הספר עוסק בילדי אשכנז בעת החדשה המוקדמת, ותוחם את עצמו בין השנים 1500־1750. הוא מעלה את כל השאלות האפשריות הקשורות לחיי ילדים, לפחות כל מה שניתן ללמוד עליהם מתוך החומרים שהעבר הותיר בידינו, החל מספרי זיכרונות דרך ספרות ההלכה והמנהג ועד חוזים וספרי קהילות. איך נראתה המשפחה בעולם שבו תוחלת החיים הייתה נמוכה יותר ונישואין שניים ושלישיים היו רווחים? מי גידל את הילדים חוץ מההורים? במה הם עסקו בשעות הפנאי? מה היו ההבדלים בין היחס של המבוגרים לבנים ולבנות? מתי התחילו ילדים לעבוד ואיך למדו את העבודה? אילו טקסים ליוו את התבגרותם? איך למשל חגגו בר מצווה? מה היה מקומם של ילדים בבית הכנסת ובמרחבים קהילתיים אחרים?

התהליך המשמעותי שהמחברת מתארת כתרומתה של התקופה לתרבות הילד האשכנזית הוא נטילת האחריות של הקהילה לחינוך הילדים באמצעות הקמתם של בתי ספר. מעבר לתהליכים הגדולים הספר גדוש בהצצות אינטימיות מרתקות אל חייהם של ילדים שהיום הם כבר בני מאות שנים: מחבר ספר המעלה את זכר ילדותו לצד סבתו האהובה; מבוגרים המתלוננים על הפרעות של ילדים בבית הכנסת; ילדה בת תשע אשר עבדה כסדרת דפוס והתגאתה במעשה ידיה בפתיחת הספר; ילד שחש כי אביו מתנכר אליו לאחר נישואיו השניים; עדות על סדר היום בבית הספר, ועוד. כל אלה מצטרפים בספר לכדי תמונה מנומקת וחיונית.

במקביל לעלייה המטאורית של העברית ותרבותה במאה העשרים נעלמו מהעולם כמעט לחלוטין היידיש ותרבותה ככוכב נופל. על אף השנים שחלפו מאז, תרבות היידיש נותרה במרחק נגיעה שתובע את הושטת היד. המחבר נותן ביידיש סימנים ומייחס לה העדפות תרבותיות וספרותיות מובהקות של סיפור עם, כמו השימוש במספרים עממיים והאיסוף האנתולוגי של סיפורים. שני גיבוריו הגדולים של הספר הם י"ל פרץ ושלום עליכם, ועליהם נוספים עוד רבים. אך הגיבורה האמיתית היא השפה עצמה – חייה המרהיבים ונפילתה מעוררת האימה. אין סמלי מחתימת הספר במסה על בית הקברות של ארגון יידישיסטי וסוציאליסטי בניו יורק.