אצולה יהודית בהונגריה – משפחת פרוידיגר

משפחת אצולה יהודית היא דבר נדיר למדי, לא כל שכן משפחת אצולה יהודית אורתודוקסית. כזו הייתה משפחת פרוידיגר שראשיה יצאו ובאו בחצרותיהם של שליטי הונגריה ונטלו חלק בהנהגת הקהילה היהודית במדינה. כשהגיעו זוועות השואה להונגריה נאלצו בני המשפחה לשחק משחק כפול: כלפי חוץ שיתפו פעולה עם הנאצים בעוד שבסתר פעלו ללא לאות להצלת היהודים

לזכרו היקר של סבי, משה פרוידיגר, בן אצולה, שהיה ראוי לה.

 

זהו סיפורה של משפחת פרוידיגר. סיפור על שושלת משפחתית של מנהיגים, תלמידי חכמים וסוחרים שעמדו בראש הקהילה האורתודוקסית בבודפשט ושימשו בתפקידי מפתח בתקופות מכריעות בתולדותיה ובתולדות העם היהודי. זהו סיפור משפחתי שדרכו ניתן ללמוד על תולדותיה של יהדות הונגריה בכלל ושל יהדות בודפשט בפרט בעידן התמורות המודרני.

בן משפחת פרוידיגר המוכר ביותר הוא כנראה פנחס דוד (פיליפ), מי שעמד בראש הקהילה בתקופת השואה ואף העיד במשפט אייכמן ובמשפט קסטנר. אך נפתח דווקא בסבו – הברון מוזס פון פרוידיגר אובודאי, ובשמו העברי משה פרוידיגר.

 

אציל יהודי

משה פרוידיגר נולד ב-1833. אביו היה רב העיר אוֹבּוּדָה – אחת משלוש הערים שאוחדו ב-1873 ויצרו יחד את בודפשט המודרנית – ובמקביל היה איש עסקים מצליח. משה הוסמך לרבנות בגיל 18, אך כנראה שהמלאכה קסמה לו יותר מהרבנות והוא הצטרף לעסקים של אביו. משה ואביו הצטרפו כשותפים למפעל הטקסטיל של משפחת לינדנבאום, הוריה של אשתו שינדל. ב-1883, כשמשה היה בן חמישים, השניים רכשו את המפעל והיו לבעליו. בית החרושת של משפחת פרוידיגר היה הגדול מסוגו בהונגריה והעסיק כמאתיים פועלים. במשך השנים התרחב המפעל, והאגדות מספרות כי כאשר האוטובוס עצר ליד המפעל הנהג הכריז "התחנה של פרוידיגר" ופועלים רבים ירדו ממנו בדרך לעבודתם.

לאחר הקונגרס היהודי הראשון, שבעקבותיו התרחשה חלוקת הקהילות בהונגריה (ראו מסגרת), הצטרפו משה פרוידיגר ובני משפחתו לזרם שכינה עצמו אורתודוקסי. משה נמנה עם מקימי הקהילה ועמד בראשה.

בזכות מעמדו כראש הקהל, וכנראה לא פחות מכך בשל העובדה שבית החרושת שלו ייצר מדים עבור הצבא ההונגרי, חפץ הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף ביקרו. כאות הוקרה על פועלו בארגון הקהילה היהודית ובהקמת מוסדותיה הוענק לו ב-1908, כחמש שנים לפני פטירתו, תואר אצולה על השגיו בתחום התרבות. היה רק יהודי אורתודוקסי אחד נוסף שזכה בתואר זה. התואר כלל את הוספת הקידומת 'פון' לשם המשפחה – המקבילה לקידומות 'סר' באנגליה ו'דה' בצרפת – ואת הכינוי 'אובודאי', מהעיר אובודה. בתמונת סמל המשפחה דרגת האצולה מסומלת באמצעות כתר בעל שלוש שיניים – דרגה אחת מתחת לדרגה הגבוהה ביותר שסומלה באמצעות חמש שיניים.

משה פרוידיגר וילדיו היו יהודים גאים, ועל אף שנמנו על בני המעמד הגבוה בבודפשט לא טשטשו את הסממנים היהודיים ופעלו כל העת למען היהדות והיהודים בהונגריה, ובהמשך גם באירופה כולה ובארץ ישראל. משה פרוידיגר הקים תיכון יהודי שבו למדו בהונגרית וסייע בניהול אחת הישיבות באובודה. בסמל האצולה מופיעים גם סימנים מובהקים ליהדותו – אריה המחזיק ספר, ונוצה ואיגרת המסמלים את פירושו לתורה 'משה ידבר'. את הפירוש הוציאו בניו לאור ב-1913, לאחר פטירתו.

 

ממשיך דרכו

בנו של משה, אברהם, המשיך במובנים רבים בדרכו של אביו. הוא נולד ב-1868, ובהיותו בן עשרים התחיל לעבוד בבית החרושת לטקסטיל.

ב-1913, עם פטירתו של אביו, נבחר אברהם לתפקיד יושב ראש הקהילה האורתודוקסית של בודפשט. באותה שנה נחנך הפרויקט הגדול שאברהם פרוידיגר ייסד – בית הכנסת האורתודוקסי הגדול ברחוב קזינצי. בית הכנסת היה חלק ממתחם שלם ששימש מרכז רוחני לקהילה האורתודוקסית וכלל בנוסף לבית הכנסת בית ספר, משרדים ומקווה טהרה – המקווה היחיד בבודפשט שפעיל היום. בית הכנסת קזינצי ושני בתי הכנסת הנוספים – בית הכנסת הנאולוגי ובית הכנסת רומבך – מרכיבים את 'המשולש היהודי' של בודפשט.

עד היום ניתן לראות בבית הכנסת הגדול את המושבים שהיו שייכים למשפחת פרוידיגר ואת לוח הזיכרון לאברהם פרוידיגר המפרט את פועלו למען הקהילה. כפי שניתן ללמוד מלוח הזיכרון, בנוסף לבניין הקהילה יזם אברהם גם את הקמתם של בית חולים, חברה קדישא ומפעלים שונים של צדקה וחסד. המרכזי במפעלי הצדקה שלו היה חברת 'היזהרו' שהוקמה כדי לתמוך בבחורים שנסעו ללמוד בישיבות מחוץ לעיר. שם החברה רומז למימרה התלמודית "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". באותה תקופה לא היו בישיבות חדרי אוכל ופנימיות, והתלמידים היו תלויים בנדיבותם ובטוב לבם של בני המקום. פרוידיגר קנה למעשה מקומות מגורים ומחיה עבור תלמידי הישיבות בפונדקים ואצל משפחות באזור.

תיאור פועלו למען הקהילה האורתודוקסית בבודפשט הופיע בעלון שיועד לבחורי ישיבות שיצא לאור בסיון תרפ"ח (1928):

ר' אברהם פרוידיגר, ראש קהל עדת יראים בבודפשט, חגג בחול המועד פסח את שנת השישים. הוא ייסד חברת 'היזהרו' לתמוך בבחורי הישיבות ילידי בודפשט. ערך עבור הבחורים שיוצאים ללמוד בישיבות מלווה דמלכה מפוארת. מי שלא ראה סעודה זו לא ראה שמחה מימיו (אברהם פוקס, 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן', עמ' 588).

אברהם פרוידיגר כיהן בתפקיד יו"ר הקהילה והיו"ר הארצי של ועד הכספים של הקהילה עד פטירתו ב-1939. במשך תקופה קצרה מילא את תפקידיו אחיו הבכור ליפוט, וב-1941 נבחר בנו של אברהם, פנחס דוד, למלא את מקום אביו. פנחס דוד פעל בתקופה הרת הגורל שבראשיתה התרחבה הפעילות הקהילתית להיקפים חסרי תקדים, ובסופה הכיבוש הנאצי שם קץ לקהילה מפוארת זו.

 

אחדות למול הסכנה

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בהונגריה כ-725 אלף יהודים והיא הייתה הריכוז היהודי השלישי בגודלו באירופה אחרי רוסיה ופולין. הקהילה האורתודוקסית זכתה אז לאחת התקופות הפוריות והמשגשגות שלה רוחנית וחומרית. הישיבות ובתי הספר היו מלאים, ספרים וכתבי עת רבים הודפסו, ספרות השו"ת התפתחה והמשפחות קיימו חיי קהילה ענפים. קהילת בודפשט הייתה הקהילה המייצגת כלפי השלטון והמובילה במובנים כלכליים וארגוניים. בראשה עמדו שמואל קאהן פרנקל ופנחס דוד פרוידיגר, בנו של אברהם. פנחס דוד שימש ראש הקהילה בין השנים 1941-1944, אז נמלט מבודפשט.

בעוד שברחבי אירופה אחזה האש ויהודיה נרצחו בהמוניהם, בהונגריה נמשכו החיים ברגיעה יחסית עד אדר תש"ד (מרץ 1944). עד אז הונגריה – מדינת חסות של גרמניה הנאצית שבראשה עמד מיקלוש הורטי – לא אימצה את המדיניות האנטישמית הגרמנית במלואה. עם זאת, נחקקו בהונגריה חוקי גזע, ואלה כרסמו באופן מתמשך בזכויות היהודים, ומצוקתה הכלכלית של הקהילה הלכה וגברה. עקב מעמדה המיוחד של הונגריה ומצבם הטוב יחסית של יהודיה התפתחה בתקופת השואה, ובייחוד בשנים 1943-1944, פעילות סיוע אינטנסיבית למען פליטים שהגיעו מרחבי אירופה.

עם פרוץ המלחמה התאחדו יהודים מכל הזרמים והקימו ארגון סעד ארצי בשם אומז'ה. מטרות הארגון היו סיוע לפליטים שהגיעו להונגריה; סיוע למי שנפגעו כלכלית מחוקי הגזע ולבני משפחותיהם של אלה שגויסו לעבודות כפייה; וגיבוש מדיניות תגובה לאנטישמיות. הקהילות הן שנשאו במימון הפעילות, ובהנהלת הארגון היו חברים חמישה נאולוגים, ארבעה אורתודוקסים, אחד מקהילת הסטטוס קוו ושני ציונים. אומז'ה היה הארגון המשותף הראשון של כל יהודי הונגריה מאז פילוג קהילות כשבעים שנה קודם לכן, והקמתו היוותה מפנה היסטורי שהדגיש את גודל השעה ותרם להנמכת המחיצות בין היהודים ולהגברת פעילות ההצלה. פרוידיגר היה מהנציגים האורתודוקסיים, ותקופה מסוימת היה גם חבר בנשיאות הארגון.

בנוסף לפעילות של אומז'ה נערכה פעילות הצלה גם בתוך הקהילה האורתודוקסית, ופנחס דוד פרוידיגר היה דמות מרכזית בפעילות זו ובוועד ההצלה החרדי שהוקם מאוחר יותר.

 

 

מקום מפלט

בקשת העזרה הממוסדת הראשונה שהתקבלה מקהילה מחוץ להונגריה הגיעה אל פרוידיגר מהרב מיכאל דב ויסמנדל, רב בסלובקיה שעסק בפעילות הצלה, בהכנת תכניות להצלת כל יהודי אירופה ובהפצת מידע על המתרחש באושוויץ. במכתב שנשלח בערב יום הכיפורים תש"ג (1942) התחנן הרב ויסמנדל בפני המנהיגים היהודים:

שלא להתרשל אפילו רגע אחד בזאת המצווה הגדולה שדוחה … שבת ויום הכיפורים (אסתר פרבשטיין, 'בסתר המדרגה – היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה', עמ' 125).

ביוזמתו ובהשראתו של ויסמנדל ננעצה בבודפשט היתד הראשונה לפעולות ההצלה, והקשרים בין ויסמנדל לפרוידיגר וליהודים נוספים נמשכו ברציפות לאורך שנים.

ב-1942 החלו להגיע אלפי פליטים להונגריה שהייתה אי של הצלה בלב הסערה. גלי הפליטים הראשונים הגיעו מגרמניה ומצאו מחסה בעזרת הקהילה. קבוצה נזקקת נוספת כללה יהודים שגרו באזורים שסופחו להונגריה והיו נטולי אזרחות הונגרית. שלטונות הונגריה ערכו חיפושים אחר יהודים ללא תעודת אזרחות, ומנהיגי הקהילה סייעו להם באמצעות פעולה מסכנת חיים: הם הנפיקו מאות תעודות מזויפות על סמך רישומים בפנקסי הקהילות מהמאה ה-19 שעדיין היו בידיהם.

עם התגברות זרם הפליטים התברר כי אין די בפעולות פרטיות וספונטניות של אירוח וצדקה על ידי משפחות ועסקנים, וכדי לארגן את פעולות ההצלה ולמסדן הוקם ועד ההצלה החרדי בבודפשט. עקרונות הפעולה של הוועד נקבעו בכינוס שנערך בסתיו 1942 וכלל רבנים מהונגריה, נציגי הפליטים, אדמו"רים וכמובן את ראשי הקהילה בבודפשט שאירחו את הכינוס, ובהם פנחס דוד פרוידיגר, שמואל קאהן, חיים ראט וחיים שטרן – מנהל המפעל של פרוידיגר. פרוידיגר שימש הגזבר הראשי של הוועד והתמנה לעמוד בראשו.

הבחירה בפרוידיגר לראש הוועד הייתה טבעית, הן בשל תפקידו הציבורי כראש הקהל והן משום שעסק כבר בפעולות הצלה בארגון אומז'ה ובסיוע לרב ויסמנדל. גם קשריו הפוליטיים של פרוידיגר היוו יתרון, כפי שהעיד אחד הפליטים ששמו של פרוידיגר הגיע לאוזניו:

האציל היהודי ברון אובודאי ומשפחתו, שבהשתדלותם נפתחו שערים – שהיו נעולים בפני יהודים בדרך כלל – אצל בכירי השלטון ההונגרי (שם, עמ' 140).

פעילות ההצלה של פרוידיגר דרשה ממנו תעוזה רבה וגרמה לו לחיות חיים כפולים. בתפקיד ראש הקהל הוא ייצג את נאמנות היהודים לחברה ולמדינה והיה למעשה חלק מהממסד המדינתי, ואילו פעילות ההצלה הייתה כרוכה במעשים בלתי חוקיים בעליל כמו סיוע בהברחת פליטים, קשר עם ארגונים בחו"ל והעברת כספים ומכתבים במחתרת. בנוסף, פרוידיגר ומנהל המפעל שלו חיים שטרן העמידו את מפעל הטקסטיל המשפחתי לרשות הפליטים, הן כמקום מגורים זמני והן כמקור פרנסה שהעניק לפליטים את אישורי ההעסקה המיוחלים. גם בביתו הפרטי של פרוידיגר שוכנו לא מעט פליטים. חייו הכפולים עמדו במבחן קשה פי כמה בעת הכיבוש הנאצי, כאשר היה חבר ביודנרט ופעיל הצלה במחתרת במקביל.

 

שעת מבחן

התקופה הנוראה שעברה על יהדות הונגריה הייתה שעת המבחן הגדולה של מנהיגיה, ובתוכם פנחס דוד פרוידיגר. פלישת הגרמנים להונגריה באייר תש"ד (מרץ 1944) הייתה מהירה ופתאומית, ועד היום היא נחשבת לאחת הפרשות העגומות והבלתי נתפסות בשואה. שיתוף הפעולה המוחלט של ההונגרים עם מעשי הגרמנים – שכלל הלשנות, הסגרות ואכיפת חוקי הגזע – הפתיע אפילו את הנאצים.

כצעד ראשון ומטעה לקראת גירוש היהודים מינו הגרמנים מועצה יהודית שבה שימשו ראשי הקהילה. נציגי האורתודוקסים היו שמואל קאהן ופנחס דוד פרוידיגר. בשל היחסים בין הונגריה לגרמניה בכל שנות המלחמה, ובשל שוויון הזכויות שהוענק ליהודים והמעמד הגבוה שממנו נהנו בהונגריה לאורך רוב השנים, פעולות הגרמנים בהונגריה התקבלו בתדהמה, וכפי שאמר פרוידיגר: "יהודי הונגרי אמיתי לא היה מסוגל להעלות בדעתו דבר כזה" (שם, עמ' 259). מצב זה גרם לכך שהיהודים ברוב שטחה של הונגריה לא היו מוכנים לסכנה שנפלה עליהם. אולם בבודפשט התמונה הייתה שונה. שם נערכו לקראת האירועים וניסו להתמודד עמם באמצעות ערוצי הצלה שונים: מציאת נתיבה בריחה למדינות שכנות, יצירת קשרים עם מדינות ניטרליות ועם ארגונים בינלאומיים, וניהול משא ומתן עם הנאצים – שהחל עם הכיבוש והתקיים כמעט עד סוף המלחמה – במטרה להציל את יהדות הונגריה או חלקים ממנה באמצעות כופר. הבולטים בפעילות בערוץ הזה היו ראשי ועדת ההצלה הציונית – יואל ברנד וישראל קסטנר.

פרוידיגר היה גם הוא מיוזמי ההידברות עם הנאצים ומראשיה, וראה בה אחד מערוצי ההצלה האפשריים. הוא הסתמך בין היתר על מסורת ארוכת שנים של שתדלנות יהודית, אשר כללה רכישת חירויות והצלת נפשות תמורת תשלום כספי, וברוב המקרים הוכיחה את יעילותה.

בעקבות הצלחתו של התקדים הסלובקי מ-1942, כאשר משא ומתן עם הנאצים שיזם ויסמנדל עצר את שילוחם של יהודי סלובקיה, גברה התחושה כי יש להרחיב את הקשר עם הנאצים כדי להציל את שארית היהודים ולהביא להפסקת ההשמדה תמורת שניים עד שלושה מיליון דולרים.

בשני מכתבים ששלח ויסמנדל לפרוידיגר הוא הציע לו לנהל את המשא ומתן מול דיטר ויסליצני, עוזרו הבכיר של אייכמן. מכתב אחד נשלח בערוץ רשמי דרך ויסליצני עצמו, והשני בערוץ מחתרתי – "מתחת לקרקע הגיהינום", כלשונו של ויסמנדל. במכתב השני הוסיף ויסמנדל עצות לניהול המשא ומתן מניסיונו האישי בסלובקיה. אף שהנמען למכתבים היה פרוידיגר, בשלב מוקדם עבר המשא ומתן לידיו של קסטנר, וזה הפך לנציג היהודים מול הנאצים וכתב את אחד הפרקים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות השואה. פרוידיגר חשב כי קסטנר מתאים לתפקיד יותר ממנו, ועל כן לא ניסה להחזיר את המשימה לידיו, למורת רוחו של ויסמנדל שהסתייג מאישיותו של קסטנר. פרוידיגר ואנשים נוספים בוועד ההצלה החרדי ניהלו ערוץ קשר מקביל לזה של קסטנר עם הנאצים.

לא נעסוק כאן בפרשיית קסטנר ולא בנסיונות אחרים לניהול משא ומתן כדי להציל חלק מיהודי הונגריה. פרוידיגר עצמו השתתף בהרכבתה של רשימת הניצולים ברכבת קסטנר, והיה מוכרח לחרוץ גורלות ולהכריע בשאלות נוקבות במצב חירום שקשה לנו לדמיין כיום. בחירת הנוסעים ברכבת היא פרשה כאובה שהותירה צלקות לדורות, וגם המוסריות שבניהול משא ומתן עם הנאצים כדי להציל יהודים נתונה במחלוקת ציבורית נוקבת עד היום. נוכל רק לסכם בדבריו המהדהדים בכנותם של פרוידיגר עצמו:

משא ומתן ותשלומים אינם עטורי תהילה לעומת התקוממות ומאבק, אך הם עשויים להביא לתוצאות טובות יותר. אני מניח שאין זו דעה רווחת, אך חז"ל אמרו כי המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. דבר זה הוא ללא ספק חשוב יותר מפופולריות. לכן אני מקווה שהקדוש ברוך הוא ידון את מעשינו בשנת 1944 בהתאם (שם, עמ' 297).

 

אל ארץ ישראל

בקיץ 1944 החל פרוידיגר לחוש כי טבעת החנק מתהדקת סביבו באופן אישי. כנראה שהופעתו הגאה והבלתי נכנעת בפני אייכמן עוררה את חמתו והוא ביקש להיפטר ממנו. פרוידיגר הסתובב בתקופת הכיבוש במטה הגסטפו בהופעה בוטחת, הוא לא גילח את זקנו האדמוני ולא ביקש להסיר את הטלאי הצהוב – דבר שלו ביקש היו מאשרים לו, כפי שאושר לקסטנר למשל. בנוסף לכך, הדאגה למשפחתו, המתח הממושך בעקבות העיסוק בפעולות הצלה במשך שלוש שנים והתחושה כי בהיותו חבר ביודנרט הוא למעשה בן ערובה של הנאצים העיקו עליו מאוד.

ב-1947, בהיותו בתא הנידונים למוות, העיד ויסליצני כי אייכמן רצה לסלק את פרוידיגר ועל כן ויסליצני יעץ לו להימלט מהונגריה. מאחורי ניסיונו של ויסליצני להציל את פרוידיגר עמד כנראה אינטרס אישי. הוא ניסה ליצור לעצמו אליבי כמי שהציל יהודים במקום שהתאפשר לו, ואולי אף להביא לכך שפרוידיגר יעיד לטובתו במשפט עתידי, אולם המעשה האחד הזה לא הועיל לו. פרוידיגר ברח עם אשתו וארבעת ילדיו לרומניה. הם הותירו מאחוריהם את המפעל ואת כל רכושם, וכן שטר חוב בשווי 250 אלף דולר עבור סחורה ש'נרכשה' על ידי הנאצים אך הם מעולם לא שילמו תמורתה.

גם ברומניה המשיך פרוידיגר לשאת בתפקידים ציבוריים, היה פעיל בוועדת הפליטים ועמד בקשר עם ארגונים שפעלו להצלת ילדים.

ב-1945 עלה פרוידיגר לארץ והתיישב בירושלים. ב-1954 העיד במשפט קסטנר, וב-1961 היה אחד העדים המרכזיים במשפט אייכמן. פרוידיגר היה ממנהיגי הזרם החרדי במדינת ישראל, עסק בתחום החינוך והיה מנכ"ל החינוך העצמאי. לאחר שסיים את תפקידו הקים את מפעל הממתקים 'דגול – תעשייה ירושלמית למגדנות' והיה הספק הרשמי של המדינה לשגרירויות ולקבלות פנים רשמיות בשנות הצנע.

בנו של פנחס דוד פרוידיגר, משה, המשיך את המסורת המשפחתית והיה אף הוא יזם תעשייתי. משה הצטרף תחילה לאביו בניהול מפעל הממתקים, ובהמשך ניהל את הסניף הראשון של רשת שופרסל בירושלים, פתח סניף שופרסל בתל אביב והיה מנהלו הראשון. ב-1965 החל לעבוד בחנות הבגדים הירושלמית 'מעין שטוב' שהייתה שייכת למשפחתה של אשתו, רות ויכלסבוים-שטוב, ועבד שם במשך עשורים רבים.

כמו רוב יהדות הונגריה גם משפחת פרוידיגר בחרה לחיות לאחר השואה הרחק מגבולות הארץ שבגדה בה. סיפורה של שושלת פרוידיגר מייצג היטב את גורלה של תפוצה מפוארת זו בעת החדשה.