כניעת גרמניה לבעלות הברית באייר תש"ה (1945) ציינה את סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה. החיילים חזרו הביתה ואירופה החלה לשקם את עצמה. גרמניה חולקה לארבעה אזורים וכל אחת מבעלות הברית הייתה אחראית לניהולו של אחד מהם. למרות שחרורם של מחנות הריכוז, כאשר הגיע סרן אברהם יהודה קלאוזנר (1915־2007) — רב צבאי אמריקני — לדכאו שלושה שבועות אחרי שחרור המחנה, הוא גילה כי קשיים רבים ניצבים עדיין בפני היהודים שניצלו. הרב הרפורמי נעשה עד מהרה עוגן של יציבות עבור הניצולים באנדרלמוסיה המנהלית ששררה בגרמניה לאחר המלחמה. יהודים מיוסרים שלחו אל קלאוזנר מכתבים ובהם שאלות בדבר גורלם של בני משפחתם או בקשות להעביר מכתבים ומנות מזון לבני משפחה שלא יכלו ליצור עמם קשר ישיר בשל אי הסדירות של הדואר ובשל היעדר כתובת קבועה. במכתב מ־9 ביולי 1945 מתחננת אם מודאגת: "בננו נלקח מאתנו לפני שש שנים. אני לא צריכה להסביר לך איזו מצווה זו להשיב אותו להוריו … אני מקווה שנשמע בשורות טובות ממנו באמצעותך". למכתב צורפו מכתב אל בנה ו־25 דולרים. קלאוזנר נעשה סמל של תקווה ושל עמידה איתנה לאלה שלא היה להם אל מי לפנות מלבדו. הוא הכין רשימות של ניצולי דכאו תחת הכותרת "שארית הפלטה, בוואריה", ופרסם אותן ברחבי העולם בשש מהדורות.

למרות זאת דמותו של קלאוזנר שנויה במחלוקת. בחתירתו הנלהבת לעזור ליהודים בגרמניה הוא לא גילה סובלנות לכללי הביורוקרטיה. לעתים היה מחוספס ונהג להטיח האשמות לכל עבר ולמתוח ביקורת גלויה על אנשים ועל ארגונים שלא עשו כל שיכלו למען הניצולים. כך רכש לא רק ידידים אלא גם אויבים, ואחדים מהם פעלו מאוחר יותר כדי למנוע את חזרתו לגרמניה במטרה להמשיך במפעלו. בסופו של דבר עזב קלאוזנר את גרמניה תשוש וסחוט קצת יותר משנה לאחר השחרור.

סבלנותו פקעה

התכתובת של קלאוזנר מהשנים 1945־1950, הכוללת גם דוחות ושבחים שהורעפו עליו בצאתו, מצויה כיום במלואה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. רבות מפניותיו הוגשו בשם 'הוועד המרכזי לשארית הפלטה', ארגון שהוא ייסד עם ד"ר זלמן גרינברג, מניצולי מחנה הריכוז דכאו, במטרה ליצור לשניים מעין מעמד רשמי של נציגי היהודים העקורים באזור הכיבוש האמריקני. הוא התכתב רבות עם ארגונים יהודיים בארצות הברית ובבריטניה, והביע תסכול גובר על התנאים הנוראיים ששררו במחנות. הפצרותיו בארגונים אלה, בממשל הצבאי האמריקני ובאנשי דת צבאיים אחרים לסייע ליהודים במחנה הריכוז דכאו ובבוואריה בכלל נענו בהבטחות סרק או נדחו בקש, ובמחנות לא נשתנה דבר.

סבלנותו של קלאוזנר פקעה, והוא שיגר מטח מכתבים בגנות חוסר הסיוע הבינלאומי והאמריקני ליהודים האומללים שנשארו במחנות בעל כורחם. הוא לא היסס לחשוף את הקלקולים בארגונים שהיו אמורים לשאת באחריות לסיוע לניצולים — מנהל הסיוע והשיקום לפליטים של האו"ם (אונר"א) וועדת החלוקה המשותפת של יהודי אמריקה (הג'וינט). את מרירותו על הארגונים שסיבכו את מתן העזרה ליהודים שלא לצורך שפך קלאוזנר על פלונית גברת פרמן ב־7 בפברואר 1946:

אנחנו דואגים לכל בני עמנו. איננו מבדילים בין בטנם הרעבה של יהודים ליטאים ויהודים פולנים, יהודים דתיים ושאינם דתיים.
שמענו בכי ילדים וראינו את דמם של גוססים ומעולם לא נתנו את דעתנו לאיכות הבכי או להרכב הדם. ידענו רק כי זה בכי יהודי ודם יהודי.
אני מכיר יהודי אחד. גופו צמוק, הוא ערירי, בלי משפחה, בלי אהבה, רק זיכרונות … האם עליו להכפיף עצמו לאיזו דעה קדומה גאוגרפית או דתית לפני שתבוא יד דואגת ותחלץ אותו ממעמקי ייאושו ותפיח בו תקווה לחיים חדשים?

אפשר לתהות מה חשבה הגברת פרמן על תשובה זו להצעתה לכלול את הוועד המרכזי לשארית הפלטה בתכנית שנועדה לסייע ליהודי ליטא. קלאוזנר לא הקפיד תמיד על נימוסים ראויים כשהביע את דעותיו באשר לדרך הנכונה לטפל בעקורים היהודים.

רק ארץ ישראל

להטו של קלאוזנר ניכר גם בעמדתו בעניין פתיחתם של שערי ארץ ישראל המנדטורית לעליית יהודים שהוגבלה על פי הספר הלבן הבריטי גם אחרי המלחמה למספרים זעומים. כל אימת שמישהו פנה אליו וביקש את עזרתו באיתור בני משפחה השיב קלאוזנר בבקשה נגדית של שלושה דברים בעודו מתחיל לחפש את הנעדרים. הוא ביקש לתרום חבילות עם מצרכים בסיסיים לפליטים שבחסותו, לתת פרסום לעובדה ששום סיוע אינו מתקבל ממוסדות יהודיים ולא יהודיים מרכזיים, ולסייע בהפעלת לחץ של דעת הקהל על ממשלת בריטניה במטרה שזו תתיר את הרחבת העלייה לארץ ישראל, עלייה שבה ראה את הפתרון היחיד לבעיית היהודים. הוא טען כי אם הקהילה הבינלאומית רוצה להקל את העומס שמטילים היהודים העקורים השוכנים במחנות על משאביה, עליה לאפשר ליהודים להגר. כך גם כתב קלאוזנר לקונגרס היהודי האמריקני ב־8 בדצמבר 1945:

כל הנמצאים כאן מבקשים להגר … לו שערי ארץ ישראל היו נפתחים מחר, אפשר לומר בביטחון ש־90% מהיהודים היו יוצאים לארץ ישראל. אבל אם יינתנו אפשרויות הגירה אחרות תהיה ירידה ניכרת במספר זה.

יהודים רבים לא יכלו או לא רצו לחזור לביתם הקודם, וההמתנה לאשרות כניסה ליעדים מוגבלים כמו ארצות הברית וארץ ישראל הייתה עשויה להימשך שנים. בהתחשב במצוקה שראה קלאוזנר במו עיניו מדי יום, נקל להבין מדוע הוא העדיף לפעמים לנקוט יוזמה בעצמו בלי לעבור דרך הצינורות המקובלים ולפעול לפי הנהלים המתאימים. מנהגו זה הפך אותו לאישיות בלתי רצויה בארגונים רבים. ב־6 באפריל 1946 הוא כתב לידידתו איירין במורת רוח:

הישאר בצינורות המקובלים ולך לעזאזל! אנחנו משוועים לבית חולים במינכן כבר חודשים. בסופו של דבר קיבלנו על עצמנו לאתר מוסד טוב. מצאנו שלושה. שניים העברנו דרך הצינורות המקובלים … עם השלישי התעסקנו בעצמנו. השלישי בידינו, בית חולים יהודי פעיל במינכן. השניים האחרים תקועים בצנרת, ואנחנו מקבלים על הראש מאונר"א בשכר מאמצינו.

לקוצר רוחו של קלאוזנר באשר לביורוקרטיה בכלל ולחוסר היעילות של אונר"א בפרט היו השלכות מצערות על הקריירה האישית שלו. במכתב שנשלח מהרב פיליפ ברנשטיין, היועץ למפקד הזירה לעניינים יהודיים, אל ישעיהו לאו קינן מהוועד האמריקני ב־8 בינואר 1947 וסווג כסודי ביותר מבהיר הרב ברנשטיין כי מבחינת הצבא קלאוזנר רשאי לתפקד כרב צבאי — כלומר להיות בקשר עם אנשי צבא אמריקנים אבל לא עם פליטים — "בכל מקום מלבד באזור מינכן־בוואריה". יומיים קודם לכן כתב הרב ברנשטיין לקינן:

חוות הדעת המשולבת של הרשויות האחראיות, צבאיות כאזרחיות, היא שהרב קלאוזנר אינו צריך להישאר עוד בגרמניה. הדברים אינם נובעים מאופיו או ממסירותו, אלא מיחסו ומשיטותיו.

למרות העובדה ששני ארגונים יהודיים — הוועד המרכזי לשארית הפלטה שהקים בעצמו, והוועד היהודי האמריקני — רצו בקלאוזנר כאיש קשר בגרמניה, השלטונות לא רצו בו עוד בגלל המהומות שהקים.

אולם לא כולם היו נגדו. בין נאומי הפרֵדה שנישאו לכבוד קלאוזנר ערב צאתו מגרמניה ראויים לציון דבריו של עקור לשעבר שהעלה על נס את השפעתו של קלאוזנר על מהלך חייו ואמר כי הוא העניק לו תקווה וכיוון חדש. גם אם מנהגו היה בוטה, קלאוזנר סייע רבות בתוהו ובוהו ששרר בגרמניה בעקבות נפילת המשטר הנאצי. הוא נאבק ללא לאות כדי לספק לעקורים את הדרוש להם באמת, בשונה ממה שחשבו הביורוקרטים והמיטיבים מרחוק שהם צריכים. הוא ניהל מלחמת יחיד לנוכח זוועה בל תתואר במטרה לעזור למי שחסרו להם היכולת והמשאבים לעזור לעצמם.

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (http://cahjp.huji.ac.il) עוסק בהצלה, בשחזור ובשימור של תיעוד היסטורי של העם היהודי על כל תפוצותיו, מימי הביניים ועד ימינו. אם נמצא ברשותכם חומר ארכיוני משפחתי נודה לכם אם תוכלו להעבירו לידינו. כך נוכל לשחזר אבן נוספת בפסיפס ההיסטורי של עם ישראל.

The post סיוע בלי גינוני נימוסין appeared first on סגולה.

רבות מהארצות שבהן חיו היהודים הם ניהלו מאבקים עיקשים וממושכים לשוויון זכויות, אך משזכו לו התגלה כי אליה וקוץ בה. האמנציפציה — מתן זכויות אזרחיות ופוליטיות ליהודים ולמיעוטים אחרים — העמידה אתגרים לא קלים בפני קהילות יהודיות ברחבי אירופה. מחיר השוויון הפוליטי היה היטמעות תרבותית גמורה שכללה החלפה של היידיש וניבים יהודיים אחרים בשפה הלאומית ומעורבות ממשלתית בחינוך היהודי ובענייני הקהילה. אוסף הירשלר השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי פותח אשנב מרתק לקרע שחל ביהדות הונגריה סביב סוגיית ההיטמעות.

חוק האמנציפציה ליהודים אושר בפרלמנט ההונגרי ב־1867. כצפוי, היהודים שחתרו לרפורמה דתית בירכו עליו, אולם שומרי המסורת לא גילו התלהבות יתרה. ידו של איזה מחנה הייתה על העליונה?

הקונגרס היהודי

ב־16 בפברואר 1868 קרא שר החינוך והדת בממשלת הונגריה, הברון יוז׳ף אטווש, להקים ועדה של מנהיגים יהודים שתדון בהקמתו של קונגרס יהודי אוטונומי — גוף ייצוגי שיסדיר את ענייני הקהילה היהודית וייצג אותה בפני הממשלה. בהצעתו ציין אטווש כי הצירים ייבחרו על ידי הקהילה ללא כפייה מגבוה, בשונה מההתנהלות בצרפת ובמדינות גרמניות אחדות, אך משום שהנענים לקריאתו היו ברובם מהזרם הנאולוגי — קבוצה שדגלה ברפורמות בתחום הדת — הם אלה שהובילו את הוועדה ודחקו את האורתודוקסים לשוליים.

בנוסף, כיוון שהקונגרס היהודי לא היה אמור לעסוק בענייני הלכה לא נכללו בו עם הקמתו רבנים. גם דרישת השלטונות שהצירים יהיו דוברי גרמנית או הונגרית על בוריין הגבילה את השתתפותם של יהודים אורתודוקסים בקונגרס, שכן רובם דיברו רק יידיש ועברית. לפיכך הרכבו של הקונגרס עורר סערה בקרב יהודי הונגריה, ולכן אִפשר אטווש לרבנים — הן נאולוגים והן אורתודוקסים — לבחור ולהיבחר לקונגרס.

כוונותיו של הברון היו אולי ללא פניות, אבל אי אפשר לומר זאת על כוונותיו של יועצו היהודי איגנץ הירשלר. הירשלר — רופא אף אוזן גרון — היה נשיא הקהילה הנאולוגית בעיר פשט (לימים בודפשט) והכוח המניע מאחורי הענקת האמנציפציה ליהודים. יש לשער כי הירשלר בחר את חברי הוועדה המכינה בעצמו, בשאיפה לצמצם את השפעת האורתודוקסים. בארכיונו האישי של הירשלר — הכולל בעיקר מכתבים בגרמנית ובהונגרית מ־1868 ומראשית 1869 — יש מידע רב על הקונגרס ועל הקהילה הנאולוגית בהונגריה. המכתבים, שהופנו אל הירשלר ואל עמיתיו בפשט, נשלחו ממנהיגים ומפעילים יהודים שהתגוררו ברחבי הונגריה ההיסטורית, ובמקרים רבים נמצאים לצדם גם העתקים של תשובותיו.

מלחמת דת

כשהחל הירשלר לטפל בהקמת הוועדה המרכזת של אספת הנכבדים — כך כונתה הוועדה המכינה של הקונגרס — כבר הייתה הקהילה האורתודוקסית ערוכה למאבק בנאולוגים. האורתודוקסים הקימו אגודה בשם היטור אגלט (שומרי אמונים) וייסדו ביטאון בשם מגיאר ז׳ידו (היהודי ההונגרי) לקידום השקפת עולמם.

חלק ניכר מהמכתבים בארכיונו של הירשלר מופנה אל הוועדה המרכזת אשר שיגרה בחשאי מכתבים לנאולוגים ברחבי הונגריה וקראה להם להקים סניפים של הוועדה במקומות מושבם. גוף זה גם רכש את העיתון איזראליטה קוזליין (הבולטין הישראלי) כדי להפיץ את המסר שלו שנגד את מגמתם של האורתודוקסים הבדלנים.

במכתב שנשלח אל קארוי ווטיץ ב־6 באפריל 1868 כתב מזיי מור בשם המפלגה הנאולוגית:

באשר לקונגרס הממשמש ובא, וכנגד ההסתה האורתודוקסית, אנחנו מארגנים מפלגה משלנו. למפלגה יש ועדה מרכזת והיא שואפת להקים ועדות בכל מחוז ובכל מקום חשוב … על מי מתושבי גיור היית ממליץ כאדם שיכול לנהל את תפקידי הוועדה? … ביטאוננו זקוק למנויים.

הבחירות לקונגרס התקיימו בנובמבר ובדצמבר 1868. הן התנהלו במתכונת של בחירות ממלכתיות, ובדומה להן היו חשופות לשוחד. שתי המפלגות ניהלו מערכות בחירות נמרצות שכללו מחאות ותעמולה אשר עוררו הדים וזכו לפרסום רב. שני הצדדים האשימו זה את זה במרמה, והיו אף תקריות אלימות. דיווח ממחוז צ׳נגר מעיד על השערוריות שהיו חלק מהבחירות:

המועמד שלנו, סלומון מאייר, נבחר פה אחד על ידי ציבור המצביעים, והאספה התפזרה. אחר כך התערבו טוביאש ברגר ופולופ גרוסמן ואמרו שהם רוצים שהרב אונטול יונגרייז יהיה ציר במקומו. [נערכה הצבעה נוספת] והתוצאה בפועל הייתה שסלומון מאייר נבחר ואונטול יונגרייז נדחה. הדבר [תככי האורתודוקסים] היה עלול לעורר מחלוקת קשה, שבקלות יכלה להסתיים בהתכתשות.

מנהיגי הנאולוגים, רבים מהם אנשי עסקים ידועים ובעלי מקצועות חופשיים שהיו להם קשרים טובים עם הרשויות המפקחות על הבחירות, השתמשו כנראה בקשריהם כדי להשפיע על התוצאות. הם לא בחלו גם בתכסיסים ערמומיים, כל עוד היה בהם כדי להקטין את סיכויי המפלגה האורתודוקסית. ב־25 באוגוסט 1868 דיווח ד״ר לאיוס פישר להירשלר:

בקולושוואר חסרו למפלגתנו הקולות הדרושים כדי לבחור לפחות מועמד אחד מתוך השניים … אבל לדעתי, אם קהילתנו תימנע בתוקף מלהצביע הדבר יוכל למנוע את היבחרותם של שני צירים.

הנאולוגים זכו ב־57.5 אחוז מהקולות. עד להתכנסות הקונגרס לא היה ברור באיזה מחנה תמך כל אחד מהצירים שנבחרו. ב־17 בדצמבר 1868 ביקש מור ואראדי מהירשלר לבטל את בחירתם של שניים מהצירים:

נפוצו שמועות שהצירים י׳ לנדסברג ולייבל פרנקל משתייכים למחנה הפרוגרסיבי … אבל לנדסברג, גם אם אינו מודה בכך בפרהסיה, תומך בהיטור אגלט. זאת ועוד, לבל פרנקל עומד בראש היטור אגלט בנאגיוואראד. אני מבקש לבטל את הבחירות.

הקונגרס התכנס בפשט בין דצמבר 1868 לפברואר 1869 בהשתתפות יותר ממאתיים נציגים, אולם לא עלה בידם ליישב את המחלוקת ביניהם ולהקים ארגון יהודי כלל ארצי. יהדות הונגריה התפצלה לשתי קהילות נפרדות, נאולוגית ואורתודוקסית, אם כי היו גם כאלה שביקשו לשמר את המצב הקיים ולשמור על קהילה מאוחדת, ולפיכך נקראו קהילות הסטטוס קוו. התוצאה הייתה היחלשות קולם וזהותם של יהודי הונגריה.

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי עוסק בהצלה, בשחזור ובשימור של תיעוד היסטורי של העם היהודי על כל תפוצותיו, מימי הביניים ועד ימינו. אם נמצא ברשותכם חומר ארכיוני משפחתי נודה לכם אם תוכלו להעבירו לידינו. כך נוכל לשחזר אבן נוספת בפסיפס ההיסטורי של עם ישראל

The post הקרע הסופי appeared first on סגולה.