נפוליאון לא חנה בתל נפוליאון, והחומה המרשימה של עכו אינה זו שבלמה את מאמציו לכובשה, אך סיפור הקרב על עכו היה ועודנו אחד הרגעים הדרמטיים והמכריעים בתולדות ארץ ישראל 

רבים סבורים בטעות שמערכת הביצורים העות'מאנית האדירה שמקיפה את עכו העתיקה כיום היא החומה שהכניעה את נפוליאון בונפרטה, כשניסה לכבוש את עכו ב-1799. בפועל נפוליאון נתקל לא בביצורי הענק המרשימים הללו, אלא בחומה צנועה הרבה יותר אשר נבנתה על ידי השליט הבדואי דאהר אל-עומר כשלושים שנה קודם לכן ושופצה על ידי הפאשה – השליט העות'מאני המקומי אחמד אל-ג'זאר – לפני המצור. החומה של ימינו, בעובייה הרב, בעוצמתה ובמגדליה העצומים, נבנתה רק אחרי תבוסתו של נפוליאון בעכו. הניסיון הכושל של נפוליאון בונפרטה לכבוש את עכו ממשיך לרתק חוקרים וחובבי היסטוריה: מה הביא את נפוליאון לארץ ישראל, ולעכו בפרט? מהיכן הגיע לעכו וכיצד? איך הצליחו שליט עכו והכוחות הבריטיים המסייעים לגבור על הכוח הצרפתי אשר נקרא Armée d'Orient – צבא המזרח – ובראשו עמד נפוליאון בונפרטה? ואיך קרה שתל עכו – שאין לו קשר לנפוליאון בכלל – זכה לכינוי המוטעה תל נפוליאון?

 

הצלחה בפירמידות, כישלון בים 

בשלהי שנות התשעים של המאה ה-18 חיפשו הצרפתים דרך לפגוע באימפריה הבריטית. נפוליאון, אז גנרל צעיר אך מבריק, הציע רעיון נועז: לכבוש את מצרים, ליצור שם בסיס גדול ויציב ולפגוע בקווי האספקה של בריטניה להודו. הכיבוש הצבאי של אלכסנדריה התבצע במהירות, והקרב עם הממלוכים בסמוך לפירמידות הפך לסמל לעליונות הטכנולוגית והטקטית של הצבא הצרפתי על הכוחות המסורתיים המצריים. אולם תוך זמן קצר נפגע הצבא פגיעה קשה כאשר הצי הבריטי, שפתח במרדף שארך חודשיים אחרי המשלחת הצרפתית בעודה חוצה את הים התיכון, גילה לבסוף את הספינות של נפוליאון שעגנו במפרץ אבו-קיר. 14 ספינות קרב בריטיות בפיקודו של האדמירל נלסון השמידו את הצי הצרפתי בקרב אבו-קיר – אירוע ששיבש מהותית את היכולת הלוגיסטית של צרפת.

בנחישות האופיינית לו, נפוליאון התעלם מהאבדה הקשה ופנה לשקם במהירות את המנגנון האזרחי במצרים. הוא הקים מועצות מִנהל חדשות, ייסד מוסדות כלכלה ושלטון, ובמקביל פיקד על משלחת בלתי שגרתית של מדענים, מהנדסים, אומנים ורופאים וייסד את מפעלי הפענוח והתיעוד של עברה המפואר של מצרים. במסגרת מפעל זה גילה חייל צרפתי את אבן הרוזטה ועליה כתובות שאפשרו לראשונה לפענח את כתב החרטומים.

ההישגים הללו היו מרשימים, אך האיום העות'מאני הלך וגדל. לכן, כמהלך מנע, החליט נפוליאון בחורף 1799 לצאת ממצרים צפונה, בראש כ-13 אלף חיילים צרפתים, למסע כיבוש בארץ ישראל. לרשות נפוליאון עמד דוח מודיעיני מפורט של הקצין והשגריר הצרפתי וולני, הוגה דעות ומזרחן ששהה בארץ ישראל ובסוריה כ-15 שנה קודם לכן. הדוח כלל מידע רב על הכוחות העות'מאניים והתייחס לשלל מרכיבים: מבנה השלטון המקומי, הביצורים של ערי החוף המרכזיות, נתיבי תנועה ודרכים עתיקות, מקורות מים ומעברי הרים, והרכבי האוכלוסייה המקומית.

ממצרים יצא נפוליאון דרך אל-עריש, רפיח, עזה, דיר אל-בלח ומג'דל – היום אשקלון – עד שהגיע ליפו. נפוליאון ראה ביפו נקודת אחיזה חיונית בשל הנמל שבה. המהלך לכיבוש יפו התבסס במידה רבה על דוחותיו המאורגנים והמעמיקים של וולני, ויפו נכבשה תוך שלושה ימים, לאחר קרב קצר אך עקוב מדם שבמהלכו נטבחו אלפי שבויים. מגפת דבר שפשטה בעיר קטלה חיילים צרפתים, ופגעה עמוקות במוניטין צבא נפוליאון. כך הפך כיבוש יפו לפרק טרגי שחשף את השבר בין מודיעין אקדמי למציאות צבאית, והיווה מבוא ישיר לכישלון הגדול שחיכה לנפוליאון בעכו.

אחרי כיבוש יפו פנה נפוליאון לרמלה. רמלה הייתה תחנת ביניים מרכזית על דרך הדואר העות'מאנית, והיו בה מים זמינים, מבנים גדולים ללינה ואפשרויות לרכז כוחות. יומני קציני המטה מלמדים שברמלה דחה נפוליאון את האפשרות לסטות מהמסלול ולכבוש את ירושלים. הוא הבין שלכיבוש ירושלים אין ערך אסטרטגי, שיהיה קושי לוגיסטי לעלות לעיר, ושכיבוש ירושלים יעכב את הכיבוש של עכו, שנתפס כמפתח לשליטה על החוף.

מרמלה המשיך הצבא הצרפתי צפונה למנזר סטלה מאריס הכרמליטי בחיפה. יומני הקצינים הצרפתים מספרים שנפוליאון התפעל מרכס ההר המרשים, וכתב הערות טופוגרפיות על מבנה ההר ועל האפשרות להשתמש בו לצורכי תצפית. בפועל, הצי הבריטי שלט בים, ומנע מנפוליאון להשתמש במפרץ.

רק אחרי שהגיע לעכו, התברר לנפוליאון שהספינות שהובילו עבורו את אמצעי הלחימה יורטו על ידי שייטת הצי הבריטי. עוד התברר שכל ציוד המצור הצרפתי נבזז מהאניות והועבר לתוך עכו למטרת הגנה על העיר. האובדן הזה פגע ביכולת ההתקפה ושינה את אופי המצור שתכנן נפוליאון להטיל על עכו.

 

תגבור לא צפוי

אחמד אל-ג'זאר היה מושל עכו והגליל בסוף המאה ה-18, ואחת הדמויות החזקות והמורכבות ביותר בעולם העות'מאני (ראו מדור 'מסע בזמן', גיליון 169). הוא נולד בבוסניה, ועלה לגדולה דרך מסלול צבאי ממלוכי במצרים. את כוחו ביסס בעכו כבר בשנות השבעים של המאה ה-18, הרבה לפני עליית נפוליאון בזירה המזרחית. יכולותיו נבעו משילוב של קשיחות צבאית, בריתות פוליטיות ושליטה מוחלטת במשאבים אזוריים. את עכו הפך למרכז שלטוני מבוצר, עשיר ומשגשג. תחת הנהגתו נבנו בעיר מבני שלטון, שווקים, מסגדים וביצורים, שהפכו את העיר למוקד כוח מקומי. בתקופתו נהנתה עכו מעצמאות רבה ביחס לממשל העות'מאני המרכזי, והוא זכה לכינוי הקצָב של עכו בשל התכונות שאפיינו את שלטונו – נוקשות, אכזריות וחוסר פשרות. כאשר חצה נפוליאון את הארץ בדרכו מיפו, אל-ג'זאר כבר היה שליט מנוסה, בעל ידע צבאי עמוק ויכולת ניהול משאבים מרשימה. שילוב של צורכי הבריטים, כוחו הפוליטי והבסיס הצבאי בעכו הוא שאפשר לו להתמודד עם צבאו של נפוליאון ולסכל את חלומו לפרוץ צפונה אל סוריה ולהמשיך הלאה אל אסיה.

בעכו התרכז כוח עות'מאני של אלפי חיילים סדירים, לוחמים בלתי סדירים ותושבים מהאזור שהוצבו על חומות העיר ובמגדליה. אל הכוחות הללו הצטרף סר ויליאם סידני סמית, קצין ימי בכיר בצי המלכותי הבריטי שנשלח למזרח התיכון כדי לבלום את מסע הכיבוש של נפוליאון. לסמית היה ניסיון נרחב בלוחמה ימית וביירוט כלי שיט. את התותחים הצרפתיים שתפסו כוחותיו ימים אחדים קודם לכן העביר סמית לאל-ג'זאר. הוא אף סייע לו לארגן את עמדות ההגנה והעמיד לרשותו עשרות אנשי צוות בריטים לסייע בהפעלת התותחים. שילוב זה הפך את עכו למוצב חזק הרבה יותר משציפה נפוליאון בעת שתכנן את המערכה.

הסיפור ההיסטורי של תבוסת נפוליאון בעכו מסתמך על מחקר מקורות בני התקופה. הצד הצרפתי הותיר יומנים, מכתבים ודיווחים רשמיים של קציני המטה. מהצד הבריטי והעות'מאני שרדו דוחות צבאיים, עדויות של סר סידני סמית וקציני הצי, וכן מסמכים מנהליים. אליהם מצטרפות מפות צבאיות, בראשן מפת ז'קוטן – אחת המפות הצבאיות המדויקות והמרשימות שנערכו בלבנט באותה תקופה. את המפה יצר המהנדס והקרטוגרף הצרפתי פייר ז'קוטן, שהיה מופקד על שירות המדידות של צבא המזרח של נפוליאון. המפה נחשבת עד היום לאחד הכלים המדויקים ורבי הערך לניתוח הקרב.