בחגיגות פורים בקהילת וורמייזא במאה ה-17 נהגו הנערות להיכנס לעזרת הגברים ולהקיף את הבימה. האם מדובר במחאה פמיניסטית? לאו דווקא; קריאה מדוקדקת בין השורות על טקסי פורים ועל טקסים נוספים בקהילה, מלמדת על מעמדן האמיתי של נשות הקהילה ועל מה שהטריד באמת את הנערות

ליל פורים בקהילת וורמיזא, אי שם במהלך המאה ה-17. בני הקהילה כולם, אנשים נשים וטף, מתקהלים בבית הכנסת לקראת הקריאה החגיגית במגילת אסתר. קולו של בעל הקורא מהדהד ברחבי בית הכנסת, ממלא את עזרת הגברים ומנסה לחדור גם מבעד לחלונות המפרידים בינה לבין עזרת הנשים הסמוכה. הוא פותח בברכות, וכבר בוקעות מפיו המלים הפותחות את המגילה: "ויהי בימי אחשוורוש…".

הקהל דרוך במקומו. עוד רגע, כמו על פי אות מוסכם, תתחיל ההתרחשות – צפויה וידועה מראש אך מסעירה ומרגשת כתמיד. ואכן, ברגע אחד פורצת משני עברי הקיר המפריד בין העזרות המולה ססגונית ועליזה. הנערים והבחורים, תחפושות לגופם, מסכות על פניהם ואבוקות בוערות בידיהם, קמים ממקומם וסובבים סביב עזרת הגברים, וכעבור זמן קצר פורצים בסערה אל עזרת הנשים ומקיפים גם אותה. מן העבר השני של בית הכנסת קמות הנערות, לבושות כולן בגדי יום טוב ובראשן נערה המחופשת לאסתר המלכה, לבושה בגדי כלה וזר מוזהב והינומה לראשה, ועוברות גם הן אל העזרה שמעבר לקיר. שם הן מקיפות את הבימה, ואז שבות אל עזרת הנשים ומקיפות גם אותה. וחוזר חלילה: הנערות שבות ומקיפות את הבימה ואז שבות ומקיפות את עזרת הנשים, וכך עושות גם בפעם השלישית. רק עכשיו נרגעות הרוחות ובעל הקורא יכול להמשיך בקריאתו: "… הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש…".

 

טקסים כטקסטים

מנהג פורים זה מתואר בהרחבה בספר מנהגים שכתב באמצע המאה ה-17 שמש קהילת וורמייזא, ר' יוזפא שמש. לא ניתן לדעת האם היה זה מנהג ייחודי לקהילת וורמייזא או שמא נהג גם בקהילות נוספות במרחב האשכנזי. בדומה לטקסטים כתובים, שהם כלי ראשון במעלה ללימוד על התקופה שבה נכתבו, גם טקסים ומנהגים שהתגבשו בחברות שונות מהווים מעין טקסטים בלתי כתובים ומספרים על החברה שבה צמחו: על הערכים והאמונות שרווחו בה, ועל הציפיות, הפחדים והמתחים ששררו בה. מה אם כן ניתן לקרוא מתוך חגיגת פורים עממית זו שהתקיימה בקהילת וורמייזא על אופיה של הקהילה? שאלה זו עולה במיוחד לאור אופיו החריג של טקס זה בנוף המסורתי.

ההיסטוריונית היהודייה האמריקנית נטלי זימון דיוויס הקדישה מחקרים רבים לחיי היומיום ולמנהגים העממיים בצרפת בראשית העת החדשה – סביבה תרבותית קרובה מאוד במקום ובזמן לוורמייזא של ר' יוזפא שמש. באחד ממאמריה בחנה דיוויס שורה ארוכה של אירועים באירופה הנוצרית בראשית העת החדשה, קרנבליים ברובם, שבהם החליפו ביניהם נשים וגברים את מקומותיהם המקובלים בחברה, הן באמצעות שינוי הלבוש והן באמצעות ביצוע מעשים סמליים האופייניים לבני המין השני. כך נטלו לעצמן הנשים לשעה קלה תפקידים השמורים בדרך כלל לגברים והפכו לבעלות הכוח. לדברי דיוויס, מבחינה חברתית תפקדו אירועים אלה בין השאר כשסתומי ביטחון שאפשרו לנשים לשחרר רגשות של תסכול וקיפוח שהצטברו אצלן בשל מעמדן הנחות. מכיוון שמדובר היה בשחרור קיטור מבוקר ונקודתי, הדבר סייע דווקא לשימור הסדר החברתי הרגיל וההיררכיות הקבועות בין נשים לגברים. עם זאת אירועים אלה גם הציבו חלופה לסדר הקיים ובכך ערערו על תוקפו, והיו בין הגורמים שהביאו לימים לשינוי במעמד האישה בעולם המערבי.

מפתה לפרש את מנהג הפורים של הנערות בוורמייזא באופן דומה. שהרי מה לנו חתרני ומתריס יותר מהתפרצותן של נערות לעזרת הגברים בבית הכנסת בעיצומו של הפולחן הדתי. האין בכך ביטוי לתסכול על דחיקתן של הנשים בכל ימות השנה מן העשייה הדתית המתקיימת במרחב הציבורי, וביטוי לשאיפה נשית כמוסה למעורבות רבה יותר בחיי הדת של הקהילה?

אלא שבמקביל לכניסת הנערות לעזרת הגברים נכנסו גם הנערים והבחורים לעזרת הנשים בבית הכנסת. מה משמעות הדבר? ומדוע ערכו רק הנערות הקפות בעזרת הגברים ולא הנשים כולן? נראה שכדי להבין את הטקס הפורימי במלואו, וכדי להימנע מלהשליך על מציאות החיים במאה ה-17 פרשנות אנכרוניסטית המושפעת מעולם הערכים המודרני שלנו, כדאי שנמשיך להתחקות אחר החגיגות שהתקיימו בוורמייזא גם בימים שלאחר פורים, ואחר מנהגים שנהגו לאורך כל השנה.