מאות אלפי המהגרים שהגיעו מאירופה לארצות הברית לא עשו זאת בכוחות עצמם. קומץ מתווכים יהודים זריז וממולח עשה הון עתק מהשאיפה של היהודים לעבור לעולם החדש. סיפורו של המתווך סנדר ירמולובסקי הוא גם סיפורן של ההתעשרות המהירה בארצות הברית ושל תוצאותיה 

ב-29 באוגוסט 1914 פרצה מהומה בפינת הרחובות אורצ'ארד וקנאל בלואר איסט סייד שבניו יורק. המהומה פרצה מחוץ לבנק של סנדר ירמולובסקי, אחד מבתי העסק המכובדים ביותר בלואר איסט סייד. החשש ממלחמה ארוכה וממושכת הוביל אלפי יהודים לרוץ לשם כדי למשוך את חסכונותיהם. אמנם בית העסק של ירמולובסקי כונה 'בנק', אך למעשה הוא החל את דרכו כסוכנות שמכרה כרטיסים להפלגות, העניקה הלוואות קטנות כדי לאפשר ללקוחות לרכוש כרטיסים ואפשרה להפקיד אצלה פיקדונות בסכומים נמוכים. לבנק של ירמולובסקי לא היו רזרבות בסכומים שיאפשרו לו להחזיר לכל לקוחותיו את כספם בבת אחת. ה'ניו יורק טיימס' דיווח על הזעם של האנשים: "אספסוף של כ-5,000 איש ערך הפגנה נגד הבנקאים, נגד מחלקת הבנקאות של מדינת ניו יורק ונגד התובע המחוזי שלדעתם אמורים להשיב להם את כספם" (30.8.1914). ההמון הזועם צעד לעבר בניין העירייה כשהוא נושא שלטים ביידיש עם הכיתוב "שישים אלף חסרי המזל שהפקידו את כספם בבנקים של האיסט סייד תובעים את כספם", ותקף את עובדי עירייה. בסופו של דבר עצרה המשטרה תשעה גברים ונשים.

 

סחורה אנושית

מעטים האנשים שהשם ירמולובסקי מוכר להם או שיוכלו לזהות את הסניף המרכזי של הבנק שזכה לכינוי 'מקדש הקפיטליזם', למרות שהמבנה עדיין מתנשא מעל הלואר איסט סייד. אבל מהעיתונים שיצאו לאור ביידיש בתחילת המאה העשרים ברור שהשם ירמולובסקי היה מוכר לכל יהודי בעולם החדש ובעולם הישן בשל עסקיו: הזמנת כרטיסים להפלגה באנייה. עלייתו של סנדר ירמולובסקי לגדולה הייתה קשורה להגירה ההמונית שעיצבה באופן מכונן את התנועה הדמוגרפית הגדולה ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית שנעשתה מרצון ולא מכפייה. בעשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה החליטו יותר משלושה מיליון וחצי יהודים לעזוב את מזרח אירופה ולהעתיק את חייהם לצפון אמריקה, לדרום אמריקה ולפלשתינה. הם לא היו מצליחים להגיע ליעדם לולא מתווכים כמו סנדר ירמולובסקי שהשתלטו בסוף המאה ה-19 על שוק הכרטיסים המשולמים מראש. ירמולובסקי שלט בשוק הזה דרך 'משרדי המעבר והחליפין' שלו בניו יורק ובהמבורג, ועזר לאלפי יהודים להגיע לאמריקה. הוא הרוויח מיליוני דולרים והשתמש בעושרו בין השאר כדי להקים מוסדות דת, תרבות וצדקה עבור המהגרים היהודים ממזרח אירופה שחיו בניו יורק.

חוקרים רבים שעסקו בהיסטוריה של ההגירה היהודית ממזרח אירופה בחנו את חוויותיהם של המהגרים לפני ואחרי שהגיעו לארצות הברית, אבל חייו של סנדר ירמולובסקי והקריירה שלו גוררים אותנו להתמקד בממדים הכלכליים של תהליך ההגירה עצמו – שנמשך חודשים – ולא במצבם של היהודים במדינות המוצא שלהם או בחייהם החדשים בארצות הברית. סיפור ההגירה היהודית ההמונית לארצות הברית נשמע קצת אחרת כאשר מעמידים במרכז את העובדות הכלכליות הקשורות בהגירה. סוכנים כמו ירמולובסקי היו המתווכים העיקריים בעסקי ההגירה שחצו מדינות וחיברו בין המהגרים היהודים לחברות הספנות ולרשויות בכל מדינה. הם התייחסו לאחיהם – המהגרים היהודים ממזרח אירופה – כאל סחורות, ושינו לא רק את הדמוגרפיה של יהדות ארצות הברית אלא גם את הבנקאות המסחרית באמריקה.

 

לקנות בזול ולמכור ביוקר

חייו של סנדר ירמולובסקי מהווים דוגמה לשינוי הקיצוני שחוללה ההגירה ולעסקים שהתפתחו סביבה. ירמולובסקי נולד ב-1841 בגרייבו שבפולין. הוא התייתם מהוריו בגיל שלוש וגדל אצל הרבי מוורבלו (Werblow). הרבי, שהתרשם מאוד מיכולותיו האינטלקטואליות, שלח אותו לישיבת וולוז'ין ובה הוסמך לרבנות. בשל היותו תלמיד חכם שודך ירמולובסקי – על אף שהיה חסר פרוטה – לרבקה מרקלס, בתו של סוחר עשיר. למרות שהשידוך אפשר לירמולובסקי לשמש רב במשרה מלאה הוא החליט לפנות לעסקים. משגילה את הפוטנציאל האדיר הגלום ברצונם הגובר של היהודים לעזוב את אירופה, פתח ב-1868 משרד בהמבורג בשותפות עם חותנו ובו קנה ומכר כרטיסים זולים בספינות שהפליגו לארצות הברית.

ירמולובסקי לא היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל העסקי הטמון בהגירה ההמונית. יהודים מזרח אירופים נוספים פתחו משרדים בערי נמל שונות, ובהן המבורג, רוטרדם ולונדון, וגם הם מכרו לאחיהם במזרח אירופה כרטיסים מראש. הסוחרים ניצלו את התחרות העזה בין חברות הספנות שהובילה לירידת מחירים דרסטית, ואת כוח ההתמקחות שלהם בשל יכולתם לספק לחברות הספנות זרם קבוע של מהגרים שימלא את ציי הספינות ההולכים וגדלים שלהן. חברות הספנות האירופיות לא השכילו להתאחד כדי להגביר את כוחן מול מתווכי ההגירה, ותחת זאת הן שילמו עמלות גבוהות למתווכים כדי לדרבן אותם לקנות כרטיסים דווקא מהן.

ירמולובסקי פרס במזרח אירופה רשת של סוכנים רב לשוניים שמכרו כרטיסים אשר נקנו מראש ונתנו אשראי לנוסעים. כיוון שהכרטיסים ששולמו מראש היו תקפים לשנה, רכש ירמולובסקי מאות כרטיסים בחורף, כשהמחירים היו נמוכים יותר, ורשם אותם על שמם של נוסעים פיקטיביים. שינוי השם הכתוב על הכרטיס לא היה כרוך בתוספת תשלום, וכך יכול היה ירמולובסקי למכור אחר כך את הכרטיסים ללקוחות אמיתיים. במהלך חודשי הקיץ, כאשר יהודים רבים ערכו את המסע לעבר נמלי גרמניה, העלו חברות הספנות את מחירי הכרטיסים. בתקופה זו מכר ירמולובסקי את הכרטיסים שרכש בחורף במחיר נמוך מעט מהמחיר הנקוב ברציף, וכך הרוויח את רוב ההפרש שבין מחיר הכרטיס בחורף למחירו בקיץ. מתיק שנידון בבית המשפט העליון של ניו יורק ב-1890 מתברר שהרווח שלו עשוי היה להגיע ל-16 דולר לכרטיס – סכום גבוה למדי באותם ימים. כספו של ירמולובסקי היה מוגן גם אם לא הצליח למכור את הכרטיסים או אם המחירים ירדו, מכיוון שלפי התקנון של חברות הספנות דמי הביטול הוגבלו ל-5%.

תוך זמן קצר משכו אליהם ירמולובסקי ומתווכים מזרח אירופים נוספים כל כך הרבה לקוחות עד שנציגי הקווים מהולנד ומהמבורג לאמריקה התלוננו שיכולתם של המתווכים לקבוע את מחירי הכרטיסים רבה מזו של חברות הספנות עצמן. ב-1873 החליט ירמולובסקי, שחיפש הזדמנויות חדשות, לעבור לניו יורק. הוא פתח משרד בפינת רחוב קנאל, הרחיב את עסקיו והציע למהגרים יהודים ממזרח אירופה שהתגוררו בארצות הברית לשלם בתשלומים עבור הבאת קרוביהם האירופים לאמריקה. בלומנסון תיאר כיצד עסקיו של ירמולובסקי שגשגו:

בכיכר [רטגרס] ניצב גורד השחקים הירוק עם סורגי הברזל שבו שכן הבנק של ירמולובסקי, שם שהיה מוכר בכל כפר, עיירה ועיר ברחבי אירופה. ירמולובסקי הוא שסיפק את השיפסקארטן – הכרטיסים לאניות הקיטור – עבור כמחצית מהמגרים בעשרים השנים האחרונות של המאה ה-19 (S.L Blumenson, "Culture on Rutgers Square", Commentary 10, 1950, pp. 66).

כפי שעולה במרומז מהזיכרונות של בלומנסון, המונחים 'בנק' ו'מוכר כרטיס לספינה' היו כמעט זהים בתמונת העולם הכלכלית של המהגרים היהודים. ב-1900 כבר ניהל סנדר ירמולובסקי את הבנק הגדול ביותר בלואר איסט סייד, שהופקד בו כספם של יותר מ-35 אלף מהגרים יהודים ממזרח אירופה, ומיליוני דולרים הוחלפו שם ברובלים שנשלחו לרוסיה. עסקי ההלוואות שלו הניבו לבנק רווחים נאים בזכות ריבית בשיעור של 6% שגבה.