כשני עשורים לפני שעמד בראש קרן קיימת לישראל ניסח מנחם אוסישקין את השקפתו באשר לגאולת קרקעות. ב-1905, ערב הקונגרס הציוני השביעי ועל רקע סערת תכנית אוגנדה, פרסם את חיבורו 'הפרוגרמה שלנו', ובו הסביר מדוע בעלות לאומית על אדמות הארץ היא אבן יסוד של המפעל הציוני
שאיפתו של עם ישראל לפרוק מעליו את עול הגלות הארוכה, בת אלפי השנים, ולשוב לחיי חופש וחירות מדינית בארץ מולדתו העתיקה, שאיפה זו, שלמן ימי הביניים ואילך לא הייתה אלא פסיבית, בחינת שב ואל תעשה, לבשה זה עשרים וחמש שנים צורה אקטיבית. הפרעות הראשונות בדרומה של רוסיה שמשו כָּרוז לַפנים החדשות. במשך עשרים וחמש השנים האחרונות אנו צופים ורואים את גילוייה הממשיים של אקטיביות זו. גילויים אלו שונים הם זה מזה, הכול לפי התכניות השונות אשר התוו להם מנהיגיה של תנועת חיבת ציון. הציונות הרוחנית והציונות הדיפלומטית אינן אלא צורות שונות למהות אחת של ציונות פוליטית.
שלושה יסודות לתחייה
שלושה שותפים הם בתחייתה הפוליטית של כל אומה: העם, הארץ והמסיבות החיצוניות. העם כיצד? כדי שעם מן העמים יהא ראוי ונאמן לכונן מרכז פוליטי, תרבותי [ו]כלכלי, עומד ברשות עצמו, צריך שיהא מוכשר ומתוקן לכך כל צורכו. הוא צריך להעמיד לרשותו הון ציבורי עצום, הוא צריך להתאזר אורך רוח וכוח הסבל, ואחרון אחרון עיקר – הוא צריך להיות מוכן ומזומן להביא, מתוך הכרה ברורה, את טובת ההווה קרבן לטובת העתיד. עם שאין בו כל הסגולות האמורות, כל ניסיונותיו להקים לו מרכז פוליטי לא יעשו פרי.
הארץ כיצד? הארץ, עוד לפני שתקום בה הממלכה בשעתה, צריך שתיעשה מן הבחינה הכלכלית והתרבותית קניינו של העם המכונן בה את מרכזו. צריך שכל חייה יהיו תלויים בעם הזה, צריך שהוא יהיה בעליה ושליטה de facto [למעשה], ואם גם עדיין לא de Jure [להלכה]. הוא צריך להיות נאמן ומסור לה ונפשו קשורה בנפשה. הוא צריך להרוות אדמה זו בדמו ובזעת אפיו.
מסיבות חיצוניות כיצד? לאחר שהעם כבר הוכשר להתנחל את הארץ, והארץ אף היא מוכנה ומזומנה לקבל את העם, לא בכל יום ובכל שעה עולה הזיווג יפה אם אין המסיבות החיצוניות כשרות לכך. אינטרסי החיים של כל עם נתקלים באינטרסים של עמים אחרים, ולא תמיד מקבילים הם אלו לאלו ונושאים בד בבד. לפיכך, בכל מקום ובכל שעה, ובכל השאיפות והתנועות הלאומיות, צריך תוך כדי העבודה להכשרת העם והארץ לנהל תעמולה דיפלומטית מתמידה, ערוכה ומכוונת למטרתה, בקרב העמים האחרים ובין אלה שהשלטון בידם, כדי לפנות את כל המכשולים החיצוניים מעל דרך שאיפותיה של האומה.
…
מגמה לעבר אחד
מיעוט הצלחתה, לפי הערך, של הציונות בעשרים וחמש השנים האחרונות, אפשר למצוא לה ביאור על ידי העבודה החד צדדית שנעשתה כל הזמן הזה. במשך עשר שנים היו כל המחשבות נתונות לארץ בלבד. חובבי ציון ייחדו כל דאגתם אך ורק לארץ, והעלימו עינם לגמרי מארגון העם ופיתוח כוחותיו הרוחניים. הם מצאו סיפוקם בפילנתרופיה ולא נתנו דעתם להכין קפיטלים ציבוריים. הם לא הבינו את ההכרח להפוך את תנועתם לתנועה גלויה ועומדת לעין כל העולם, אלא כבשוה במצרי הגטו. הם לא עשו שום ניסיון לקרב אל רעיונם את מנהיגיהם אדירי השלטון רבי היכולת של העמים האחרים.
…
הגיע הפרק השני, תגבורת הציונות הרוחנית. בפרק זה נשכחה הארץ מלב, וכמו לפני כן הסיחו את הדעת גם מן המסיבות החיצוניות וגם מארגון העם. הכול שב אל עיקר אחד – ההכרה הפנימית והתחייה הרוחנית. חמש שנים של עבודה בדרך זו הביאה בפריה קומץ קטן של עסקנים נאמני רוח אשר לא מצאו לעצמם כל מעשה ופעולה של ממש. ואולם המוני העם באשר הם עמדו בקיפאונם ובשוויון נפשם, וערב הקונגרס הראשון נראתה התנועה כגוססת ועומדת לעבור מן העולם.
עם הקונגרס הראשון הגיעה לציונות התקופה השלישית, המזהירה ביותר. כל הנאמנים ובעלי ההכרה שבין הציונים ראו בתכנית הבזילאית החדשה [תכנית בזל] התמזגות כל התכניות הקודמות. בהכריז התכנית הבזילאית באוזני כל העולם כי שאיפתנו היא לייסד מדינה לעם ישראל בארץ ישראל חקקה תכנית זו ארבעה סעיפים, ובהם הותווה הדרך אשר בה אומר הקונגרס להגיע אל מטרתו. א) לכבוש את הארץ כיבוש כלכלי ותרבותי. ב) לארגן את כוחות העם ואת הקפיטלים הדרושים. ג) לפתח את ההכרה הלאומית של עם ישראל. וד) עבודה דיפלומטית כדי להכשיר את התוצאות הרצויות לשם המטרה האחרונה.
ואמנם, ההכרזה המפורשת והתקיפה בדבר זכויותינו על ארץ ישראל, הדרכים הברורות שהותוו אז, קסם אישיותו של יוצר הקונגרס – וזה מרץ ענקים שלו – כל אלה עשו נפלאות. העם ננער מתרדמת הדורות, בכל מקום אשר דבר הקונגרס הגיע, שם נוסדו אגודות, נישאו נאומים חוצבי להבות אש, נאספו כספים. העבודה נעשתה ביד אמונים ועמדה בכל תוקפה מקונגרס אל קונגרס. נתלכדה ההסתדרות, ובנק הלך ונוצר, וצוינה הקרן הקיימת לעם ישראל. אל כל אלה נצטרפו גילויים חיצוניים של עבודה דיפלומטית – ראיונות עם מלכים ורבי שלטון. כל אלה נתנו לכאורה מקום לביטחון כי התנועה תלך ותגדל, תוסיף חיל ועוצמה. ואולם אלה שעמדו על יד ההגה ושידעו את הדברים כהווייתם הרגישו עד מהרה שוב באותה שגיאה עיקרית שכבר ראוה עיניהם בשתי התקופות הראשונות של הציונות, והיא מגמה לעבר אחד, ריכוז כל כוחותיה של ההסתדרות בסעיף אחד בלבד של התכנית, בסילוק המכשולים מחוץ בדיפלומטיה ובצד החיצוני של ההסתדרות החוקי הפורמלי. כל שאר סעיפי העבודה סולקו הצדה מתוך היסח הדעת, או גם נפסלו לשימוש ונידונו לשכחה. הסעיף הראשון של התכנית הבזילאית – כיבושה הכלכלי והתרבותי של ארץ ישראל – נחשב כסרח העודף … הוועדות לענייני התיישבות, הנבחרות על ידי הקונגרסים, לא נקצב להן אפילו אסימון אחד למלא ידן לשם מעשה כלשהו.
…
רק בארץ ישראל
לא היו ימים מרובים וההתלהבות פגה. מיד הרגישו הכול, אף כי לא הכול הבינו, כי משהו כאן אינו כתיקונו, כי עבודה זו אין בה כדי לתת תשובה לעצם העניין, וגדולה מזו וצרה על צרה – שאין בה כדי לספק אפילו את תביעות השעה … הקרקע התחילה נשמטת מתחת הרגליים. מחובת השעה הייתה להציל את התנועה, ונעשה מעשה – המעשה המר והנמהר ביותר במשך כל עשרים וחמש השנים של תנועתנו – הוצע לעסוק לפי שעה ביישוב אוגנדה.
לקו המאורות ונתבלבלו הרעיונות, ונִבעה הפרץ הנורא במחנה, והתחילו מדנים בין אחים. פסקה כל עבודה כתיקונה, וסופו של דבר משבר גמור בתנועה … במה היה כוחם של הציונים גדול עד הקונגרס השישי? לא בדיפלומטיה, לא בשפע זהב וכסף, לא בכוח הסתדרותם, אלא בייחוד הרעיון, בו בלבד, ובאחדות אשר שלטה במערכותיהם. באה הצעת אוגנדה ופרצה פרץ בחומת רעיונם והאבידה את אחדותם לשנים הרבה … הגיעה שעה רעה ונוראה: בלא מנהיג, בלא תכנית, בלא אהבה ואחווה, בלא אמונת חברים, בלא עין רואה ולב יודע לאן פנינו מועדות צופים אנו לקונגרס השביעי העתיד לבוא. מה נכון לנו מידו? … שמא בשעה האחרונה, כשיגיעו הייאוש ומבוכת הלבבות למלוא תוקפם, יתנער בכוח איתנים ויתקן את אשר קלקל הקונגרס השישי, ושוב יאיר לפנינו את הדרך הישרה אשר נלך בה! אני רוצה להאמין כי הוא יימצא ראוי לתעודתו ויבחר בדרך השנייה, כי על כן לא נעלמה היא מעין כל, ישרה וברורה היא דרך זו – לשוב אל התכנית הבזילאית במלוא דמותה השלמה והצרופה.
ההנחה העיקרית של התכנית הבזילאית אומרת – לייסד בשביל עם ישראל öffentlich-rechtliche Heimstätte in Palästina [בית לאומי לפי המשפט הציבורי בארץ ישראל] … ולא מין מרכז רוחני, ולא סתם התיישבות פילנתרופית … נאמר בפירוש: in Palästina [בארץ ישראל], מכלל שכל התורות והתכניות הטריטוריאליות אין להן מקום בתנועה הציונית. כדי לעשות סייג לעובדה זו, כדי לגדור מעתה ועד עולם בפני הפסבדו ציוניים שלא יוציאו מקרא מידי פשוטו … צריך שהקונגרס יוסיף מלה קטנה, מועט המחזיק את המרובה: nur in Palästina [רק בארץ ישראל], ושיעשה נוסחת יסוד זו לעיקר אורגני שאין לשום קונגרס לעתיד לבוא שליטה עליו.
…
האדמה תחילה
הקרקעות הראשונות, האחוזות הגדולות והבריאות, צריך שתטפל בהן הקרן הקיימת. הסוג השני, אחוזות גדולות גם הן אבל טעונות הבראה, צריך שיקנו אותן הברון רוטשילד ויק"א. ולבסוף, הסוג השלישי, אחוזות קטנות ומפוזרות ויקרות, יקנון חברת גאולה ועוד חברות קטנות העוסקות ביישוב הארץ (הוועד האודיסאי של חובבי ציון, חברת עזרא שבגרמניה, וכדומה).
…
כאן אני רואה צורך לאמור מלים אחדות לעניין ספר התקנות של הקרן הקיימת לישראל. סעיף ראשון בו, שנתקבל בקונגרס השישי, אומר כי תעודת הקרן הקיימת לישראל היא קניית קרקעות בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה, והכשרת הקרקעות הללו. הואיל וספר התקנות של הקרן הקיימת עדיין לא נרשם על ידי שום ממשלה באירופה, הרי חובת הקונגרס השביעי היא להזדרז ולתקן מיד שני ליקויים חמורים של הסעיף הראשון, והן: למחוק את המלים "ובארצות הסמוכות לה", ולמחוק את המלים "והכשרת הקרקעות הללו". כדי לגאול את אדמת ארץ ישראל בלבד ולעשותה נחלת הלאום אנו צריכים סכומי כסף עצומים כל כך, שקניית קרקעות גם בארצות הסמוכות בכסף של הקרן הקיימת אינה אלא מעשה פשע. בשביל הארצות הסמוכות, אם עבודת ההתיישבות שם תהיה אפשרית ורצויה, ימצאו קפיטלים אחרים … אך בשום פנים ואופן אי אפשר לנו לבזבז על כך אפילו פרוטה אחת משל הקרן הקיימת.
…
עשרות שנים תעבורנה, עמנו ילך ויחזק ברוחו, בכוח ארגונו ובאמצעים חומריים. ארצנו תקום לנו מעט מעט לנחלה. לאומים ומלכי ארץ יכירו ויודו ברעיוננו, משאי נפשנו מימות עולם, ועבודתנו תבשיל פריה. עת הבוצר תהיה לבוא.
מנחם אוסישקין, "הפרוגרמה שלנו", 'ספר אוסישקין – למנחם אוסישקין ליובל השבעים', הועד להוצאת הספר, תרצ"ד, עמ' 125-97
מוזמנים לשתף
