלון מהדהד בניסיון הכיבוש של נבי סמואל. במהלך הקרב שהתחולל בי"ג ובי"ד בניסן נהרגו למעלה משלושים לוחמים ובהם מפקד הפלוגה חיים פוזננסקי (פוזה) ומפקדים רבים נוספים.

המנזר היווני האורתודוקסי סן סימון שכן בנקודה גבוהה בשכונת קטמון, שהתגוררו בה ערבים נוצרים אמידים. מי ששולט במנזר ובגבעה שעליה הוא יושב יכול לצפות לעבר שכונות דרום ירושלים — תלפיות, מקור חיים, ארנונה וקיבוץ רמת רחל — ובאפשרותו לפגוע גם בשכונות הסמוכות קרית שמואל ורחביה. בפיקוד המחוז חששו שהערבים יצליחו לנתק את השכונות הדרומיות משכונות מרכז העיר ומערבה וכך יפגעו ביכולתן לקבל סיוע ולעמוד מול התקפות הערבים. לפיכך הוחלט לכבוש את שכונת קטמון שניצבה בתווך, ולשם כך היה הכרח לכבוש בשלב הראשון את המנזר ואת הגבעה שעליה הוא שוכן.

בכל מחיר

ניסיון ההתקפה הראשון על המנזר נערך בליל י"ח בניסן, אך לאחר מכת אש חזקה לעבר הכוח התוקף החליט יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של חטיבת הראל שכישלון נבי סמואל היה צרוב בו, כי עדיף לסגת ולדחות את הפעולה.

בצהרי כ' בניסן התכנס מטה הגדוד הרביעי במבנה נטוש בשכונת טלביה ששימש בעבר בית משפט צבאי בריטי. בחדר נכחו המג"ד טבנקין, סגנו עוזי נרקיס, קצין המבצעים אליהו סלע ('רעננה'), שני מפקדי פלוגות — אורי בן ארי ומרדכי (מוטקה) בן פורת וקציני מטה. לא ניתן היה להתעלם גם מנוכחותו של קצין התרבות ('פוליטרוק') בני מרשק, שהפיח רוח עידוד ומוטיבציה בקרב לוחמי החטיבה. על מרשק אמר הסופר יורם קניוק, לוחם בפלוגה ד' של הגדוד:

להילחם על קטמון או בנבי סמואל בלי בני אי אפשר היה, כי היינו כל כך עייפים שהיינו נרדמים תוך כדי ירייה. הוא לא היה עייף. הוא לא ישן אף רגע אחד. הוא יצא לשחרר עולם מכבלים ואנו הלכנו אחריו (אריה חשביה, 'הקרב על סן סימון', עמ' 16).

מרשק היה הקשיש שבחבורה, כבן 35, אך הצעיר מכולם ברוחו. הוא לא הסתפק בתפקידו כאיש תרבות ופיקד בקרבות רבים על היחידה המסייעת.

בחדר הנטוש ניתנה ללוחמים תמונת המצב על כוח האויב בשכונה: ערבים מקומיים בפיקודו של איברהים אבו דאיה, מסגניו של עבד אל קאדר אל חוסייני, וכן מתנדבים עיראקים במספר לא ידוע. הערבים היו מצוידים בנשק קל ובשריוניות — שאחדות מהן נלקחו משיירת נבי דניאל. טבנקין הבהיר ללוחמים הנוכחים בחדר כי את משימת כיבוש המנזר יש לבצע כמעט בכל מחיר. לימים כתב אורי בן ארי:

תדריכו של המג"ד לבצע את המשימה כמעט בכל מחיר לא פסק מלהטריד אותי. פירוש הדבר להמשיך בקרב ובהסתערות גם כאשר הכוח משלם מחיר נורא בחללים ובפצועים … אתה יודע כי יבוא הרגע והמלים "כמעט בכל מחיר" יהיו ניצבות מולך כמו הר שחור ומאיים (אורי בן ארי, 'אחרי!', עמ' 120(

לקראת חצות הלילה עמדו שתי הפלוגות למסדר יציאה לעבר היעד. שתי פלוגות ששורותיהן הידלדלו במהלך הקרבות וכל אחת מהן איבדה כשליש מאנשיה בשבועות הקודמים; שתי פלוגות ששאבו את כוחן מהמפקדים העומדים בראשן ומתושבי ירושלים שליוו אותם במבטם ובתקוותם שיביאו ניצחון ומזור לעיר הפצועה והמיוסרת.

המפקדים פקדו "אחרי!" והפלוגות נעו.

הכוח בפיקודו של מרדכי בן פורת, מפקד פלוגה ג', נע ראשון מכיוון עמק המצלבה דרך הטרסות והשטחים החקלאיים לעבר קטמון. אחריו צעדה פלוגה א' בפיקודו של אורי בן ארי, ובראש הכוח כולו צעד אליהו סלע (רעננה), מפקד הפעולה.

לחיילים היה ברור מהו סדר הפעולות המתוכנן במהלך הקרב. בשלב ראשון תשתלט פלוגתו של בן פורת על שני המבנים הנמצאים ממערב למנזר, מבנים ששימשו בית קיץ לפטריארך ואכסניה לצליינים. לאחר תפיסת המבנים ותוך כדי חיפוי מתוכם תתקוף פלוגתו של בן ארי את מתחם המנזר.

פלוגתו של בן פורת התקדמה לעבר המבנים ועוד קודם שהמ"פ הספיק לתת את פקודת ההסתערות ניתכה לעברה אש חזקה מהמנזר ומהמבנים הסמוכים אליו. קריאות הפצועים נשמעו למרות האש החזקה, אך בין הפצועים היה גם החובש הפלוגתי שקצרה ידו מהושיע.

הלוחמים החלו להשליך רימונים לעבר המבנים. אחד הרימונים פגע בחבית שהכילה חומר דליק, והאש שהתלקחה האירה את האזור ופגעה ביתרון החשכה. פלוגתו של בן ארי לא נחשפה בשלב זה, והוא החליט לנצל את ההמולה ואת העובדה שהאויב עסוק בקרב עם הפלוגה השנייה ועל כן ערני פחות לנעשה סביב. הוא פקד על סגנו דוד אלעזר (דדו) לארגן כיתת מתנדבים שתצטרף אל בן ארי ותשמש כוח פורץ.

על פי תכנונו של בן ארי דדו ואנשיו היו אמורים להעניק חיפוי לחוליית הפריצה בדרכה למנזר ולא לפתוח באש כל עוד האויב לא יעשה זאת. בן ארי קיווה כי הוא והמתנדבים שעמו יגיעו אל המנזר ויצליחו להיכנס למבנה בשקט. אם הדבר לא יתאפשר התכנית הייתה לירות במנעול ולפרוץ פנימה בחיפוי אש מהכוח של דדו. לחוליית הפריצה הצטרף גם מפקד הפעולה רעננה, ואילו בני מרשק נותר עם דדו.

בשתיים בלילה נשמעה פקודת ההסתערות של בן ארי וחוליית הפריצה החלה לרוץ לעבר חומת האבן הנמוכה שהקיפה את המנזר. תוך כדי ריצה נפתחה לעברם אש ונשמעה הקריאה "נפצעתי". ההסתערות נמשכה, החיילים נצמדו לקיר המנזר ופרצו את הפשפש הקטן שהיה מצוי בצדו הצפוני.

עם כניסתם הבחינו הלוחמים בגופותיהן של שתי נזירות. המנזר כולו, על שתי קומותיו, היה ריק מאדם. התברר כי הערבים שראו את עוצמת האש ברחו מפתח אחר.

המלאך רפול

תוך זמן קצר התבהרה תמונת הקרב ושתי הפלוגות תפסו את מבני המתחם ונערכו להגנה מפני התקפות הנגד של הערבים. בין חדרי המנזר נבחרו ואולתרו חדר מפקדה וחדר לטיפול בנפגעים שעליו היו אחראים החובש הפלוגתי אברהם קלאר — ניצול שואה — והחובשים המחלקתיים. כאשר הביט אורי בן ארי מחלון המבנה לעבר התוואי שבו הסתערו מול קנים לוהטים רק דקות ספורות קודם לכן הוא הבחין בפצוע ששכב שם. היה זה אברהם ויסר, השליש הפלוגתי, חייל שבן ארי אהב במיוחד, אולם במצב ששרר בשטח לא ניתן היה להגיע אליו ולחלצו.

הערבים, שהבינו כי המתחם נתפס על ידי הפלמ"ח וידעו את חשיבותו האסטרטגית, החלו בהתקפות חוזרות ונשנות לעברו. הם ניסו להתקרב למנזר ולירות מבעד לחלונות לעבר החדרים הפנימיים. קירות המנזר היו עבים במיוחד והחלונות גבוהים. הלוחמים השתמשו ברהיטי המנזר כדי לבנות עמדות ירי סמוך לחלונות.

אחד הפצועים בקרב היה רפאל איתן שכדור פגע בראשו. רפול, שחשב כי חייו קרובים לקצם, ביקש להמשיך להילחם כל עוד רוח בו. חבריו הושיבו אותו על כיסא שהועמד על שולחן צמוד לחלון, נתנו בידיו רובה אנגלי קצר והוא ניסה לפגוע באויב שהסתתר מאחורי הטרסות שמסביב למנזר. לימים סיפר רפול שמשני צדי החלון, בעובי הקיר, היו ציורי פח של דמויות נוצריות שנפגעו מירי הערבים. כאשר ביקר במקום לאחר המלחמה שאל את הנזיר שאירח אותו למקומם של הציורים. הנזיר הראה לרפול את הציורים המתוקנים והפנה את תשומת לבו לכיתוב מתחת לאחד מהם — המלאך רפאל.

עם שחר התגברה אש האויב והוא אף הצליח להתקרב לקירות המנזר, משם הונס בעזרת רימונים שהוטלו מהגג. פצצות מרגמה נחתו על גג המנזר ובחצרו, ואש צלף שנורתה מבית סמוך בעל תריסים ירוקים הטרידה את לוחמי הפלמ"ח. אחת העמדות המשמעותיות של המגנים הייתה עמדת מקלע על גג המנזר, סמוך למגדל הפעמון שצלצל כל אימת שפגע בו כדור. עמדה זו הייתה חשופה לאש מרגמות ולאש הצלף מבית התריסים הירוקים. הלוחמים בעמדה ידעו שסיכוייהם להיפגע גבוהים, ולמרות זאת כל אימת שמישהו נפצע נמצא מי שהתנדב לאייש את העמדה המסוכנת במקומו.

ידיהם של החובשים בחדר הפצועים היו עמוסות עבודה. מספר הפצועים גדל ככל שהקרב התקדם והסתבך, והציוד הרפואי שעמד לרשותם לא הספיק. החובשים החלו לחבוש את הפצועים בציוד רפואי שהיה שייך לכוח העיראקי שהגן על המנזר ובחלקי בד וכלי מיטה מחפצי הנזירות. ידיו של החובש הפלוגתי אברהם קלאר היו מגואלות בדם חבריו, ומבין כתמי הדם בצבץ המספר שהוטבע על ידו באושוויץ.

הלוחמים העייפים והמותשים לאחר ליל קרב שבמהלכו לא בא אוכל אל פיהם הושפעו ממראה חבריהם הפצועים ההולכים ומתרבים. כעבור זמן מה נפצע גם בני מרשק. האיש, שמלים היו נשקו העיקרי, נפצע בלסתו ופיו נחבש.

ישיבה גורלית

בשעות הבוקר המאוחרות כינס רעננה ישיבת מפקדים. לאחר שקרא את תמונת הקרב הבין כי המצב מחמיר מרגע לרגע והנפגעים מתרבים. למרות שרבים מהפצועים נחבשו וחזרו להילחם, מספר האנשים שהיו כשירים ללחימה הצטמצם בצורה ניכרת. קלאר דיווח על 14 הרוגים ועל למעלה משמונים פצועים בדרגות פציעה שונות. המפקדים שישבו בחדר ידעו כי הניסיונות להחיש להם תגבורת לא צלחו והעריכו כי יש חשש כבד שלא תגיע תגבורת במהלך היום. הם החלו להעלות תרחישים שונים, ובהם גם האפשרות שלא תהיה ברירה אלא לסגת. השאלה הייתה מה יהיה על הפצועים. רבים מהם לא היו מסוגלים ללכת בכוחות עצמם ולא היה די כוח אדם שיוכל לסחוב בעת נסיגה את כל הפצועים. היו מי שחשבו כי לחימה עד טיפת הדם האחרונה היא הדבר הנכון, אחרים התלבטו האם כבר הגיעו להגדרתו של טבנקין "כמעט בכל מחיר".

דברים אלה היו מעבר ליכולת השתיקה של בני מרשק, ולמרות פציעתו הוא קרע את התחבושת מפיו וכשדם ניגר מפצעו הפתוח נזף בלוחמים על הלך הרוח המנוגד לדרך הפלמ"ח. מרשק דחה בלהט את רעיון הנסיגה. "הגשם שיורד עלינו יורד גם על האויב", ציטט את אחת מסיסמאות הצבא האדום. כשקשה לנו קשה גם לו. צריך לכופף את ידיו עוד קצת — ולנצח.

הוחלט שבשלב הראשון תצא מתחומי המנזר שיירה קטנה של הפצועים קל. המשימה לבחור את היוצאים הוטלה על אברהם קלאר, ודדו תדרך אותם לקראת היציאה. כאשר יצאה הקבוצה ונעלמה משדה הראייה של מגני המנזר נשמעה אש כבדה שנפתחה לכיוונם ולא חדלה במשך דקות ארוכות. רק מעטים מבין הפצועים האלה הגיעו בשלום אל הכוחות שהמתינו להם בעמק המצלבה.

לקראת הצהריים, כששיעור הנפגעים כבר עמד על כ־75% מהכוח הלוחם, נדרשו המפקדים להכריע האם נסוגים או נשארים. היה ברור כי אם מחליטים להישאר מדובר על לחימה עד הסוף ללא תנאי, וכי אם מחליטים לסגת צריך להתחיל בהכנות מוקדם ככל האפשר כדי למנוע פגיעה בלוחמים נוספים. לאחר דיון קשה ונוקב שערכו המפקדים במנזר ובו לא הצליחו להגיע להכרעה בין הדאגה לחיי חבריהם לבין הרצון לעמוד במשימתם ולהגן על תושבי ירושלים, הם הציגו את הדילמה בפני המג"ד טבנקין בעזרת מכשיר הקשר, וטבנקין הכריע לאחר שקלול כל הנתונים בעד נסיגה.

בשלב זה הגיעה לשיאה הדילמה הקשה: כיצד ניתן יהיה להוציא את הפצועים הרבים בעזרת כוח האדם הבריא המועט שנותר? לנגד עיני הלוחמים עמד הזיכרון הקשה של חללי שיירת הל"ה ומראה חבריהם הפצועים מהקרב שנערך בנבי סמואל כשבוע קודם. היה ברור שלא יאפשרו מצב שבו הפצועים ייפלו בשבי האויב. הניסיון לימד על התעללות קשה בפצועים ובגופות ההרוגים.

המצפון נדרש להכריע בין סיכון כלל הלוחמים הנסוגים לבין השארת הפצועים במנזר. בלית ברירה הוחלט כי כל המסוגלים ללכת בכוחות עצמם יצאו מהמנזר, הפצועים קל יפונו על אלונקות שיינשאו כל אחת על ידי שני לוחמים, ולוחמים נוספים יהוו כוח חיפוי. על הפצועים קשה וההרוגים נגזר להישאר במנזר. כדי שאלה לא ייפלו בשבי האויב הוחלט שהמפקדים שיישארו אחרונים במנזר יפוצצו אותו על יושביו וכך יהרגו את חבריהם במו ידיהם.

ההכרעה בין מוות לחיים — מי ייסוג ומי יישאר במנזר וסופו נגזר — ניתנה בידי החובש הבכיר אברהם קלאר. מי ששנים ספורות קודם לכן חווה על בשרו את אימת הסלקציה בשערי אושוויץ נאלץ לבחור מבין חבריו הלוחמים מי לחיים ומי למוות.

ניצחון מפתיע

ההכנות הקדחתניות לנסיגה ולפיצוץ חדר הפצועים החלו. מתחת למזרני הפצועים הוטמן חומר נפץ, וזה חובר לפתיל שנועד להפעילו מחוץ לחדר. לקראת השעה שתיים בצהריים היה הכוח מוכן ליציאה ולביצוע הפיצוץ, אך כשהחיילים כבר עמדו לצאת לדרך נשמע בקשר קולו של המג"ד טבנקין שהודיע על ביטול הנסיגה.

דבריו של בני מרשק על הגשם המרטיב את שני הצדדים הוכיחו את עצמם: בשעה שלוחמי הפלמ"ח חשו שמצבם אבוד, גם מצבו של הכוח הערבי התוקף היה בכי רע. הערבים ספגו נפגעים רבים מאש לוחמי הפלמ"ח שהיו מבוצרים היטב במבנה החסון של המנזר. הכוח התוקף ציפה לתגבורת, ושיירת תגבורת ערבית אכן נשלחה מחברון לקטמון. שיירה נוספת יצאה מירושלים כדי להביא לוחמים מחברון, אולם שתי השיירות נפגעו בדרכן על ידי מארב של אנשי גוש עציון ולא הגיעו ליעדן.

בצהריים החלה רשת ההאזנה של הש"י — שירות המודיעין של ההגנה — לקלוט תקשורת אלחוט בין אנשי קטמון למפקדתם בעיר העתיקה. מקטמון הודיעו כי מפקדם אבו דאיה הסתלק בתואנה שהוא יוצא להביא תגבורת, וכי הם מבקשים תגבורת וגם את התערבות הצבא הבריטי שכן ללא עזרה לא יוכלו להחזיק מעמד. המידע הועבר לידיעת המגנים בשעה שתיים. במקביל נצפתה נסיגה של לוחמים ערבים מהשכונה, וגם על כך הועברה הודעה לכוח שבמנזר. טבנקין הורה לתפוס מחדש את העמדות ולהגביר את האש, ואילו האש הערבית נחלשה בהדרגה עד שפסקה.

בשעה חמש, עדיין תחת אש, הגיעה למנזר פלוגה מגדוד מוריה של חטיבת עציוני של החי"ש והחליפה את אנשי הפלמ"ח, למעט כיתה בפיקודו של דדו שנותרה במקום לצורך חפיפה. המראה של עשרות לוחמי התגבורת היהודים שהוחשו לקטמון גרם לכוח הערבי בשכונה לסגת מחשש שינותק, וגם שארית האוכלוסייה האזרחית נמלטה. שכונת קטמון נפלה בידי יהודי ירושלים.

מאיר שלו כתב בספרו 'יונה ונער', העוסק בין השאר בקרב סן סימון:

"בסוף ניצחנו, אבל זה היה מהניצחונות האלה שהמנצח מופתע יותר מהמפסיד" (עמ' 19).

קרב סן סימון נחרת עמוק בלב המשתתפים בו. חיילים שהיו בקרבת רפול בעת שהיה מפקד אוגדה בקרבות הבלימה הקשים בתחילת מלחמת יום הכיפורים העידו ששמעו אותו אומר כי שכשקר ורטוב ויורד עליך גשם גם לאויב קר ורטוב ויורד עליו גשם. לימים סיפר כי גם ברגעים הקשים ביותר במלחמת יום הכיפורים לא פנה לרמטכ"ל דדו בבקשה לקבל פקודת נסיגה, כי ידע שהוא יצטט את אותו המשפט בדיוק, המשפט שצרב בנפשם בני מרשק באותו לילה גורלי במנזר סן סימון. ואכן, בעדותו בוועדת אגרנט שהוקמה כדי לבדוק את ההתנהלות במלחמת יום הכיפורים אמר דדו:

"אני למדתי את החיים שלי במלחמות קודמות. תמיד כשקשה לך, קשה גם לאויב, ורק מי שמחזיק מעמד במצב קשה קצת יותר, שובר את השני" (רונן ברגמן וגיל מלצר, 'מלחמת יום כיפור — זמן אמת', עמ' 134(

קרב סן סימון היה אירוע מכונן עבור הלוחמים שהשתתפו בו, ורבים מהם הפכו למפקדים בכירים בצה"ל. הקרב היה לאחד המיתוסים שהשפיעו על רוח הלחימה של צה"ל ודורות של חיילים ומפקדים התחנכו לאורו. בקרב על המנזר נהרגו 18 לוחמים. באנדרטה המוצבת לזכרם בגן הסמוך נכתב: "כאן עזבום החיים ולא עזבם אומץ הלב".

The post הקרב על הגבעה appeared first on סגולה.

בן הכט עמד על הבמה נרגש. דמעות מילאו את עיניו למראה ההמונים המריעים. מכל המחזות, התסריטים, הספרים והכתבות שכתב, לא היה טקסט שבו שיקע את כל כולו כמו במחזה זה. הצלחתו הייתה עבורו רגע שיא אישי, אך גם הצטרפות למהלך של גאולה לאומית. הכט עמד על הבמה של תאטרון אלווין האגדי בברודווי, חנוט בחליפת הערב שלבש תמיד להצגות בכורה, ידו מזיעה בתוך ידו של שותפו הלל קוק, שנודע באמריקה בשם פיטר ברגסון. הבכורה שנערכה בט' באלול תש״ו (1946) נחקקה לעד בלבותיהם של כל מי שהיו באותו מעמד מרגש.

התפאורה של סצנת הסיום במחזה 'דגל נולד' עוד ניצבה על הבמה, מוארת למחצה ברקע. בחזית עמדו שחקני ההצגה, עדיין בתלבושותיהם, וביניהם בלט השחקן הצעיר מרלון ברנדו. לא הייתה זו סתם עוד הצגה, היה זה אירוע גיוס כספים, אולי הגדול ביותר שראתה ברודווי. בן הכט רתם את מלוא כישרונו ואת קשריו הרבים כדי להרים את הערב המרשים. הוא רץ והתרוצץ, שכנע ואיים, כתב ושכתב, והיה מעורב בכל פרט בהפקה.

ההצגה עצמה, מחזה בן מערכה אחת, הציגה תמונה סמלית של זוג ניצול שואה – טוביה וזלדה – העושה דרכו מאימי השואה לעבר גאולתו בארץ ישראל. בבית קברות חרב על אדמת אירופה מקבלים בני הזוג את השבת בתפילות ובזמירות. אל בית הקברות מזדמן דוד, ניצול צעיר וזועם. עם מותם של טוביה וזלדה, מחליט דוד לעלות לארץ ישראל, להקים להם שם בארץ ולהיאבק במנדט הבריטי. שוב ושוב נרמזות הקבלות בין מאבק היישוב במנדט לבין מאבק האבות המייסדים של ארצות הברית באותה בריטניה. בסיום ההצגה נעמד דוד ומניף על נס את טליתו השמוטה של טוביה כשהוא נושא נאום ציוני משולהב, והטלית הופכת לדגל.

לוועדת ההיגוי של הפקת האירוע – שהייתה אחראית על קידום המחזה ועל גיוס הכספים לאחר כל הצגה – הצליח הכט לגייס שמות מרכזיים בתרבות האמריקנית באותם ימים, ובהם המוזיקאי לאונרד ברנשטיין, הסופר ליוֹן פויכטוונגר, ראש עיריית ניו יורק ויליאם אודוויר ואשת הנשיא אלינור רוזוולט. מסע ההופעות זכה להצלחה מסחררת, וסכום חסר תקדים של 400 אלף דולר גויס לטובת המטרה.

בשבועות שקדמו להצגת הבכורה אירח הכט בביתו המפואר שבפרוור הניו יורקי ניאק את החזרות להצגה. מרלון ברנדו כבר זכה אמנם להכרה מסוימת ככוכב עולה, אך שמח על ההזדמנות לעבוד עם פול מוני, שחקן תאטרון וקולנוע מוכר. ברנדו, שבהמשך חייו נודע כדובר פוליטי תקיף, היה באותה תקופה מגויס כולו לפעילות ציונית, השתתף בערבים לגיוס תרומות עבורה ואף ויתר על מרבית שכרו כשחקן בהצגה. סביב הברֵכה בבית המידות של הכט בניאק התגודדו מפורסמים אוהדי התנועה הציונית לצד פעילי מחתרות מארץ ישראל שניצלו את תנאיו המפנקים של המקום לתכנון שקט של פעולות עתידיות.

שיא המחזה היה נאום מרגש שבו פנה ברנדו – שגילם בהצגה את דוד הצעיר – לקהל הצופים האמריקני בהאשמה נוקבת: איפה הייתם בזמן המלחמה? איפה הייתם בזמן שיהודים נשרפו בתנורי אושוויץ? בקול הולך וגובר חזר ברנדו על שאלתו־תביעתו: איפה הייתם? ההאשמה שלחה גלי צמרמורת במעלה גבם של הצופים. נערות יהודיות קמו ממקומן ופרצו בבכי במעברים. התקופה התאפיינה בחשבון נפש נוקב של יהדות ארצות הברית, שרבים מקרבה חשו שלא עשו די כדי להקטין את זוועות השואה. הכט השכיל לתעל רגשות אלה לטובת המטרות שבהן תמך, ולא היסס לומר בתום ההצגה: תנו לנו את כספכם, ואנחנו נהפוך אותו להיסטוריה. עיתוני ניו יורק היללו את כתיבתו של הכט ואת המשחק על הבמה. כתב אחד 'התלונן' כי המחזה גרם לו נזק כספי, משום שבנוסף לכרטיס ששילם הוא חש חובה לתרום סכום נוסף למען המטרה. אולם לא כל המבקרים קיבלו את ההצגה באהדה: כתב הניו יורקר קבל על כך שמדובר בתעמולה שטחית, ועיתונאים בריטים בניו יורק כתבו כי מדובר במחזה האנטי בריטי ביותר שהועלה על במות אמריקה מעולם. המחזה נאסר להצגה בכל שטחי האימפריה הבריטית.

סנסציה בשיקגו

בן הכט נולד בכ״ב באדר ראשון תרנ״ד (1894) בניו יורק ליוסף ושרה הכט, מהגרים מרוסיה. הוא גדל בעיירה רסין שבוויסקונסין במשפחה יהודית גדולה, גדושת דודים קולניים ודודות שפויות למחצה. בשל עבודתו הרבה אביו להיעדר מהבית, ובן הצעיר בילה זמן רב אצל דודיו בשיקגו. בגיל 16, עם סיום לימודיו בתיכון, אף השתקע בשיקגו ומצא בה עבודה ככתב מזדמן וכצלם סנסציות עבור העיתון 'שיקגו דיילי ניוז'. תפקידו היה לספק תמונות זוועה מתחום הפלילים, ובתקופה זו סיגל לעצמו סגנון דיווח חסר מעצורים ועט מהיר ומושחז שהתאימו היטב לאופייה הסוער של שיקגו. ב־1920 כבר היה לו טור יומי משלו. פסגת הישגיו העיתונאיים הייתה ב־1921, אז פרסם כתבה שהיה לה חלק מרכזי בפענוח פרשת רצח מסתורית שהובילה להרשעתו ברצח ולהוצאתו להורג של גיבור המלחמה קרל וונדרר. ב־1922 כתב את הרומן 'פנטזיוס מלר', והספר, שנאסר לפרסום על ידי הצנזורה, עורר שערורייה שהזניקה את הקריירה של הכט.

הצלחתו הראשונה של הכט בעולם התאטרון הייתה המחזה 'כותרת ראשית' שעסק בשחיתות עיתונאית ופוליטית. המחזה, שנכתב ב־1928 עם צ'רלס מקארתור, זכה בפרס פוליצר, הועלה מאות פעמים ועובד ב־1931 לסרט מצליח.

ב־1926, בעודו מתגורר בניו יורק, קיבל הכט מברק מחברו התסריטאי הרמן מנקייביץ' שכתב לו בסרקזם: מיליונים מתגוללים כאן ברחובות, והמתחרים היחידים שלך הם אידיוטים. אל תפיץ את השמועה.

ככותב עני הנתון במרדף מתמיד אחרי פרנסה שמע הכט לעצת ידידו ונסע לחוף המערבי, שם כתב שורה של תסריטים קולנועיים שהיו ללהיטים, ובהם 'העולם התחתון' (1927), שזיכה אותו בפרס התסריט בטקס האוסקר הראשון שהתקיים אי פעם, ו'פני צלקת' (1932) – סרט גנגסטרים העוקב אחר מעללי אדם בדמותו של הגנגסטר המפורסם אל קפונה. הבמאי היה הווארד הוקס, ואת הדמות הראשית גילם פול מוני. האגדה מספרת כי לאחר שהשלים את כתיבת התסריט זכה הכט לביקור של שני בריונים מאנשיו של אל קפונה. 'הבוס' שמע שהכט תיאר אותו באופן לא מחמיא ושלח אותם לבדוק את נכונות השמועה. הכט המפוחד מיהר להרגיעם וטען כי הסרט לא עוסק באל קפונה אלא רק בדמות המבוססת עליו. השניים השתכנעו ועזבו אותו ללא פגע.

ב־1934 כתב עם צ'רלס מקארתור את התסריט לקומדיה הפרועה 'המאה העשרים' המתאפיינת בקצב מהיר ובדיאלוג שנון ומושחז שהפך להיות סימן היכר של הכט. הכט התפרסם כבעל צירוף נדיר של איכויות. לצד היכרות טובה עם חיי העולם התחתון היו לו אוזן חדה הכרויה לסגנונות דיבור, יכולת ניסוח של דיאלוגים שנונים וכתיבה זריזה. את כתיבת התסריט לסרט 'פני צלקת' למשל השלים בתשעה ימים בלבד.

המוניטין שיצאו לו ככותב שנון וזריז הפכו אותו למעין 'רופא תסריטים' שנקרא לשכתב פרויקטים שנתקעו. כך מצא עצמו הכט באתר הצילומים של 'חלף עם הרוח' כאחד המשכתבים האחרונים של הסרט, שבו הוחלפו כותבים ובמאים בקצב ובכמות שכמעט גרמה למפיקי הסרט להתייאש. את המשימה הכבירה השלים הכט בחמישה ימים. על אף מאמציו שמו של הכט לא מוזכר בכותרות הסרט כתסריטאי ובפרס האוסקר על התסריט זכה סידני הווארד, התסריטאי הראשון. בהמשך היה הכט מעורב בשכתוב או בכתיבה ללא קרדיט של סרטים מפורסמים רבים, ובהם 'המרד על הבאונטי', 'החנות מעבר לפינה', 'נערתו ששת' ו'וזרח השמש', ואפילו בעיבוד התסריט לסרט ג'יימס בונד הראשון.

בין עשרות התסריטים הבולטים שכתב הכט או שהיה שותף לכתיבתם נכללים גם 'אנקת גבהים' (1939) בכיכובו של לורנס אוליבייה, ושניים מגדולי המותחנים שביים אלפרד היצ'קוק – 'בכבלי השכחה' (1945) ו'הנודעת' (1946). במהלך השנים כתב הכט 25 ספרים, כעשרים מחזות, למעלה מ־65 תסריטים ומאות כתבות, טורים וסיפורים קצרים, אך דומה שאף אחד מכל אלה לא זכה לתהודה דומה לזו שזכו לה יצירותיו בנושאים יהודיים.

יהודי נולד

בצעירותו התעלם הכט משורשיו היהודיים וב־1915 אף נישא בנישואים אזרחיים למארי ארמסטרונג, נערה לא יהודייה. ב־1925 התגרשו השניים, ואז נישא הכט לרוז קיילור, עיתונאית ותסריטאית יהודייה. התייחסותו הפומבית הראשונה ליהדות הייתה ברב המכר 'יהודי מאוהב' שפרסם ב־1931. בספר שורטטה דמותם של יהודי ארצות הברית באופן לא מחמיא בעליל, והכט זכה לקיתונות של ביקורת.

עלייתו של היטלר לשלטון ורדיפת היהודים בגרמניה חוללו שינוי בנפשו של הכט. באוטוביוגרפיה שלו, שראתה אור ב־1954, כתב:

הפכתי ליהודי בעל הכרה ב־1939. עד אז הייתי יהודי רק לפי מוצאי. באותה שנה נעשתי יהודי בעל הכרה והשקפתי על העולם בעיניים יהודיות. טבח היהודים בהמון בידי הגרמנים, שזה מקרוב הוחל, העלה את יהדותי אל פני השטח (בן הכט, 'בן המאה ה־20', כרך ב', עמ' 140).

הוא הצטרף לארגון 'מאבק לחירות', גוף שדחף להתערבות הצבא האמריקני במאבק נגד היטלר, והחל לכתוב באופן קבוע על היטלר ועל יחסו ליהודים בטורו בעיתון הניו יורקי PM. בטור שפרסם ב־1941 תחת הכותרת ״שם שבטי הוא ישראל״, כתב:

היום כותב אני על יהודים – אני, שקודם לכן לא ראיתי עצמי כיהודי בעל הכרה – מפני שאותו חלק בישותי שהוא יהודי נתון היום להתקפת זדון פראית. דרך התגוננותי היא להשיב כיהודי … כל מבקריי הכועסים כותבים כי גאים הם להיות אמריקנים ולשאת את השושנה בדש בגדיהם, וכי בוחלים הם עד מוות לנוכח מאמצים כשלי לייהד אותם ולהגדיל את ההכרה היהודית בעולם. יהודים טובים עונדי שושנים … אין אני מייעץ לכם להסיר את שושניכם. אני מציע רק שלא תסתתרו מאחוריהן יותר מדי. הן מסתירות אך מעט (שם, עמ' 143).

קבוצת ברגסון

המאמר לכד את עינו של הלל קוק, פעיל ציוני נמרץ מירושלים, אחיינו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ואיש אצ״ל שהיה בין מפקדי הארגון מ־1937. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח לפעילות חשאית בארצות הברית תחת הכינוי פיטר ברגסון, וארגונו כונה 'קבוצת ברגסון'. הוא ארגן תמיכה פוליטית וכספית למען הארגון ודחק בממשל ארצות הברית להתערב למען יהודי אירופה הנרצחים. ב־1941 נפגש הלל קוק עם בן הכט וגייס אותו לפעולה במסגרת מה שכונה 'הוועד למען צבא של יהודים חסרי מולדת ויהודים ארץ ישראליים' (שם, עמ' 145). הארגון הלהיב את הכט, למרות שתכניתו נראתה לו מטורפת: בנות הברית – וארצות הברית בראשן – יחמשו כוח צבאי יהודי שיורכב מתושבי ארץ ישראל ומפליטים יהודים מאירופה, ואלה יילחמו על אדמת אירופה נגד הנאצים.

הכט גייס את כל יכולותיו לטובת הקמת הצבא העברי. הוא עיצב מודעות שהתפרסמו על עמוד שלם בעיתונים יומיים מובילים – פעולה יוצאת דופן בשנות הארבעים, שבהן הצניעו בדרך כלל ארגונים יהודיים את נטיותיהם הפוליטיות מחשש לתגובות אנטי יהודיות. הכט משך בכל החוטים האפשריים בברודווי ובהוליווד למען קידום הקמתו של הצבא היהודי, וגייס דמויות בולטות מעולם הבידור לטובת המטרה. הצירוף של מודעות בולטות בעיתונים היומיים עם תמיכתן של דמויות מפורסמות ומובילות הזניקה את סוגיית הצבא היהודי לראש סדר היום היהודי בשנים 1941־1942. הלחץ הציבורי שהפעילה קבוצת ברגסון, לצד המאמצים מאחורי הקלעים של מובילי דעת קהל יהודים, היו בין הגורמים שאילצו את הממשלה הבריטית להכריז על הקמת הבריגדה היהודית.

בשנים 1942־1943, כשאומתו השמועות על הזוועות שהנאצים מעוללים ליהודי אירופה, התמקדה קבוצת ברגסון בהעלאת המודעות הציבורית לטבח, ובהנעת הממשל בארצות הברית לסייע לפליטים. המטרות השתנו, אבל שיטות הפעולה נשארו דומות: מודעות על עמוד שלם בעיתונים המובילים השמיעו ברמה את זעקתם של יהודי אירופה בתקופה שבה עורכי העיתונים העדיפו לשמור על טון מתון, בניסיון להסיט את תשומת הלב מסירובן של בנות הברית להושיט סיוע משמעותי כלשהו לפליטים. דרישותיה של קבוצת ברגסון נדונו עד מהרה במאמרי מערכת ובמסדרונות הקונגרס.

המודעות זכו לתשומת לב גם בבית הלבן. במודעה שכותרתה ״דודי אברהם מדווח״ תוארה רוחו של אברהם – דודו של הכט שהיה קרבן למעשי הנאצים – יושבת על אדן החלון בבית הלבן, במרחק מטר וחצי מהנשיא רוזוולט, וממתינה לשווא לצעדים שינקוט הנשיא להצלת שאריתה של יהדות אירופה. אנשים שהיו בסביבתו של רוזוולט סיפרו כי המודעות הרגיזו את הנשיא מאוד.

אחת מהמודעות המרירות ביותר שכתב הכט כמעט נגנזה לאחר שתוכנה החריף נודע עוד לפני הפרסום לג'וזף פרוסקאור, נשיא הוועד היהודי האמריקני. ברגסון זומן בדחיפות לבירור במשרדי הוועד, שם הזהירו אותו כי התבטאות מסוג זה עלולה לחולל פוגרומים על אדמת ארצות הברית. ברגסון הסכים לעכב את פרסום המודעה בתנאי שפרוסקאור עצמו יגייס פעילים שיפעילו לחץ על ממשלת ארצות הברית לפעול לטובת הפליטים. לאחר שנוכח לדעת ששום פעילות מסוג זה לא נעשית פרסם את המודעה בי״ד באלול תש״ג (1943). למותר לציין שהמודעה לא חוללה פוגרום.

 ,

לא נמות לעולם

בשלהי 1942 הגה הכט את הרעיון ליצור חיזיון שיעורר את המודעות הציבורית לשואה, ובחר בשם 'לא נמות לעולם'. על במת ענק הוצב דגם של שני לוחות הברית בגובה כ־15 מטר, והתוכן כלל את תרומתה של היהדות לתרבות האנושית לאורך ההיסטוריה ואת הטבח שעורכים הנאצים ביהודים. שיא החיזיון היה קריאה מצמררת של קדיש על ידי רבנים קשישים, פליטי המלחמה.

־־־f

ערב הפתיחה של 'לא נמות לעולם' נערך במדיסון סקוור גרדן בניו יורק בב' באדר שני תש״ג (1943) בכיכובם של אדוארד ג'י רובינסון ופול מוני. החיזיון הוצג במקום פעמיים וצפו בו למעלה מארבעים אלף איש. בהמשך נדד החיזיון לערים מרכזיות נוספות ובהן הבירה וושינגטון, שם נכחו בקהל גם הגברת הראשונה אלינור רוזוולט, שישה משופטי בית המשפט העליון וכ־300 חברי קונגרס. החיזיון זכה לכיסוי תקשורתי נרחב, והיה צעד מרכזי בניפוץ חומת השתיקה שנבנתה סביב המתרחש באירופה ובהקמתה של תנועת מחאה אמריקנית נגד השואה.

הקמפיין הגיע לשיאו בתשרי תש״ד (1943), בעת שהוגשה בקונגרס הצעת החלטה שקראה להקמת סוכנות ממשלתית אמריקנית להצלת הפליטים היהודים. בעקבות הצעה זו הקים לבסוף רוזוולט בטבת תש״ד (1944) את המועצה לטיפול בפליטי המלחמה, וזו סייעה בהצלתם של למעלה ממאתיים אלף איש ב־15 החודשים האחרונים של המלחמה. בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה הקימה קבוצת ברגסון ארגונים שניסו לגייס תמיכה אמריקנית בהגירה בלתי לגלית של פליטי השואה לארץ ישראל ובמחתרות העבריות שלחמו בשלטון המנדט, ובראשן האצ״ל. הכט ניצל שוב את כישרונו כדי להביא קבוצה שולית למרכז הבמה הציבורית. המחזה 'דגל נולד' חשף את אכזריות השלטון הבריטי ועודד את הקמתה של מדינה עברית. קשריו בהוליווד ובברודווי הביאו לתמיכתן של דמויות מובילות מתחום הבידור והבמה ברעיון הציוני, ומודעות שפרסם בעיתונים המשיכו לשפוך אש וגופרית על השלטון הבריטי והשאירו את תביעותיה של קבוצת ברגסון במרכז השיח הציבורי.

את ההכנסות הגבוהות מההצגה 'דגל נולד' ייעד הכט למטרה אחת בלבד: הצלה פיזית של פליטי השואה. פעילי אצ״ל רכשו בכספים שנאספו יאכטה מיושנת וגדולה בשם 'ארגוסי' והסבו את שמה ל'בן הכט' – ספינת המעפילים היחידה שנקראה על שם אדם חי. בד' בטבת תש״ז, למחרת חג המולד 1946, הפליגה הספינה מחופי ארצות הברית, חצתה את האוקיינוס ועגנה תחת דגל הונדורס בנמל פורט דה בוק שבצרפת, שם הכינו אותה פעילי המוסד לעלייה ב' לקליטת מעפילים.

כ־600 פליטים ששהו במחנות העקורים שהוקמו באירופה הגיעו בדרכים שונות לספינה, בידיעת האמריקנים והצרפתים ובאישורם. לאחר טקס קצר בנמל פורט דה בוק, שמלבד 'התקווה' הושר בו גם המנון בית״ר, עלו המעפילים בחצות לילה לספינה. בט' באדר תש״ז אחר הצהריים הפליגה האנייה, ובט״ז באדר גילו אותה מטוסי סיור בריטיים. משחתות בריטיות עקבו אחרי הספינה ודרשו מאנשיה להיכנע, אך צוות האנייה החליט להתעלם מקריאות הבריטים ולנסות להגיע לחוף בחסות החשכה. בשעה ארבע וחצי, עוד לפני רדת החשכה, נחסמה דרכה של האנייה על ידי משחתות וכמאה מלחים חמושים ברובים, באלות, ברימוני גז מדמיע ובכידונים עלו על סיפונה. נוסעי 'בן הכט' לא התנגדו באופן אקטיבי, והספינה נגררה לנמל חיפה.

מעפילי הספינה גורשו לקפריסין. כעשרים מאנשי הצוות והמלווים נעצרו על ידי הבריטים ונשלחו לכלא עכו, ולאחר התערבות דיפלומטית גורשו אזרחי ארצות הברית שביניהם חזרה לארצם. עם שובם לניו יורק התקבלו אנשי הצוות כגיבורים, ראש העיר ערך לכבודם קבלת פנים רשמית, והם היו אורחי הכבוד בסעודה שארגן בן הכט. במהלך הסעודה הכריז הכט על תגובתו ללכידת האנייה שנקראה על שמו: הוא יכתוב מחזה נוסף ויממן בהכנסות את רכישתה של ספינה נוספת!

בריטניה נגד הכט

המודעות שפרסם הכט לאחר תום המלחמה היו בוטות במיוחד ותמכו בהפעלת אלימות נגד רשויות המנדט הבריטי. מודעה אחת קראה לתרום כסף שישמש להברחת יהודים מאירופה לארץ ישראל, ומודעה אחרת הזהירה כי רימונים ומוקשים שהתפוצצו בירושלים אינם אלא פתיח למה שעתיד לבוא, אלא אם כן תיסוג ממשלת המנדט באופן מיידי משטחי ארץ ישראל. המודעה השנויה במחלוקת שבכולן הייתה מכתב גלוי שכותרתו ״אל הטרוריסטים בארץ ישראל״. המודעה פורסמה ימים אחדים לאחר הוצאתם להורג של דב גרונר ושלושה חברי אצ״ל נוספים בכלא עכו, ולעגה לתיאורם כטרוריסטים. הכט קרא להם גיבורים, השווה אותם לג'ורג' וושינגטון והצהיר על תמיכה הולכת וגוברת של אמריקנים שורשיים בלוחמים העברים. המודעה עוררה מהומה ודבריו של הכט צוטטו בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס. ממשלת בריטניה הגישה מחאה רשמית לנשיא הארי טרומן בטענה שהכט מסית לרצח פקידים וחיילים בריטים. לונדון אף הפעילה לחץ על וושינגטון לבטל את הפטור ממס שהוענק לקבוצת ברגסון על הכספים שגייסה, אולם פקידי הממשל בוושינגטון הודיעו לעמיתיהם המאוכזבים בלונדון כי לא נמצאו אמצעים חוקיים לביטול הפטור.

אך בעוד קבוצת ברגסון חמקה מעונש, הכט עצמו שילם ביוקר. בבריטניה הוכרז חרם על סרטים שכתב את תסריטיהם, ושמו הוסר מכרזות של שלושה סרטים שהוקרנו באנגליה באותם ימים. לימים סיפר הכט:

כשהגיע אליי לראשונה שמע החרם האנגלי זקפתי את חוטמי. פניי קרנו מאושר כלמקרא הפרסומת המעולה ביותר בעיתונות שזכיתי לה מעודי – הודאה נאמנה ביעילות העבודה שעשיתי בכל כוחי … החרם שם קץ לצניעותי! קיסרות המנחיתה מהלומה על ראש אדם יחיד ומטילה עליו עונשין! היה בכך כדי להשגיא גאוותו של סופר ולהגדיל את שיעור קומתו בעיני עצמו. איני זוכר שום מקרה בהיסטוריה שאומה שלמה הכריזה מלחמה על היחיד. הדבר עשה עליי רושם ('בן המאה ה־20', כרך ב', עמ' 215).

אבל לחרם שהטילה עליו בריטניה הייתה השפעה גם בארצות הברית, וכשהכט הגיע להוליווד הוא גילה כי אינו מבוקש כשהיה. מפיקים שכיסיהם היו תפוחים ממאות מיליוני הדולרים שהרוויחו מפרי עמלו סירבו לשכור את שירותיו, שכן פירושה של העסקתו היה ויתור על השוק האנגלי. לבסוף ניאותו אחדים מהם להעסיקו, אך בשני תנאים: הוא יוותר על מחצית משכרו, ושמו לא יופיע על הסרטים. להכט לא נותרה בררה אלא להיכנע להסדרים החדשים, והוא עשה זאת בלי תלונות ובלי התנצלויות. הוא ייצג עיקרון והיה מוכן לשלם את המחיר על כך. מצפונו היה נקי: הוא נענה לקריאת עמו.

קבוצת ברגסון המשיכה לפעול גם לאחר שהספינה 'בן הכט' נתפסה על ידי הבריטים. פעילותה שילבה בין מטרותיה – העלאת עולים והברחת נשק למען ארגון אצ״ל – והביטוי המובהק ביותר לשילוב זה היה בספינת הנשק והמעפילים המפורסמת 'אלטלנה', שמומנה בין השאר בכספים שגייס הכט. באקט סמלי של הזדהות, ומתוך תחושת הישג עמוקה, פורקה קבוצת ברגסון ביום הקמת המדינה. נכסיה והכספים המרובים שאספה הועברו כולם לרשות מדינת ישראל הצעירה, כולל בניין המשרדים שרכשה בוושינגטון, ובניין זה שימש מעונה הראשון של שגרירות ישראל בארצות הברית.

דווקא לאחר שמדינת ישראל הוקמה והמטרה שלשמה פעל התגשמה, חש הכט אכזבה. הוא לא אהב את התנהלותם של דוד בן גוריון ומשה שרת – ראשי הממשלה הראשונים – ובעיקר סלד מהאופי הסוציאליסטי ששיוו למדינה הצעירה. את ביקורתו ביטא בחריפות בספרו 'כחש', המתאר את משפט קסטנר. הספר כולל כתב אישום חריף נגד היישוב העברי בארץ בעת מלחמת העולם השנייה ותולה בהנהגתו אחריות למחדלים שהובילו להשמדת יהודי הונגריה. הכט עצמו ראה ב'כחש' את צוואתו הרוחנית לעם היהודי ולאנושות כולה. במענה לשאלה העומדת במרכז הספר – כיצד יכולה הייתה ההנהגה הציונית בארץ ישראל לגרום, בעקיפין ובשל מחדליה, למותם של יהודים כה רבים – הוא כתב:

עלה בדעתי שהסיפור אשר החילותי לספר וגנזתיו, לא היה אודות ישראל בלבד אלא אודות האסון שעליו סומר מוח אנוש – ההתמכרות לניצחון בוויכוח בכל מחיר. בהתייצבו מול האפשרות הכמעט ודאית של השמדת המין האנושי אם ימשיך בוויכוח אודות האידאלים הנאותים לחיות על פיהם – אין מוח האדם מסוגל לסגת מזירת הוויכוח (בן הכט, 'כחש', עמ' 286־287).

עדיין שטה

בשנות החמישים והשישים הנחה הכט תכנית טלוויזיה משלו בניו יורק, והמשיך לכתוב פרוזה ותסריטים לקולנוע ולטלויזיה. הוא שב לחיי הזוהר של הוליווד וברודווי ולחיים הנהנתניים והבזבזניים שחי בעבר. הכט מעולם לא חסך כסף, ובו' באייר תשכ״ד (1964) הלך לעולמו בגיל שבעים בחוסר כל. ההספדים נערכו בבית הכנסת הרפורמי 'רודף שלום' שבניו יורק, והשתתפו בהם בכירי עולם הקולנוע לצד דמויות פוליטיות בולטות ובראשן מנחם בגין.

הספינה 'בן הכט', שהוחרמה על ידי שלטונות המנדט, נוספה לאחר הקמת המדינה לצי הספינות של חיל הים הישראלי וזכתה לשם 'אח״י מעוז ק־24'. ב־1955 נמכרה הספינה לחברה איטלקית ושימשה במשך כחמישים שנה כמעבורת במפרץ נאפולי תחת השם 'סנטה מריה דל מארה'. ב־2009 עברה הספינה שיפוץ יסודי והוסבה ליאכטה פרטית, וב־2010 הועמדה למכירה. ככל הידוע זו ספינת המעפילים היחידה שנמצאת עדיין בשימוש.

לקריאה נוספת: בן הכט, 'בן המאה ה־20׳, המתמיד, תשי״ז; בן הכט, 'כחש — פרשת קסטנר', לדורי, תש״ל; יובל אליצור, ׳31 דמויות ממעצבי דור המדינה׳, כרמל, תשס״ח; שמואל תמיר, ״בן הכט — שופר המצפון היהודי והאנושי״, 'האומה' 77, תשמ״ה, עמ' 321־325.

The post ציונות מבוימת היטב appeared first on סגולה.