לאחר צליבתו של ישו הפך אחיו יעקב למנהיג הבלתי מעורער של התנועה הנוצרית בירושלים. הוא קיבל החלטה גורלית אחת ששינתה את פני ההיסטוריה. אף שראה את עצמו נאמן לגמרי לתורה, ההנהגה היהודית הוציאה אותו להורג בסקילה. מדוע?

ישו נטש את בית הולדתו כשהיה צעיר, הסתובב בגליל ועלה לרגל לירושלים. הוא אסף סביבו תלמידים שלימים כונו השליחים, ובבשורות שהם כתבו לא נזכרת משפחתו של ישו. האם ישו התנכר לבני משפחתו? לא ידוע לנו. לאחר שישו נצלב קמה בירושלים קהילת השליחים בהנהגת פטרוס. בין החברים הראשונים בקבוצה הקטנה היו גם אחיו של ישו. הם שמרו לו אמונים.

הקהילה הנוצרית בירושלים התייחדה בארגון הכלכלי שלה. החברים ויתרו על רכושם הפרטי לטובת הקהילה. בספר 'מעשי השליחים' מסופר כי פטרוס והשליחים פתחו במסע לגיוס חברים חדשים. הם הטיפו בירושלים ובבית המקדש, וקראו למאמינים חדשים להיטבל בשם ישו המשיח וכך לזכות בסליחה על חטאיהם וברוח הקודש. מדי פעם השליחים אף חוללו נסים ומופתים. הם הצליחו במיוחד בקרב יהודים דוברי יוונית, שחלקם הגיעו לירושלים לצורך עלייה לרגל לבית המקדש. ככל שגייסו יותר חברים חדשים נתקלו השליחים בהתנגדות מצד הממסד היהודי. פטרוס ברח מירושלים לאחר שנרדף על ידי המלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס.

מחליפו של פטרוס היה יעקב, אחיו של ישו. הייתה זו בחירה מפתיעה, שכן לא ידוע על קשר ביניהם בחייו של ישו. פאולוס תיאר את התגלותו של ישו לאחר צליבתו:

נקבר וקם לתחייה ביום השלישי … ונראה אל כיפא [פטרוס] ואחר כך אל השנים עשר. אחרי כן נראה בבת אחת אל יותר מחמש מאות אחים … אחר כך נראה אל יעקב ולאחר מכן אל כל השליחים ('איגרת שאול הראשונה אל הקורינתים' ט"ו, 4-7).

האם יעקב נבחר להנהגה רק משום שהיה אחיו של ישו? אי אפשר לדעת, אך ברור שהוא קפץ במעלה הדרגות בתנועה הנוצרית רק בשלב מאוחר יותר, אחרי מות אחיו, ומכל מקום הוא זכה לקידום בעקבות היותו מחליפו של פטרוס.

להיות מנהיג הקהילה הירושלמית – שחבריה כינו את עצמם העניים או הקדושים – פירושו להנהיג את התנועה הנוצרית כולה. היא אמנם לא הייתה גדולה בראשית דרכה, אך כבר שלחה זרועות הרחק מעבר לארץ ישראל. כשפאולוס הקים קהילות חדשות בערי יוון הוא אסף כסף מהחברים החדשים, הנכרים, ושלח אותו לירושלים. הוא נדרש לתת ליעקב מעין דין וחשבון על פעילותו בגלות, ולקבל ממנו את ברכת הדרך להמשך שליחותו.

כעבור זמן לא רב ניצב יעקב בפני הכרעה קשה שלא יכול היה לשערה מראש. היה עליו להכריע אם לקבל לקהילת הנוצרים נכרים שלא עברו גיור, והחלטתו חרצה כעבור עשרות שנים את גורלה של תנועת מאמיני ישו, ובהמשך אף שינתה את ההיסטוריה של העולם המערבי כולו.

 

מיהו נוצרי?

לאחר צליבתו של ישו היו גויים שקיבלו עליהם את האמונה הנוצרית. זה התחיל במקרה, כשפטרוס פגש בקיסריה את קורנליוס, שר צבא רומי שהתקרב ליהדות וליהודים. פאולוס, שהטיף בבתי כנסת בערים הלניסטיות באסיה הקטנה, פגש גוים אשר התקרבו ליהדות והתלהבו מדבריו והקים קהילות חדשות בערים שונות באסיה הקטנה וביוון, ובהן קורינתוס ופיליפי. גם באנטיוכיה שבסוריה – שם הייתה גם קהילה יהודית גדולה – היו גויים שקיבלו עליהם את הנצרות. פטרוס, פאולוס ושליחים נוספים הבינו כי יש גויים הנמשכים לאמונה בישו המשיח – האדם שהרומים צלבו באשמה שהתיימר להיות מלך היהודים. השליחים הטיפו באוזניהם, וצירפו אותם לאמונה היהודית החדשה באמצעות הטבלתם. הדבר עורר מהומה בקרב חברי התנועה הנוצרית, שלא הבינו איך אפשר לקבל גויים לתנועה יהודית.

יעקב, שהיה אז כאמור מנהיג הקהילה, נדרש לקבל החלטה, ונראה כי בשנת 48 הוא זימן אסֵפת חברים שכונתה הוועידה האפוסטולית – ועידת השליחים. התיאור על כך מופיע בספר 'מעשי השליחים' שנכתב על ידי לוקס, מחבר הבשורה השלישית. היה קשה להתווכח עם הצלחת המיסיון בקרב הגויים, שכן הסתפחו לקהילה מאמינים רבים ונלהבים בישו. חברי הוועידה התקשו לדחות אותם, אולם גם לא מצאו בתורה תקדים שיאפשר את קבלתם.

יעקב החליט להתיר את קבלת הגויים כנוצרים לכל דבר, בלי לחייבם לעבור ברית מילה ולשמור את כל חוקי התורה. זו הייתה מהפכה גמורה, אך הוא ניסה למתן אותה וקבע ארבעה איסורים שעליהם לקבל על עצמם כתנאי להכנסתם לקהילה: עבודת אלילים, זנות, אכילת בשר שלא נשחט כראוי ואכילת דם של בשר נא. יעקב ניסה להרחיק את הנוצרים הגויים מהתרבות הפגאנית בלי לדרוש מהם לשמור את כל חוקי התורה. הוא עשה מעשה הנוגד את חוקי התורה, אך דרש מהם לקבל חלק מחוקי התורה – יד אחת דוחה את התורה, והאחרת מקרבת.

מה היה הרעיון שהנחה את יעקב? לפי 'מעשי השליחים' הוא ציטט כהצדקה להחלטתו את הפסוק מספר עמוס:

בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיה כִּימֵי עוֹלָם. לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם (עמוס ט', י"א-י"ב).

נראה כי יעקב ראה בהצטרפות הגויים אות לכך שימות המשיח קרבים. הוא קיווה שעם הזמן הם ישמרו בהדרגה עוד ועוד מחוקי התורה, ואולי אף יתגיירו. רוב הנוצרים החדשים פגשו את פאולוס כאשר הגיעו לבתי הכנסת היהודיים כדי לשמוע את קריאת התורה וללמוד את חוקי היהדות, ועל כן בתי הכנסת מוזכרים בדברי יעקב שהשווה בין דמותו של ישו לדמותו של משה: 

הרי למשה יש מדורות קדומים אנשים המכריזים אותו בכל עיר ועיר, ומדי שבת הוא נקרא בבתי הכנסת ('מעשי השליחים' ט"ו, 21).

ההמשך ידוע. גויים נוספים הצטרפו לאמונה בישו, וכעבור עשרות שנים הם היוו את הרוב המוחלט של הנוצרים, עד שלימים הפכה הנצרות לדת חדשה ועצמאית שהתנתקה מהיהדות. אין ספק שלא זו הייתה כוונתו של יעקב.

 

התורה על פי יעקב

יעקב חשב כי הוא נאמן לחוקי התורה. כשפאולוס הגיע בפעם האחרונה לירושלים היו נוצרים שהפיצו עליו שמועות שקר כי הוא קורא גם ליהודים לא לשמור את התורה. יעקב היה מוטרד מאוד, ומקורביו אמרו לפאולוס:

אתה רואה, אחינו, כמה רבבות יהודים נהיו מאמינים וכולם קנאים לתורה. והם שמעו עליך שאתה מלמד את כל היהודים אשר בקרב הגויים לעזוב את משה, באמרך להם שלא למול את הילדים ולא לנהוג על פי המנהגים (שם, כ"א, 20-21).

כדי להזים את השמועות הורו הזקנים לפאולוס לשלם עבור קרבנותיהם של ארבעה חברים בתנועה שנדרו נדר נזירות כדי להוכיח שהוא מקפיד על שמירת המצוות.

באיגרת המיוחסת ליעקב מודגשת חשיבותן של תורת החירות ותורת המלכות. אם הדברים אכן משקפים את עמדתו, הרי שבניגוד לפאולוס – שטען כי אברהם נבחן בזכות אמונתו – יעקב טען כי אברהם היה רצוי לבורא גם בגלל מעשיו. באיגרת נכתב שהציווי החשוב ביותר בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", אך נכתב גם כי מי שייכשל במצווה אחת יואשם באי קיום התורה כולה.

נאמנותו של יעקב ליסודות המוצקים של היהדות לא סייעה לו להימלט מנחת זרועם של השלטונות היהודיים אשר רדפו את מנהיגי הנוצרים. בסופו של דבר פטרוס ופאולוס הוצאו להורג על ידי הרומים מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ויעקב הוצא להורג בירושלים. תיאור מותו מובא בספרו של יוסף בן מתתיהו 'קדמוניות היהודים', שם נכתב כי חנן בן חנן – כוהן גדול צדוקי – הוא שכינס את הסנהדרין בשנת 62 כדי לדון אותו באשמה שעבר על החוקים ונגזר עליו עונש מוות בסקילה. אותו חנן עמד בראש ההנהגה המתונה בזמן המרד הגדול, והוצא להורג על ידי האדומים בשליחות הקנאים.

בניגוד לישו, שהוסגר לידי הנציב הרומי של יהודה פונטיוס פילטוס, וזה הוציאו להורג בצליבה בהתאם לדין הרומי, בהוצאתו של יעקב להורג הרומים לא היו מעורבים כלל ואף הסתייגו ממנה. באותו זמן התחלף הנציב הרומי, וחנן עדיין לא מונה באופן רשמי לכוהן גדול. הפרושים – שיוסף בן מתתיהו תיאר אותם כצדיקי העיר המדקדקים בחוקים – התנגדו להוצאתו של יעקב להורג והצליחו לקומם על חנן את אלבינוס הנציב הרומי החדש. הם אף גרמו למלך אגריפס השני, נינו של הורדוס, להעביר את הכוהן הגדול חנן בן חנן מתפקידו. אך עבור יעקב זה כבר היה מאוחר מדי. הוא הוצא להורג, ולא ידוע בוודאות מי החליף אותו כמנהיג התנועה הנוצרית.