כיצד יכול עם קטן ודל במשאבים לשרוד, לשגשג ולהתפתח באזור הנשלט בידי אימפריות ענקיות? התשובה של הפיניקים הייתה התבססות בתחום הייחודי של הספנות. הסוחרים והדייגים החרוצים בנו ספינות מרשימות מעצי ארז, יצאו מעריהם שלחוף הלבנון והקימו אימפריה של מושבות לאורך חופיו של הים התיכון

בשנים האחרונות הים התיכון חוזר ותופס תפקיד מרכזי בכלכלתה של מדינת ישראל. המדינה הענייה במשאבים טבעיים החלה מפנה מבטה אל הים התיכון, והפעם לא אל מה שמעל המים או אל הדגה שבתוכם, אלא דווקא אל מאגרי הגז הטבעי שבקרקעית הים. הסיכוי להפוך ליצואנית אנרגיה משמעותית ולהפיק עושר מן הים מחזיר אותנו לשאלת חשיבותו של הים התיכון בהיסטוריה של המרחב מנקודת מבט חברתיות, צבאית ובעיקר כלכלית.

הים בכלל, והים התיכון בפרט, השפיע על העמים ששכנו לחופיו ובמידה רבה אף קבע את גורלם. גלים וסערות לא הרתיעו מעולם את האדם מלנסות ולכבוש אותו, להשתלט על השיט בו ולנצלו כאפיק מרכזי לתעבורה ולמסחר ואף כמקור למזון משובח. אורכו המרבי של הים התיכון הוא 3,650 ק"מ ורוחבו המרבי 1,800 ק"מ. יתרונו בהשוואה לימים אחרים בעולם היה בכך שניתן היה לחלקו לימים קטנים ומשניים כמו הים האגאי באזור יוון והים האדריאטי באזור איטליה, ולמעגלי פעילות סביב האיים רבים הפזורים בו שעליהם נבנו מצפים ומגדלורים אשר הקלו על התנועה ועל הניווט.

מהעת העתיקה ועד ימינו הים הוא אמצעי נוח, זול וקל לתעבורה. בהיותו נתיב טבעי אי אפשר לשנותו ואין צורך להשקיע בו. הספינות נישאו בכוח זרמי הים והרוחות שנשבו במפרשים. מטענים שהצריכו שיירות גדולות ובהמות משא רבות ניתן היה לאחסן בקלות בבטנה של ספינת משא בעלת נפח סביר.

עמים רבים שכנו לאורך הים התיכון, אך במשך רוב ההיסטוריה לא הייתה יד אחת שהחזיקה בכל חופיו. עד היום רק הרומאים שלטו כאימפריה צבאית על כל מרחבי הים התיכון, והם עשו זאת במשך כ-500 שנה, מאמצע המאה הראשונה לפסה"נ ועד המאה החמישית. לאחר נפילת האימפריה הרומית ועליית האסלאם התפורר 'השלום הרומי', שוד וביזה הפריעו לניהול תקין של נתיבי השיט והים התיכון ירד מחשיבותו. הוא שב לתפוס מקום משמעותי כנתיב שיט בינלאומי עם חפירת תעלת סואץ ב-1869, והחל לשמש נתיב מרכזי לשינוע אוצרות הנפט שנמצאו בשנות השלושים של המאה העשרים במפרץ הפרסי, ובשנות החמישים בצפון אפריקה. גם המאבק המודרני בפירטים, שהוביל לדחיקתם הסופית מהים התיכון, סייע להשבת מקומו המרכזי של הים התיכון בתחום הכלכלה העולמית.

אולם כבר שנים רבות קודם לשלטון הרומי הגיעו עמים קדומים להישגים מרשימים בתחום הספנות בים התיכון. בים האגאי התפתחו שלוש תרבויות ראשיות: התרבות המינואית בכרתים הגיעה לשיאה במאה ה-16 לפסה"נ; התרבות המיקנית בחצי האי פלופונסוס הייתה בשיא פריחתה במאות ה-15 וה-14 לפסה"נ; והתרבות הדורית, שיש המזהים אותה עם גויי הים, השתלטה על פלופונסוס ועל כרתים בראשית תקופת הברזל.

יש הסוברים כי גויי הים כבשו במאה ה-12 את העיר מיקני ושמו קץ לתרבותה ולמסחרה של העיר במזרח הים התיכון. הם התפשטו מיוון דרך איי הים האגאי לחוף המזרחי של הים והרסו את ערי החוף של ממלכות החתים, וביניהן את אוגרית ואת ערי הנמל של ארץ כנען, והגיעו אף לגבול מצרים. התיישבותם של גויי הים, שהיו ידועים כחרשי הברזל, באזורי החוף של אגן הים התיכון המזרחי סימלה את תחילתה של תקופת הברזל. כיבושי הדורים דחקו מחופי הים התיכון את רגלי האימפריה החתית ששלטה במשך מאות שנים על מרבית השטח במזרח הים התיכון והביאו לבסוף לנפילתה. אולם עוד קודם לכן נדחקה האימפריה מהחופים והדבר אִפשר לעמים ולשבטים שונים שחיו באזור להשתחרר מעולה ולהתחיל לפתח תרבות עצמאית חזקה. אחד מהעמים האלה היה הפניקים.

 

חריג היסטורי

המחקר ההיסטורי הקלסי מרבה לעסוק בחזקים ובמנצחים. במרכז תשומת הלב עמדו תמיד האימפריות הגדולות ובעלות הכוח. הבבלים, האשורים, הפרסים, היוונים והרומאים הקימו אימפריות, שלטו על שטחים יבשתיים ענקיים והיו בעלי מאפיינים ייחודיים של שפה, דת, תרבות, ארכיטקטורה ועוד. החלשים והמנוצחים לא זכו בדרך כלל לכתוב את ההיסטוריה, והוזכרו בה רק במידה שהפריעו להתנהלותן והתפשטותן של האימפריות.

מבחינה זו, ניתן לראות באימפריה הפניקית תופעה חריגה ומיוחדת במינה. לאורך כמעט אלף שנה, משלהי האלף הראשון לפסה"נ ועד כיבושי אלכסנדר מוקדון, שלט על השיט במרחבי הים התיכון עם שמי קטן בשטח ובאוכלוסייה, והיה למעצמה ששלטה לבסוף גם על ים סוף ועל חלק מהשיט באוקיינוס ההודי. איך הצליח עם קטן ובעל משאבים מועטים לשרוד, לשגשג ולהיות גורם משמעותי לאורך תקופה ארוכה כל כך בצילם של הענקים?

התרבות הפיניקית נוצרה עם התיישבותם של שבטים שמיים לאורך החוף המזרחי של הים התיכון באמצע האלף השלישי לפסה"נ. מקורם האתני והגאוגרפי של השבטים אינו ברור, ושמם גזור מהביטוי היווני Phoinix שמשמעותו קשורה לצבע הארגמן. השם ניתן להם בשל גוון עורם או בשל צבע הארגמן שהתפרסמו בייצורו. לאורך כ-450 ק"מ של רצועת חוף הים הצרה והארוכה של סוריה, לבנון וארץ ישראל בנו הפניקים למן המאה ה-16 לפסה"נ שש ערים חשובות שהתפתחו מאוחר יותר לערי ממלכה ונמל: ארווד וצור נבנו כמצודות צבאיות על איים, ואוגרית, צמר, גבל וצידון נוסדו על חוף הים כערי נמל. בגבה של רצועת החוף הצרה התנשאו הרי הלבנון לגובה של יותר מ-3,000 מטר מעל פני הים. הרים אלה, המשופעים במשקעים ובשלגים, היו מיוערים מאוד וסיפקו עצים משובחים לבניין בתים, ספינות וכלי מלחמה. בשל רצועת החוף הצרה וריבוי היערות היה במרחב הפיניקי מחסור בשטחים פתוחים שאפשר היה לגדל בהם די תבואה לסיפוק צרכיהם, ולכן החלו הפניקים לעסוק במסחר. הם פיתחו יכולות ארגון, תכנון ומנהל טובות ונשאו פניהם אל הים.

בתחילה היו הפניקים דייגים, ובחלוף השנים הפכו ליורדי ים נועזים. בסיסם היה בערי הממלכה צור וצידון, והם פיתחו ארבעה ענפי כלכלה ייחודיים שנשענו כמובן על הים. הענף הראשי היה סחר בינלאומי ימי ויבשתי. הפניקים ריכזו את הסחר מאזורי הסהר הפורה, חצי האי ערב ואפריקה וייבאו מוצרים מהארצות הטרופיות והמונסוניות לארצות הים התיכון. ריכוז חומרי הגלם בפניקיה סייע להתפתחות הענף השני – תעשיית בניין שהתמקדה בעיקר בניית ספינות מעצים מקומיים, ובמיוחד מארזי הלבנון האדירים הייחודיים לאזור, וממתכות מיובאות. הענף השלישי היה צביעת אריגים ורקמה, והצבעים שבהם השתמשו הופקו מיצורים ימיים שונים כמו דיונונים וחלזונות. הענף הרביעי שבו התמקדו הפניקים היה דיג במרחבי הים.

ההישענות על הים הייתה בסיס קיומם של הפניקים והיא מאפשרת הצצה לסוד הצלחתם. הפניקים לא ראו את עצמם כיחידה אתנית המתוחמת בגבולות טריטוריאליים בלבד אלא כקונפדרציה של סוחרים ימיים. כתוצאה מכך גבולות הממלכה הפיניקית לא הסתיימו לתפיסתם ברצועת החוף אלא כללו את הים כולו על שלל מושבות הסחר שהקימו סביבו לאורך חופי המזרח התיכון וצפון אפריקה, ובאיים אחדים בים התיכון ואף בדרום ספרד.

 

אימפריה של מושבות

בדומה לשכניהם הישראלים פרצו הפניקים לבמת ההיסטוריה על רקע חולשתן של האימפריות הגדולות. בראשית המאה ה-12 לפסה"נ התפוררה ממלכת החתים לרסיסים בלחצם של גויי הים הדורים, ותקופה לא ארוכה אחר כך תש גם כוחה של מצרים ודעך שלטונו של פרעה באסיה. במסופוטמיה הכוח המוביל באותה עת היה ממלכת אשור. תגלת פלאסר הראשון הטיל את מרותו על ערי החוף של פיניקיה, אך עם מותו ב-1078 לפסה"נ ירדה אשור מגדולתה והתאוששה רק דורות אחדים מאוחר יותר.