לפני 500 שנה נדפס בוונציה לראשונה התלמוד הירושלמי. הצצה לרגע ההיסטורי של המעבר מכתב היד לספר המודפס היא גם הצצה לרגע שבו נוצרו המשמעויות שאנחנו מייחסים לספר כחפץ עד היום

הספר כפי שאנו מכירים אותו כיום הוא חפץ שיש לו שני ממדי קיום מקבילים. מצד אחד, מדובר בחפץ פיזי, עשוי נייר, דיו ודבק. הוא בעל משקל פיזי. רשת כלכלית יציבה תומכת בהפקתו ובמסחר בו. הוא תופס מקום פיזי במחסני ההוצאה ובבתי הלקוחות, ואף תורם לעיצוב הבית ולהגדרתם העצמית של בעליו.

מצד שני, אנו נוטים לייחס לספר גם משמעות מופשטת ואפילו רוחנית, כנשא של תרבות, זהות, רעיונות ואמונה. חפץ שמגלם מהות שמעבר לקיום הפיזי ומייצג אותה; חפץ התורם לעיצוב העצמי, ולעיצוב של החברה והדת. לעתים מיוחסת לו אף קדושה, וכאשר ספרים מסוימים נופלים על הרצפה יש המנשקים אותם. לא מדובר אם כן בחפץ שאפשר להבינו רק כחומר, ואף לא בחפץ שיש לו רק משמעות מופשטת, אלא כחפץ כפול פנים, שלצד משמעותו הפיזית יש לו תפקיד רוחני.

האם כפל הפנים הזה נוצר בכוונה, ואם כן מתי ועל ידי מי? כדי להבין זאת צריך לחזור לימי הביניים, לעידן שבו התגבשה ההתייחסות לספרים, התייחסות שמלווה אותנו במובנים מסוימים עד היום.

 

העתקה חד פעמית

היסטוריונים שונים מגדירים באופנים שונים את ימי הביניים, ובמיוחד את רגע סיומם. היסטוריונים של הנצרות מסמנים לעתים רגע זה בפרסום התזות של לותר ב-1517; היסטוריונים פוליטיים מסמנים אותו בנפילת קונסטנטינופול ב-1453; והיסטוריונים של אמריקה מצביעים על גילוי היבשת ב-1492. עבור היסטוריונים של תולדות הספר מלאכת התיחום ההיסטורי פשוטה יותר, שכן המצאת הדפוס מסמנת באופן חד את המעבר מתקופה אחת לתקופה אחרת. יוהן גוטנברג הדפיס את הספר הראשון – ביבליה (תנ"ך) בלטינית – בשנות החמישים של המאה ה-15, ותעשיית הדפוס החלה מתפתחת מהרגע ההוא ואילך.

בימי הביניים הופצו ספרים בהעתקה ביד. קודם להתחלת העבודה היה על הסופר להכין מצע – קלף או נייר – קולמוס, מקום עבודה מואר והרבה זמן פנוי, ואז החל להעתיק את הספר שלפניו מלה אחר מלה ושורה אחר שורה. כל אחד מהספרים המועתקים יכול היה לשמש מקור להעתקה נוספת. ההעתקה הייתה תהליך ארוך שדרש רמת אוריינות גבוהה, סבלנות ויכולת טכנית. טכניקת ההעתקה יצרה מבנה של העברת ידע על פי היגיון שושלתי. בימי הביניים היה לכל ספר מעין הורה – ספר שממנו הוא הועתק – וגם צאצאים. משפחות כתבי יד מסוג זה חולקות מאפיינים זהים, גרסאות טקסטואליות זהות ואפילו טעויות משותפות שמועתקות מאב לבן וממנו לצאצאיו. מאפיינים אלה מאפשרים לחוקרים העוסקים בכתבי היד לסווג אותם למשפחותיהם, אבל למרות הדמיון וקרבת הדם, כל כתב יד הוא חפץ ייחודי שאין דומה לו, ממש כמו במשפחה אנושית. הטקסט יכול היה להיות דומה מאוד לזה המופיע בספרים אחרים, אבל תנאי ההעתקה, ההקשר שבו מובא הטקסט, מראהו של הספר, וכמובן אופן התגלגלותו בדורות הבאים, היו חד פעמיים.

את התנאים הייחודיים שליוו את יצירתם של הספרים בימי הביניים אפשר לשחזר בדרך כלל באמצעות הקולופון. משמעותה המילולית של המלה קולופון ביוונית היא שיא או פסגה, ובהשאלה גם הפעולה האחרונה החותמת את מלאכת ההעתקה. בספרים שנכתבו בימי הביניים הקולופון הוא משפט או פסקה שמעתיקים נהגו לכתוב בסופו של הספר החדש. בדרך כלל היו מפורטים בו שם המעתיק ושם מזמין העבודה, ולפעמים נוספו גם תאריך סיום ההעתקה, מקום ההעתקה, תוכנו של הספר וברכות שונות למזמין ולמעתיק. 

המצאת הדפוס בישרה את ראשיתו של עידן חדש. מכבש הדפוס אִפשר להדפיס בבת אחת, ובמאמץ טכני מועט יחסית, כמות גדולה של עותקים שהיו זהים זה לזה. המבנה השושלתי של העברת הידע היטשטש, והפצתו החלה להיעשות בהתאם להיגיון תעשייתי שבו מודפסים עותקים רבים זהים. הדפוס השפיע על עיצוב הספרים ואפילו על תוכנם. נוספו להם מספרי עמודים, תוכן עניינים ומפתחות שונים שהתאימו למציאות החדשה.

 

עותק משובש

הדפסתו הראשונה של התלמוד הירושלמי – מהחיבורים החשובים ביותר בספרות חז״ל, שני בחשיבותו רק לתלמוד הבבלי – מספקת צוהר ייחודי לרגע ההיסטורי של המעבר מכתב יד לספר מודפס. בדרך כלל הושלכו כתבי היד ששימשו כמקור לטקסטים המודפסים, או מוחזרו בלי להשאיר עקבות. מהדורת הירושלמי היא מקרה ייחודי בדפוס העברי המוקדם שבו נותר בידינו, לצד עותקים מהספר המודפס, גם כתב היד ששימש את המדפיס, ועליו ההגהות וסימני ההכנה לדפוס ששימשו את המדפיסים במלאכתם.

כתב היד הועתק ברומא בשנת מ״ט (1289) והוא מכונה 'כתב יד ליידן' על שם אוניברסיטת ליידן שבהולנד שבספרייתה הוא שמור היום. כתב היד המפואר והעצום בגודלו מכיל את התלמוד הירושלמי כולו, כפי שהוא מוכר לנו עד היום, על ארבעת סדריו – זרעים, מועד, נשים ונזיקין. הוא מועתק בסגנון כתיבה איטלקי יפהפה ומוקפד על 674 דפי קלף גדולים שנוצרו מעורן של בהמות רבות שרעו על גדות נהר הפו במהלך המאה ה-13, והמשקל הכולל של שני כרכיו עם כריכות העץ המפוארות – והחדשות – הוא כ-17 ק״ג.

כתב היד חולק כבר בידי הסופר שהעתיק אותו, רבי יחיאל בן יקותיאל, לשני כרכים שכל אחד מהם מכיל שניים מסדרי התלמוד הירושלמי. כל כרך הסתיים בקולופון שבו צוין התאריך המדויק של סיום הכתיבה – בי״ב בשבט שנת מ״ט הסתיימה כתיבת הכרך הראשון, ובכ״ה באדר ראשון הסתיימה כתיבת הכרך השני. התיארוך של שני הכרכים מאפשר לחשב את קצב ההעתקה המהיר למדי – רבי יחיאל העתיק כשמונה דפי תלמוד ביום. בקולופון של הכרך הראשון נכתב:

אני יחיאל בירבי יקותיאל בירבי בנימין הרופא נבתוי״א [נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ], כתבתי זה הספר ירושלמי מסדר זרעים ומסדר מועד, לרבי מנחם בירבי בנימן ברבי מנחם, והעתקתיו מספר משובש ומוטעה הרבה עד מאוד, ומה שיכולתי להבין ולהשכיל הגהתי בו כפי עניות דעתי, ויודע אני שלא הגעתי לתכלית השיבושים והטעויות אשר מצאתי בהעתק ההוא ואפילו לחציים.

כתב היד נראה גדול וחשוב בעינינו, בני תקופת הדפוס, אך הסופר שהעתיק אותו לא חשב כי מדובר בעותק חשוב במיוחד. לדבריו כתב היד שממנו העתיק היה משובש ורצוף טעויות. הוא ראה את כתב היד שיצר כחוליה אחת, חסרת חשיבות היסטורית, בשרשרת ארוכה של מסירות שגויות שאיכותן הולכת ומתדרדרת עם כל העתקה נוספת של התלמוד הירושלמי. רבי יחיאל, איש רומא במאה ה-13, חש רחוק מאוד ממקורו של התלמוד הירושלמי. הוא יכול היה לתקן מעט תוך כדי העתקה במקומות שמצא לנכון, אבל הוא הבין כי לעולם לא יוכל ליצור עותק מושלם של התלמוד המקורי.