מי שרואה חרדים המסרבים לעמוד בצפירה ביום הזיכרון עשוי לחשוב בטעות כי זיכרון השואה אינו תופס מקום מרכזי בחברה החרדית, אך למעשה יש לו תפקיד חשוב גם ביצירתה של החרדיות הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה | מיכל שאול

בהסתכלות מהצד נראה כי החברה החרדית בישראל מתעלמת מזיכרון השואה, שכן חלק מהחרדים אינם עומדים דום בצפירה ביום הזיכרון לשואה; רובם לא השתתפו במשלחות לפולין במסגרת בית הספר התיכון ובוודאי לא במסגרת קורס קצינים של צה״ל; והם אינם צופים בטלוויזיה וכנראה לא צפו בכל הסרטים וסדרות הטלוויזיה שבאמצעותם נחשפו ישראלים אחרים לפעילות הגרמנים להשמדת העם היהודי.

האתוס של זיכרון השואה כפי שעוצב בעשורים הראשונים של המדינה היה מעבר משואה לתקומה – חורבן יהדות הגולה ותקומתו של היהודי החדש. אתוס זה לא התאים לחרדים שזוהו עם התנגדות לגאולה שהציעה הציונות. רבנים חרדים הואשמו בעידוד אנשי קהילותיהם להישאר במקומם ולא לברוח מאזורי הסכנה באירופה, ואחדים מהם אף הואשמו כי ברחו בעצמם ונטשו את קהילותיהם. מעבר להאשמות כלפי החרדים רווחה גם הטענה שמוראות השואה מטילות צל כבד על עצם האפשרות להאמין בלא כל יכול ומיטיב. 

בניגוד לתפיסה המקובלת, המקום שזיכרון השואה תופס בתודעת הציבור החרדי אינו קטן מזה שהוא תופס בציבור הישראלי הרחב, אך הוא נשזר באתוס שונה. רבים משורדי השואה ביקשו לשים את העבר מאחוריהם ופנו לשיקום חייהם בארץ ישראל, חיים שיחליפו את ההוויה היהודית בגולה. בניגוד אליהם, הניצולים החרדים ביקשו להשיב לחיים את ההוויה הגלותית שהם ראו בה המשך אותנטי ליהדות המסורתית. במאמר המערכת של עיתון פועלי אגודת ישראל הכריז יהודה נחשוני בעשרה בטבת תשי״ח (1958):

את המתים לא נחיה, כי רק בידי ה׳ להחיותם, אולם את צביון החיים אשר הם חיו בידינו להמשיך ללא שינוי וללא תמורה. זיכרונות, מצבות ואזכרות הן תחומים ומחיצות שבין החיים והמתים, בין העבר והעתיד, ואנו איננו גורסים תחומים ומחיצות. אצלנו העבר עדיין לא עבר והעתיד אינו דבר נבדל ונפרד ממה שקדם לו … היה הייתה שואה שקיפחה מיליונים מבני עמנו … אולם בידינו הדבר לשלב נשמתם בנשמת החיים של הדור ההוא, ולתת לקדושינו קיום המשך בתוכנו על ידי המשך קדושת חייהם וטיפוח ערכיהם ותקוותיהם (״יום זכרון השואה״, ׳שערים׳, י׳ בטבת תשי״ח, ,2.1.1958 עמ׳ 2).

הכותב מתנגד לתרבות הרווחת, המנציחה את קרבנות השואה באמצעות מצבות. לפי תפיסתו החברה החרדית היא ההמשך האותנטי לעולם שחרב, ועצם קיומה ושגשוגה הוא ההנצחה הראויה והמשמעותית ביותר לנרצחים. לדידו, על החברה החרדית לשמש מעין מוזאון חי הממשיך בארץ ישראל את חיי היהודים באירופה, לפחות כפי שהם הצטיירו בדמיון החרדי שנוצר באותן השנים.

 

ורשה של מעלה

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה

(חיים נחמן ביאליק, "לבדי'", 'השירים', מהדורת הולצמן, עמ' 228).

ב־1902 קונן חיים נחמן ביאליק בשירו ׳לבדי׳ על בית המדרש המתרוקן. חבריו נסחפו אחר אידאלים חדשים ברוח החילון והמודרניזציה והותירו אותו לבדו תחת כנפי השכינה. השינויים המואצים שעברו הקהילות היהודיות במזרח אירופה במפנה המאה העשרים דחפו יהודים רבים, בעיקר הצעירים שבהם, לשנות את אורחות חייהם, לעבור לערים הגדולות או להגר לאמריקה, ולהותיר מאחוריהם את המסורת. ללחץ הכלכלי נוספו פוגרומים ופגיעות אנטישמיות, וספסליהם של בתי המדרש נותרו מיותמים מאחור.

הניסיונות לשקם את הישיבות החסידיות והליטאיות לאחר מלחמת העולם הראשונה עלו יפה, וספסליהן הנטושים החלו להתמלא מחדש, אך בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים אורח חיים של התמסרות ללמדנות היה נחלתה של אליטה קטנה ביותר ולא אפשרות מעשית להמונים. לימודים בישיבה – שלא היו מכוונים לתכלית של פרנסה – נחשבו באותן שנים למותרות. ערב מלחמת העולם השנייה היו תלמידי הישיבות מיעוט אפילו בקרב החברה היהודית במזרח אירופה. במערב אירופה הם היו מיעוט מבוטל. 

היהדות הדתית הוכתה בשואה מכה קשה במיוחד. רוב חבריה לא ידעו שפות פרט לעברית וליידיש, לבושם ומראם החיצוני הקשה עליהם להימלט ולהיטמע, ובדרך כלל לא היה להם מקצוע מועיל שאפשר להם לשרוד. התלות במוצא פיהם של רבנים מנעה מרבים מהם לברוח, וגם החשש מפני המשטר הסובייטי החילוני הרתיע אותם ממעבר מזרחה. התשתית המסורתית של קהילות וישיבות, סמינרים לבנות ובתי מדרש התמוטטה בשואה, וכך מוטטו הנאצים הן את עולמה האנושי והגאוגרפי והן את עולמה האידאולוגי והתאולוגי של היהדות החרדית. מרכזיה חרבו, רוב מנהיגיה נרצחו עם צאן מרעיתם, ורבים מאלה שנותרו בחיים נטשו בעקבות השואה את השקפת העולם המסורתית. השואה הגבירה את הסחף של צעירים חרדים אל מחוץ לגבולותיה של החברה החרדית. חלקם נטשו את אורח החיים הדתי כבר במהלך השואה, ותופעה זו התרחבה לאחר סיום המלחמה, בעיקר במחנות העקורים ועם ההגירה לארצות המערב ולארץ ישראל. השואה והקמת מדינת ישראל נראו כהתייצבותה של ההיסטוריה היהודית לצד הציונות, וכהפרכה מוחלטת של המסורת החרדית.