בשלהי המאה ה-19 החליט הברון רוטשילד להקים בארץ ישראל תעשיית זכוכית שתשרת את יקבי המושבות. לניהול המיזם נבחר מהנדס צעיר בשם מאיר דיזנגוף. סיפור המזגגה בטנטורה מאיר פרק מוכר פחות בראשית דרכו של האיש המזוהה בתודעתנו עם תל אביב

השם מאיר דיזנגוף מחובר בתודעתנו עם העיר תל אביב שהוא כיהן כראש העירייה הראשון שלה. זכורה דמותו רוכב על סוסתו הלבנה לאורך שדרות רוטשילד, מפקח על סלילת רחובות, על נטיעת עצים ועל הקמתם של מוסדות תרבות בעיר העברית הראשונה. פרק אחר בחייו, שנים לפני שהגיע לתל אביב, ידוע הרבה פחות. פרק זה התרחש צפונה יותר, בחוף טנטורה, במקום בו שוכן היום קיבוץ נחשולים.

ב-1891 החליט הברון אדמונד דה רוטשילד להקים בארץ את מפעל הזכוכית הראשון שנועד לייצר בקבוקי יין עבור יקבי המושבות ראשון לציון וזכרון יעקב במקום לייבאם מאירופה. הוא ציפה שכך יונחו היסודות לתעשייה עברית מודרנית אשר תשרת את ההתיישבות ותספק מקומות עבודה חדשים. המזגגה בטנטורה הייתה מהמיזמים השאפתניים ביותר בתקופת העלייה הראשונה, אך גם מהכישלונות התעשייתיים הבולטים שלה. בין דיונות החול, רוחות הים וביצות כברה מוכות הקדחת התנסה דיזנגוף לראשונה בניהול ובהתמודדות עם קשיים כלכליים ואנושיים, ונחל את המפלה הגדולה הראשונה בחייו. ייתכן כי דווקא שם החלה להתעצב דמותו של המנהיג שעמד לימים בראש מפעל גדול בהרבה – פיתוחה של תל אביב.

 

השליחות הראשונה

מאיר דיזנגוף היה בן 31 כשנבחר להקים את המזגגה. הוא לא היה עדיין איש ציבור, לא מנהיג ציוני ולא דמות מוכרת בארץ ישראל. דיזנגוף למד הנדסה כימית בסורבון שבפריז, ועמדו בפניו אפשרויות מקצועיות מבטיחות באירופה. מקורביו המליצו עליו באוזני הברון, והשניים נפגשו בפריז. שנים אחר כך, כשהיה כבר ראש עיריית תל אביב, סיפר דיזנגוף על אותה פגישה:

כשבאתי בפאריס אל הברון אדמונד דה רוטשילד להיפרד ממנו בנוסעי לארץ ישראל לייסד את בית החרושת לזכוכית בטנטורה, אמר לי הדברים האלה: "עלה והצלח להכניס תעשייה חדשה לארץ ישראל. והיה אם לא תצליח – זה לא יהיה באשמתך. יש בך זיק אש האמונה הקדושה, ואני מאמין בך" (א' חרמוני, 'הרוטשילדים', עמ' V).

דבריו של הברון ביטאו את האמון שרחש למהנדס הצעיר. דיזנגוף סיפר כי הם כמעט לא עסקו בשאלה כמה שכר יקבל, שכן בעיניו הייתה זו שליחות ציונית יותר מאשר משרה מקצועית. קודם שנסע לארץ ישראל הוא נשלח להשתלמות במפעלי זכוכית בצרפת, ואחר כך ערך ניסויים באוניברסיטת ליון. דיזנגוף למד את סודות הייצור, את שיטות העבודה ואת אופן הפעלת הכבשנים, ורק לאחר שהברון השתכנע כי רכש את הידע הדרוש הוא הופקד על הקמת המפעל.

עם הגיעו ארצה החל דיזנגוף לחפש את המקום המתאים להקמת המזגגה. הוא סייר ביפו, בירושלים, באזור חברון ואף בים המלח, אך לבסוף בחר בטנטורה – רצועת חוף קטנה מדרום לזיכרון יעקב. הבחירה נראתה באותה שעה הגיונית. החוף היה עשיר בחול שנראה מתאים לייצור זכוכית, וקרבתו לים אפשרה לפרוק סמוך למפעל חומרי גלם וציוד שהובאו דרך הים. המקום היה מרוחק יחסית ממנגנון הפקידות הנוקשה של הברון, יתרון שלימים הודה דיזנגוף כי עמד לנגד עיניו כאשר קיווה שיוכל לנהל את המפעל ללא התערבות יומיומית של הפקידים.

עוד קודם שהונחה אבן הפינה למפעל בילה דיזנגוף חלק ניכר מזמנו ביפו, שער הכניסה הראשי לארץ ישראל ומרכז מסחרי מרכזי. הוא הקים בעיר מעבדה כימית קטנה ששימשה אותו לניסויים לקראת הקמת המזגגה. יפו לא הייתה רק בסיס עבודה עבורו, ועד מהרה הוא נשאב גם אל החיים הציבוריים של היישוב היהודי. הוא התחבר ליהושע ברזילי ולאליהו זאב לוין-אפשטיין, הצטרף לאגודת 'בני משה' ואף נבחר כחבר הנהלה. דרך פעילותו הכיר גם את יחיאל מיכל פינס, ופינס עודד אותו לפרסם את מאמרו הראשון בעברית – "הקניין והעבודה" – שבו החל את דרכו כאיש רוח וכפעיל ציבור. דיזנגוף כמובן לא ידע זאת אז, אך שני התחומים שנפתחו בפניו באותה שנה – התעשייה בטנטורה והחיים הציבוריים ביפו – ליוו אותו בהמשך חייו.

באביב 1892 החלו העבודות להקמת המזגגה בקצב מואץ. על רצועת החוף השקטה, שבמשך מאות שנים הייתה מזוהה בעיקר עם כפר הדייגים הערבי ועם שרידיה של דור הקדומה, קמה לפתע מערכת תעשייתית שלא היה לה תקדים בארץ. עגלות עמוסות אבנים חרקו על דרכי העפר, נגרים הקימו פיגומים, נפחים התקינו חלקי מתכת, ומהים נפרקו בזה אחר זה ארגזים ובהם ציוד שהגיע מצרפת.

בלב ההתרחשות עמד מאיר דיזנגוף. הוא פיקח על העבודות, קיבל את בעלי המקצוע שהגיעו מאירופה, בדק את חומרי הגלם, שוחח עם הפועלים ואף השתתף בעצמו בניסויים שנערכו בכבשנים. 

 

חזון של תעשייה עברית

דיזנגוף ראה במפעל הזדמנות להוכיח כי היישוב היהודי בארץ מסוגל להקים גם תעשייה מודרנית ולא להסתפק בחקלאות בלבד. זו הייתה תפיסה חדשנית בתקופה שבה רוב אנשי העלייה הראשונה התפרנסו מכרמים ומפרדסים.

ככל שהתקדמו העבודות גברה התעניינותם של עיתונאים. העיתונים העבריים דיווחו בהתלהבות על הניסויים, על התקדמות הבנייה ועל התקוות שנתלו במפעל החדש, שהשם הרשמי שהעניק לו דיזנגוף היה 'בית חרושת למעשה זכוכית בארץ ישראל'. בעיתון 'האור' נכתב:

הודענו בגיליוננו הקודמים כי חכם הכימיה האדון דיזנגוף נשלח מהנדיב לכונן בארצנו בית מעשה זכוכית. והנה הניסיונות שעשה האדון דיזנגוף עד עתה הוכיחו כי יש יכולת לעשות פה כל מיני זכוכיות, וגם זכוכית לבנה היותר טובה, כי יש פה בארץ כל החומרים הנצרכים למעשה הזכוכית ("דברי ימי השבוע", 'האור', י"ב במרחשון תרנ"ב, 13.11.1891, עמ' 1).

הדיווחים עוררו ציפיות בקרב בני היישוב, והייצור בפועל החל ב-1893. דיזנגוף הקים קהילה סביב המפעל ובנה עבור העובדים ובני משפחותיהם בתי מגורים, בית כנסת, ספרייה ובית ספר קטן, ודאג לכל צורכיהם:

אנחנו היושבים פה תנטורה מגישים תודה מעמקי לבבנו להאדון מאיר דיזנגוף על אשר זה חודש ימים הקים בית ספר עם מורה עברית וערבית וצרפתית. גם שוחט ובודק יבוא מדי יום ביומו להורות לימודי הדת. כבר ביקרו אנשים את בית הספר, ושמחו מאוד לראות הסדרים היפים וידיעת הנערים בזמן קצר כזה (יואל חנן רוטנברג שוחט ובודק דפה, "מכתבים להעורך", 'הצבי', כ"ו בתשרי תרנ"ד, 6.10.1893, עמ' 4).

כתב 'המליץ' שביקר במקום התרשם לא רק מהכבשנים אלא מהחיים שהתפתחו סביבם וציטט מדברי התושבים:

נעשה המקום הזה, שהיה כמעט שמם, למקום חיים ותנועה ועבודה. כחמישים איש עובדים ומתפרנסים מיגיע כפיהם, ונוכל לכנות את קהילת תנטורה בשם 'קהילה נכבדה', כי כל הנחוץ לקהילה לא יחסר לנו. יש לנו שוחט ובודק שהוא המלמד תינוקות, בית תפילה וספר תורה, בית קיבוץ ספרים בלשון עברית, צרפתית ורוסית, וגם בנינו ילמדו בבית הספר להערבים שבנה על חשבון הנדיב … ולפעמים לא רחוקות ישמע בין הפועלים שפת עבר מדוברת ביניהם כשפה חיה, וביניהם יש אשר הרעיון הזה הוא משאת נפשם … נקווה כי בעוד עת מעטה נזכה לראות בקבוקים שנעשו על ידי יהודים בארץ ישראל ("בארץ הקודש", 'המליץ', כ"ו באייר תרנ"ג, 12.5.1893, עמ' 6).

התיאור מלמד כי המזגגה נתפסה כניסיון לבסס יישוב עברי חדש, שבו עבודה, חיי קהילה ותרבות עברית מתקיימים זה לצד זה. הרושם היה כי הברון רוטשילד ודיזנגוף הצליחו להגשים חלום שנראה עד אז בלתי אפשרי.

במקביל לדאגה לרווחת העובדים טיפח דיזנגוף יחסי שכנות טובים עם ערביי האזור:

מתחילת התיישבותי בטנטורה נהגתי להתקרב אל הערבים ולקשור עמהם קשרי ידידות. לקחתי לי מורה לערבית ולמדתי את הלשון. לפעמים קרובות הייתי מבקר בבתיהם של שייח'י הכפרים אשר בסביבה, ואלה היו מחזירים לי ביקורים בביתי … פעם אחת אמר לי אחד מזקני הכפר הסמוך בשיחת רעים: "הן אתה כאחד מאתנו, מדבר בלשוננו, רוכב על סוסה אצילה ומזוין תמיד בכלי נשק. רק דבר אחד חסר: אישה (בימים ההם עוד רווק הייתי) (אברהם יערי, 'זכרונות ארץ-ישראל' חלק שני, עמ' 748-747).

הזקן אף הציע לו לקנות את בתו של השייח' בת ה-16.