ט"ו בשבט לא תמיד היה כאן. חג עממי יהודי צמח בהשפעת המקובלים – עם נגיעה שבתאית – על גבי יום ציון חקלאי מימי המשנה. כיצד לקחה אותו הציונות לכיוון חדש, מה עשה הרצל בביקורו הקצר בארץ, ומה הקשר למדינת נברסקה? 

בט"ו בשבט תרע"ג (1913) מלאו מורדותיו הטרשיים של הר מוצא בקולות צחוק ושירה. אלף וחמש מאות מילדי ירושלים פשטו על ההר הקירח, שתילי עצים בידיהם, ונתנו את קולם בשיר. תלמידי כל מוסדות החינוך בעיר: חרדים ומקצועיים, צעירים ובוגרים, בנים ובנות – הפכו את מעמד השתילה לחגיגה של ממש, שכל תושבי ירושלים נהרו כדי לחזות בה. 

אולם לא תמיד היה ט"ו בשבט חג פומבי שכזה, וודאי שלא תמיד ניטעו בו נטיעות. 

בנסותה לכונן תרבות מקורית בשפה העברית ובארץ ישראל, חתרה התרבות הציונית לכינונו של יהודי חדש שייבדל ממה שנתפס כיהודי ישן, ויאופיין, בין השאר, בחיבור מחודש ואותנטי למרחב ולנוף – חיבור שהתקיים לכאורה בעת העתיקה ואבד בשנות הגלות הארוכות. אף כי רומנטיקת הכפר הציונית צמחה מתוך התרבות הרוסית של שלהי המאה ה-19, כרבים ממרכיבי התרבות הציונית, הרי לרומנטיקה זו היה מקור השראה גם במערב התעשייתי, שאליו נשאה הציונות את פניה כמודל לחיקוי.

 

חג של מקובלים ושבתאים

לט"ו בשבט כיום חג אין מקור בתנ"ך ובספרות הרבנית, והוא מופיע כחג רק בימי הביניים המוקדמים. התאריך מופיע במסכת ראש השנה (א', א') כראש השנה לאילן, אך אין לכך כל משמעות חגיגית אלא טכנית: התאריך מבחין בין פֵּרות של שנה אחת לפֵּרות שנה אחרת לענייני מעשרות. ממש כמו שנת מס מודרנית המתחילה באחד בינואר, כך מתחילה שנת התרומות והמעשרות, מִסי ימי הבית, בט"ו בשבט. בנפרד לגמרי, מוזכרים במשנה העוקבת תאריכים שהם ימי דין. אלה הם ימים חגיגיים, שאחד מהם הוא העצרת, כלומר חג השבועות, שבו נדון העולם על פֵּרות האילן. ואילו במשנה א' מופיע חמישה עשר בשבט יחד עם תאריכים מנהליים נוספים, כמו א' באלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה.

האזכור הראשון של ט"ו בשבט כיום חג הופיע בתקופת הגאונים, ואף זאת במעורפל. משם והלאה התרבו האזכורים בהדרגה. בימי הביניים חוברו פיוטים לכבוד ט"ו בשבט, ובהם תואר היום כיום הדין לאילנות, והם כללו תפילה לפריון העצים לשנה הקרובה. בחלק מתפוצות ישראל היה ט"ו בשבט חג עממי שבו נשאו תחינות על יבול מוצלח ולא אמרו בו תחנון – תפילה שמדלגים עליה בימים שיש בהם שמץ של חגיגיות.

החג לא נפוץ במידה שווה בכל עדות ישראל עד לעת החדשה המוקדמת. רק אז התפשט החג למרבית קהילות ישראל, לא לכולן, כחג המוקדש לאכילת פֵּרות. החג זכה לכינויים שונים שמשמעם בכמה שפות היה חג הפֵּרות. יש המשערים שהחג הושפע ממנהג עממי שנפוץ באזור אגן הים התיכון לאכול פֵּרות מיובשים כדי לחגוג את סיום החורף. היה זה חג שולי למדי הכרוך במנהגים עממיים הקשורים בפוריות בכלל, ולא בארץ ישראל.

החג החל לנוע למרכז התודעה רק במהלך המאה ה-18, עם כינונו של סדר ט"ו בשבט כצורת חגיגה מחודשת. האזכור המוקדם ביותר הידוע לנו של צורת חגיגה זו מופיע בספר 'חמדת ימים' אשר פורסם לראשונה בשנים 1731-1732 ומחברו לא נודע (ראו מדור 'מדברים בעד עצמם', גיליון 116). סדר ט"ו בשבט היה טקס מוקפד של אכילת פֵּרות בסדר מסוים, המסמל תיקון קבלי של העולמות העליונים, יחד עם שתיית ארבע כוסות יין, שמרמזות לליל הסדר של פסח. לאחר המאה ה-18 נפוצה צורת חגיגה זו בעיקר בצפון אפריקה ובבלקן, אזור ההשפעה המקורי המרכזי של השבתאות, אליה היה קשור כנראה מחבר הספר. בהמשך הגיעה צורת חגיגה זו גם לקבוצות אחרות, כמו החסידים במזרח אירופה, ונפוצה בתרבות המיסטית. בצורתו זו נקשר החג לראשונה לארץ ישראל ושיקף את ערך חיבת הארץ באמצעות אכילת פֵּרותיה.

בתרבות העממית היהודית במזרח אירופה נפוץ ט"ו בשבט בעת החדשה המאוחרת כחג המיועד בעיקר לילדים. לפי המנהג היה על המלמד לקנות לתלמידיו מכספו פֵּרות וממתקים ולהעניק להם יום חופשה. בזיכרונות רבים של גברים יהודים יוצאי מזרח אירופה מתואר החג כמעורר ציפייה בילדים ל'יומא דפגרא' – יום פגרה – ולמגדנות. גם בקרב הילדים הדגיש ט"ו בשבט את זיכרון ארץ ישראל ופֵרותיה.

לקראת סוף המאה ה-19 החלו לציין את ט"ו בשבט בקרב חוגים ציוניים במזרח אירופה באמצעות חגיגות ילדים, שכללו, נוסף על אכילת הפֵּרות המסורתית, נאומים, מופעי ילדים והצגת כישרונות מקומיים, לצד הבעת תמיכה בהתיישבות בארץ ישראל וגיוס תרומות למענה. בכך לא היה ט"ו בשבט שונה עקרונית מחגיגות ציוניות אחרות, ויזמי תרבות ומחנכים ציונים ראו בחג זה הזדמנות קונקרטית לחינוך הילדים לאהבת הארץ, עציה ופֵרותיה. ציונים ומשכילים רבים קראו לחדש את ט"ו בשבט כחג של שיבה אל הארץ ואל הטבע, ומתחו ביקורת על שוליותו של החג כמסמלת את המצב הגלותי. כך החל ט"ו בשבט להפוך לחג ציוני החוגג את ארץ ישראל, אך ללא חידוש משמעותי או ייחודיות בתחום הטקסי.

גם בארץ ישראל נחגג החג באופן דומה: תלמידים בתלמודי תורה קיבלו יום חופשה, וחלק מהגברים המבוגרים חגגו את ט"ו בשבט באכילה טקסית של פֵּרות הארץ במהלך סדר ט"ו בשבט. המנהג נפוץ הן במרכזי היישוב הישן הן במושבות החדשות. גם נשפים בסגנון בורגני, שלעיתים קרובות היו בעלי נופך ציוני וכללו התרמת כספים, נערכו ביום זה. בניגוד לאירופה, שבה נהגו לאכול פֵּרות יבשים מארץ ישראל או את פֵּרות המקום, בארץ ישראל לכאורה יכלו לאכול פֵּרות טריים מפרי הארץ. אלא שכידוע בארץ ישראל עונת הפֵּרות העיקרית היא הקיץ, ובאמצע החורף, שבו חל ט"ו בשבט, בדרך כלל אין פֵּרות רבים בשוק. 

מה שהביא לתמורה עמוקה יותר במשמעויות שיוחסו לט"ו בשבט היה מוטיב שאפיין את העולם התעשייתי והתאים לתפיסת עולמן של תנועות לאומיות מודרניות: נטיעת עצים. כאשר הפך ט"ו בשבט ליום העץ היהודי, ודווקא בארץ ישראל, הוא זכה לפופולריות שלא הייתה לו עד אז בשום תרבות יהודית.

 

 

יום העץ וט"ו בשבט

יום העץ הוא חג מודרני שמקורו בעולם המתועש. ככל שתהליך העיוּר התקדם בכל רחבי העולם בעקבות המהפכה התעשייתית, הלכו היערות ונעלמו מהנוף, ובמקביל הפכו למושא געגועים ונוסטלגיה ולסמל העולם הקדם תעשייתי ההולך ונעלם. במקומות רבים בעולם שהיו בתהליכי תיעוש, מארצות הברית ועד רוסיה הצארית, התעוררו במחצית השנייה של המאה ה-19 תנועות לשימור הסביבה שהתמקדו במאבקים למען העץ והיער. כחלק מהקמפיינים למען היער הכריזה ממשלת מדינת נברסקה שבמערב התיכון של ארצות הברית על עשרה באפריל 1872 כיום העץ, ובמסגרתו נערכה תחרות נטיעה נושאת פרס כספי. יותר ממיליון עצים ניטעו באותו יום בידי האזרחים, ובעקבות ההצלחה המסחררת נקבע כבר כעבור שנתיים יום העץ בחוקי מדינת נברסקה כיום חג שנתי. כחלוף שני עשורים קבעו מרבית מדינות ארצות הברית וקנדה יום עץ שנחגג בכל אזור בתאריך אחר, בהתאם לתנאי האקלים ולידע החקלאי המקומי, ובו ניטעו עצים באופן טקסי כדי לחנך את הנוער לאהבת הטבע, למודעות סביבתית ולפטריוטיות מקומית ולאומית.

בטקסי הנטיעות צעדו תלמידים עם שתילים בידיהם ושרו שירי לכת אשר חוברו והולחנו במיוחד לרגל האירוע. הטקסים כללו גם דקלומים וציטוטים חגיגיים מהתנ"ך. יום העץ היה בעל אופי פטריוטי כאמור, והדגיש את הקשר בין האזרח למקום באמצעות נטיעת העץ, אך לא תמיד הייתה בטקסי הנטיעות חשיבה סביבתית. במקומות רבים, בפרט במערב התיכון בארצות הברית, אזור צמיחת החג, לוו הטקסים גם בהטפה דתית נוצרית.

עד מהרה אומץ יום העץ בידי ממשלות והופץ באמצעות מערכת החינוך במדינות רבות ברחבי העולם. בעשור האחרון של המאה ה-19 הונהג יום העץ כחג רשמי בעולם החדש והישן, ובין השאר באוסטרליה ב-1889, בניו זילנד ב-1890, בצרפת ב-1891 ובספרד ב-1896. גם מדינות שלא הנהיגו יום עץ רשמי החלו לערוך טקסי נטיעות בבתי הספר בתאריכים בולטים. במקרים רבים הונהג יום העץ על ידי שלטון קולוניאלי או מקומי ששאף לחנך את האוכלוסייה המקומית לשמירה על הצומח. במדינות אלה ובאחרות הותאם התאריך של יום העץ לאקלים ולצמחייה המקומית. 

השמועה על יום העץ הגיעה גם לעיתונות העברית במזרח אירופה. באביב 1894 פורסמה בעיתון 'המליץ' ידיעה המספרת על האגודה האמריקאית לנטיעת עצים ועל קיומו של החג הלאומי. העיתון גילה לקוראיו כי בצרפת, למשל, אומץ יום העץ ב-1891 ומאז ניטעו מיליוני עצים. כחלוף שבוע ממועד פרסום הידיעה הופיע בעיתון טור אנונימי שקרא לאמץ את יום העץ בעולם היהודי. הכותב יצר קשר מפורש בין יום העץ הבינלאומי לט"ו בשבט כחג האילנות היהודי. הוא הציע לתרום כספים לטובת נטיעות בארץ, והציע לנטוע בה יער חדש על שם פרץ סמולנסקין.

חפצים אנו להאמין כי רבים מקוראי הידיעה הזו הרגישו בנפשם כאילו כבר שמעו מחברה דומה לה [לחברת נטיעת העצים האמריקאית] … אמנם כן, כל יושבי ציון היו בימים עברו חברה כזאת … וגם החג Arbor Day לא חדש הוא לנו ושמו ראש השנה לאילנות, אשר חג גדול היה לאבותינו ונכבד הוא גם לנו עד היום ("נִטְעֵי נַעֲמָנִים", 'המליץ', ה' באדר ב' תרנ"ד, 13.3.1894, עמ' 1).

הכותב לא הציע במפורש לשנות את צורת החגיגה של ט"ו בשבט ולערוך בו נטיעות טקסיות. ככל הידוע לא נענה איש לאתגר הזה עד 1904.