כנסיות רבות במרכז אירופה ובצפונה מתהדרות בתיאורים של חזירה המניקה יהודים. כיצד הפכה דווקא החיה המגונה ביותר לסמלם של היהודים, ומדוע יש ערים אירופיות שעדיין מסרבות להסיר את הפסלים? 

המתהלכים בערי גרמניה וצרפת אינם יכולים להתעלם מהקתדרלות המפוארות המעטרות רבות מהערים, אך עיטור מסוים באותם מבנים מפוארים יכול גם יכול לחמוק מעיניהם של תיירים מזדמנים. מדובר בסמל הכפשה שבו מתוארת חזירת היהודים. בפסל זה, שיש לו גרסאות שונות, נראית בדרך כלל חזירה גדולה המניקה יהודים. לעתים היהודים מסלקים הצדה את החזירונים שלה, ולעתים הם מסתכלים בעיון בחלקה האחורי של הבהמה. מטרת הפסל היא להציג את היהודים באור מגוחך ומלגלג, ולהזהיר נוצרים טובים מהתנהגויות יהודיות פסולות.

בעולם הדימויים היהודי מזוהה החזיר כחיה הבזויה ביותר ונחשב לסמל הכיעור:

נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם (משלי י"א, כ"ב).

החזיר נחשב לחיה מאוסה גם בשל הרגלו להתפלש בפסולת ולאכול מאכלים ירודים:

החזיר יותר לח ממה שצריך ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים, ואפילו בשדות במחנה, כל שכן בתוך המדינה. ואילו הייתה מותרת אכילת החזיר, היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכיסא, כמו שתראה ארצות הצרפתים היום. כבר ידעת אומרם "פִּי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמִי" (ברכות כ"ה, ע"א) (רמב"ם, 'מורה הנבוכים', מהדורת אבן-שמואל, חלק ג', פרק מ"ח).

במדרש המאוחר מסמל החזיר את עשו ואת רומי, המזוהה בחז"ל עם הנצרות:

רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון: כל הנביאים לא פרסמוה [את רומי] אלא שניים. אסף אמר "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהלים פ', י"ד), ומשה אמר "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא" (ויקרא י"א, ז'). למה מושלה כחזיר? אלא מה חזיר זה בשעה שהוא רובץ הוא פושט טלפיו כלומר ראוני שאני טהור, כך אומה זו גוזלת וחומסת ונראית כאילו מצעת בימה ('ילקוט שמעוני' תהלים, רמז תתל).

באמנות הדתית האירופית התהפכו היוצרות, והחזירים והיהודים מוצגים בכפיפה אחת. עשרות פסלים בסגנון זה נמצאים בחזיתות קתדרלות, במרזבי כנסיות, בגילופי עץ של רהיטי הכנסייה, בגשרים ובמבנים ציבוריים ופרטיים. התופעה רווחה בגרמניה ובסביבתה מאמצע המאה ה-13 ועד למאה ה-16, אך דימוי זה המשיך להופיע בספרים עד המאה ה-19. חלק מהתיאורים אינם קלים לצפייה ויכולים לעורר כעס וזעם.

דמות החזירה אינה היחידה המייצגת את היהדות בעולם הנוצרי. מוכרות במיוחד צמד הדמויות אקלזיה וסינגוגה, המדמות את הכנסייה הניצבת בביטחון ובגאון לצד היהדות המושפלת והבזויה. דמויות אלה קשורות רק לתחום התאולוגי והדתי ולא מהוות סמל אנטי יהודי מובהק, על אף שיש מאפיינים אנטי יהודיים מסוימים בחלק מהפסלים, ואילו החזירה הפכה לסמל אנטי יהודי בהקשר הרחב ביותר, ללא קשר לדת.

 

מזאבה לחזירה

פסל חזירת היהודים הופיע לראשונה במאה ה-13 במקומות מרוחקים זה מזה. היו חוקרים שקשרו את החזירה לסמלה המפורסם של רומא, המתאר זאבה המניקה את זוג התאומים רמוס ורומולוס שהפכו למייסדי העיר. על פי האגדה ינקו התאומים את עוצמתם ואת אכזריותם מחלב אמם הזאבה שאימצה אותם, וייתכן כי הסמל של היהודים היונקים מהחזירה רומז כי הם קיבלו את תכונותיהם השליליות מהחזירה. חוקרים אחרים קשרו את הדברים לתיאורו של אוסביוס מקיסריה, מאבות הכנסייה במאה הרביעית:

איליה נוסדה בידי איליוס הדריאנוס, ולפני שערה היוצא אל בית לחם [באזור שער יפו של היום] הוצב פסל חזיר משיש, לסמל את שלטונם של הרומאים על היהודים (יורם צפריר, "הטופוגראפיה והארכיאולוגיה של איליה קפיטולינה", 'ספר ירושלים – התקופה הרומית והביזאנטית' בעריכת יורם צפריר ושמואל ספראי, עמ' 125).

למרות ההצעות הללו, נראה כי יש לחפש את הולדת התופעה בספרות התקופה. אחת הסוגות הנפוצות בימי הביניים הייתה ספרי חיות. בספר חיות מהמאה ה-12 שנכתב באנגליה מתואר החזיר כחיה מלוכלכת החוזרת ומתפלשת בבוץ המטונף שוב ושוב. החזיר שימש משל לאנשים טמאים החוטאים שוב ושוב באותם חטאים. הוא מייצג גם שניים משבעת החטאים החמורים – חטא הגרגרנות וחטא התאווה. בספרי החיות לא מוזכר קשר בין החזיר ליהודים, והוא מובא רק כמשל לחוטאים באופן כללי. בציורי החזירים המלווים את הכתוב מופיעים גם חזירונים יונקים שאינם מוזכרים בטקסט עצמו. 

הקשר בין החזיר ליהודים מופיע בצורה מפורשת בדבריו של רבנוס מאורוס, נזיר בנדיקטי פרנקי מחשובי המלומדים בתקופה הקרולינגית. באמצע המאה התשיעית הוא חיבר את האנציקלופדיה De rerum naturis – על טבע הדברים. היא זכתה לתפוצה רבה בקרב הנוצרים, והמשיכו להעתיק אותה עד המאה ה-15. באנציקלופדיה הזו הוא כתב:

החזיר מסמל באופן דומה את הטמאים ואת החוטאים שעליהם כתוב במזמור: "חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם, יִשְׂבְּעוּ בָנִים וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם" (תהלים י"ז, י"ד). הוא אומר שהיהודים )מלאים( ב(דברים) טמאים אשר נסתרים מפני ה', כלומר דברים הידועים כאסורים (Isaiah Shachar, The Judensau – A Mdieval Anti-Jewish Motif and Its History, p. 6).

באופן משונה, דווקא איסור התורה לאכול חזיר הוביל לכך שזיהו בין החזיר ליהודים. לדבריו של רבנוס אפשר לצרף את המנהג הגרמני המופיע במקורות מהמאה ה-13, המחייב יהודים שנשבעים בבית דין של נוצרים לעמוד על עור חזירה ברגליים יחפות. ייתכן שבנוסף לעצם ההשפלה יש במנהג זה מעין ניסיון לגרום ליהודים לוותר על מצווה סמלית ובולטת, או לפחות להתפשר עליה במשהו.

 

זה לא אתה, זה המידות שלך

הפסל הראשון שבו מופיעה חזירת היהודים נמצא בעיר ברדנבורג שבגרמניה ומתוארך לאמצע המאה ה-13. לחזירה הגדולה יש יד אנושית וראש יהודי המזוהה באמצעות הכובע המחודד שאפיין את יהודי אשכנז בימי הביניים. בצדה האחורי של החזירה יהודי מרים את זנבה, אולי כדי להסתכל באחוריה, ומולה ניצבת אישה המאכילה אותה. חמישה חזירונים קטנים יונקים מדדיה.

מן הראוי לשאול האם הצבתו של הפסל הראשון המוכר לנו נעשתה כתגובה לקהילה היהודית שישבה במקום, והאם מדובר בדרך נוספת של השפלת היהודים, או שמא שימש הפסל אזהרה מפני סכנה שלא הייתה קיימת בעיר, מעין הקדמת תרופה למכה. העדויות הראשונות לקיומה של קהילה יהודית בברנדנבורג הן מראשית המאה ה-14, כך שנראה כי בזמן הצבת הפסל לא חיו יהודים בעיר.

שנים לא רבות מאוחר יותר, בשנות השישים של המאה ה-13, הוצב פסל נוסף של חזירת היהודים בעיר קסנטן. הפסל משמש כבסיס לפסל המתאר את ביקורו של המלאך גבריאל המובא בבשורה על פי לוקאס – אירוע מכונן בסיפור הולדתו של ישו המתואר פעמים רבות באמנות הנוצרית. הסצנה מתארת את פגישת מרים ההרה עם בת דודתה אלישבע, ההרה גם היא, בעין כרם, המקום שבו ניצבת כיום כנסיית הביקור המנציחה את המאורע. מתחת לפסל עם שתי הנשים מוצבים צמד פסלים, האחד מתאר מלחמה של אריה ודרקון, והשני מתאר יהודי ולידו חזירה. החזירה נוגסת בקצה כובעו המחודד, ומתחתיה נמצא יהודי נוסף, ערום כולו מלבד עלה תלתן המכסה את ישבנו, היונק ממנה. נראה ששני הפסלים מהווים אנטיתזה למפגש המשמח בין הנשים המתוארות בפסל העליון. הפסלים התחתונים מייצגים מפגשים שליליים עם דמויות שטניות, ועם עולם אפל של מפלצות ואנשי שוליים, והפסל העליון מייצג את השמחה על הורתו של ישו.

להבדיל מברנדנבורג, בקסנטן יש עדויות על הימצאותם של יהודים בעיר כבר בסוף המאה ה-11, יהודים שברחו מקלן בזמן מסע הצלב הראשון. בריחתם לקסנטן לא עזרה להם, וכשישים מהם התאבדו כדי לא להמיר את דתם. ב-1197 הייתה בעיר עלילת דם, ובעקבותיה נהרגו יהודים נוספים. לא ברור אם יהודים התגוררו בקסנטן ברציפות, כי העדויות הבאות על הימצאותם בעיר הן מסוף המאה ה-13 ומראשית המאה ה-14, ועל כן לא ברור אם הפסל נבנה במכוון כדי להעליב קהילה יהודית מקומית או להזהיר מפני אפשרות שהיא תקום. 

הפסלים מהמאה ה-13 מתארים בעיקר את הרתיעה מחטא התאווה והגרגרנות, ופחות את הבוז והלעג ליהודים, שבוודאי היה קיים אף הוא. במהלך המאה ה-14 החלו חִצי הלעג להיות מכוונים ליהודים עצמם, ולא למידות הרעות שאותן ייצגו.