בין האיכרים היהודים שנענו להזמנה להקים מושבה יהודית בשפלת יהודה היה אחד נחוש במיוחד אבל גם חלוש במיוחד. בין הברון לעות'מאנים ובין שיבולי הקמה לשנת השמיטה, הצליחה המושבה לשגשג עד עצם היום הזה. מסיפורי אנו באנו

לאן נוסעים?

מזכרת בתיה
מושבת הברון הראשונה בארץ ישראל

 

בשכונה נאה ומטופחת במזרח אירופה שוכנת לה מדינת בלארוס המעטירה ולה שישה מחוזות עם שמות שנלקחו ישר מסיפורי חסידים, כמו מינסק, ויטבסק ומוהילב. בדרום מערב המדינה שוכן לבטח מחוז בְּרֵסְט הנהנה לכאורה מאנונימיות מבורכת, אך גם בו שוכנות ערים המככבות בסיפורי נפלאות על אדמו"רים, ובהן סטולין, קמניץ ופינסק. בחלק הצפון מערבי של מחוז בְּרֵסְט שוכנת העיר פְּרוּזָ'נִי הצנועה והבלתי מוכרת בעליל. היא הייתה קרובה יותר בתרבותה לליטא, ולכן היא נזכרת בזכות רבנים מתנגדים, ובהם הרב אליהו פיינשטיין – דודו של הרב משה פיינשטיין והסבא של הסולובייצ'יקים – שכיהן ברבנותה כיובל שנים. ליד פרוז'ני יושבת עיירונת נשכחת בשם רוֹזִ'ינוֹי שהייתה נעלמת בוודאי בנבכי ההיסטוריה אילולא נולד בה ב-1915 יצחק יֶזֶרניצקי, לימים יצחק שמיר. על רקע זה לא פלא שאפילו הכפר הזעיר והבלתי חשוב נוֹבוֹפַּבְלוֹבְקָה (פבלובקה החדשה) הסמוך לרוֹזִ'ינוֹי נכנס להיכל התהילה של מורשתנו, וזאת בזכות פגישה גורלית שנערכה בו בשלהי 1882.

 

עשרה איכרים אלמונים

במוצאי שבת חורפי עלה לבמה בבית הכנסת הפצפון של הכפר איש מסתורי ובלתי צפוי בהחלט בשממת השגרה הקבועה והציג את עצמו כיחיאל ברי"ל. הוא סיפר כי הוא עורך עיתונים עבריים ואוהד ארץ ישראל וכי הוא מחפש יחד עם חובב ציון הנודע, הרב שמואל מוהליבר, עשרה איכרים עברים חזקים, שומרי מצוות וציונים, שיהיו מוכנים להשתתף בניסוי יוצא דופן – לעלות לארץ ולהקים בה מושבה חקלאית. הוא הסביר שהם ייאלצו אמנם להשאיר את המשפחה מאחור למשך למעלה משנה עד שהעניינים יסתדרו, אבל הבטיח שהמושבה תמומן בכספי הברון אדמונד דה רוטשילד על אדמות שיעניק ארגון כי"ח תמורת הלוואה בלתי מוגבלת בזמן.

כשהוא אמר שהברון גם יממן את הוצאות הנסיעה ואת ההשקעה החקלאית, התחילו כולם לחשוד שהאיש פשוט עובד עליהם, כי למה לברון ולתנועת חיבת ציון להשליך את יהבם וכספם על עשרה איכרים אלמונים מאיזה כפר עלוב בבלארוס? למה להם להפוך אותם לחוד החנית של ההתיישבות שמישהו עוד יקרא לה לימים העלייה הראשונה? למרות זאת התייצבו כל הגברים למחרת בבית הגבאי למעמד בחירת העשירייה, מפני שכולם היו באמת ציונים מאוד, דתיים מאוד ובעיקר פתוחים מאוד לרעיונות, ואפילו קלושים, איך להתחפף מהכפר השכוח בבלארוס.

ברי"ל הסתובב בין החבר'ה ובחר אותם בקפידה על בסיס מוטת הכתפיים האיתנה, הידיים המיובלות והניצוץ שהתעורר בעיניהם לשמע המלים ארץ ישראל. אחרי שעה ארוכה היו בידיו עשרה גברים חסונים ונלהבים שהודו לו מאוד, ועל הדרך גם הודיעו שלא יצאו למסע בלי חברם הטוב, איש משכיל ואורג בחסד בשם חיים משה פְּרֵס. ברי"ל הסביר בנימוס כי אין לו צורך באיש שטיחים במושבה החקלאית, וכי הברון הסכים לממן עשרה איכרים בלבד, מה גם שפְּרֵס נראה לו קצת חלשלוש. החברים הסבירו בתגובה שפְּרֵס הוא היחיד בכפר שיודע קרוא וכתוב ולכן יוכל לנסח עבורם מכתבים ולהקריא להם את התשובות, מה גם שאם אחד מהחבר'ה ימות פתאום מאיזו מלריה עדיין יישאר להם מניין לתפילה. ברי"ל התנגד, אך אחרי שפגש את פְּרֵס והתרשם מציוניותו הגועשת ומנכונותו לעבוד את אדמת ארץ הקודש הוא הודיע לברון ולרב מוהליבר על השינוי בתכנית ויצא לדרך.

 

מפה אני לא זז

הקבוצה נקלטה להכשרה בת שנה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל תחת עינו הפקוחה של הרב מוהליבר, ובסוף השנה יצאה לחפש אדמה טובה בשפלה כדי להקים בה את מושבת הברון הראשונה מתוך רבות שעוד יקומו. הם התחילו באזור ראשון לציון, אבל לא התרשמו מהקרקעות ולכן התחילו לגלוש דרומה. בדקו פה, הביטו שם, ואחרי כ-15 קילומטר נעצרו בהתרגשות מול אדמה כהה מהסוג שהכירו בבלארוס. האדמה, כך הסתבר, הייתה שייכת לבני הכפר הערבי הסמוך עאקיר, והם שמחו למכור לברון שטח ענק של כ-2,600 דונם. המתיישבים הנרגשים שכרו בינתיים חדרים אחדים בעאקיר, ואחרי שבחנו לעומק את הרגבים הם השתכנעו סופית שאדמתם תצלח לגידול חיטה.