משלחת של חובבי ציון שהגיעה לארץ ישראל הציעה ליישב את יהודי אירופה לא רק במושבות חקלאיות אלא גם בערים. חבורה מבני יפו הסכימה להיות גרעין חלוץ שיכין את השטח ויקדם את פני העולים. סיפורה של ההתיישבות היהודית בעזה בשלהי התקופה העות'מאנית

מאז שלהי ימי הביניים הייתה בעזה קהילה יהודית. במאה ה-17 התגוררו בה הפייטן הגדול רבי ישראל נג'ארה – שחיבר בין השאר את הפיוטים 'י-ה ריבון עולם' ו'יודוך רעיוני' – ונתן העזתי שהכריז על שבתי צבי כמשיח. במפנה המאה ה-18, בתקופת מלחמות נפוליאון, נטשו היהודים את עזה, כפי שכתב הרב יהוסף שוורץ:

מבני עמנו לא נמצאים בו כעת. אכן, עד שנת תקנ"ט [1799] היה שם יישוב. כי בשנה ההיא בא חיילי צרפת עם נאפאלעאן באנאפארטע לארץ, כשעברו ממצרים לארץ ישראל דרך עזה, ויהי עת צרה ליהודים יושבי עזה ויברחו הרבה מהם. ומאז היה הלוך וחסור קיבוץ בני עמנו, עד שבשנת תקע"א [1811] לא נשאר אף אחד שם כי הלכו להם לחברון ולירושלים (יהוסף שווארץ, 'תבואות הארץ', מהדורת לבוב 1865, עמ' 65).

בהמשך החריב אבראהים פאשא את בית הכנסת של הקהילה שנותר שומם, והשתמש באבניו לבנייתה של מצודת אשקלון.

בעקבות האשמת היהודים ברצח הצאר אלכסנדר השני פרצו ברחבי רוסיה ב-1881 פוגרומים נגד יהודים שכונו 'הסופות בנגב'. זלמן דוד לבונטין, מנהל חשבונות ממוסקבה, יצא בשליחות אגודת חובבי ציון בקרמנצ'וג שבדרום רוסיה, היום באוקראינה, לחפש בארץ ישראל מקום התיישבות ליהודים שביקשו לצאת מרוסיה.

בתרמ"ב (1882) ייסד לבונטין ביפו את 'ועד חלוצי יסוד המעלה', ויצא עם יוסף פיינברג לחפש קרקעות שיתאימו להקמת מושבה בשפלת יהודה. הם הדרימו כדי למצוא קרקעות זולות בריחוק מהערים יפו וירושלים שבהן התעניינו מעצמות אירופה. בעזה פגשו השניים יהודי מומר בשם שפירא – האירופי היחיד שהתגורר בעיר – ובתיווכו נפגשו בדיר אל-בַּלַח עם ראש השבטים הבדואיים. שלוש פעמים נסע לבונטין לעזה בניסיון לרכוש קרקעות, אך בסופו של דבר לא יצאה העסקה אל הפועל, ובמקומה הוא רכש בסוף אותה שנה את אדמות עיון-קרא שעליהן הוקמה המושבה העברית ראשון לציון.