בשכונה נאה ומטופחת במזרח אירופה שוכנת לה מדינת בלארוס המעטירה ולה שישה מחוזות עם שמות שנלקחו ישר מסיפורי חסידים, כמו מינסק, ויטבסק ומוהילב. בדרום מערב המדינה שוכן לבטח מחוז בְּרֵסְט הנהנה לכאורה מאנונימיות מבורכת, אך גם בו שוכנות ערים המככבות בסיפורי נפלאות על אדמו"רים, ובהן סטולין, קמניץ ופינסק. בחלק הצפון מערבי של מחוז בְּרֵסְט שוכנת העיר פְּרוּזָ'נִי הצנועה והבלתי מוכרת בעליל. היא הייתה קרובה יותר בתרבותה לליטא, ולכן היא נזכרת בזכות רבנים מתנגדים, ובהם הרב אליהו פיינשטיין – דודו של הרב משה פיינשטיין והסבא של הסולובייצ'יקים – שכיהן ברבנותה כיובל שנים. ליד פרוז'ני יושבת עיירונת נשכחת בשם רוֹזִ'ינוֹי שהייתה נעלמת בוודאי בנבכי ההיסטוריה אילולא נולד בה ב-1915 יצחק יֶזֶרניצקי, לימים יצחק שמיר. על רקע זה לא פלא שאפילו הכפר הזעיר והבלתי חשוב נוֹבוֹפַּבְלוֹבְקָה (פבלובקה החדשה) הסמוך לרוֹזִ'ינוֹי נכנס להיכל התהילה של מורשתנו, וזאת בזכות פגישה גורלית שנערכה בו בשלהי 1882.

עשרה איכרים אלמונים

במוצאי שבת חורפי עלה לבמה בבית הכנסת הפצפון של הכפר איש מסתורי ובלתי צפוי בהחלט בשממת השגרה הקבועה והציג את עצמו כיחיאל ברי"ל. הוא סיפר כי הוא עורך עיתונים עבריים ואוהד ארץ ישראל וכי הוא מחפש יחד עם חובב ציון הנודע, הרב שמואל מוהליבר, עשרה איכרים עברים חזקים, שומרי מצוות וציונים, שיהיו מוכנים להשתתף בניסוי יוצא דופן – לעלות לארץ ולהקים בה מושבה חקלאית. הוא הסביר שהם ייאלצו אמנם להשאיר את המשפחה מאחור למשך למעלה משנה עד שהעניינים יסתדרו, אבל הבטיח שהמושבה תמומן בכספי הברון אדמונד דה רוטשילד על אדמות שיעניק ארגון כי"ח תמורת הלוואה בלתי מוגבלת בזמן.

כשהוא אמר שהברון גם יממן את הוצאות הנסיעה ואת ההשקעה החקלאית, התחילו כולם לחשוד שהאיש פשוט עובד עליהם, כי למה לברון ולתנועת חיבת ציון להשליך את יהבם וכספם על עשרה איכרים אלמונים מאיזה כפר עלוב בבלארוס? למה להם להפוך אותם לחוד החנית של ההתיישבות שמישהו עוד יקרא לה לימים העלייה הראשונה? למרות זאת התייצבו כל הגברים למחרת בבית הגבאי למעמד בחירת העשירייה, מפני שכולם היו באמת ציונים מאוד, דתיים מאוד ובעיקר פתוחים מאוד לרעיונות, ואפילו קלושים, איך להתחפף מהכפר השכוח בבלארוס.

ברי"ל הסתובב בין החבר'ה ובחר אותם בקפידה על בסיס מוטת הכתפיים האיתנה, הידיים המיובלות והניצוץ שהתעורר בעיניהם לשמע המלים ארץ ישראל. אחרי שעה ארוכה היו בידיו עשרה גברים חסונים ונלהבים שהודו לו מאוד, ועל הדרך גם הודיעו שלא יצאו למסע בלי חברם הטוב, איש משכיל ואורג בחסד בשם חיים משה פְּרֵס. ברי"ל הסביר בנימוס כי אין לו צורך באיש שטיחים במושבה החקלאית, וכי הברון הסכים לממן עשרה איכרים בלבד, מה גם שפְּרֵס נראה לו קצת חלשלוש. החברים הסבירו בתגובה שפְּרֵס הוא היחיד בכפר שיודע קרוא וכתוב ולכן יוכל לנסח עבורם מכתבים ולהקריא להם את התשובות, מה גם שאם אחד מהחבר'ה ימות פתאום מאיזו מלריה עדיין יישאר להם מניין לתפילה. ברי"ל התנגד, אך אחרי שפגש את פְּרֵס והתרשם מציוניותו הגועשת ומנכונותו לעבוד את אדמת ארץ הקודש הוא הודיע לברון ולרב מוהליבר על השינוי בתכנית ויצא לדרך.,

מפה אני לא זז

הקבוצה נקלטה להכשרה בת שנה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל תחת עינו הפקוחה של הרב מוהליבר, ובסוף השנה יצאה לחפש אדמה טובה בשפלה כדי להקים בה את מושבת הברון הראשונה מתוך רבות שעוד יקומו. הם התחילו באזור ראשון לציון, אבל לא התרשמו מהקרקעות ולכן התחילו לגלוש דרומה. בדקו פה, הביטו שם, ואחרי כ-15 קילומטר נעצרו בהתרגשות מול אדמה כהה מהסוג שהכירו בבלארוס. האדמה, כך הסתבר, הייתה שייכת לבני הכפר הערבי הסמוך עאקיר, והם שמחו למכור לברון שטח ענק של כ-2,600 דונם. המתיישבים הנרגשים שכרו בינתיים חדרים אחדים בעאקיר, ואחרי שבחנו לעומק את הרגבים הם השתכנעו סופית שאדמתם תצלח לגידול חיטה.

בז' במרחשון תרמ"ד (7.11.1883) פיזרו האיכרים את הזרעים הראשונים והחלו לחרוש את האדמה, במעמד שנחשב לימים כיום ייסודה של המושבה עקרון, ששמה שחזר את השם המקראי על פי שם הכפר עאקיר.

אלא שזמן קצר אחרי שהעסק התחיל לזוז פקדה צרה את העקרונים – חיים משה פרס חלה מאוד ושכב מפורק במיטתו. הרופא המבוהל שהובהל אליו פסק כי מקור הצרה הוא בעבודה הקשה המשברת את גופו העדין וכי אין ברֵרה אלא לשלוח את פרס אקספרס הביתה לבלארוס, ויפה שעה אחת קודם. פרס, שבקושי נשם בשלב הזה, גייס את כוחותיו הדלים כדי להודיע לרופא שהוא לא הולך לשום מקום, ואף הוסיף משל נאה על חבית אחוזה בחישוקי מתכת, שאם יוסר אחד מהם כל החבית תתפרק. הרופא לא כל כך הבין את המשל, אולי בגלל שהוא נאמר ברוסית ותוך כדי גרגורים ושיעולים, אבל הנחישות בעיניו הבורקות של פרס, שבערו בעיקר בגלל החום הגבוה, עשתה את שלה, ופרס נותר במושבה למרות אזהרות הרופא שזה יהיה הסוף שלו. לתדהמת הכל הוא החלים עד מהרה וחזר לפזם מאחורי המחרשה.,

מלאו אסמינו

זמן לא רב אחר כך הצטרפו המשפחות מהגולה אל הגברים והמושבה החלה לגדול בין חלקות התבואה הכורעה ברוח. התכנית לבנות בתים של ממש ירדה בשלב זה מהפרק עקב הערמת קשיים וניג'וס כללי מצד השלטון העות'מאני. האיכרים נאלצו להסתפק בארבעה מבני תעשייה דו קומתיים מכורכר שנרשמו בטאבו כרפתות. הקומות התחתונות אכן שימשו רפתות, והאיכרים נאלצו להצטופף בקומה השנייה ולסבול מצחנת הדיירות בקומה הראשונה. אי שביעות הרצון הכללית מתנאי המגורים הביא את המתיישבים לכנות את בתיהם בגועל בשם 'קָזֵרְמוֹת' – מונח איטלקי בינלאומי שמשמעותו מגורי חיילים.

המצב בשדה, לעומת זאת, היה מזהיר. הבחירה באדמות עאקיר לגידול חיטה התגלתה כמוצלחת, והיבול עלה על גדותיו עד שחקלאים מכל הארץ באו לחזות במו עיניהם בפלא וגם לקנא קצת. הידיים מלאו עבודה, והאיכרים לא הצליחו לכסות את השטח הגדול. למרבה המזל הסירו השלטונות את המכשולים ההתיישבותיים, מה שהביא לסילוק הפרות המעצבנות ולהכשרת הקומה התחתונה בקזרמות למגורים. עד מהרה נבנו בתי מגורים נוספים בין החלקות, וכל קזרמה הוענקה במלואה למשפחה.

בעקבות ההתפתחות הגיע לעקרון האיכר האגדי יליד רומניה מרדכי ניימן, וסחף אחריו משפחות עובדים נוספות מרומניה. כשכל החבורה הזו עבדה יחד שבר יבול החיטה שיאים, עד שבביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ ישראל ב-1887 הוא עמד נפעם לנוכח הצלחתו המסחררת של בלון הניסוי שהופרח אי אז בחור ההוא בקצה בלארוס.

ביקור הברון בעקרון היה אירוע בסדר גודל של אירוויזיון. הוא תוכנן בקפידה במשך חודשים וכלל קבלת פנים מפוארת עם הכנסת ספר תורה וזיקוקי דינור. הברון נזקק באותה עת לנחמה על מות אמו האהובה בטי רוטשילד, שהלכה לעולמה חודשים אחדים קודם לכן, ולכן ביקש מהאיכרים להחליף לכבודה את השם עקרון למזכרת בתיה. החברים הסכימו בשמחה, והברון פינק אותם בעוד כאלפיים דונם של אדמה משובחת באזור. בחודשים הבאים ידעו שדות עקרון בדימוס שגשוג עצום, וב-1888 הייתה מזכרת בתיה המושבה היחידה בארץ שאיכריה הצליחו להחזיק את עצמם כלכלית, בלי הלוואות, מענקים וחגיגות על חשבון הברון.,

וציוויתי את ברכתי

כל הטוב הזה התנפץ שנה אחר כך, בתרמ"ט, שהייתה שנת שמיטה. האיכרים האדוקים של מזכרת בתיה התעקשו להשבית את השדות ולא הסכימו לשמוע מלה על מכירת אדמתם באופן זמני לערבים כפי שעשו במושבות האחרות. הם לא שעו להפצרותיו של הרב מוהליבר והסבירו לברון רוטשילד הזועם שגם בכפר המצ'וקמק ההוא שבו הם גרו בבלארוס היה קשה לשמור מצוות, ושהם לא הטריחו את עצמם לארץ ישראל רק כדי שיכתיבו להם מה לעשות.

הברון איים לגרש את הסרבנים מעל אדמתם, אסף את הפקיד הקבוע שלו במזכרת בתיה וסגר את ברז התמיכה במוסדות הציבור של המושבה. בזה אחר זה נעלמו גם הרופא, הרוקח, השוחט ואפילו המורים בבית הספר, אבל מרד השמיטה נמשך בעוז עד כ"ט באלול תרמ"ט. השדות נותרו מיובשים, הילדים רעבים ומצב רוח כללי היה נאחס. אך סוף טוב הכל טוב, שנת השמיטה הסתיימה, פקידי הברון הסכימו לסולחה בתנאי שהנהגת המרד, כלומר שתי משפחות וחצי, תסולק מהמושבה, ומזכרת בתיה עלתה שוב על דרך המלך.

בשנים הבאות עברה המושבה הרפתקאות רבות, ובהן סכסוכים מפוארים עם פקידות הברון, שנות בצורת, בעיות עם השלטון והתנגשויות עם שודדים מהכפר עאקיר, אך היא עמדה בגבורה בכל אלה ומעולם לא שקעה או ניטשה. הגידולים החקלאיים הורחבו מחיטה לזיתים, להדרים ואפילו לכרמים, ובמלחמת העצמאות, לאחר כיבוש הכפר עאקיר, הוסר גם האיום הביטחוני.

מ-11 חלוצי מזכרת בתיה זכה רק אחד לחזות בנועם ה' ולראות בתקומת מדינת ישראל. היה זה חיים משה פרס שצחק על כולם והגיע לגיל מופלג של 101 שנה, כשהוא צלול עד יומו האחרון ומוקף בצאצאים רבים. אחד הרחובות הראשיים במושבה נקרא על שמו, והוא רק אחת מהמזכרות הרבות שאפשר למצוא עד היום במזכרת בתיה, כמו בית הפקידות המקורי מ-1885 המשמש כיום מוזאון, ארבע קזרמות אורגינליות ובאר האנטיליה הנהדרת שעדיין פועלת זה למעלה מ-130 שנה.,

לאן נוסעים?

מזכרת בתיה

מושבת הברון הראשונה בארץ ישראל

מודיעין שלום

איפה לאכול?

רונה בקיבוץ

קבוצת שילר, כשר, חלבי, 08-9372694

שבילים

טל שחר, כשר, חלבי, 077-3609060

פיקנטו בר אסיאתי

השוטרים 9, מזכרת בתיה, כשר, בשרי, 08-9956565

–

עוד באזור

* מוזאון המושבה על שם ערן שמיר

רוטשילד 40, מזכרת בתיה

כניסה בתשלום, 08-9349525

* מוזאון הרב מוהליבר

הרב מוהליבר 1, מזכרת בתיה

כניסה בתשלום בתיאום מראש, 08-9340034

–

בית הרצל ואנדרטת 'עבודה והגנה'

יער חולדה, סמוך למשמר דוד

***

The post זה עקרוני appeared first on סגולה.

עין כרם הפכה בשנים האחרונות לטוסקנה של ירושלים בזכות נופי הפרא הירוקים, הסמטאות הציוריות, הפֵּרות בבוסתנים וההרגשה שרק חסר פה דיוטי פְּרי. ביום ובלילה נצפים בה גדודי תיירים המשוטטים מצועפי עיניים בין השבילים ומצלמים סלפים נרגשים על רקע המעיין העתיק שנחשב אפילו לקדוש. הכפר הערבי הזה, שניטש ב-1948 והודבק לירושלים על תקן שכונה, ידוע בעיקר בשל המנזרים והכנסיות שבו.

הקהל הישראלי נוהר בהמוניו בסופי שבוע אל בתי הקפה המקומיים ומסמן וי מרוצה על אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים. המנזרים והכנסיות קורצים פחות לציבור הדתי, שלא תמיד מודע לפינות החמד האחרות בכפר. לא פלא שבכל פעם שמסעדה כשרה מנסה להרים ראש בעין כרם, היא נסגרת בקול ענות חלושה אחרי תקופת הרצה מוגבלת שבה הלקוחות המרכזיים היו ילדיו של המלצר.

בין כל מה שיש לכפר להציע נעסוק הפעם בפינה בלתי מוכרת במיוחד שנקראת 'עמק התימנים'. העמק היפה, בין כרמים ושדות, שוכן בפאתי השכונה למרגלות הר הרצל, בערוץ נחל עין כרם הנשפך מתישהו בהמשך לנחל שורק. עוד לפני מלחמת העצמאות היה העמק חלק בלתי נפרד מהכפר הערבי עין כרם. הכפר הגיע לשיאו בשלהי המנדט הבריטי, אז נמנו בו כמעט 4,000 תושבים. הבתים בעמק היו בתים ערביים טיפוסיים מהסוג הכפרי, כלומר בתי מידות עם חלל מרכזי שופע קשתות וקמרונות, ולידם אורווה ודיר.,

אולי תרדו שם?

תושבי הכפר ברחו מעין כרם במלחמת העצמאות, והבתים נותרו ריקים במשך חודשים אחדים עד שבדצמבר 1948 נפל דבר: המוסדות המיישבים החליטו בעיצומה של המלחמה לשכן בנכסים הנטושים עולים חדשים, מפונים ושאר נטולי כתובת. על פניו מדובר היה ברעיון מוצלח, ואפשר שאילו כל זה קרה היום המשוכנים היו מנשקים בדמעות תודה את הדונם פלוס שתי טראסות שהוצעו להם. אלא שהעולים הראשונים ונספחיהם, שהובאו בשני אוטובוסים מקרטעים לביתם החדש בירושלים, סירבו לרדת מהאוטובוס. הם טענו בכעס שלא ייתכן לזרוק אותם באמצע השומקום הזה בהרים, בתוך כפר ערבי נטוש, מבודד ופרימיטיבי, ועוד להעז לקרוא לזה 'ירושלים'. פקידי הסוכנות ניסו לשכנע אותם שיום אחד כל השממה הזאת תהיה טוסקנה, אבל העולים לא הסכימו לשמוע אפילו מלה.

הרוחות התלהטו, וההמולה הגיעה לאוזניה של נזירה מהמנזר הרוסי אשר צפתה חודשים אחדים קודם לכן בקרבות שהתחוללו בעין כרם והייתה מלאת התפעלות מגבורתם של חיילי צה"ל הצעירים שלחמו על כיבוש הכפר. כששמעה מה קורה היא עלתה בעצבים לאוטובוסים ונתנה לסרבנים על הראש:

לא התאפקתי ואמרתי להם שאין הם ראויים לזכרם של חיילי ישראל שנפלו בקרב בסביבה זו. אין הם ראויים למקום הקדוש לנוצרים ויהודים גם יחד, וצר לי עליהם שאין הם יודעים להעריך את טיבו וחִנו של המקום הזה (רחל ינאית בן-צבי, 'ילדינו ממזרח וממערב – כפר הנוער עין-כרם', עמ' 26).

הנזירה פגשה ברחל ינאית בן-צבי – שבאותם רגעים ממש עמדה במקרה ליד המעיין ושרטטה את גבול החלקות בכפר הנוער שתכננה להקים על אדמות הכפר הנטוש – וסיפרה לה את שאירע. רחל ינאית ניגשה לברר מה קורה ועמדה נדהמת:

התמונה שנגולה לעיניי הייתה מחרידה. ראיתי אוטובוסים דחוסים בעולים שצעקו בקולי קולות כי הפקידים הטעו אותם, ובמקום להובילם לירושלים כפי שהבטיחו הביאו אותם למקום נידח זה. הם לא רצו לצאת מהאוטובוסים. פקידי הסוכנות היו רגוזים ונבוכים. אחד מהם ניסה להסביר להם שעין כרם אינה אלא פרוור של ירושלים, חלק בלתי נפרד ממנה. פקיד אחר איים שיחזיר אותם אל המחנות אשר מהם באו. התשובה הייתה צווחות בערבית ובצרפתית שמשמעותן אחת – לא ירדו מהאוטובוסים (שם, עמ' 26-27).

היא ניסתה לתווך ולשכנע, אבל שום דבר לא עזר.

בעקבות משפחה אחת

אפשר שהלחץ הזה עזר מעט, שכן אחרי שעות באוטובוס המחניק התגלה בקיע ראשון בחומת ההתנגדות: קשיש תימני אחד בשם שלום בוטל קם ממקומו, הפטיר מלמולים זועמים וירד מהאוטובוס כשהוא מושך אחריו את משפחתו. נחוש בהחלטתו כרע בוטל על ברכיו, נישק את האדמה והחל לגלוש במורד הכביש לחפש בית. אותו חוש כיוון בעייתי שהוביל את אבות אבותיו לקצה הנידח ביותר של חצי האי ערב הוא כנראה זה שהנחה את בוטל הכי רחוק מהמעיין שבלב הכפר, וכך הגיעו המשפחות התימניות הראשונות לָעמק שייקרא לימים 'עמק התימנים'. יושבי האוטובוס השני לא התרשמו מהתימניאדה המתרחקת, וסופם שהוחזרו על ידי פקידי הסוכנות המעוצבנים לירושלים ושוכנו במעברת האזבסטונים בית מזמיל, שבעוד עשר שנים תיקרא 'שכונת קריית היובל'.

שלום בוטל ובני משפחתו השתקעו בבית שבעמק, התארגנו, הוסיפו מטבח, עשו רמונט והסתדרו. בחודשים הבאים פקדו את עין כרם אינסוף אוטובוסים עמוסי עולים חדשים מהסוג העקשן פחות. אלה ירדו איפה שהורידו אותם ונכנסו בזה אחר זה, ולעתים משפחות אחדות יחד, לבתי הכפר הנטושים. הבוסתנים חזרו לפרוח, הצרכנייה שקקה, ובסוף 1949 כבר התגוררו בעין כרם למעלה מאלף עולים מהבלקן, מצפון אפריקה, מתורכיה ואף ניצולי שואה מאירופה. רוב העולים התגוררו בערבוביה בכל רחבי הכפר, אולם שלום בוטל לא ידע שבמסלול האקראי שבו צעד עם משפחתו באותו יום גורלי הוא סלל נתיב שימשוך אחריו עוד רבים מבני עדתו דווקא אל 'עמק התימנים'.

רוב התימנים יושבי העמק הגיעו במהלך 1949 והתקבלו בצהלולים ובכיבוד ג'עלה על ידי השכנים. הם השתכנו אחר כבוד בבתים – ובמקרים טובים פחות באורוות ובדירים – לאורך שתי הסמטאות בעמק, 'דרך שורק' ו'עמק התימנים'. סמטה נוספת, תלולה במיוחד, חיברה את שתי חברותיה אל מעלה הכפר והיא נקראת עד היום 'מדרגות גן עדן', שם המתאים באמת רק למי שיורד בהן.

בין המשפחות שהצטרפו לעמק התימנים היו יעיש, חבה, גיאת, סעדי, חרפוף וגיאר. כל משפחה קיבלה מהסוכנות סל קליטה בדמות שתי עזים, שתי תרנגולות ותעודה המאשרת בשמחה שמותר להן לקיים משק ביתי זעיר. הניסיון התעסוקתי של רוב התימנים היה אז קרוב יותר לצורפות ולרקמה, אבל איש לא חשב להעניק להם הכשרה חקלאית והם החליטו שלא להתבכיין על זה. עד מהרה הפכו רבים מהם לרועי צאן, לעושי גבינות ולמומחים לחביתות עין. העמק היה לכר מרעה פורה עבור עדרי העזים, והתימנים נהנו מיבולי הזיתים, הגפנים והתאנים שהותירו אחריהם בעלי הבתים הראשונים.,

קצה העולם בעיר הבירה

למרות התיאור הפסטורלי, החיים בעמק התימנים היו זיפת שאין כמוהו. בחורף 1950, שהיה קר להחריד, מתו כל התרנגולות. כל הגעה לצרכנייה, לקופת חולים, לבית הספר ואפילו סתם לתחנת האוטובוס דרשה טיפוס מייגע ב'מדרגות גן עדן' במעלה ההר. הבתים, שעליהם שילמו התושבים לעמידר דמי מפתח, לא חוברו למערכת המים, והמרחק מהמעיין – מקור המים היחיד בשכונה – היה ניג'וז עצום. מיותר לציין כי לא הותקנה בעמק מערכת ביוב והתושבים נאלצו להסתדר עם בורות ספיגה. רק בשנות השישים נזכרה עיריית ירושלים לחבר את עמק התימנים לצינור המים המרכזי, אבל מע"צ שכחה מהם לגמרי. ב-1974, אחרי שנואשו כליל, סללו התימנים את כביש הגישה לעמק על חשבונם. שנים אחדות אחר כך הם נואשו גם מחברת החשמל וקנו בכספם טרנספורמטור שגאל אותם מאור הנרות הרומנטי.

בשלהי שנות השבעים ביקשו תושבי עין כרם כולה לרכוש את הבתים שבהם התגוררו בדמי מפתח מאז שעלו ארצה. ב-1981 ניסחה המדינה את 'הסדר עין כרם' שאִפשר לתושבים לממש את זכויותיהם בנכסים תמורת פרוטות ולקנות את האדמה בשווי של כעשרים אחוז מעֵרכה. באותה עת החלה קרנה של עין כרם לעלות משכונת ספר מוזנחת לשכונת יאפים נחשקת, ובעלי הזכויות הסתערו על כל חלון ודלת בכפר. אולם התימנים בעמק לקחו את העניינים בנחת, וכשניסו לאחר שנים אחדות להשלים את העסקה הם גילו לתדהמתם שעמק התימנים הוגדר בינתיים 'שטח ציבורי פתוח', ומשמעות הדבר שאסור לבנות בו דבר וגם לא לקנות בו בית. ההגדרה החדשה הפכה את התימנים לפולשים בבתיהם, שכן בשטח ציבורי פתוח אסור לגור, אלא אם כן אתם לטאה. צווי פינוי הוצאו נגד התושבים, והם מנהלים מאז מאבק איתנים ברשות מקרקעי ישראל. בנים חוששים לעקור מבתי הוריהם שמא תאבד המשפחה את הזכות על הבית.

בראשית 2018 גייסו התושבים לעזרתם את חברת הכנסת הירושלמית רחל עזריה, שהצליחה להחתים 61 מחברי בית המחוקקים על הצעת חוק שתאפשר לתושבי עמק התימנים להשיג סוף סוף את הבעלות הנכספת על אדמותיהם, אלא שבינתיים עזבה עזריה את הכנסת והעסק תקוע.

מה יקרה בסוף? איש לא יודע. בינתיים בואו לעמק התימנים, לטפו את עדרי העזים שעדיין רועות שם וקוו שהצדק ייעשה.

* § *

,

לאן נוסעים?

עמק התימנים

עמק עם סיפור ייחודי בשכונת עין כרם שבמערב ירושלים

מים בששון

בימי הכפר הערבי היה פער נדל"ני ברור בין הבתים שבעמק, שלימים התיישבו בו העולים מתימן, לבין הבתים שבמרכז עין כרם. הנוסחה הייתה: ככל שהבית היה רחוק יותר מהמעיין שבלב הכפר, כך השתנמך הערך שלו עד למפלס הנביעה. הנוסחה הייתה בסך הכל הגיונית, בהתחשב בכך שהמעיין – שנתן לכפר את שמו – היה מקור המים היחיד בכפר כולו.

רימון לא על העץ

שלום בוטל, ראשון המתיישבים היהודים בעמק התימנים, זכה שה' יפנק אותו בבן זקונים מאשתו הרביעית כשהיה בן תשעים, אבל הוא פינק אותו קצת פחות כאשר חודשים אחדים לאחר שהתמקם במקום, בעת שסיקל עם בני משפחתו אבנים בגינת הבית, התפוצץ רימון ישן שהיה חבוי באדמה ופצע קשה את אשתו, את בנו בן ה-15 ואת בתו בת הארבע. החבורה כולה החלימה בחסדי האל ושלום עצמו נפטר בשיבה טובה בגיל 105 שנה בביתו שבעין כרם.

מודיעין שלום

איפה לאכול?

עין כרם המתוקה, מבוא השער 3, כשר, חלבי, 077-4460160

עוד באזור

מנזר האחיות ציון, האורן 23, כניסה בתשלום סמלי, 02-6415738

יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

כניסה חופשית, 02-6443400

מוזאון הרצל, הר הרצל

כניסה בתשלום, 02-6321515

שביל הצוקים

מסלול רגלי מהר הרצל לעין כרם

The post איש תחת כרמו appeared first on סגולה.

כשנוסעים בכביש הרעוע בין אילת לטאבה ומביטים באלפי המכוניות המיובאות העומדות בסדר מופתי בנמל אילת, הלב מתרחב ונהיה קצת נעים בגב כשמגלים איך הפכנו למעצמה ימית קטנה במזרח התיכון. נכון, אנחנו מדינה דלה בנפט ובעלת מותניים צרים באופן מביך בין אשקלון לעין גדי, אבל אין עוד מדינה כמונו בשכונה שיכולה להציע מסע מחוף לחוף הכולל קפיצה לכנרת, שיט בים התיכון, בוץ טבעי בים המלח וצלילה בים סוף. לא פלא שהשכנות קצת מקנאות. אחיזתנו בנמל אילת מאז כיבוש אום רשרש במלחמת העצמאות הרגיזה כל כך את המצרים עד שהם סגרו בפנינו את מצרי טיראן ב־1956 והביאו על ראשם את מבצע קדש. בהמשך ניסו שוב המצרים את התרגיל ונתקלו במלחמת ששת הימים, כי מה לעשות, אנחנו אוהבים את נמל אילת שלנו פתוח למסחר בינלאומי.

נמל חדש ישן

רוב הישראלים מכירים את אילת מהצד הקולינרי, שלא לומר הגסטרונומי, בחדרי האוכל של מלונות העיר, אך כדאי לדעת כי עיקר גאוותה של אילת הוא הנמל שלה. אם תציצו באתר הרשמי של החברה הממשלתית 'חברת נמל אילת' תקבל את פניכם הסיסמה המעניינת ״הכי קרוב למזרח הרחוק״. רגע לפני שאתם שוקעים בחלומות בהקיץ על סושי ופריחת הדובדבן, דפדפו לפרק ההיסטורי באתר ותגלו כי כבר בראשית שנות החמישים שטו אניות בשמחה לכיוון חופי אילת, אך בצר להן גילו שהנמל לא מציע להן כל מתקני עגינה. האניות המאוכזבות נאלצו להעביר את סחורותיהן בלב ים לסירות קטנות, עד שב־1955 החלה הקמתו של נמל אילת הראשון, הוא 'הנמל הישן'. נמל זה, כך על פי האתר, שימש כנמל הראשי של אילת במשך שנים ספורות בלבד, שכן 'הנמל החדש' נחנך במקומו הנוכחי ב־1965.

הלב קצת נחמץ על כך שבסקירה היסטורית זו, וגם באתר הרשמי של עיריית אילת, לא מובאת ולו ברמז הדרמה הגדולה שהביאה לחנוכתו של נמל אילת כבר ב־1950. הסיפור הנפלא הזה נעדר למעשה לגמרי מהרשת, למעט אזכור קל בחוברת שהנפיקה עיריית אילת לקראת חידון שנערך במלאות לעיר מספר עגול ויפה – ״יום אילת תשס״ו – 59 שנים״. לא נותר לנו אלא לגייס את עיתוני ישראל מתמוז תש״י (1950) שדיווחו בהתרגשות בעמודי השער על האנייה לוצ'יה האיטלקית שהגיעה אלינו מחופי עַדן שבתימן וחנכה את נמלנו הדרומי. שם האנייה היה בכלל 'לוּצֶ'ה' (Luce), והוא הוחלף מיד עם עגינתה באילת בשם הסמלי 'אופיר', אבל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא המטען שהיה על סיפונה. מדובר באלפי ספרי קודש, ובהם מאות ספרי תורה, שנשמרו במשך שנים בבתי הכנסת של יהודי תימן, עד שהיהודים עשו דרכם ארצה במטוסים. מה הביא את כל הטוב הזה אל אנייה איטלקית דווקא? מדווח כתבנו בעיתון על המשמר:

אוצר זה הלך ונצטבר במחנה המעבר של הג'וינט בעַדן. המשלוח סודר בדרך הים והאנייה שנשכרה לשם כך הביאה את המטען לחוף אילת ביום ד'. כל שיירה ושיירה של עולים תימנים שהגיעה למחנה מאיזו פינה בתימן הביאה עמה, נוסף על המטען הפרטי, גם את ספרי הקודש מתוך בתי הכנסת שנסגרו. לא הייתה כל אפשרות לשלוח את אוצר הגווילים והספרים לארץ 'על כנפי נשרים', כי המטען הכבד הזה היה תופס את מקומם של אנשים חיים. לבסוף הוחלט לסדר את המשלוח בדרך הים (״אניה עם מטען מעדן הגיעה לאילת״, 'על המשמר', י' בתמוז תש״י, 25.6.1950, עמ' 1).

הסיפור נשמע לכאורה פשוט – משלוח ימי במקום משלוח אווירי – אך יש לזכור כי ב־1950 טרם הוסדר מעמד המים הטריטוריאליים של ישראל בים סוף. פקחים בריטים עוינים פטרלו בין הגלים, ומעבר האוצרות של יהודי תימן בנתיבים בלתי ידידותיים בעליל הצריך משנה זהירות. בדיוק לשם כך נשכרה אנייה שהפליגה תחת דגל איטלקי והייתה רעועה מספיק כדי לא למשוך תשומת לב. בין ספניה הכהים מאפריקה הוסתר שליח הג'וינט הלבנבן מרדכי לפידות, ותפקידו היה לפקח על העניינים, ובעיקר על רב החובל האיטלקי צ'יאסו שהיה בגילופין רוב הדרך.

הפלגה מורטת עצבים

הפלגה ממוצעת מחוף עדן לאילת ארכה אז כעשרה ימים, אולם לוצ'ה התנהגה כספינת משא ולכן עגנה בסבלנות בנמלי מסחר אחדים בדרך. המסע אמור היה להסתיים באילת כעבור שבועיים וחצי, אך ביום המיוחל לא נראה אפילו קצה תורן באופק. הממתינים קצרי הרוח – ובהם מושל אילת אברהם זכאי, פעיל העדה התימנית בארץ ישראל ישעיהו שרעבי, לימים יו״ר הכנסת, ועיתונאים מקורבים לצלחת שהובאו בסוד העניינים – לא ידעו את נפשם מרוב דאגה. בירור מבוהל העלה כי הספינה התעכבה בשל סערה פתאומית בים סוף, וטקס חנוכת הנמל נדחה ביום. גם למחרת בוששה האנייה להגיע, הפעם בשל מנוע מקולקל, וכעבור יום נוסף אזל הדלק, מה שהצריך סיוע של ספינת תובלה. המנוע הישן של לוצ'ה התקלקל שוב ושוב, ובהמשך כמעט התחולל אסון כאשר האנייה המקרטעת עלתה על שרטון. שיא השיאים של התלאות תואר מפיו של רב החובל צ'יאסו בעיתון מעריב:

רגע דרמטי אחרי נסיעה ארוכה רבת מתיחות היה כאשר התקרבנו למפרץ עקבה. אניית המשחית הבריטית העוגנת בעקבה אותתה לנו להתקרב אליה אבל … לא שמנו לב לאיתות. משכנו בכתפינו והמשכנו ישר לאילת (״קברניט 'אופיר' על מסע ההרפתקאות לאילת״, 'מעריב', י' בתמוז תש״י, 25.6.1950, עמ' 1).

ארבעים יום וארבעים לילה, ממש כמו באגדות, נמשכה ההפלגה מורטת העצבים של לוצ'ה בים סוף עד שזכתה להגיע לאילת. כתבי מעריב הנרגשים שירדו לאילת יומיים אחר כך כדי לבדוק את השטח מקרוב דיווחו על שראו:

כשהגענו ביום ו' לאילת הייתה האנייה נושא השיחות הראשי בחוף המקסים. חלוצי וחיילי אילת היו אחוזים שוב רגש של כיבוש בראשית, הפעם כיבוש ים אילת (שם, עמ' 4).

פריקה חובבנית

כל מי שמדמיין בשלב זה של הסיפור פריקה מסודרת של המטען היקר באמצעות מנופים, מלגזות וצוות מיומן, מוזמן לדמיין שוב, שכן הפריקה נעשתה באופן חובבני בלב ים, בשיתוף פעולה הזוי של צוות האנייה האפריקני ואנשי חיל הים:

הפריקה מתנהלת בעצלתיים, כי הסידורים במזח הם פרימיטיביים. הצוות הכושי מעביר את המטען לאנשי חיל הים, והם מעבירים המטען בסירות לחוף. הארגזים והשקים רשומים על שמות ראשי הקהל והרבנים של הקהילות אליהן השתייכו ספרי התורה, ספרי הקודש, הסידורים ותשמישי הקדושה (שם).

מכל העיתונאים שסיקרו את המבצע, הנרגש ביותר היה ד״ר עזריאל קרליבך, מייסדו המיתולוגי של עיתון מעריב. ברשימה מתלהבת שכותרתה ״לא תסולא בכתם אופיר״ השתפך קרליבך על משמעות חנוכתו של נמל אילת:

בואו ונצלם היטב את רב החובל האיטלקי הזה, מר צ'יאסו, אשר הוביל את האנייה 'אופיר' מעדן אילתה, ואת דמותם של הכושים האלמונים הללו ננציח, הפורקים עתה את מטענם אל חולות עציון גבר … הם כמובן אינם יודעים ואינם מעריכים, אבל פעם ייכתבו ספרים רבים שיתחילו בהם, בסבלים השחורים המסכנים, המקבלים שלושה שילינגים שכר יום עבודתם, כניסתם להיסטוריה … אחרי כן, כמקובל, תקפוץ ההיסטוריה אל פרקים הרבה יותר מזהירים ואדירים … אל פרק גידולה של מדינת הפלא הזאת, שהתייצבה לפתע על מפתנה של קדמת אסיה ושלחה שלוחותיה אל קצה ים סוף … על התמיהה שעברה בכל הארצות השכנות כאשר ראו את המחזה הנפלא הזה – אומה פזיזה שרק לפני שנה בערך הגיעה לאילת וכבר מנסה לחבוק זרועות עולם ('מעריב', י״א בתמוז תש״י, 26.6.1950, עמ' 4).

קרליבך הנפעם לא היסס להשוות את 'אופיר' שלנו למייפלאוור האנגלית וטען בלהט שעתה, עם הקמת נמל אילת, ״ישראל מסומנת בראש פרשת דרכי עולם״ (שם). צחוק הגורל הוא ש״דמותם של הכושים האלמונים״ נשארה אלמונית מתמיד. אף ספר ואפילו ספרון לא התחיל בהם, ורשת האינטרנט מתעלמת מהם לחלוטין. מה שמטריד יותר הוא גורל המטען יקר הערך שהיה על סיפון האנייה שסופו מי ישורנו. חוקר תולדות ארץ ישראל ד״ר מרדכי נאור, שבדק את הנושא מקרוב, כתב:

סופו של הסיפור לוט בערפל במידה מסוימת. מטענם של העולים מתימן וספרי התורה נח באילת זמן מה, אולי אפילו זמן ניכר. בעיתונים של יולי 1950 הופיעו כמה ידיעות בנושא, תוך ציון העובדה שהארגזים נמצאים במצב של התפרקות על כל המשתמע מכך. לאחר מכן הועבר המטען לנמל יפו, ולשם הוזמנו הבעלים השונים. כשבאו עשרות ומאות עולי תימן למקום חשכו עיניהם: מקצת הארגזים התפרקו, חבילות התגוללו בשטח וכמעט כל הסימנים נמחקו או דהו. נשמעו טענות כי חלק מהמטענים אבד או נגנב, לרבות ספרי תורה ותשמישי קדושה (מרדכי נאור, 'עוד מסיפורי ארץ אהבתי', עמ' 199).

תעלומת מטען האנייה לוצ'ה, היא אופיר, לא נפתרה מעולם (ראו מסגרת). האנייה האיטלקית הרעועה הפליגה חזרה לים, ומלחיה נרדמו כולם עוד לפני שערכו סיבוב קניות בלי מע״מ או ביקרו במצפה התת ימי. מזל שהנמל האילתי תפס מאז את עצמו בידיים והוא מספק לנו מדי פעם שניות אחדות של התרחבות הלב ונעים בגב. מגיע לנו, לא?

מה קרה למטען האנייה אופיר?

תחקיר חדשות 10 שנערך באדר תשס״ג (2003) צבע את השתלשלות האירועים שהתרחשו בנמל אילת בתמוז תש״י (1950) בגוונים עזים ביותר. מהתחקיר עולה לכאורה כי ספרי הקודש ותשמישי הקדושה של יהודי תימן שנפרקו בנמל אילת לא הגיעו מעולם למחסן בנמל יפו, אלא נגזלו עוד קודם לכן ונמכרו. 'השרפה המצערת' שפרצה במחסן ב־1951 לעיני העולים וכילתה את כל תכולתו הייתה, כך על פי התחקיר, מסך עשן למה שקרה באמת. התחקיר עורר מהומה רבתי ואף גרם לחבר הכנסת יחיאל חזן לשגר מכתב בהול ליו״ר הכנסת דאז והנשיא דהיום ראובן ריבלין, ובו הצעה לסדר היום ״בדבר הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בעניין גנבת אוצרות עולי תימן״. במכתב טען חזן:

קיימים פרסומים המעלים חשש שחפצי העולים, שכללו כתבי יד נדירים, רוכזו בהוראת הסוכנות בארגזים והיו אמורים להישלח לאילת, וכאילו לגורמים שונים היה עניין רב ברכישת החפצים יקרי הערך הללו לשם מכוני מחקר וכדומה … יש לבדוק … מה אירע בדיוק, האם הוצג בפני העולים מצג שקרי מכוון מתוך ראיית אינטרסים זרים, האם היו מעורבים בפרשה גורמים רשמיים, האם עולי תימן קיבלו פיצוי כלשהו שווה ערך וכדומה (מכתב ח״כ יחיאל חזן ליו״ר הכנסת, י״ט באדר שני תשס״ג, 23.3.03, ארכיון הכנסת).

The post אוצרות בנמל הדרומי appeared first on סגולה.